חזקת הגיל הרך – פעולה למען הרצוי מול פעולה למען המצוי

נדב

שוב עולה שאלת חזקת הגיל הרך – ועדת שניט מציעה לבטל אותה, ואילו תמר רותם מתקוממת נגד ההצעה ב'הארץ', וריקי כהן מחרה-מחזיקה אחריה בבלוגה.

חזקת הגיל הרך היא הקביעה שבמקרי גירושים, אם יש חילוקי דעות לגבי המשמורת של ילדים מתחת לגיל 6 – המשמורת עוברת באופן אוטומטי לאם. כלומר, כל עוד לאם יש מסוגלות הורית מינימלית – הזכות של האב לקשר עם ילדיו מתחת לגיל 6 מוגבלת למה שהאם מוכנה להעניק לו.

חשוב להדגיש שחזקת הגיל הרך אינה מופעלת ברוב המכריע של מקרי הגירושין. ברוב המקרים בני הזוג מגיעים להסכם, ולכן בית המשפט אינו נדרש להכריע – וממילא אינו מפעיל את חזקת הגיל הרך. עם זאת, חזקת הגיל הרך משמעותית גם לגבי מקרי פשרה – הידיעה שבמשפט הגבר יפסיד את החזקה על הילדים משפיעה על הסיכויים שלו במשא ומתן.

הטיעון נגד חזקת הגיל הרך הוא ברור – אם אנחנו מניחים שגברים ונשים הם שווים, אין סיבה להניח מראש שעדיף לילדים להיות עם אמם – ולא משנה באיזה גיל. יתר על כן, אם אנחנו מאמינים שחלוקת העבודה הלא-שוויונית במשק הבית היא אחד הגורמים לאי-השוויון המגדרי, הרי שחזקת הגיל הרך מהווה שימור של חלוקת העבודה הזו – ולכן צריך לבטלה.

התומכים בחזקת הגיל הרך מצביעים על המספר המועט של האבות שעוסקים בטיפול. אם רוב האבות ממילא אינם עוסקים בטיפול, הם שואלים, מדוע הם נזכרים ברצונם לטפל דווקא לאחר הגירושים? הסיבה, לטענתם (שאין לי סיבה לפקפק בה) היא רצונם של אבות באמצעי-לחץ נוסף במאבק הגירושין. רוצה משמורת על הילדים (שואל האב הסחטן ההיפוטתי)? ותרי על גובה המזונות, תשאירי אצלי את הכלב ואל תכניסי לסיפור את האוטו.

כמו ברשומה קודמת, גם כאן מתעוררת השאלה לאן מכוונים את המדיניות החברתית – האם המטרה היא הגנה על חלשים, או שינוי של החברה? אם המטרה היא הגנה על אוכלוסיות חלשות, אין ספק שחזקת הגיל הרך צריכה להישאר. כאשר מסתכלים רק על רמת המיקרו, אין לי אלא לקבל את עדותן של המתנגדות לביטולה, ולהאמין שאכן מעטים המקרים שבהם חזקת הגיל הרך מונעת מאבות הרוצים ומסוגלים לגדל את ילדיהם לעשות זאת :"(אם כי כדאי לקרוא עדות הפוכה – ומאמר מופתי – של דפנה הקר ורונן שמיר, 'אמהות, אבהות, משפחה: בין אינטואיציה להלכה פסוקה' סוציולוגיה ישראלית ה, 2. לצערי אין עותק מקוון.)":. מכיוון שממילא, גירושין הן ארוע שמרע את מצבן הכלכלי של נשים ומשפר את מצבם הכלכלי של גברים – אין ספק שהדבר האחרון שצריך לעשות זה לתת שוט נוסף בידיהם של גברים.

מאידך, אי אפשר להתעלם מהשפעות המאקרו של מדיניות חברתית. חזקת הגיל הרך איננה רלוונטית רק לזוגות שאינם מצליחים להגיע להסכמה על חלוקת המשמורת על ילדיהם; היא גם איננה משמעותית רק עבור זוגות שמתגרשים. חזקת הגיל הרך היא עוד לבנה במערך של התפיסה המגדרית שיוצרת קשר בלתי ניתן לניתוק בין טיפול בילדים לבין נשים.

כשאני מדבר על קיר לבנים, הדוגמא היא לא רק תיאורטית. עצם הריבוי של הביטויים של התפיסה הזו מחזק אותה – כשמחוקקים מנסים לחזק עמדה המקשרת בין נשים לטיפול במישור א', הם נתמכים במצב החוקי שמתקיים במישור ב' ומחזק את הקשר הזה. במאמר של הקר ושמיר (פרטים בהערת השוליים) אפשר לראות דוגמא מצויינת למקרה כזה – כאשר זוג שהתגרש נאבק על משמורת, השופטים מתייחסים לחזקת הגיל הרך כאל חיזוק לעמדה שטוענת שצריך להעניק משמורת לאם, למרות שחזקת הגיל הרך אינה חלה במקרה הספציפי.

כאן אני חייב לחזור לרשומה ישנה שלי, שבה הסברתי למה אני לא פמיניסט. כשבוחרים באופציה של שוויון מגדרי, אין ברירה אלא ללכת איתה עד הסוף. מי שמנסה 'להגן על נשים' – כמו התומכות בחזקת הגיל הרך – משאירה אותן, בסופו של דבר, בגטו. השוויון האמיתי – שהוא, כמו שפירטתי שם, לא עניין רק של נשים – יגיע רק כשנתקדם לכיוון שבו המגדר שלנו לא נתפס כרלוונטי לשאלת היכולת שלנו לטפל בילדים, או לעשות כל דבר אחר.

במקרה הזה, הקשר הוא בולט וברור – אחד מהגורמים המרכזיים לפער בהכנסות בין נשים לבין גברים הוא מטלות הטיפול שיש לנשים. לא ניכנס לכל ההסברים התיאורטיים, אבל רק בשביל לסבר את האוזן – נשים מרוויחות כ-60% מהשכר של גברים, אבל מעל ל-80% מהשכר של גברים לשעה. כלומר, חצי מהפער במשכורות נובע משעות העבודה המצומצמות של נשים – שמוסברות על ידי מטלות הטיפול שלהן. כלומר, עצם העובדה שאשה מגיעה לגירושין בעמדת נחיתות נובעת מכך שהחברה מייעדת אותה לטפל בילדים.

חזקת הגיל הרך, שבטווח הקצר נותנת לאותה אישה יתרון במשא ומתן מול הגבר, היא זו שבטווח הארוך מביאה אותה לאותה נקודת חולשה, שבגינה היא צריכה לקוות שיתנו לה כלים למיקוח.

והערה אישית לסיום – אני חייב להודות שחזקת הגיל הרך היא אחד הסיוטים שלי. אין לי תוכניות להתגרש, לא בעתיד הקרוב ולא בזה הרחוק. אבל עצם המחשבה התיאורטית על זה שאם אבחר להתגרש, יכולות ההורות שלי הן בכלל לא רלוונטיות לשאלה האם אזכה לטפל טיפול משמעותי בילדי, והסיכון המוגבר לצמצום משמעותי של הקשר שלי עם ילדי – כל אלה גורמים למעיים שלי להתכווץ.

18 תגובות »

נדב ב25/09/2007 21:00 תחת כללי

18 Responses to “חזקת הגיל הרך – פעולה למען הרצוי מול פעולה למען המצוי”

  1. נעמה הגיב:

    לגבי ההסתייגות מהפמיניזם – בעיני פמיניזם הוא לא דבר אחד. הוא שם משפחה יותר משם פרטי. משפחה של תפיסות שיש להן גרעין משותף והבדלים בפריפריה. כך שלא בהכרח בחירה בשוויון מגדרי משמעה "להגן על נשים" וודאי לא תשאיר אותן תמיד בגטו. ישנם זרמים פמיניסטיים החותרים לשינוי של החברה כולה, ולמען האמת גם אותם זרמים שמבקשים "רק" שינוי במעמדן של הנשים יביאו, אם יתקבלו, לשינוי בחברה כולה. מפני שהנושא של השוויון המגדרי חודר עמוקות את כל שכבות החברה (וקבוצותיה) ונוגע לא רק למוסדות הציבוריים שלה אלא גם למוסדות הפרטיים כביכול, או החצי פרטיים, כמו המשפחה. התמקדות בזכויות נשים אינה שונה מהתמקדות בזכויות של קבוצות אחרות (ילדים, קבוצות מיעוט אתניות, אנשים עם מוגבלויות וכו') שנעשית בד בבד עם דיבור על שוויון כללי. זה לא או-או. זאת הבנה שיש צורך גם בהתמקדות הזאת, כי יש ייחודיות באמצעים שצריך להפעיל לגבי כל קבוצה על-מנת להגיע לשוויון אמיתי. מלבד זאת, יש גם ניסיון עגום בכל הנוגע לקלות שבה נזנח המאבק למען שוויון לנשים וזכויות לנשים על-ידי אנשים ומפלגות שמניפים את הנס הכללי, משום שיש סדר עדיפויות ותמיד יש משהו "חשוב יותר". בעניין שלכן נטפל אחר-כך. באחרית הימים, זאת אומרת.

