מאז שטנק צה"לי ירה פגז לתוך בית ספר והרג 40 אזרחים, כמו שהיה צפוי מראש שיקרה, קמו על רגליהם האחוריות כמה כותבים בבלוגוספירה - חלקם מתנגדים בתוקף למלחמה - וטוענים שאי אפשר לזקוף את המוות הזה לזכות צה"ל. 'מה אתם רוצים', הם אומרים, 'החמאס יורה מתוך אוכלוסיה אזרחית. לצה"ל פשוט אין ברירה'.

טיעון המגן האנושי הוא טיעון חזק מאוד, וגם נכון בהרבה הקשרים. הוא משכנע מאוד כשהוא מובא נגד מקרים שבהם החמאס ירה רקטות מתוך אוכלוסיה אזרחית כדי להימנע מתגובה, בעת שהיו לו שטחים פתוחים לירות מהם (וגם כשהוא מובא נגד 'נוהל שכן', אבל את זה אנחנו נוטים לשכוח).

הבעיה היא שלא זה המצב כרגע. צה"ל נכנס לרצועה, תפס את השטחים הפתוחים והתחיל להילחם בתוך שטח עירוני צפוף. במצב הזה לחמאס יש שתי ברירות: להיכנע או לירות מתוך אוכלוסיה אזרחית. שם מתנהל הקרב. אין שום מקום אחר שאפשר לירות ממנו. מה ציפינו, שניכנס לתוך עזה ואז חמאס יגיד 'פוס משחק, אנחנו לא יורים מתוך אוכלוסיה אזרחית'? האם צה"ל היה אומר את זה אם אוייב היה פולש לעיר ישראלית? האם היינו רוצים שיגיד?

מרגע שצה"ל בחר לנהל קרב בתוך שטח בנוי ומאוכלס, האחריות לנפגעים האזרחיים היא (ברובה) עליו.

פוסטים קשורים

• רוצח הפסקות האש (5)
• מלחמה היא שלום, תגובה היא יוזמה (1)
• לא שירות לאומי - אז מה כן? (16)
• המבצע הוא רק נקודת השפל (39)
• החמאס, החיזבאללה ורון בן-ישי (5)

יוסי גורביץ פרסם, במהלך החנוכה, פוסט שכותרתו 'אני מתיוון גאה'. הפואנטה שלו: הטובים בסיפור חנוכה הם לא המכבים, אלא המתיוונים. מכיוון שאליבא דגורביץ, סיפור חנוכה הוא סיפור נצחון המכבים על המתיוונים - אל לנו, החילונים, לחגוג את חנוכה. או במילותיו:

על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג ניצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה ”מתייוון“ היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה ”קנאי ליהווה“, או, במונח מודרני יותר, ”דתי“.

בלי להיכנס לדיון על המשמעויות של 'מתיוון' ו'קנאי', המהלך של גורביץ נראה לי בעייתי. גורביץ מייחס לחנוכה משמעות אחת, שהיא לטענתו המשמעות הנכונה - הקרב בין המתיוונים לחשמונאים. הוא פוסל את המשמעות המקובלת של חנוכה - לזכר המאבק בין היוונים לבין המכבים. (בהערת אגב, הסיבה לפסילה הזו נראית לי תמוהה. ממתי מלחמות נאמדות לפי אורכן? לפי החשבון הזה, המלחמה הכי פחות משמעותית שהייתה לישראל היא מלחמת ששת הימים, והכי משמעותית היא מלחמת ההתשה)

כאן נופל גורביץ בכשל, ולא בפעם הראשונה. ההנחה שלחג יש משמעות אחת נכונה, ושכל משמעות אחרת היא מוטעית, היא בעייתית - ובעייתית במיוחד במקרה של חנוכה. חגים בכלל, וחנוכה בפרט, לובשים ופוזשטים צורה לאורך השנים, בהתאם לשינויים בחברה ולצרכים של קבוצות דומיננטיות.

חנוכה הוא דוגמא מצויינת: החג הזה החל, סביר להניח, כחג שאינו יהודי. בתרבויות רבות בעולם יש חג שמועדו קרוב ליום הקצר בשנה (21 בדצמבר) והוא מכיל מוטיבים של אש ואור. אבותינו אימצו, כנראה, את החג הזה משכניהם, תוך שהתאימו אותו לסיפור היהודי - בדיוק כמו שעשו הנוצרים אחריהם, כשהמציאו את חג המולד.

בימי הגלות היה חג החנוכה חג דתי, שהמוטיב המרכזי בו לא היה נצחון החשמונאים אלא דווקא נס פח השמן. זאת בהמשך לתפיסה הגלותית לפיה 'אין להחיש את הקץ', והאחריות להתפתחויות היסטוריות היא על האל, ולא בידי אדם. אופי זה של החג מתאים למציאות של ישראל שאחרי חורבן בית שני, שידעה מרידות רבות שהסתיימו כולן בקטסטרופות. מנהיגי העם נזהרו מאוד מלעודד מרידות נוספות באמצעות סיפורי גבורה על נצחון המעטים על האימפריה.

