??????? ?? ???

פעם אמרו שהקולנוע היא האומנות שמבטאת כיוונים חברתיים בצורה הטובה ביותר, כיוון שמעורבים בה אנשים רבים, משאבים רבים, ולכן גם כמיהה לספק את הקהל במובן עמוק. כך למשל הסרט " M הרוצח בתוכנו" שנעשה בגרמניה בשנת 1931, מתאר עיירה שלווה בה מסתובב רוצח ילדים מסתורי. הצופים מזהים אותו לפי שריקתו מקפיאת הדם. הסרט נוצר בעקבות כשלונה של המשטרה הגרמנית למצוא רוצח ילדים. הסרט, כמו רבים מן הסרטים הטובים באמת, עוסק באפלה ובאלימות המוחבאים תחת החזות הבורגנית והמהוגנת של כל חברה, בה כל אדון חביב יכול להיות רוצח אכזרי. פרט טריוויה מעניין: הילדה שפותחת את הסרט, ומנהלת את המשחק של הילדים היא לא אחרת מאשר השחקנית חנה מרון, בילדותה.

חנה מרון בהופעתה הראשונה בקולנוע, בסרט M

באופן דומה , מושקעים היום מיטב המשאבים והמוחות היצירתיים בישראל בהפקת פרסומות. הבעיה עם מוחות יצירתיים באמת היא שאפשר לשלוט בהם עד לגבול מסויים, או יותר נכון עד לעומק מסויים.

ועתה לפרסומת של עוף טוב, לשניצל דק דק:

בפרסומת מתואר כפר ישראלי פסטורלי "אי שם בעמק הירדן" ערש הציונות, המגל והחרב, המקום בו לא הצלחתי אף פעם להבין איך מישהו עובר את הקיץ בחיים. לפתע נשמעת שריקה מאיימת, וצל כבד מוטל על הישוב הפסטורלי. בהמשך הפרסומת מסתבר ×›×™ האובייקט המאיים הנופל על הישוב הציוני אינו טיל שיהאב איראני, אלא דווקא שניצל דק דק ענק ענק של עוף טוב. כבר השם של המוצר גאוני: החזרה הכפולה על התארים, כדי להשיג הדגשה היא טכניקה ילדותית, רדודה ודלה כדי להשיג הגדלה. לי יש הרגשה ×›×™ שם המוצר לא נבחר בגלל יכולתו הלשונית הירודה של הקופירייטר, שיכול ×”×™×” בוודאי על נקלה למצוא תארים דומים ל"דק" ול"ענק". העניין פה הוא רצון מכוון להתיילד, ולהנמיך, שדומה שנמצא בכל מקום בעת האחרונה. שאר התופעות: להשטיח, לרדד, לצפות כדי שלא יראו מה יש בפנים (בעלי חיים מתים וטחונים) – שייכות אמנם למוצר עצמו, אבל בהחלט מאפיינות גם הן את ישראל 2010. אבל החלק הגאוני באמת בפרסומת הוא לא כל אחד מהמרכיבים שציינתי בנפרד, אלא האופן שבו, כמו בכל יצירת מופת ראויה לשמה, הם משתלבים ומתמזגים ×–×” בזה. דרך אגב, מדובר באותו המפעל שהמציא את מותג הנקניקיות הידוע משנות ×”-90 "מיס לוסי", והיום הוא מפיק מוצרים כמו למשל "שניצל דינוזאורים" לילדים, המסווים בגאונות את תכנו של המוצר (תרנגולות מתות, דה).

אי אפשר להמשיך בלא כמה מילים על האבולוציה של השניצל: המנה הובאה מאיטליה לאוסטריה, ובמקור עשויה בשר עגל מטוגן בחמאה. ראויה לציון הווריאציה בשם "קורדון בלו" – שניצל המכיל בתוכו פרוסות שינקן וגבינה, למרבה הכשרות. בגרסה הישראלית ×–×” התחיל מחזה עוף והודו, והמשיך לשם גנרי לכל מה שמרודד לצורת קציצה שטוחה ומטוגן בפירורי לחם: דגים, ואף סויה (שניצלי טבעול המפורסמים, שהרשעים במשק קראו להם "שניצולים" בגלל שהם יוצרו בקיבוץ לוחמי הגטאות). בתחילה הוכן השניצל בבית, וכשהבימאי ארי פולמן בסרטו הגאוני "ואלס עם באשיר" (בפעם האחרונה ראיתי אותו עם כל הפלוגה במקלט על גבול ×¢×–×” במהלך מבצע "עופרת יצוקה") רוצה לצייר סצנה בה יש אמא ישראלית טיפוסית בשנות השמונים, הוא מצייר את אמו חובטת שניצלים במטבח. אקט שהוא בו זמנית מאוד ביתי, ומאוד אלים ומדמם. בדיוק מה שפרויד תאר במאמרו "המאוים". היום כמובן שניצלים תוצרת בית הם בבחינת גימיק נדיר, ורוב השניצלים שאנו אוכלים הם תעשייתיים, כך שאין לנו צורך לחזות בכל החבטות והאלימות הזאת בתוך הבית, אלא ×–×” נעשה הרחק במפעל הסטרילי.

שניצל דינוזאור – מתוך אתר חברת עוף טוב.

טוב, הגיע הזמן להפסיק למרוח את הפוסט הזה, למרות שאני מאד מתענג עליו. הסאב טקסט של הפרסומת הזו הוא, כפי שאני קורא אותו, הוא שהישוב הציוני נמצא תחת איום קיומי. נדמה כי איום זה מגיע מן האוויר, אך למעשה מדובר ברידוד, התיילדות, הצטבעות, התחזות, והתעלמות מן האכזריות האינהרנטית של אורח חיינו, המאיימות לקבור אותנו תחתם.