    מלה אחת לגבי חזקת הגיל הרך או נכון יותר לגבי הסדרי משמורת וראיה. אני תוהה דווקא לגבי אותם גברים שמגלים באמת את רצונם לטפל בילדיהם ולא כנשק סחטני (וגם לא לגבי אלה שתמיד חולקים בטיפול בהם בעודם נשואים). ניקח את ההסדר המקובל של פעמיים בשבוע אחה"צ וכל סוף שבוע שני: פתאם, לאחר הגירושים, מוצאים האבות האלה את הזמן לבלות פעמיים בשבוע עם ילדיהם גם אם זה אומר לצאת מהעבודה מוקדם. איך זה שהזמן הזה אף פעם לא נמצא כשהיו נשואים? מדוע אז הם לא יכלו לפנות אותו כדי לבלות עם ילדיהם? אני תוהה באמת ובתמים איך משהו שהיה "בלתי אפשרי" (להגיע הביתה בשעה סבירה) בזמן הנישואים נהפך לאפשרי מאד מרגע הגירושים. האמת שאני לא תוהה אלא התשובה נראית לי ברורה וטמונה בסדר-העדיפויות שאנחנו מפעילים בנסיבות שונות. חבל גם על הילדים וגם על אותם אבות שנוהגים כך, שמשפחות מתפרקות בטרם הם רואים זה את זה.

    • נדב הגיב:

      לגבי הפמיניזם – אני מסביר את עמדתי ביתר פירוט ברשומה המקורית. בכל מקרה, אני מסכים שצריך להמשיך לפעול ספציפית למען שוויון מגדרי, כי לשוויון הזה יש מאפיינים יחודיים – אבל אני טוען שיש הבדל בין מאבק לשוויון מגדרי לבין פמיניזם.

      לגבי החלק השני – אין לי אלא להסכים בצער.

    • דובי הגיב:

      לגבי החלק השני – האם יתכן שחלק מאותה "אי אפשריות" קשורה למערכת היחסים בין ההורים, וכלל לא קשורה לילדים? הרי יש סיבה שהם התגרשו. אולי האב לא כל כך רוצה לחזור הביתה מוקדם בגלל שהזוגיות בעייתית. כלומר – הילדים נפגעים מהזוגיות עוד הרבה לפני שהגירושין מגיעים.

  2. דובי הגיב:

    תודה על הפוסט המעניין, ואני רוצה גם להביע הזדהות מוחלטת עם ההערה לסיום שלך…

  3. איל הגיב:

    כפי שנעמה כתבה בצדק, קיימות מספר אסכולות בפמיניזם. באופן כללי, פמיניזם היא השקפה שעניינה קידום רווחתן של נשים. הגרסה הנפוצה ביותר של הפמנים היא הגרסה של הפמניזם הליבראלי המתמקדת בהשגת שוויון מגדרי. לכן, אני סבור שכל אדם התומך בשוויון מגדרי הוא פמיניסט, ולכן כפי שמסייה ז'ורדן לא ידע שכל חייו דיבר פרוזה, כך קיימות נשים המצהירות שאינן פמיניסטיות וגברים המצהירים כך, אבל אם הם באמת דוגלים בשוויון מגדרי הם לא יודעים שהם בעצם כאלה.
    אולם, הטענה ההפוכה אינה נכונה. לא כל מי ששולל שוויון מגדרי הוא בהכרח לא-פמיניסט. הגרסה של הפמיניזם התרבותי, דוגלת בכך שאם התרבות העולמית תהייה "תרבות נשית" הרי שעולמנו יהיה טוב יותר, ערכי יותר ובני אדם יהיו מאושרים יותר מאשר בעולם שהתרבות הדומיננטית בו היא גברית, כפי שהוא היום. ואם להודות על האמת, הגברים נכשלו בניהול העולם כשלון חרוץ: מלחמות ואכזריות שלטונית.
    לאור האמור לעיל, עמדה פמיניסטית המצדדת בחזקת הגיל הרך, אינה חייבת להתבסס על שוויון. היא יכולה להתבסס על כך שאימהות מייצרות הורות איכותית יותר מאבות. אני סבור שזו הכללה חלקית, לא תמיד נכונה, אבל היא נכונה ברוב המקרים. לנשים מוטיבציה גבוהה יותר להפיק הורות איכותית על חשבון האינטרס העצמי ותוך כדי הקרבה אישית. אני סבור שזו עובדה ביולוגית. אנחנו רואים שבקרב בעלי החיים האם היא המטפלת בגוריה והיא בעלת המוטיבציה הגבוהה לאימהות מסורה. לתופעה זו גם הסבר אבולוציוני. לאור העובדה שגם בקרב בני-אדם האימהות הן הנושאות את עובריהם ברחמן, נוצרת מערכת ביולוגית-אבולוציונית המייצרת את ההתקשרות האימהית לפרי ביטנן (וכל מצב מנטאלי מקורו בפיסיולוגיה ביולוגית-עצבית). לדעתי, לאור נתונים אלה, מי שטוען שהאדם הוא יצור מיוחד ושונה מיתר החיות, ולכן ההבדל בין אימהות ואבהות הוא תרבותי ולא ביולוגי, עליו הנטל להוכיח זאת. הנתונים ההשוואתים בין האדם לבעלי החיים, ותופעת ההתקשרות האימהית יוצרים חזקה, כל עוד לא יוכח אחרת, שהתופעה היא ביולוגית ולא תרבותית. לכן, להתעלם מכל זה, ולהנהיג את הסדר החברתי והמשפחתי כאילו שזו תופעה תרבותית שתיעלם עם הזמן, משמעותו ליטול סיכון גבוה ולבצע ניסויים בבני אדם. מה שיתרחש בשלב ראשון, הוא חווית האובדן של אימהות בגידול ילדיהם וילדותיהן שמצדדי "הגישה התרבותית" מקווים שתיעלם עם הזמן. אבל אם היא לא תיעלם, הרי שבינתיים ביצענו ניסוי הכרוך בסבל רב.
    מעבר לכך, אם בסופו של דבר, הילדים יישארו אצל האימהות, אבל במחיר של "קניית המשמורת" תמורת ויתור על זכויות רכוש ומזונות, הרי שהשארנו את המצב כמו שהוא היום, רק שהאימהות החד הוריות הפכו ליותר עניות.
    לסיום, אני סבור שגם אם מבמקשים לחולל שינוי חברתי, לא ברור מדוע לבצעו באמצעות המשפט ולא באמצעות מערכת החינוך. המשפט הוא כלי לא-יעיל לשינוי חברתי, הוא אמור במידה רבה לשקף את הנורמות הקיימות. התקווה שנורמות תרבותיות ישתנו רק באמצעות שינוי חקיקה הוא מקסם שווא. המשפט אמור לשקף את הנורמות החברתיות, אבל תחילה יש לשנותן באמצעים חינוכיים. משפט שהולך עם הראש בקיר בניגוד למקובל ברוב החברה, סופו שישבור את ראשו.
    כמו כן, חשוד בעיני שגברים מצדדים בביטול חזקת הגיל הרך בטענה של שוויון. לאור מצבן הנוכחי של נשים, מדוע להתחיל את התיקון דווקא מנורמה הנותנת כוח נוסף לגברים על הכוח שקיים להם ממילא? בואו נתחיל את השויון, מקיצור יום העבודה (אבל אז יטענו שזה פוגע בצמיחה כלכלית ובחופש העיסוק) או מנורמה שגבר שאינו נוטל חלק שווה בעבודות הבית וגידול הילדים מקים "עילת גירושין" לרעיתו. להתחיל את השוויון דווקא מנקודה הנותנת יותר זכויות לגברים- לא פלא שגברים הופכים פתאום למצדדי שוויון מגדרי.
    חג שמח

    • נדב הגיב:

      תגובה מורכבת, כך שהתשובה תצטרך להיות בכמה חלקים…
      א. לגבי שוויון מגדרי ופמיניזם – כמו שכתבתי ברשומה קודמת, לטעמי יש – או לפחות, עלולה להיווצר – סתירה בין פמיניזם לבין שוויון מגדרי, מכיוון שהפמיניזם – מעצם הגדרתו – שם במרכז את הנשים, בעוד הדרך לשוויון מגדרי עוברת דרך ביטול של התפקידים המגדריים של נשים ושל גברים. קיומה של עמדה פמיניסטית שתומכת בחזקת הגיל הרך (באופן עקרוני) רק מחזקת את טענתי. כמו שאמרתי שם, אני לא פמיניסט.