מצב זה השתנה רק בעקבות הציונות. מנהיגי הציונות, שביקשו לייצר (באופן אקטיבי ומוצהר) מיתוסים של קוממיות, אימצו לליבם שני חגים קטנים ושוליים - חנוכה ול"ג בעומר, שינו את משמעותם המקובלת והפכו אותם למרכזיים בתרבות היהודו-ישראלית המתחדשת. חג החנוכה הפך מחג של נס פך השמן לחג של ניצחון על האימפריה היוונית והקמת מדינה יהודית עצמאית.

הטענה לפיה 'המשמעות של חנוכה היא X', כשהיא נטענת בצורה א-היסטורית, היא חסרת משמעות. לחנוכה היו הרבה משמעויות שונות, והוא יכול לקבל מגוון של משמעויות שונות אחרות.

לכן, השאלה שצריך לשאול היא לא 'האם המשמעות של חנוכה טובה בעינינו או לא', אלא 'איזו משמעות אנחנו רוצים לתת לחנוכה'. לא האם אנחנו רוצים לחגוג את חנוכה או לא, אלא איזה חנוכה אנחנו צריכים לחגוג.

והיום, כששאלת הקוממיות היהודית היא שאלה שהרלוונטיות שלה הולכת ונעלמת, צריך להתחיל לבנות את המשמעות החליפית של חג החנוכה. לטעמי, בהקשר הרלוונטי לישראל של היום, חנוכה צריך להפוך לחג הקוממיות התרבותית - חג העמידה שלנו, כבני תרבות מקומית שיש לנו עניין לשמר, אל מול הגלובליזציה התרבותית. חג התרבות הישראלית.

שוב, אני יוצא כאן באופן די ישיר נגד ההצעה של גורביץ, שרואה בשימור התרבות הישראלית את שימור הסגירות היהודית, הרעה כל כך לטעמו. אבל לטעמי, התיוונות במובן של ימינו היא האימוץ העיוור של התרבות הגלובלית, וההסתכלות על כל מה שישראלי כפרובנציאלי ומפגר.

ואחזור - ההיסטוריה לא חשובה. מה שחשוב זה המשמעות שאנחנו נותנים לה. ואני לא מוכר כאן איזה מסר פוסט-מודרני חתרני - אני חוזר כאן על דברים שאמר אחד העם, שאותו ודאי אי אפשר להאשים בפוסט-סטרוקטורליזם.

פוסטים קשורים

• אין פוסטים קשורים.

איש אחד הולך עם בטטה על הראש. שואלים אותו: למה יש לך בטטה על הראש? אז הוא עונה: זה בטטה קרה שלי (עממי)

אפרת פרץ, פסיכולוגית In the making, בשלנית ואופה מצטיינת ואחות של שנינו, פתחה בלוג חדש: בטטה קרה. אין עדיין הצהרת כוונות, אבל מהכרות איתה אני מניח שיהיה שם קצת אפיה, קצת פסיכולוגיה וקצת מפה ומשם. דבר אחד בטוח - יהיה מעניין.

במסגרת הקמת הבלוג עבורה, תרגמתי את התבנית שהבלוג משתמש בה - wp-portaltheme. הציבור מוזמן להוריד.

פוסטים קשורים

• אין פוסטים קשורים.

דובי מתפלא על מי שמתנגד למבצע בעזה. הוא אומר:

ישראל הייתה צריכה לעשות יותר כדי למנוע את סיום הרגיעה. אמת. אפשר היה להמנע מהמצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, וכולי תקווה שממשלות ישראל תדענה להבא לנהוג בצורה הנכונה כדי שלא להצריך פעולות צבאיות. אבל בהנתן שאנחנו מצויים במצב הקיים, פעולה צבאית בעזה היא הפעולה ההגיונית היחידה.

ברמה מסויימת, אין ספק שהוא צודק, ושבמסגרת הקונטקסט של עימות בין החמאס לישראל הפעולה הזו היא הדבר הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון. אבל זו לא השאלה.

לממשלת ישראל יש מדיניות פושעת: היא מזניחה הזדמנויות לשלום. במהלך כל הרגיעה, היא לא עשתה כלום כדי לדאוג שהיא תימשך, ואז הופתעה מאוד כשהרגיעה נגמרה - והחמאס ברוב חוצפתו דרש לקיים אותה רק לפי התנאים המקוריים (קרי, מעברים פתוחים)!

ישראל עשתה כל מה שהיא יכולה בשנים האחרונות כדי להחליש את המתונים ולחזק את הקיצוניים. בהתחלה החלשנו את הפת"ח מול החמאס, כשסירבנו לדבר עם הפת"ח מצד אחד ויצאנו מעזה באופן חד צדדי מאידך, באופן שאי אפשר לפרש אותו אחרת מאשר 'כניעה לטרור'.

אחרי שעשינו את זה, דאגנו להעלים אפילו את המתונים בחמאס, כשסירבנו בכל תוקף לנהל איתם משא ומתן מכל סוג שהוא, למעט מו"מ עקיף מאוד ומוגבל מאוד. כך חיזקנו את הזרוע הצבאית והחלשנו את הגורמים המתונים-יחסית.

