הרהורים של אבא

בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי בדפוסי ההשתתפות של נשים בשוק העבודה. בעוד שבעבר אמהות עובדות היו החריג, היום זו הנורמה, ודווקא האשה שנשארת בבית נחשבת לחריגה.
מכיוון שנשים היוצאות לעבודה אינן יכולות להשקיע את אותה כמות זמן בעבודות הבית ובטיפול בילדים ובתלויים, ניתן ×”×™×” להניח שמישהו אחר יקדיש את הזמן ×”×–×”, והמועמדים המיידיים הם – הגברים. אם האשה משתתפת בתפקיד ×”`מסורתי` של הגברים, למה שהגברים לא ישתתפו בתפקיד ×”`מסורתי` של הנשים?
בפועל, לא כך קרה. מחקרים מראים שדפוסי העבודה בבית של גברים בקושי השתנו בשנים האחרונות. רוב הנשים נאלצו לבצע את עבודות הבית בנוסף לעבודה בחוץ, במה שארלי הוכצ`ילד כינתה `משמרת שנייה` – לנשים החוזרות מהמשמרת בעבודה בחוץ מחכה משמרת שנייה בבית.

חוקרי אבהות רבים שאלו – מדוע? מדוע לא הטו האבות שכם ועזרו לאמהות בטיפול בילדים? התשובה, מסכימים רובם, נובעת ממעגל הקסמים הבא: גברים לא מטפלים. לכן, הנורמות החברתיות והתרבותיות הן שגברים לא מטפלים. לכן, גברים לא מטפלים. ואיך שוברים מעגל קסמים ×›×–×”?
אחת האפשרויות היא – באמצעות המדינה, או ליתר דיוק – באמצעות מדינת הרווחה. משתמשים במדינת הרווחה כדי לאפשר לגברים, או אפילו להכריח אותם, לטפל בילדים שלהם. ×–×” עבד בעבר, בתחומים אחרים – הדוגמא הבולטת ביותר היא עידוד נשים לצאת לעבודה. ההשפעה של נקודות זיכוי לאם עובדת, מעונות יום וחופשת לידה על שיעור תעסוקת נשים היא מדהימה.
גם בנושא ×”×–×”, בישראל, קיים נסיון ×›×–×” – תיקון מס` 14 (הוראת שעה) לחוק עבודת נשים, או בלשון בני אדם – חופשת לידה לאב. מאז שנת 1997, לאבות בישראל מותר לקחת את החצי השני של חופשת הלידה, שהם 6 שבועות, במקום נשותיהם. מבחן התוצאה מראה שהמדיניות נכשלה כישלון חרוץ – בעשר השנים שעברו, פחות מ-1000 גברים לקחו חופשת לידה, לעומת מאות אלפי נשים.

שמעתי כבר הרבה הסברים לתופעה הזו – רובם סובבים סביב המנטליות של הגברים הישראליים, שלא מוכנים להישאר בבית ולטפל בילדים. תשובה הרבה יותר משכנעת לטעמי, גם בהתחשב בספרות המקצועית בתחום אבל בעיקר מנסיוני האישי, היא שחופשת הלידה בישראל פשוט לא מאפשרת לאבות להיות שותפים.

נתחיל בעובדות, שמוזכרות מעט מדי – חופשת הלידה בישראל קצרה באופן מחפיר. למעט אוסטרליה וארצות הברית, שבה אין חופשת לידה בתשלום מטעם המדינה (אבל יש בהרבה מקומות עבודה), אין עוד מדינה מערבית אחת שחופשת הלידה בה פחותה מ-14 שבועות. אתם מוזמנים להתרשם מהטבלה בוויקיפדיה, ולראות איפה ניצבת המדינה המהוללת שלנו ביחס לפנמה (14 שבועות), הודו (112 יום), קונגו (15 שבועות) ועוד.

כל עוד זו חופשת הלידה בישראל, אין סיכוי שנשים יוותרו עליה – ובצדק. בקנדה, אחת המדינות הראשונות שהנהיגו חופשת הורות לאב, קבע בית המשפט ש-15 השבועות הראשונים של חופשת הלידה הם חופשה פיזיולוגית – האם זקוקה להם כדי להתאושש פיזית מהלידה, ולכן האב יכול להשתתף בחופשת הלידה רק מהשבוע ×”-16 ואילך. בישראל נשים לא מקבלות אפילו את המינימום ההכרחי שהגדיר בית המשפט הקנדי.

רק הארכת חופשת הלידה ל-16 שבועות – המינימום האירופי דה-פקטו – לפחות, עם לא ליותר מזה, תאפשר לגברים לקחת חלק בטיפול בילדים רכים, ובכך להפוך את עצמם לשותפים אמיתיים לטיפול בילדיהם ולשבור את מעגל הקסמים ×”×–×”.