      ב. לגבי ההסברים האבולוציונים – תיבת תגובות של וורדפרס היא לא מקום מתאים להתחיל לנהל את הויכוח בין הסוציוביולוגים לפוסט-סטרוקטורליסטים. בכל אופן, האמירה ש'מי שטוען שהאדם הוא יצור מיוחד ושונה מיתר החיות… עליו הנטל להוכיח זאת' היא טענה בעייתית, כי לא מדובר פה באיזה טענה חדשנית שזרקתי לחלל האוויר בלי לתת סימוכין, אלא על טענה שנמצאת בקונצנזוס בחוגים רחבים מאוד בפקולטות למדעי החברה.
      רק על קצה המזלג – אני לא סבור שהשאלה האבולוציונית רלוונטית כאן, משום שהנסיון למתוח קו שווה בין מיומנויות הוריות בחבורת ציידים-לקטים לבין מיומנויות הוריות בחברה הקפיטליסטית המאוחרת הוא נסיון בעייתי – החל מהרמה הפרקטית (לסחוב תינוק על הגב מול להחליף טיטול) ועד הרמה הרגשית והחינוכית (התוצרים החינוכיים הנדרשים בכל אחת מהחברות שונים דרסטית, ולכן גם החינוך הנדרש)

      ג. הגישה שאומרת שצריך לשנות הכל דרך מערכת החינוך היא גישה בעייתית. חינוך, עם כל חשיבותו, הוא לא חזות הכל. אם בכתה יספרו סיפורים שבהם האבא מטפל בילדים והאם מפתחת קריירה של מנכ"לית תאגיד גלובלי, אבל קהל המאזינים יורכב שווה בשווה מילדים שגדלים רק עם אמא כי לאמא יש משמורת ומילדים שגדלים רק אם אמא כי אבא בנסיעת עסקים בחו"ל – קשה להניח שהמסר יקלט.
      שינוי חברתי לא יכול לבוא רק דרך המשפט, אבל הוא גם לא יכול לבוא רק דרך החינוך, דרך תוכניות רווחה או דרך הצבא. שינוי חברתי – כדי שיצליח – חייב להיות מאמץ משולב ורב-זרועי.

      ד. להזכירך, אף אחד לא 'מתחיל את [המאבק ל]שוויון'. המאבק הזה התחיל לפני 40 שנה בערך. מוסכם – פחות או יותר – שהמאבק הזה נכשל, בין השאר, כי השינוי בהרגלי העבודה בשכר לא לווה בשינוי בהרגלי העבודה במשק הבית, ולכן אין ברירה אלא להתחיל את המאבק שם. אלא מאי? דווקא שם הנשים הן הנהנות מזכויות יתר. ולכן גם ארגוני נשים רבים מבינים שאין ברירה אלא לתמוך בשינויים שהם 'לטובת גברים' בטווח הקצר כדי להביא ליעד של שוויון מגדרי בטווח הארוך.
      לכן, לא פלא שכמעט כל תוכניות הרווחה שמיועדות לעודד השתתפות גברים במשק הבית הן תוכניות שמעבירות זכויות מהאשה לגבר. החל מחופשת לידה לגבר (שלא לדבר על גרסתה השבדית, שנותנת חלקים משמעותיים מחופשת הלידה לגבר בלבד), דרך המאבק על משמורת משותפת, ועד ההצעה שלך לקיצור יום העבודה (שיקל על הגבר תמורת פגיעה בפרנסה).

  4. איל הגיב:

    נדב, חג שמח
    אני טוען כי גם מי שטוען רק לשוויון מגדרי ולא מעבר לכך הוא פמיניסט. היות והמצב הנוכחי הוא אי-שוויון לטובת גברים הרי שאדם המצדד בשוויון מעוניין לשפר את מצבן של הנשים יחסית למצבם הנוכחי. פמניזם היא עמדה לטובת רווחתן של נשים, ולאו דווקא דומיננטיות נשית. השאיפה לשוויון היא שאיפה להגברת רווחתן של נשים. אידיאולוגית היא גם הכרה בערכן השווה כאדם.
    באשר למקור הביולוגי של האימהות: הרלבנטיות של הטענה היא שאם מקורה של הזיקה החזקה יותר של אימהות לילדותיהן וילדיהן היא ביולוגית, הרי שהניסיון להתעלם מהצורך החזק יותר של אימהות במשמורת הוא ניסיון פוגעני שלא יצלח. הוא פוגע בצרכים חזקים שמקורן ביולוגי, ומסב פגיעה משמעותית חזקה יותר מהפגיעה (שגם היא קיימת) באבות.
    היות ואנו רואים שבקרב בעלי חיים אימהות נקשרות בפרי בטנן באופן אמוציונאלי חזק בהרבה מהאבות וחזק בפני עצמו, והיות וגם בקרב בני-האדם מערכת ביולוגית של האם מחוברת למערכת הביולוגית של העובר, והיות ואנו רואים שזיקתן הרגשית של אימהות חזקה בקרב בני-אדם מזיקתם הרגשית של האבות (למרות יוצאים מהכלל), הרי שקיימת השערה חזקה למדי שהמקור לכך הוא ביולוגי.
    גם אם יש סיכוי, לאור מחקרים שציינת שבסופו של דבר יתברר שלא כך הוא, הרי שכל עוד הסוגייה לא הוכרעה, הרי שהניסיון להקריב את רווחת האימהות בטוח הקצר על מנת לקוות לשינוי בטווח ארוך, אינו ראוי מוסרית. זאת מפני שבכך אנו גורמים בוודאות, סבל רב מתוך תקווה בלתי ברורה שהמצב ישתנה בעתיד. על מנת להצדיק גרימת סבל, עלינו להיות מושכנעים אמפירית שיש בסיס לתקוותינו. היות ובכל מצב של גירושים קיימת ממילא פגיעה בהורה שלא מקבל משמורת על ילדיו, הרי שלאור כל האמור לעיל, אינני רואה מדוע יש לפגוע בוודאות בקשר החזק יותר של האם, לטובת משהו עתידי לא ברור?
    אם יש שתי אופציות: אחת פגיעה ברווחה וודאית קטנה יותר, השנייה פגיעה וודאית גדולה יותר מתוך תקווה ספקולטיבית לשיפור אבל השיפור גם הוא לא ימנע את מפח הנפש של ההורה שלא קיבל משמורת, עדיף רציונאלית ללכת על "שנאת סיכון".
    אבל גם אם נניח שהאימהות הנוכחית היא תופעה תרבותית ולא ביולוגית, הרי שכל עוד לא חל שינוי תרבותי, המהלך נועד לכישלון. מערכת החינוך על כל חולשותיה עדיפה על מערכת המשפט. אם אתה טוען שהחינוך לא יועיל כאשר בבית הילדים רואים מצב שונה, האם תועיל נורמה משפטית מרוחקת ומופשטת וגם בצד קיומה הילדים יראו מצב שונה. הם יראו מצב שונה, מפני שהמשמורת גם תחת ביטול חזקת הגיל הרך, תהייה אצל האם. אלא מאי? האם תרכוש את משמורתה תמורת ויתור על חלוקת רכוש שווה ועל מזונות. הילדים יהיו אצל האם, רק יותר עניים.
    לכן, כל עוד לא השתנה המצב התרבותי, אני רואה בשינוי המשפטי רק נזק. לגבי שינוי משולב: נדמה לי שזה לא מה שטוענים מצדדי ביטול החזקה. הם מעוניינים לבטלה כאן ועכשיו, מבלי להתחיל ברפורמה חינוכית ואף בתוכנית לכך. אם כל עוד אין שינוי תרבותי, אין טעם בשינוי המשפטי אז קודם על השינוי התרבותי להראות סימני הצלחה, ואח"כ תוכל הנורמה המשפטית לשקף את המצב החדש.
    אגב, אני רואה בפולמוס הנוכחי על חזקת הגיל הרך חלק מהתופעה השלילית של "משפטיזציה", של החיים הציבוריים ומקסם שווא שבכוחו של המשפט לבדו להאיץ תהליכים תרבותיים שאורכים שנים ודורות.
    חשש נוסף שניתן להעלות הוא לגבי האיכות ההורית עקב שינוי החזקה המשפטית בטרם שינוי תרבותי. לאור הנורמות הנוכחיות, שזהותם של גברים תלויה בצבירת הון בעבודה ולאור הלגיטימציה החזקה יותר של גברים להתנהג התנהגות אגוצנטרית, לאור העובדה שתרבותינו עד כה תמכה פחות (יחסית לנשים) בלגיטימציה של גברים לגישה טיפולית ודואגת, ולאור הקשר התרבותי של גברים-אגו אני חושש שלמרות יוצאים מהכלל, האיכות ההורית של אבות חד הוריים תהייה חלשה יותר מהאיכות ההורית של אימהות חד הוריות. אם הבסיס העיקרי להחלטה צריך להיות טובת הילד, אין מנוס משיקול זה. לפחות כל עוד לא הוכח, שהתכונות האלה הן בחזקת סטיראוטיפ ודעה קדומה, ואשמח להיווכח אם זה נכון.