ועכשיו - אבוי! עכשיו אין לנו ברירה, אלא לצאת למבצע בעזה (למה, אגב? מה קרה עכשיו, שלא קרה לפני תחילת התהדייה?)

נכון, כולנו יודעים שהמבצע הזה לא ישנה כלום. שאת התוצאות המדיניות שאפשר יהיה להשיג בעקבותיו, היה - ויהיה - אפשר להשיג בדרכים אחרות. רק כמה מאות אנשים ישארו בחיים.

אז נכון, נגד המדיניות של היעדר סיכוי היה אפשר למחות גם לפני חודשיים. מה לעשות, זה טבע האדם. הרבה יותר קל למחות כשממש רואים את התוצאות של המדיניות השגויה, מאשר כשיודעים שהן יקרו בעתיד.

פוסטים קשורים

• רוצח הפסקות האש (5)
• מלחמה היא שלום, תגובה היא יוזמה (1)
• ברחבי אירופה עם דובי וייסגלס (12)
• תחילת עונת הספינים (6)
• שלי שובי הביתה (4)

צהל קרא לי מותק. אני כותב מחדר אינטרנט(!) בבסיס צבאי אי שם. מסתבר שיש דברים כאלו בצבא. אינטרנט מהיר לחיילים!
כמו שאומר קרמבו, ברגעים כאלו חשוב שתהיו חזקים…

פוסטים קשורים

• לא שירות לאומי - אז מה כן? (16)
• החמאס יורה מתוך אוכלוסיה אזרחית? (8)

ילדים קטנים עם למפיונים

ילדים גדולים עם למפיונים

ילדי כיתה א' שרים שירי חנוכה

חנוכיית לפידים

ביום שני, ערב נר שני של חנוכה, התקיים ברביבים מצעד הלמפיונים השנתי.

למפיון, למי שלא יודע (האם המוצר הזה מוכר מחוץ לרביבים?) הוא מבנה עץ שבנוי ממקל ארוך, עליו פלטת עץ, שבארבע פינותיה מקלות קצרים. את המקלות הקצרים עוטפים בצלופן או בכל נייר אחר שישקף יפה את האור, מקשטים במבחר סמלי החג, ובאמצע שמים נר.

את הלמפיון מכינים לקראת מצעד הלמפיונים. בשעה המיועדת של המצעד מכבים את תאורת החצר של הקיבוץ, ומדליקים שבילים של פנסים סיניים שמובילים מכל שכונות הקיבוץ אל אתר הטקס. בעבר לא היו מסתפקים בכיבוי תאורת החצר של הקיבוץ, ופשוט מורידים את השאלטר הראשי, כך שכל האורות - כולל בבתים - היו נכבים, וזה היה סימן להדליק את הלמפיונים ולצאת לדרך. מההרגל הזה נגמלנו בשנים האחרונות…

הטקס מורכב משירי חנוכה, ילדים רוקדים, ברכות מהגרעין, האולפן וחברת הילדים וכאלה. הכל כשעשרות ילדים עומדים עם למפיונים דולקים בח' מסביב לבמה, וחנוכיית לפידים גדולה דולקת מאחור. קצת בנאלי, אבל עדיין - מחמם את הלב.

במהלך הטקס חשבתי - כמה זה מיוחד שבשנת 2008 עדיין אפשר לאסוף ילדים בכל הגילאים, שישבו בבית מראש, ירכיבו למפיונים מעץ ויקשטו אותם - ואחר כך גם יבואו איתם לטקס.לא רק זה, הילדים הגדולים גם מתחרים ביניהם בשאלה למי יש את הלמפיון הכי מושקע.

מעיד משהו על החוזק של הקהילה שבה אני חי.

פוסטים קשורים

• אין פוסטים קשורים.

"באנו למילואים,

חשבנו עושים חיים,

נתנו לנו עוזי, אוכל ווזווזי,

באנו למילואים"

(מתוך "פגישה במילואים" – מילים דידי מנוסי, לחן שמוליק קראוס)

הבמאי הדוקומנטרי הבריטי, מייקל אפטד, יצר סדרת סרטים דוקומנטאריים בשם 7UP בה הוא פוגש את גיבורי הסרט בכל שבע שנים, ועוקב אחריהם כיצד הם משתנים. חוויה דומה אני חווה בכל פעם שאני מגיע למילואים (פעם בשנה בערך). איתי ביחידה יש שני חברים, ששירתו איתי בסדיר, למעשה אפילו נשארנו שלושתנו את השבת הראשונה בצבא כעונש, ומאז אנחנו יחד. כך אני רואה במעין סרט בהילוך מהיר כיצד עוברים על הגבר הישראלי חייו. חתונה, גידול הילדים, קידום בעבודה, הרופא כבר אמר משהו למישהו על לחץ דם ושצריך להתחיל לשמור. הוותיקים יותר בפלוגה, כבר מספרים על דילמות בגידול ילדים מתבגרים.