    • נדב הגיב:

      לגבי הגדרת הפמיניזם – אני חולק עליך שמכך שמישהו תומך בשוויון מגדרי נובע שהוא תומך בשיפור מצבן של נשים (ומה שלא הוספת – בפגיעה במעמדם של גברים). אני סבור שאי-שוויון מגדרי פוגע בשני המינים, גם אם לא במידה שווה. במקרה הספציפי שלי, אני מרגיש את זה על הלגיטימציה שהחברה נותנת לי להיות אבא – אם ניקח דוגמא בנאלית, לאשתי עושים הרבה פחות פרצופים כשהיא לוקחת יום חופש מהעבודה כדי לטפל בילדים. האם כשאני נאבק על הזכות שלי לקחת חלק שווה בטיפול בילדים זה מאבק פמיניסטי? קשה לי לראות אותו ככזה, למרות שיש בו תועלת גם לנשים.

      לגבי הביסוס המחקרי של העמדה הביולוגית מול העמדה ההפוכה – קודם כל, אתה קובע כאן קביעות מרחיקות לכת ולא מדוייקות. הטענה כאילו 'בקרב בעלי חיים אימהות נקשרות בפרי בטנן באופן אמוציונאלי חזק בהרבה מהאבות וחזק בפני עצמו' היא פשוט לא נכונה – בקרב בעלי החיים אנחנו רואים מגוון של התנהגויות הוריות, החל מצבי הים שמטילים את ביציהם ונעלמים, דרך התנהגויות כמו-אנושיות של טיפול אמהי, טיפול של אבות בצאצאים או טיפול של גורמים אחרים בלהקה או בקבוצה.
      שנית, העמדה שאומרת 'אם נשנה את המצב אנחנו עלולים לגרום יותר נזק מתועלת' היא עמדה שמרנית ורגרסיבית. לפני 40 שנה אפשר היה לומר את אותו הדבר בדיוק על עבודת נשים. הרי נשים טובות בסחיבת תינוקות על הגב (אז כנראה גם בהפעלת מכונת כביסה), גברים טובים בציד (אז כנראה גם בהנדסת מחשבים), ולכן עדיף שכל אחד יעסוק בתחומו. שהנשים לא יצאו לעבוד – יש סיכוי קטן שיצא מזה משהו טוב וסיכוי גדול שזה יתחרבש, אז בשביל מה לקחת את הסיכון? אז לקחו את הסיכון, ובינתיים נראה שהנשים הרוויחו מהסיפור.

      ולגבי השינוי ההדרגתי – קודם כל, יש שינוי חינוכי די משמעותי, גם אם אין שעורי 'טיפול אבהי' בבית ספר. קח תכנים לימודיים של שנות ה-80 ותכנים של ימינו ותראה את ההבדלים. לא שהתכנים של היום הם מושלמים, אבל אפשר לראות שנעשה מאמץ מודע להציג תמונהשוויונית מבחינה חברתית. גם בתחומים אחרים – הבולט שבהם הוא חופשת לידה לאב – עשו שינויים לכיוון שיעודד חלוקה שווה של עבודות משק הבית. אפשר לעשות יותר? כמובן. אבל צריך להתחיל מאיפשהו.

  5. איל הגיב:

    נדב הי,
    לגבי הטענה הביולוגית: לא התכוונתי לטעון להכללה מוחלטת אלא להכללה חלקית. מראש, לא טענתי שאין יוצאים מהכלל באשר להתנהגות בעלי חיים. נדמה לי, שבקרב רוב המינים ההתנהגות הטיפולית היא אימהית.
    לפי מחקרה של ארהרט חשיפת עובר לאנדרוגן גוררת הפחתה בהתנהגות הטיפולית של ילדות. ילדות שנחשפו לאנדרוגן בשלב העוברי, הראו התנהגות טיפולית מופחתת מאשר אחיותיהן שלא נחשפו לזה. למשל: פחות שיחקו עם בובות, פחות נטו להיות שמרטפיות.
    אני רוצה לחדד ולסייג את הטענה הביולוגית: לא כל האימהות טובות ולא כל האבות רעים. יש אימהות מזניחות ומתעללות ויש אבות שהם מטפלים לעילא ולעילא. אולם, לאור השערה ביולוגית שאינה נטולת יסוד, ההסתברות יותר גבוהה שבאופן יחסי (סטטיסטית) נמצא אימהות שיותר מוכנות להקריב מעצמן למען הילדים, יחסית לאבות.
    הטענה האחרונה בעינה עומדת, גם אם יימצא שהטיעון הביולוגי מופרך מעיקרו, כי אז מחליף אותו הטיעון התרבותי. יש אימהות שמתנהגות בתוקפנות כלפי ילדיהן. אבל, גברים באופן כללי יותר תוקפניים מנשים (אם תרצה אצטט מחקרים) גברים הם אלה המבצעים את רוב הפעולות האלימות. לכן, ניתן לשער שההסתברות שאבות חד הוריים יגיבו בתסכול תוקפני ואלים כלפי הילדים (וילדים מייצרים עבור הוריהם מצבי תסכול) גבוה יחסית להסתברות שכדבר הזה יקרה בקרב אימהות. אם כי, ההכללה היא חלקית וסטוטיסטית.
    באשר להישגיות, גברים מאופינים יותר בנחישות להשגת המטרה על חשבון איכות חייהם. ההישגיות בעבודה של גברים היא אמת מידה לגבריותם יחסית יותר מאשר נשים בעבודהלגברים יותר צורך להיות שונה וחזק מאחרים להיות עצמאי ובלתי תלוי. עבודת הגברים נתפסת כמרכזית בהתנהגותם ואילו תפקידיה המשפחתיים של האישה נתפסים כדומינטים בחייה (מלאך-פינס, הפסיכולוגיה של המינים, כרך ב', ע' 182).
    כל עוד דפוסים אלה לא ישתנו תרבותית הרי שההסתברות להורות יותר איכותית לטובת הילד היא כאשר הילדים במשמורת האם מאשר במשמורת האב. הסיכון להזנחה עקב הפיתוי להקדיש יותר לעבודה (עקב משמעות ההישגיות בעבודה בקרב גברים) גדול יחסית מאשר בקרב נשים.

    הענקת משמורת לאבות, תשנה את המצב רק באשר לילדים שהוריהם התגרשו. מלכתחילה, דפוסי הזוגיות וההורות ודפוסי ההעסקה ימשיכו להיות כמקודם. הענקת משמורת לאבות, תשנה את הדפוס רק במצבים של פוסט-גירושים וגם אז יש חשש שטובת הילד תיפגע מכך יחסית יותר מאשר המצב הנוכחי.

    באשר לטווח הארוך ולסיכון. ראשית, יש כאן פתח למניפולציה. מה יהיה המדד לבחינת ההצלחה של התהליך, וכמה זמן צריך לתת לכך עד שנגיע למסקנה שגם בטווח הארוך לא השתנה המצב? הרי הגברים יאמרו: "תנו לזה עוד זמן. מדובר בתהליך שאורך שנים". בינתיים גם אם התהליך ייכשל, תהייה דרישה להמתין, כי הטוח הארוך טרם הגיע.
    שנית, באשר לטענה השמרנית. ראה נא, כפי שאתה דורש בצדק ממני לא לפסול כל הצעה לשינוי, כך ניתן לומר שלא כל סיכוי מצדיק כל סיכון. אחרת, כל אדם שיצביע על סיכון כלשהו יסווג כשמרן, וכך נגיע למצב שבו די בכך שיש סיכוי ועלינו ליטול סיכון. טול למשל, מלחמות. במלחמה בטווח הקצר יש הרוגים ופצועים, ובטוח הארוך מקווים שהתוצאה תהייה טובה יותר. לפי שיטה זו, עלינו להצדיק מלחמות בסיטונות.
    מה שאתה מכנה שמרנות אני מכנה זהירות. התנהגותו של מהמר, אופיינית בכך שהוא בעיקר רואה את הסיכויים ולא את הסיכונים. אבל ידוע שעבור ההרפתקן כל אדם זהיר הוא שמרן, ועבור השמרן כל אדם שנוטל סיכון מחושב, הוא הרפתקן ופזיז. הכול נכון, אבל מעצם ההצבעה על הסיכוי עדיין לא ביססת את ההצדקה ליטול את הסיכון בצידו.
    לפי תורת המשחקים, התנהגות שנחשבת רציונאלית בתנאי אי-וודאות היא בד"כ התנהגות "מקסימין". משמעה, קודם כל יש למנוע את התוצאות הגרועות ביותר. שנית, מכאן נובע, שתוצאות רעות-וודאיות בטווח הקצר מצדיקות הימנעות מנטילת סיכון לתצאות טובות ספקולטיביות בטווח הארוך.
    עכשיו אנסה להסביר, מדוע לאור שיקולים אלה, מוצדק להימנע מסיכון בביטול חזקת הגילך הרך, אבל מוצדק להתיר עבודת נשים.
    בביטול חזקת הגיל הרך, המצב הנוכחי הוא שהילדים במשמורת האימהות. ביצוע ניסיון לבטל את החזקה, יגרום בוודאות לנזק לא קטן עבור האימהות, לאור הנתונים הביולוגיים, התרבותיים וההבדלים המגדריים בפסיכולוגיה של המינים גם טובת הילד עלולה להיפגע בהסתברות יותר גבוהה, מאשר האופציה ההפוכה. על כל פנים, הסיכון בטווח הקצר הוא קרוב לוודאי, הסיכוי לשיפור בטוח הארוך (מתי?) הוא ספקולטיבי, התרחיש הגרוע בייותר הוא התרחיש שנגרום לפגיעה, אבל ללא תועלת בצידה. אסטרטגיית מקסימין, משמעה לא לנקוט בה. זו התנהגות של "שנאת סיכון" המקובלת כרציונאלית ביותר.
    ועדיין לא הכנסתי לשיקול, את הסיכון המאוד גבוה שילדים ימשיכו במשמורת האם, רק עם פחות כסף, לאור העובדה שהאם "רכשה" את המשמורת בויתור על חלוקת נכסים.

    האם לאור הטיעון הנ"ל אני אמור לתמוך באיסור על עבודת נשים? חלילה וחס. בניגוד למצב בו נשים לא מעוניינות בשינוי במקרה הראשון (ביטול החזקה), הרי במקרה של עבודת נשים נשים היו מעוניינות בשינוי. כאן לא מדובר במהלך הכופה על נשים, אלא מגשים את רצונן.
    נפעיל שוב את תורת קבלת ההחלטות בתנאי אי וודאות: לאחר שנים של איסור על עבודת נשים, נשים מעוניינות לעבוד על מנת להתפרנס ולממש את עצמן. איסור על עבודת נשים יגרור בוודאות נזק נפשי לנשים ופגיעה וודאית באוטונומיה האישית שלהן. כאן המצב הוא הפוך: בטווח המיידי הוודאי קיים נזק. לעומת זאת, אם נטען שעקב עבודת נשים עלול להיגרם נזק לילדים, הרי שנזק זה הוא ספקולטיבי לטווח הארוך. אם היוצאת לעבוד, אינה גורמת בעצם העובדה הזו נזק לילד, אם הוא תחת השגחה נאותה של שמטרפות או מטפל. כאן הנזק לילדים, הוא לטווח הארוך והוא הספקולטיבי, והנזק לאישה אם תיכפה עליה עבודת משק הבית הוא הוודאי. לכן, אסטרטגיית מקסימין תומכת כאן דווקא בעמדה הליבראלית, והלא-שמרנית.

    אמנם ניתן לטעון, כי באי- ביטול החזקה, אבות נפגעים באופן וודאי, אולם כאן המצב הוא סימטרי. בביטול החזקה האימהות נפגעות וודאית (ולאור המצב התרבותי/ביולוגי אף יותר), לכן הטיעון מקזז את עצמו.

    • נדב הגיב:

      הבעיה עם הטיעון הביולוגי זה שגם אם יש לו איזשהו בסיס – ואני לא שולל לחלוטין איזשהו בסיס כזה – זה לא אומר הרבה.
      קח לדוגמא את הדחף לאלימות. קל מאוד להוכיח שיש הרבה אנשים עם דחף – אבולוציוני וביולוגי – לאלימות, ובכל זאת מעטים מאיתנו מסתובבים ברחוב ומחלקים כאפות לאנשים. באותה מידה, גם אם יש לנשים איזושהי נטיית יתר ביולוגית לטיפול, המרחק מכאן ועד המסקנה שנשים לעולם יהיו (סטטיסטית) מטפלות טובות יותר הוא מאוד גדול.
      ואם העניין הוא תרבותי, הרי שבטח ובטח שחזקת הגיל הרך היא גרועה. כי ילד שיודע שלא משנה מה יקרה, אמא שלו תטפל בו ואבא שלו יקבל אותו שני אחה"צים בשבוע, לומד שיש מי שהתפקיד שלו לקחת אחריות על הילדים ויש מי שלא. וזה בדיוק הדפוס שהוא יישם בחיי המשפחה שלו. תגיד 'אבל זה רק זוגות גרושים'? אגיד לך יופי, במקביל לביטול חזקת הגיל הרך צריך גם לעודד אבות נשואים לטפל בילדיהם, עם תוכניות מתוכניות שונות. כל תוכנית שהיא תהיה מיועדת רק ל…

      לגבי האסטרטגיית מקסימין – אתה מדגים באופן מצויין את המופרכות של תורת המשחקים ושל התועלתנות. יפה מאוד שהחישוב מראה שאי-ביטול חזקת הגיל הרך לא יוסיף סבל בעולם, אבל זו לא הסוגייה. לא יגרם כאן עודף סבל בדיוק באותה מידה שבה לא יגרם עודף סבל אם יעדיפו לעבודה יהודי על פני ערבי רק בגלל הלאום שלו – היהודי יהיה מאושר יותר, הערבי יהיה מאושר פחות, רמת הסבל תישאר. נהיה חברה גזענית וחשוכה, אבל העיקר ששמרנו על רמת הסבל מבוקרת. בדיוק באותו אופן, אם ההנחה המוקדמת היא שבהכרח נשים מקבלות משמורת על הילדים, הגברים מופלים בגלל שיוך מגדרי.
      וחשוב לשים לב שביטול חזקת הגיל הרך לא אומר שהמשמורת תתחלק שווה בשווה בין גברים לבין נשים – לבית המשפט יש שיקול דעת בנושא, והוא מסתמך על חוות דעת שמעריכות מסוגלות הורית. אם אכן נשים הן מטבען מטפלות טוב יותר, הן יקבלו את החזקה ממילא וגברים יקבלו אותה רק כאשר הם יוכלו להוכיח שהם מטפלים טובים יותר.

      ולגבי התיאור שלך של סיטואציית יציאת הנשים לעבודה – שכחת אלמנט מרכזי אחד, את אלמנט הגבר שמפסיד את עבודתו לאשה שיצאה לעבודה. זה היה אחד הטיעונים המרכזיים נגד עבודת נשים בשנות ה-60. על אותו משקל אפשר להגיד, שהגבר המובטל 'וודאית (ולאור המצב התרבותי/ביולוגי אף יותר), לכן הטיעון מקזז את עצמו'.

  6. איל הגיב:

    נדב הי,
    אני מסכים שהחלוקה "אבות בעבודה" ו- "נשים בבית ועם הילדים" היא גרועה, כאשר היא מתבצעת בניגוד לשאיפות הנשים או הגברים. זאת להבדיל ממצב שזו חלוקה בהסכמה, אבל הסכמה המתקבלת בתנאים של שוויון.
    אבל אני מבחין בין מטרה רצויה לבין המחיר והסיכון בהשגתה. אם ההבדל בין המינים הוא רק תרבותי, אתה צודק שהאידיאל הוא לשנות מצב זה. אבל כאשר אנו שוקלים דרכי שינוי, עלינו להתחשב במחיר, שמא הנזק שבניסיון להשגת המטרה יעלה על התועלת שבה. וכן צריך להתחשב בהסתברות להשגת המטרה, בשקלול הנזק שבניסיון השגתה. אם המטרה לא תושג, אבל יתרחש הנזק שבניסיון, אז יצאנו קרחים מכאן ומכאן.
    חזקת הגיל הרך אינה נותנת אוטומטית משמורת הילדים לאישה. ראשית, החזקה פועלת (לפחות זה המצב הרצוי לדעתי) רק כאשר אין הסכמה בין בני הזוג. אם יש הסכמה שהילדים יהיו במשמורת האב, אז גם לדעתי, שם הילדים צריכים להיות. את החזקה יש להפעיל רק במצב של "סכסוך משמורת".
    גם כאשר יש מחלוקת בין הזוג על משמורת הילדים, בכל מקרה יש לבחון מסוגלות הורית. אם חוות הדעת ממליצה שהילדים יהיו במשמורת האב, אז אין צורך בחזקה, והילדים יהיו במשמורת האב. אם ההמלצה היא למשמורת האם, אז גם החזקה מיותרת, היות וגם בלעדי החזקה, הממלצה היא למשמורת האם.
    מתי החזקה רלבנטית? כאשר מתקיים "שוויון גס" בין השיקולים לטובת האם או האב, ואף אחת או אחד מהם/ן אין לו או לה יתרון ברור על השני, במצב זה, ורק במקרה זה, יש לחזקה משמעות אופרטיבית של הכרעה לטובת האם.
    אם זה לא המצב המשפטי הנוהג, אז אני מסכים שיש לשנותו-אבל לא לבטל את החזקה.