הפלוגה מורכבת מיוצאי גולני, שיש להם מערכת יחסי אהבה – שנאה מורכבת מאוד עם החטיבה. או כפי שמנסח זאת אחד מהוותיקים: "כשהבן שלי יבוא ויגיד לי שהוא רוצה ללכת לגולני, אז כשהוא יתעורר מה'ראסיה' שאבא העיף לו, אני אסביר לו שישכח מזה…" אין לי ספק שבעוד מספר שנים נראה את הבן שלו בגולני.

חוויה נוספת שמאוד נוכחת בשירות היא חווית חוסר המעש והבטלה. בתחומים מסוימים הצבא התקדם בשנות אור – לפ-טופ לכל מפקד, שיפורים עצומים במערכות נשק ולוגיסטיקה, לפעמים קשה להאמין שבאמת מדובר באותו הצבא.

אבל אז כל האימון מתעכב בשעתיים כי הג'ינג'י עם המפתחות בדיוק יצא שבת, והקמב"ץ לא מצליח לקבל א' מן הסמג"ד. באותו רגע אתה מייד מבין שאתה בדיוק באותו הצה"ל המוכר והישן. המצב אף מחמיר, כיוון שרוב החיילים בפלוגה מחזיקים בחייהם האזרחיים בתפקידים ניהוליים ויש להם בשגרה לוח זמנים תובעני של עבודה – משפחה – עבודה. הקונפליקט הבלתי נמנע עם לוחות הזמנים של הצבא, שמתנהל בהכרח בצורה יותר כבדה ואיטית, יוצר חללים גדולים של זמן, וקיטורים אינסופיים על חוסר היעילות המשווע.

אני מתמודד עם הבעיה באמצעי פשוט: מסמן איקס גדול על כל זמן המילואים, ומגדיר אותו מראש כזמן אבוד ומבוזבז. כך כל דבר קטן שקורה בזמן הזה (וקורים לפעמים דברים כאלו…), מהווה הפתעה קטנה לטובה. את החללים הגדולים בזמן ממלאים בשיחות המהוות קבוצת תמיכה גברית: קיטורים על האישה, על העבודה, גידול הילדים, בבחינת 'צרת רבים – חצי נחמה'.

"המצב" נוכח בשיחות האלו כצל מאיים. מתווך הדירות, שכבר חודשיים לא מכר כלום, העובד בחברת ספנות, סוכן הביטוח, שכל היום מתעמת עם לקוחות שהפסידו כספים, העובד בחברת הליסינג, עורך דין של שוק ההון, שבמשרדו יש קיצוצים ואפילו המורה שהפסיד כספים בקרן ההשתלמות שלו.

אחד החיילים שהיו איתי במחלקה בסדיר, הוא כעת מפקד גדוד. פגשתי אותו. זו הייתה עבורי חוויה מוזרה מאוד. אני הספקתי להיות בהודו, למדתי, נסעתי לפה ולשם. עברתי כל כך הרבה בשנים שמאז השחרור, והוא עדיין יושב באוהל, עם המדים והדרגות (נכון, עכשיו יש לו שני פלאפלים על הכתפיים). כמו שדודו גבע ז"ל היה אומר: "חשוד מאוד, זה נראה לי מודבק…" המילואים מזמנים מצבים משונים כאלה לרוב.

עורך דין נכנס לבית קפה, שותה אספרסו, קורא את מדור הכלכלה בעיתון, ואז נכנס לטיולית, וממשיך לתרגיל בנגמ"ש מטפטף ודולף, ברמת הגולן הבוצית… בפסיכולוגיה קוראים לזה: דיסוננס קוגניטיבי.

בכל תקופת המילואים היינו צמודים לחטיבת גולני, והיו לי שיחות רבות עם החיילים הצעירים. כנראה ששכחתי כמה אתה לוקח בקלות דברים כמו הליכה בבוץ, גשם, משקל וקור עז. כנראה שמתרגלים להכל, כי כשאתה מוצא את עצמך הולך למרחקים עם המשקל הרב , אתה חוזר לשירות הסדיר.

במשך המילואים השתדלתי להמשיך להתאמן ביוגה. סמל צוות מסיירת 'אגוז' ראה אותי מתאמן בתרגילי נשימה, ושאל אותי מה אני עושה. הסברתי לו שלתרגילי הנשימה האלו יש אפקט מחמם, והם עוזרים להתמודד עם הקור. "עכשיו אתה אומר לי?" הוא אמר, אחרי כל השנים שאני שוכב במארבים בקור ובבוץ?"

פוסטים קשורים

• אין פוסטים קשורים.

בכל חנוכה אותו סיפור. התנדבת להביא לביבות למסיבה של הילד בגן. המסיבה מתחילה בעוד שעה וחצי, עוד לא עשית כלום. מה עושים?

לביבות!

אז הנה הוראות הכנה פשוטות ומהירות ללביבות חנוכה טעימות בטירוף.

הבעיה המרכזית בלטגן לביבות לחנוכה, היא שלא משנה כמה לביבות אתה מטגן, תמיד הערמה נשארת בדיוק באותו הגובה.לכן יש להכין כמות נדיבה של בלילה, ולשמור על המוצר המוגמר מכל משמר.

לא נעים להשוויץ, אבל הכנתי את הלביבות למסיבה של הילד בגן, והן נגמרו ראשונות מכל הלביבות. הממ, תיקון. דווקא די נעים להשוויץ.

כמיטב המסורת שלי, אני לא נותן מתכון מדויק אלא הנחיות להכנה, מהסיבה הפשוטה שאין כזה. אבל זה מאד פשוט, ומי שיש לו טיפה חוש בישולי יצליח בקלות.

לביבות חנוכה אורגינל - cc lesigal

חומרים:

• 2 תפוחי אדמה
• 2 בטטות
• 1 בצל
• חצי ראש שום
• חצי כוס קמח מלא
• שמן
• 4 ביצים

מגרדים בעזרת פומפיה את תפוחי האדמה הבטטות והבצל. מוסיפים להם כפית מלח, ומוציאים להם את המיץ במסננת (אם אין זמן או כוח - אפשר לדלג על השלב הזה) . המשקיענים שופכים את המיץ ומחזירים את העמילן שמצטבר בתחתית הקערה לסיר הבלילה. מוסיפים תוך כדי ערבוב את הביצים והקמח (לא חייבים מלא). חותכים את השום דק דק (אם משתמשים במעבד מזון אפשר לזרוק אותו פנימה יחד עם כל השאר) ומוסיפים. לתבל אפשר ב-כמון, כורכום, ואבקת מרק (ללא חומרים משמרים!) לפי הטעם. גם פלפל שחור הולך, אבל בזהירות.

דוחסים את זה בכף , ומטילים לשמן רותח. אפשר לזרוק כמות קטנה ולראות מתי היא צפה, ואז להתחיל. בזהירות עם השמן! לזרוק את הלביבות בעדינות, ולהיות עירני, זה נשרף בצ'יק. את הלביבות המוכנות מניחים בתוך כלי על גבי נייר סופג, כדי שלא יהיו מוצפות שמן.

אם רוצים להכין כמויות גדולות יותר, אפשר פשוט לעשות מכפלות של הכמויות שלמעלה.

תשמרו את הכף בהישג יד , על מנת לחבוט במבקשי נפשן של לביבות החנוכה החמימות והטעימות שלכם!

בתאבון וחג חנוכה שמח!

פוסטים קשורים

• אין פוסטים קשורים.

(פורסם במקור בגליון נובמבר 2008 של 'חברה', כתב עת שמשום מה אינו עולה לרשת)

הגישות הסוציאליסטיות השונות חלוקות ביניהן ביחס לנושאים רבים, אבל בנושא אחד שררה ביניהן בעבר, ובמידה רבה גם היום, הסכמה: ביטולו של הניצול המעמדי הוא המפתח לביטולם של כל שאר סוגי הניצול. מרגע שיושג השוויון הכלכלי, יושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה גם הגזענות, הלאומנות ושאר רעות חולות, שבהיעדרו של הניצול הכלכלי יאבדו את הסיבה לקיומן.

מכיוון שלא נראה שהמהפכה תתרחש עד צאתו של מאמר זה לאור, כדאי לבחון את הטענה הזו בגרסה המותאמת לזרם הסוציאליסטי הנפוץ בימינו - הסוציאל דמוקרטיה הרפורמיסטית, זו שאינה שואפת לבטל את יחסי הייצור הקפיטליסטיים אלא רק למתן את השפעותיהם השליליות. כאן תחפש הטענה התאמה בין אופיו הסוציאל-דמוקרטי של משטר מסוים לבין מצבן המשופר של קבוצות מיעוט באותו המשטר. אלא שטיעון זה אינו עומד במבחן המציאות. אם נתמקד בדוגמא של אפליית נשים, ובאופן ספציפי במקרה של השתתפות נשים בשוק העבדה, נראה שאין, למרבה הצער, קשר בין מדיניות סוציאל דמוקרטית לבין שוויון מגדרי.

שלושת המדדים העיקריים המשמשים למדידת השתלבות נשים בשוק העבודה הם שיעור יציאת נשים לעבודה (אחוז הנשים השכירות במשק מכלל הנשים); פערי השכר בין גברים לבין נשים; ובידול תעסוקתי (קיומן של 'נישות' תעסוקתיות נפרדות לנשים ולגברים (מורות ומהנדסים)). בחינתם של שלושת המדדים הללו מגלה תמונה מפתיעה: שתי מדינות שאיננו רגילים לראותן דרות יחד בכפיפה אחת בדירוגים הכלכליים, הן המובילות במידת השוויון ממנו נהנות בהן הנשים - שבדיה וארצות הברית. בשתיהן, שיעור תעסוקת הנשים גבוה מאוד - כ-75%; זאת, לעומת ממוצע של 60% במדינות ה-OECD וכ-50% בישראל. בארה"ב הבידול התעסוקתי נמוך מאוד, ונשים משתלבות כמעט בכל המקצועות, אך הן משלמות על כך מחיר יקר של פערי שכר מהגבוהים במערב. בשבדיה, לעומת זאת, פערי השכר נמוכים מאוד - אך הנשים מרוכזות בסקטור הציבורי, ומתקשות להשתלב בסקטור הפרטי.