    מהי בעצם חזקה? חזקה היא סוג של הכללה עובדתית, המשקפת סברה לפיה כך הוא המצב ברוב המקרים, גם אם לא תמיד, וגם אם יש יוצאים מהכלל. זו סוג של טענה סטטיסטית.
    לכן, במצב של "תיקו בסיסי" במאזן היתרונות והחסרונות של מסוגלות הורית בין הניצים, מכריעים לפי הסברה שבתרבות שלנו, נכון לעכשיו, נשים עוברות תהליכי סוציאליזציה (ואולי בנוסף גם- השערה ביולוגית) המקנות להן מיומנות יחסית יותר גבוהה להורות ומוטיבציה גבוהה יותר, לממש את המיומנות הזו, יחסית מאשר לאבות. ושוב, בלי להניח שזהו המצב בכל המקרים.
    מה שמציעים מצדדי ביטול החזקה, שאנו נתעלם מההנחה התרבותית/ביולוגית הזו וננסה לשנות את המצב הזה, תוך פגיעה בטווח הקצר, במסירת הילדים למשמורת של ההורה, שהסתברותית הוא הפחות מתאים. כלומר, בסדרה ארוכה של החלטות משמורת, מספר ההחלטות השגויות יהיה רב יותר. כל זאת מתוך תקווה שבטווח הארוך, כל החברה תשנה את דפוסי ההורות והמגדר.
    על כך טענתי את הטיעון התועלתני, שאתה דחית אותו ע"י ניסיון להראות שאם אני מקבל מתודה זו, אני אמור גם לתמוך באיסור עבודת נשים או בגזענות רחמנא לצלן.
    לפני שאתייחס להיקשים אלה, אני מבקש להתייחס לטיעון שהשינוי המוצע מוגבל (1) רק לילדי גירושים. (2) מתוכם רק לאלה שיהיו תחת משמורת האב. אני מעריך, משמספרם יהיה קטן למדי, ולכן לא יחולל את השינוי החברתי המתבקש, אבל סטטיסטית יגביר את החלטות המשמורת השגויות, היות ויותר הורים-משמורנים יהיו יחסית מטפלים פחות טובים, לאור ההנחה התרבותית.
    אתה מציע לכן, לשלב את ביטול החזקה בשינויים נוספים. אולם, בפולמוס הנוכחי, מצדדי ביטול החזקה, אינם מתנים את ביטול החזקה, בשינוים נוספים. לכן אני מזדהה, עם התקוממותן של נשים, הטוענות שהאבות מצדדים בשינויים, רק כשהדבר מוסיף להם כוח. אתה ציינת בתגובה קודמת שאין ברירה אלא להתחיל את הרפורמה מביטול החזקה. אבל מדוע אין ברירה כזו? מפני שהגברים חסמו את הברירות האחרות. יש ברירה להעסיק יותר נשים, אבל המעסיקים, לא עושים זאת. יש ברירה שהאבות ייזמו טיפול שווה בילדים, אבל הם לא עושים זאת. הסיבה שהדבר היחיד שיש סיכוי לשנות הוא ביטול החזקה, נובע מכך שלזה הגברים-האבות מסכימים. כלומר, יש כאן תופעה חשודה ומקוממת, שהשינוי היחידי שיש לו סיכוי, הוא שינוי לטובת האבות, שבסכסוכי גירושים יש להם ממילא כוח עדיף על הנשים.
    מה יקרה לאחר ביטול החזקה? עולם כמנהגו ינהג, פערי שכר יהיו לטובת גברים, מעסיקים יעסיקו פחות נשים, במשק הבית הנשים יטפלו יותר בילדים. רק דבר אחד ישתנה: תבוטל חזקת הגיל הרך, ולאבות יהיה מכשיר סחיטה נוסף על אלה שיש להם כבר, שימוש במשמורת הילדים, על מנת ללחוץ עליהן לוותר בחלוקת הממון. יהיו יותר אבות שיקבלו משמורת ילדים לאחר הגירושים, אבל רק הם, לכן השינוי התרבותי לא יגיע (מצטער על הפסימיות, אבל זה נראה לי ריאליסטי).
    אתה לא מתכחש לכך, וטוען שיחד עם שינוי זה אמורים להיות שינויים נוספים. אבל אם הם לא יהיו (כפי שאני מעריך) במבחן התוצאה פערי העוצמה וחלוקת הזכויות הלא-שוויונית מבחינה מגדרית, רק עלו.

    לגבי תועלתנות, גזענות ועבודת נשים:
    ראשית, תורת המשחקים אינה נמצאת רק בשימוש התועלתנים. שימוש מפורסם בה ביצע ג'ון רולס בתפיסת הצדק שלו. רולס הצהיר על עצמו כקאנטיאני ואנטי-תועלתני, אולם בתורת קבלת ההחלטות שלו מאחורי מסך הבערות, הוא משתמש באסטרטגיית מקסימין, שלדעתו היא האסטרטגיה היחידה שמתישבת עם רציונאליות (אגב, אני לא מסכים עם הניסוח הגורף הזה, אבל ברוב המקרים לדעתי אכן זה כך).
    שנית, באשר לגזענות בקבלה לעבודה של יהודים וערבים: התועלתן יטען ששיקול חשוב הוא מי מתאים יותר לעבודה. אם הערבי מתאים יותר מהיהודי, אינני רואה מדוע התועלתן ימליץ על היהודי, לכן הגזענות היא מבחינה זו אנטי-כלכלית ואנטי-תועלתנית.
    כמו כן, המגזר הערבי עני יותר מהיהודי, לכן אי-קבלה לעבודה של ערבי מזיקה לו יותר, היות ומובטל עני מצבו קשה יותר ממובטל פחות עני. מבחינה זו, התועלתן יתן עדיפות לערבים דווקא.
    חשוב לזכור שהתועלתן אינו כלכלן. הכלכלן שוקל רק את הגורמים שיש להם ערך כספי. הפילוסופיה התועלתנית, משקללת בנוסף גם את ההשלכות על רווחה נפשית. לכן, אינני רואה מדוע התועלתנות תומכת בגזענות? אדם שנפגע מהפליה גזענית או לאומית, כבודו נפגע והתועלתן חייב להתחשב בפגיעה זו.
    בנוסף, הרגשת קיפוח מתמשכת של המגזר הערבי, עלולה לגרום להתקוממות או אינתיפדה, שתתפרץ יום אחד, לכן על מנת למנוע אסון זה, התועלתנות לא תמליץ על מדיניות שתסכן את היציבות החברתית.

    לגבי עבודת נשים:
    אין מניעה ששני ההורים יעבדו, לכן מדוע האב מפסיד את העבודה באופן וודאי? יכול להיות טיעון נגד עבודת נשים, והוא שאם האישה עובדת, אז כאשר הילדים זקוקים לעזרת ההורים (למשל חולים) היעדרות האב מהעבודה עלולה לגרום לפיטוריו, ואז הנזק הכלכלי יהיה רב יותר.
    אינני חושב שחשיבה תועלתנית תקבל את הטיעון הזה להצדקת איסור עבודת נשים:
    ראשית, כאשר שני ההורים עובדים יש יותר הכנסה למשק הבית, וזהו מהלך ודאי המגדיל את הרווחה המצרפית. הסיכון שבהמשך יפטרו את האב הוא ספקולטיבי, לכן תורת המשחקים כאן תתמוך בשיקול הוודאי של הגדלת התקציב המשפחתי.
    גם אם יפטרו את האב, לא ברור שההכנסה שתצטבר עד אז כתוצאה מעבודת האם, ובקיזוז ההפסד מעבודת האב עד שימצא עבודה חדשה, יהיה קטן יותר מההפסד הנגרם עקב הימנעות האם מעבודה בכלל.
    לא ברור שאם יפטרו את אחד ההורים, עקב הצורך לטפל בילדים, דווקא האב יפוטר ולא האם. אמפירית, אם יפטרו מישהו רוב הסיכויים שתהייה זאת האם, עקב הנטייה של האם לטפל יותר. סביר גם שבני הזוג יחליטו ביניהם, שעדיף לסכן את עבודת האם (לאור פערי השכר) לכן סביר שסיכויי הפיטורין יהיה דווקא לאם.
    וגם אם יפטרו את האב, אז אמנם הפסד ההכנסה גדול יותר, אבל לגברים יש סיכוי למצוא עבודה חדשה יותר מלנשים עקב ההפליה המבנית בתעסוקה.
    בנוסף, היות והתועלתן משקלל גם רווחה נפשית ולא רק גורמים כספיים, אז אם האישה טוענת שאם לא תצא לעבוד הדבר יפגע ברווחתה הנפשית, והיא תרגיש מדוכאת וחסרת ערך עצמי, התועלתן חייב להתחשב בכך. אישה לא-מאושרת עלולה להיות גם אם פחות טובה, בנוסף לפגיעה האישית בה.