ניתן לטעון, אם כן, שלטוב ולרע, אין בהכרח התאמה בין מגמות סוציאל דמוקרטיות של משטרים לבין המעמד ממנו נהנות נשים. נשים במדינות "ממוצעות" מבחינת המדיניות הסוציאל-דמוקרטית שלהן, כמו צרפת או גרמניה, למשל, נמצאות במצב טוב פחות מעמיתותיהן בשתי מדינות שמייצגות קטבים מנוגדים מבחינה זו.

אבל מכאן אין להסיק שלמדינת הרווחה אין השפעה על מצבן של נשים, אלא שהנתון הרלוונטי – והדבר נכון גם ביחס למחקר הכללי של מדינת הרווחה - אינו היקף השירותים שמספקת מדינת הרווחה אלא אופיה של המדיניות המגדרית שלה.

לכל משטר רווחה יש מדיניות מגדרית מובחנת, הנפרדת ממדיניותו בתחומים אחרים, גם אם היא קשורה אליה. מדיניות זו נקבעת בהתאם לאופן שבו נתפסים מבנה המשפחה, תפקיד האישה ותפקיד הגבר. במדינות מסוימות, המחוקקים שואפים למבנה משפחתי שבו הגבר הוא המפרנס והאשה היא המטפלת, בעוד במדינות אחרות הם מניחים ששני בני הזוג יוצאים לעבוד, במינונים כאלה או אחרים.

נהוג לחפש את השפעותיה של תפיסה כזו בתחומים שנחשבים בדרך כלל לתחומים 'נשיים', כמו מעונות יום או חופשת לידה. מדינה המציבה לעצמה דגם של שני בני זוג מפרנסים, עשויה לסבסד באופן נרחב מעונות יום, כדי לאפשר לנשים לפנות את זמנן לשוק העבודה. מנגד, מדינה הסוברת שמקומה של האישה הוא בספירה הביתית, תעניק הטבות מסוג אחר לגמרי כדוגמת ביטוח בריאות לעקרות בית.

אלא שהתפיסה המגדרית והמשפחתית של קובעי המדיניות אינה מתבטאת רק בתכניות רווחה שהן מגדריות במפורש. גם תחומים שהם לכאורה נייטרליים מבחינה מגדרית מושפעים מהאופן שבו נתפסים המשפחה והיחסים המגדריים, ומשפיעים עליהם. כך לדוגמא, ההיקף והמימון של תכניות רווחה כמו הבטחת הכנסה ודמי אבטלה יהיו גבוהים יותר במדינות בהן האב נתפס כמפרנס יחיד, לאור ההנחה כי אובדן של משכורת אחת משמעו משפחה ללא הכנסה. מנגד, במדינות בהן שני בני הזוג נתפסים כמפרנסים, המשמעות של תכניות כאלו פחותה שכן פיטורין משמעם היעדר של משכורת אחת בלבד.

היחס בין המדיניות החברתית לבין מבנה המשפחה והיחסים המגדריים אינו חד סטרי, כמובן. יחסי מגדר לא רק מעצבים את המדיניות החברתית, אלא גם מעוצבים על ידה. כאשר מדיניות חברתית מניחה את קיומה של מערכת משפחתית מסוימת, היא מתנהלת באופן שמתגמל את מי שמקים את משפחתו בהתאם לציפיות אלו. מי שמעדיף לנהל משפחה מסוג אחר, לא יזכה להטבות אלו. בכך המדינה אינה נייטרלית, אלא מעודדת את הבחירה בסוג המשפחה המועדף עליה. כאשר המדינה מסבסדת מעונות יום, עקרות בית אינן נהנות משירות זה. תשלום ביטוח בריאות עבור עקרות בית אינו ניתן לנשים עובדות. ההעדפה של המדינה באשר למבנה המשפחתי הרצוי מתבטאת בהטבות למי שמקים משפחה במבנה כזה, שבתורן מגבירות את ההיענות של משפחות לדפוס זה.

אלא שלמדיניות זו יש מגבלות, ולעיתים יש לה השלכות בלתי-צפויות. איטליה, למשל, הנהיגה מדיניות המעודדת באופן קיצוני את המודל של גבר מפרנס ואישה מטפלת, באמצעות תמיכה מינימאלית בנשים השואפות לשלב טיפול במשפחה עם עבודה בשכר. אך התוצאה הייתה הפוכה מהציפיות של המחוקקים: אף שחלק מהנשים האיטלקיות בחרו לוותר על עבודה בשכר, ושיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה הוא נמוך יחסית, נשים רבות העדיפו לשמור על עבודתן ולוותר כליל על גידול ילדים. התוצאה – שיעור הילודה באיטליה עומד על כילד אחד למשפחה, נתון בעל פוטנציאל הרסני על עתידה של החברה.

כאמור, הבחירה במודל של משפחה אינה עומדת בפני עצמה, והיא מקיימת יחסי גומלין עם מאפיינים אחרים של מדינת הרווחה. אם נחזור לשתי הדוגמאות מראשית המאמר – שבדיה וארה"ב – נוכל לבחון שוב את הדמיון ואת ההבדלים בין שתיהן. שתי המדינות אימצו מודל אינדיבידואלי, שבו הן גברים והן נשים משתתפים בשוק העבודה באופן מלא. אולם עקב האופי השונה של שתי המדינות, כל אחת מהן עשתה זו בצורה שונה לחלוטין, ולכן גם התוצאות של המדיניות הזו שונות. בשבדיה, במקביל לתפיסת המשפחה בעלת שני המפרנסים, מקובלת גם התפיסה לפיה המדינה אחראית לאזרחיה. לכן, המדינה עודדה יציאת נשים לעבודה על ידי סיוע מדינתי נרחב למשפחות בתחום הטיפול בילדים: מעונות יום מסובסדים ואיכותיים, חופשת הלידה הארוכה בעולם ועוד, מביאים לכך שבפני נשים המעוניינות לצאת לעבודה לא מוצבים כמעט מכשולים. איגודים מקצועיים חזקים וחוזים קיבוציים כמעט בכל המשק מביאים לסולמות קידום אחידים, ולכן הבדלי שכר בין גברים לנשים כמעט ואינם קיימים. מאידך, השילוב בין משכורת שווה לנשים ולגברים לבין הטבות וחופשות רבות לנשים, גורמות למעסיקים פרטיים רבים להעדיף העסקת גברים – ולכן הנשים מתרכזות בסקטור הציבורי הרחב. בארצות הברית, לעומת זאת, תפיסת המשפחה בעלת שני המפרנסים מלווה בתפיסה לפיה כל אדם אחראי להשיג את מחייתו בשוק העבודה. הגנות מזעריות בפני עוני דחפו נשים לצאת לעבודה כדי להרוויח לפרנסתן. חקיקה נרחבת נגד אפליה הנאכפת בקנאות הביאה להסרת חסמי הכניסה המקצועיים בפני נשים, והן השתלבו כמעט בכל משלחי היד. אך העובדה שלנשים לא הייתה ברירה אלא להשתלב בשוק העבודה, לצד אופיו האינדיבידואלי של שוק העבודה האמריקאי הנעדר חוזים קיבוציים, דחפו נשים לעבוד במשרות נמוכות שכר (כפי שהראתה יפה ברברה ארנרייך בספרה 'כלכלה בגרוש') – ובכך יצרו פערי שכר גדולים בין גברים לנשים.

ראינו, אם כן, כיצד היבטים שונים של מדיניות הרווחה משפיעים על נשים. לכאורה, מדובר בעוד 'בעיה סקטוריאלית' – אפשר לטעון שגרמניה, למשל, היא מדינת רווחה שעדיפה על ארה"ב, למעט עבור נשים. סוג הטיעון הזה מעורר בעיה כפולה: ראשית, ברוב המדינות, נשים מהוות מעל למחצית האוכלוסייה, כך שהטיעון לפיו המדיניות רלוונטית 'רק להן' הוא מוקשה. שנית, מדיניות מגדרית אינה משפיעה על נשים בלבד אלא היא בעלת רלוונטיות עבור כלל האוכלוסייה. מגדר הוא מה שנהוג לכנות בז'רגון האקדמי 'קטגוריה יחסותית' – קטגוריה שבה המצב של קבוצה אחת משפיע על מצבה של קבוצה שנייה. המערכת החברתית היא מערכת מורכבת, שבה כל קבוצה מושפעת ממצבה של קבוצה אחרת. טענה זו נכונה במיוחד לגבי מגדר, בגלל אופיו המיוחד. גברים ונשים אינם חיים במאדים ובנגה ואפילו לא בערים נפרדות – ברוב המקרים הם חולקים את אותו הבית, ואת אותה מערכת כלכלית. מצבם של גברים מושפע באופן ישיר ומיידי ממצבן של נשים. כתוצאה מכך, למדיניות חברתית המכוונת לנשים יש השפעה מכרעת גם על חייהם של גברים.

אם נחזור להבחנה בין משטרים המעודדים מבנה של גבר מפרנס\אישה מטפלת לעומת משטרים המעודדים מבנה של שני מפרנסים, נראה שסוגי המשטר אינם רלוונטיים לנשים בלבד, אלא גם לגברים. לצד השפעתו על אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפני נשים, למשטר שמניח מודל משפחתי של מפרנס ומטפלת יש השפעה גם על האפשרויות העומדות בפני גברים. אם האישה נותרת כמטפלת בבית, לגבר אין ברירה אלא למלא את תפקיד המפרנס בצורה מיטבית, בהיעדר גיבוי כלכלי חלופי למשפחתו. לכן, מחויבותו למקום העבודה שלו גבוהה מאוד, והוא אינו יכול להתפשר על גובה משכורתו. לכך יש תוצאות רבות – ראשית, כוח המיקוח שלו מול המעסיק שלו נמוך יותר, שכן הוא אינו יכול להסתכן בפיטורים. שנית, היעדר פרנסה אלטרנטיבית אינו מאפשר לגבר לפרוש או להיעדר זמנית משוק העבודה לצורך טיפול בילדים (דוגמת חופשת לידה או טיפול בילד חולה), והמטלות האלו נותרות, בדומה לגידול הילדים, מטלות אמהיות.