    לכן: התועלתנות היא תורה יותר מורכבת ממה שנוטים לייחס לה, השיקול כאן יותר מסובך מכפי שהוא נראה ממבט ראשון. אם כל השקלולים יחד לא יוצרים יתרון לאחד הצדדים, אז כלל ההכרעה הוא "בספק תזכה החירות" כלומר לא להגביל את הרצון של האם לצאת לעבוד.

    • נדב הגיב:

      לגבי החזקה – בגדול היא אומרת שבכל מצב שבו השופט נדרש להכריע בענייני משמורת – הוא יעניק משמורת לאם, אם יש לה מסוגלות הורית. המסוגלות ההורית של האב לא רלוונטית.
      שיקולים סטטיסטיים כאן לא רלוונטיים לטעמי. מה זה חשוב מה קורה ברוב המקרים? לא מדובר פה במצב שצריך לקבל החלטה מהר, ולכן אפשר לוותר על חלק מהשיקולים הרציונליים ולהשתמש בקירובים. מדובר על מקרה שבו לבית משפט יש את כל הזמן שהוא צריך כדי להכריע, בתוספת היכולת להעזר בבעלי מקצוע. הסיכוי שבית משפט יעשה טעות בהענקת משמורת להורה הפחות-מתאים לאחר שהתיעץ ושקל את המסוגלות ההורית של שני ההורים הספציפיים, קטן בהרבה מהסיכוי שבית המשפט יטעה כשיעניק את המשמורת לאם על סמך הסטטיסטיקה.
      למה הדבר דומה? ידוע ששחורים הם שחקני כדורסל טובים יותר, סטטיסטית. האם משום כך תטען שמנהלי קבוצות כדורסל צריכים להעדיף תמיד ובכל מצב שחקנים שחורים על פני לבנים?
      מה גם שלחזקה יש גם ערך חינוכי שלילי – אני חושב שתסכים שהאמירה 'תמיד עדיף שהאם תטפל בילדים' היא אמירה שמשפיעה לרעה על התפיסה לגבי חלוקת העבודה בבית.

      אתה טוען שביטול החזקה הוא חסר טעם, כי מדובר בצעד קטן שישפיע על מעט מאוד משפחות. מצד שני אתה טוען, שלפני שמבטלים את חזקת הגיל הרך – צריך לדאוג לצמצם את פערי השכר ולהשוות את חלוקת העבודה במשק הבית.
      שתי האמירות האלו מכילות סתירה. כל צעד שיהיה דרסטי מדי יגיע כשהחברה עדיין לא מוכנה לשאר ההיבטים של השינוי. המדיניות החברתית חייבת להיות מורכבת מסדרה של צעדים מינוריים יחסית, שביחד יצרו שינוי רב צדדי. חזקת הגיל הרך חייבת לבוא ביחד עם שינויים נוספים שיביאו להגברת הטיפול האבהי, אבל לא יכולה להיות מותנית בהם – כי אם נתנה כל שינוי בשינויים אחרים, אף אחד לא יקרה.

      אני לא טוען שאם האשה תצא לעבודה בעלה יהפוך למובטל, אלא שגבר אחר יהפוך למובטל, מכיוון שהוא לא יתקבל לעבודה שהאשה תפסה. גם כאן אתה יכול לטעון שהמשמעויות של אי-הקבלה לעבודה עבור הגבר קשות בהרבה, גם מבחינה כלכלית (יש להניח שהוא המפרנס של משפחה שלמה) והן מבחינה נפשית (כשלון בתפקיד המפרנס הוא משמעותי הרבה יותר עבור גברים מאשר עבור נשים)
      באותו אופן, אם תיקח (ברוח תורת המשחקים) שני אנשים שכל המאפיינים הסוציו דמוגרפיים שלהם (הכנסה, השכלה וכו') זהים למעט הלאום, וששניהם מתאימים באותה מידה לעבודה, הרי שאפליה תפגע בערבי בדיוק באותה מידה שהעדר אפליה יפגע ביהודי. האם זה מצדיק אפליה? לפי הגישה שלך, כן.

  7. איל הגיב:

    נדב, בוקר טוב-שבת שלום
    אני מסכים איתך, שקודם כל על בית המשפט לפסוק בהחלטות משמורת, לאור הנתונים הספציפיים באשר לצדדים למשפט. כלומר, גם אם שני ההורים עוברים את הסף המינימאלי של יכולת הורית, עדיין אם קיימת אינדיקציה שהאב הוא בעל יכולת הורית גבוהה יותר מאשר האם, לאור הנתונים האינדיבידואליים של שניהם, יש להעדיף את משמורת האב. במקרה זה, אין לפנות להכללות אמפיריות כלליות, היות וגם אם ההכללה נכונה ברוב המקרים, אז במקרה המסוים הזה, יש אינדיקציה שהמצב שונה, והאב הוא המתאים יותר. אני מדבר על הדין הרצוי. אם זה לא הדין המצוי, אז יש לשקול את שינויו.
    אולם, אם לאור בחינת המסוגלות ההורית המסוימת של הצדדים למשפט, לא ניתן לקבוע יתרון לאחד הצדדים, רק במצב זה אין מנוס מלפנות להכללה אמפירית ואת זה מבטאת חזקת הגיל הרך.

    אתה טוען, ובצדק, שהחברה עדיין לא בשלה לצעדים דרסטיים לכן אין מנוס מלהסתפק בצעדים מינוריים. אי-הבשלות של החברה מסבירה, לדעתי, במישור הסוציולוגי, מדוע מסתמנת אפשרות לבטל את חזקת הגיל הרך. השינוי שהחברה כן בשלה אליו, הוא השינוי המיטיב את מצבם של האבות (לפחות בטווח הקצר). וזו הבעיה שלי. החברה לא בשלה לשינויים, לכן אם יצליח המהלך של ביטול חזקת הגיל הרך, לא יבואו אחריו שינויים נוספים לטובת האימהות. מה שאני מציע, אם החברה לא בשלה לשינויים דרסטיים הבה נסתפק בשינויים מינוריים אבל שינויים שבאמת יבטאו ויתור של גברים לטובת נשים. אם זה לא ניתן, אז אני מציע להמתין עד שיבשילו התנאים. נכון שעד אז אנו צריכים להמתין, אבל לפחות בינתיים אנו לא מרעים את המצב ולא מגדילים את הפער. ביטול החזקה, ייצור מצב שגם עלינו להמתין עד לבשלות חברתית, וגם בינתיים עוד יותר הגדלנו את הפער (הגדלנו אותו באמצעות תוספת כוח מיקוח לאבות ללחוץ על האימהות לוותר בהסדרי גירושים, ע"י שימוש ב- "שוט תביעת המשמורת").
    אגב, להמתין אין פירושו לשבת באפס מעשה. בינתיים, יש להמשיך ולהיאבק על שינויים לטובת שוויון בין המינים, באופן שלא יוצר מצב של "ירידה לצורך עלייה".
    ושוב, אם החברה לא בשלה לשינויים, אז מה שצפוי אמפירית להתרחש הוא: (1) תופת כוח מיקוח לאבות בסכסוכי גירושין (מבחינה כלכלית, אם המשמורת היא משאב, אז ביטול החזקה מגדיל את קשיחות הביקוש למשמורת מצד האימהות, וגורם להן לתשלום מחיר גבוה יותר עבורה). (2) היות ואין בשלות סוציולוגית, רוב הסיכויים שבתי המשפט יפסקו ברוב המקרים לטובת משמורת האם לכן: זה לא יחולל את השינוי המבוקש, אבל עדיין כוח המיקוח של האבות יגדל והתוצאה: משמורת אימהות בפחות הכנסה. (3) באותם מקרים שבתי המשפט יפסקו לטובת משמורת האבות, יותר מאשר במצב שבו קיימת החזקה, אז מקרים אלה יהיו מעטים, ולאור מיעוט המקרים בתוספת אי-הבשלות הסוציולוגית, הסיכוי שזה ישפיע על החברה כולה הוא קלוש. (4) היות ושינוי החזקה הוא מהלך העומד בניגוד להנחה האמפירית, שיחסית יותר אימהות הן בגישה ומוטיבציה טיפולית, מאשר אבות, אז באותם מקרים שבית המשפט יכריע (רק במצב של שוויון בין הצדדים למשפט) לטובת האבות, הסיכון לטעות גובר. היות והסיכוי לשינוי חברתי נמוך, אז בהינתן הגברת הסיכון לטעות, אז אנו מסכנים את איכות המשמורת, כנראה ללא פיצוי הולם של שינוי חברתי לטובת שוויון.
    לגבי מהלך משולב: ביטול החזקה בתוספת צעדים נוספים- העובדה שמהלך משולב לא מוצע בפולמוס הנוכחי, נעוצה בכך שאין הבשלות הסוציולוגית. אי-הבשלות הזו תהייה הסיבה לכך שביטול החזקה, לא יגרור איתו גם לאחר-מכן את השינויים הנוספים, לכן הצעד הזה יגדיל את עוצמתם של האבות, ללא קיזוז מתאים.