גם להיבטים אחרים של מדיניות הרווחה יש השפעה על חייהם של גברים. דוגמא טובה לכך היא הסכם הפנסיה החדש שהושג לאחרונה במשק. כפי שציינה לילך לוריא בגליון קודם של 'חברה', הסכם פנסיה זה פוגע בכל מי שאין לו עבודה סדירה – עובדים זמניים, עובדים במשרה חלקית ועובדים ששהותם בשוק העבודה אינה סדירה. ברם, לנשים יש ייצוג יתר בכל שלוש הקבוצות האלה, והמשמעות היא שנשים צפויות לקבל, בהגיען לגיל פרישה, פנסיה נחותה מזו של גברים. לכאורה, זוהי בעיה הרלוונטית רק לנשים. בפועל, יש לתופעה זו השפעה גם על גברים – גבר היודע שלאשתו אין פנסיה מספקת, אינו יכול לסכן את מקום העבודה שלו המבטיח לו פנסיה ראויה, משום שזוהי ההכנסה היחידה הצפויה לבני הזוג בהגיעם לגיל פרישה.

להיבטים המגדריים של מדינת הרווחה, הן אלו המפורשים והן אלו המובלעים, השפעות הרות גורל על סיכויי חייהם של נשים ושל גברים. מכיוון שהיבטים אלו אינם מוגבלים רק לתכניות רווחה הנתפסות כתכניות מגדריות, או כתכניות 'למען נשים', יש צורך לבחון כל תכנית רווחה חדשה גם בעיניים מגדריות.

פוסטים קשורים

• "האב המטפל" - תפיסות של אבהות בחקיקת הרווחה הישראלית בהקשר של עבודת הטיפול (8)
• תהא סוכתנו סוכת שוויון? (6)
• שוויון מגדרי או רב תרבותיות? (2)
• פרידה מהרפובליקניזם? על שכר מינימום לחיילים (11)
• פנסיה חובה - מה יכול להיות רע? (5)

אני לא יודע כמה טעם יש בהמלצה הזו, כי ממילא כנראה שרוב מי שקורא כאן קורא גם את 'העוקץ'. וחוץ מזה, המלצות הקריאה שלי מגיעות בדרך כלל דרך הרידר שלי (בטור הצד כאן).

אבל בכל זאת: רוצו לקרוא את 'שפה ענייה, עוני השפה, תופעת בובליל ודיכוי' של מאיר עמור. קראתי הרבה דעות על המשמעות של 'האח הגדול' בהקשר של המזרחיות, רובן משעממות ובנאליות. המאמר הזה יוצא דופן, כי הוא יוצא מהפינה המשעממת של 'האם בובליל מייצג את המזרחיות או לא', ומצביע על כך שתופעת בובליל (בניגוד לבובליל האיש) מייצרת מזרחיות:

עם השינוי הדרמטי מאינדיוידואל לתופעה, התרחש דבר מה נוסף, פחות ישיר אבל בעל משמעות מקיפה יותר. מה שקרה הוא שתופעת בובליל מעניקה הסבר, צידוק ולגיטימציה לאי-השיויון הישראלי. ייצוגו של אי-השיויון הישראלי על ידי תופעת בובליל הפך את אי-השיויון לפצצת נפל. הסכנה העלולה להילוות להצגתו של אי-השיויון החברתי מנוטרלת על ידי בוליל עצמו. דבריו והתנהגותו של יוסף בובליל האדם, הופכים את קערת האחריות החברתית על פיה. באמצעות הופעתו כסמל ב"אח הגדול" הפך בובליל לאחראי הבלבדי לגורלו. שפתו המתגלגלת והקריקטוריסטית והתנהגותו הגסה נזקפים לחובתו, ולחובתו בלבד. אך יחד עם שינוי רדיקלי זה, הפכה גם תוכנית "האח הגדול", מתוכנית טלויויזיה זולה המתמודדת על רייטינג וכסף, לתוכנית אידאולוגית של הצדקת ושימור אי-השיויון הישראלי. תופעת בובליל, כאקזוטיקה ישראלית, מעקרת ומנטרלת את הסכנות הטמונות באי-השיויון הישראלי. התערובת של פחד וחשש מאי-השיויון החברתי מתפוגגים עם העברת האחריות עליהם לבובליל ודומיו. זהו סוד ההצלחה של תופעת בובליל ב"אח הגדול". אך זהו גם המשקל האידאולוגי ומעוות המציאות של התוכנית.

פוסטים קשורים

• האח הגדול, הישרדות, וקריסת השווקים (5)