    עבודת נשים ותועלתנות:
    ראשית, היתר עבודת נשים, אין פירושו שהמעביד חייב לקבל אישה לעבודה, פירושו שמותר לנשים לנסות להתקבל לעבודה, ולעבוד אם המעסיק מוכן לקבלן.
    לכן, אם המעסיק מקבל אישה לעבודה, משמע שהוא ביצע את חישוב הכדאיות הכלכלית שלו, וסבר שהאישה מתאימה לו יותר מאשר מועמדים גברים מתחרים. לאסור על עבודת נשים, משמעותו לאלץ מעבידים לקבל את מי שפחות מתאים להם. משמעותו של מהלך זה, כמשמעותו של הטלת מס: המעסיק סובר שכדאי לו כלכלית יותר להעסיק את האישה. אם הוא יעסיק גבר ייגרם לדעתו הפסד עצמי. לאלץ מעביד, להעסיק מועמד פחות מתאים, משמעותו לפגוע כלכלית במעביד, על מנת שמפרנסים-גברים לא יאבדו את פרנסתם. כלומר, לשלוח יד לכיסו של המעביד, לטובת מפרנסים-גברים. אם זה מה שרוצים לעשות, מדוע לא להטיל פשוט מס ישיר על המעבידים, לטובת משקי הבית. מדוע להטיל מס באופן עקיף, באמצעות איסור עבודת נשים?
    שנית, על מנת לחשב באמת, את המשמעות הכלכלית של "אי קבלה לעבודה" אין להסתפק רק בשווי הנכסים הריאלי הנוכחי. בנוסף, יש להתחשב גם בכושר הגדלת הנכסים הפוטנציאלי העתידי. רק בשקלול נתון זה, נקבל תמונה כלכלית מלאה. לכן, כאשר מסיק מעדיף אישה על גבר בקבלה לעבודה, לגבר (בהינתן שוק עבודה מוטה-גברים) יש סיכוי טוב יותר מאשר לאישה למצוא עבודה אלטרנטיבית. הסיכוי שלו לעבודה אלטרנטיבית, משקף כלכלית, את הערך העתידי של שווי נכסיו. לעומת זאת, סגירה של שוק העבודה בפני נשים, גורמת לנשים (ולמשקי הבית של נשים אלה) היעדר אלטרנטיבה תעסוקתית בכלל. כלומר שווי נכסים עתידי, כתוצאה מעבודה הוא אפס. לכן, שוק עבודה בהן משתתפות נשים, מאפשר גם למעסיק להנות מהעובדת שהיא יותר מתאימה לו כלכלית ותעסוקתית, וגם האדם שנדחה מהעבודה (הגבר) הדחייה שלו מאפשרת אלטרנטיבה תעסוקתית. כך שלאב יש סיכוי למצוא עבודה חלופית, וגם האישה תעבוד-וזה הסיכוי לטוב בכל העולמות.
    שלישית, אי השתתפות נשים בשוק העבודה, גורם לכך שברמה המאקרו-כלכלית פחות כוח אדם משתתף בייצור ההכנסה הלאומית. לכן השתתפות כוח אדם נשי, מגדיל את התל"ג ואת הצמיחה הכלכלית. גידול זה מאפשר להשתמש בהכנסה הלאומית שגדלה, על מנת לשפר את הרווחה המצרפית: להגדיל את מספר מקומות העבודה, ומכך יהנו גם אבות וגם אימהות. מאפשר הגדלת הקצאת משאבים לבריאות, חינוך, מאפשר (אם רוצים) לסבסד משקי בית עניים.

    באשר לרווחה הנפשית: כאשר נשים מעוניינות לעבוד ולממש את עצמן תעסוקתית, והדבר לא מתאפשר להן, הן מרגישות ב- "כלא משק-ביתי" ובהרגשת החמצה ואובדן של איכות חיים משמעותית. אינני רואה כיצד ניתן לבסס טיעון שמחיר נפשי זה, גבוה יותר מהמחיר הנפשי של אובדן פרנסת האב. ראשית, לאב סיכוי טוב יותר (בהינתן מבנה המשק הנוכחי) למצוא עבודה חלופית. לפחות יש לו תקווה. לאישה-האם בהינתן שוק עבודה סגור הרמטית בפניה, אין תקווה כזו. שנית, קיים נתון אמפירי שנשים פגיעות יותר לדיכאון מאשר גברים. לאור נתון זה, הסיכון הנפשי הגדול יותר הוא, אם בכלל, על נשים. שלישית, לאור מאפייני ההורות הנוכחיים, אז הילדים תלויים יותר בבריאותה הנפשית של האם מאשר בבריאותו הנפשית של האב. לכן, ניתן לשער שפגיעה בבריאות הנפשית של האם, תשפיע יותר גם על הבריאות הנפשית של הילדים, עקב התלות החזקה יותר בה.
    אגב, שמעתי טענה מפי גורמים מקצועיים, לגבי נתון השוואתי בין השפעת עונש מאסר של אימהות לילדים קטינים על המשפחה, לעומת השפעה של עונש מאסר לאבות לילדים קטינים. הנתון הוא שמאסר האימהות, גרם לקריסת המשפחה, באופן רב יותר, מאשר מאסר האבות. לכן, כנראה שתלות הילדים באם עדיין חזקה יותר.

    באשר לאפליה לאומית בקבלה לעבודה:
    ראשית, כפי שציינתי לעיל, את שווי הנכסים יש לבחון גם כערך עתידי. אם יהודי וערבי שהם שווים בכול, כולל ההכנסה (במונחי ערך נוכחי) מבקשים להתקבל לעבודה, אז דחיית הערבי תקשה עליו יותר למצוא תעסוקה אלטרנטיבית, בהינתן שוק עבודה מוטה לטובת הרוב. לכן, כלכלית עדיף לקבל דווקא את המועמד השייך לקבוצת המיעוט.
    שנית, הפליה שיטתית של קבוצת המיעוט, פוגעת בתל"ג היות והמיעוט לא משתתף בייצור התוצר הלאומי, ולכן הצמיחה הכלכלית פוחתת.
    שלישית, הפליה שיטתית של קבוצת המיעוט, עלולה לגרום לצבירת רגשות קיפוח ועוינות, באופן שיסכן את היציבות החברתית.
    לכן, בהנחה שהמיעוט הוא מראש יותר פגיע ויותר חלש, אז כאשר כל התנאים שווים, עדיף פחות לפגוע בצד החלש יותר מראש.
    אני לא טוען למצב קיצוני הפוך, שתמיד יש לקבל את המיעוט, כאשר שאר התנאים שווים. אבל מבחינה תועלתנית, ברגע שקבוצת מיעוט, יודעת שאין לה תקווה לשינוי מצבה, ותמיד יעדיפו את קבוצת הרוב, אז הסבל גדול יותר מאשר מצב בו הסבל עקב דחיה תעסוקתית, מתפזר בין כל הקבוצות ולכל חבר בקבוצה, יש תקווה שאם בפעם הזאת לא קיבלו אותו לעבודה, יקבלו אותו בפעם הבאה. כמו כן, הסבל גדול יותר כאשר קיים מסר מראש, שאתה כקבוצת מיעוט פחות שווה בעיני, מאשר במצב בו המסר הוא שכולם שווים ופעם אני מקבל את א' ופעם את ב'.
    קבלה לעבודה של ערבי, על פני יהודי, כאשר כל התנאים שווים, שקולה למס פרוגרסיבי. צמצום פערים בין קבוצת הרוב והמיעוט ע"י העברת עושר כלכלי מהקבוצה העשירה יותר לקבוצה הענייה יותר.

  8. נדב הגיב:

    המצב שאתה מתאר זהה (כמעט לחלוטין) למצב שאני מציע, וסותר את חזקת הגיל הרך – שאומרת שבכל מקרה שבית המשפט נדרש להכריע, המשמורת הולכת לאם.
    ולגבי העובדה שהצעדים הם צעדים שעוזרים לאבות – התיאור כאילו עושים רק צעדים שעוזרים לאבות הוא ממש לא מדוייק. החל מאפליה מתקנת ועד נקודות זיכוי לנשים עובדות – יש הרבה מאוד צעדים שעוזרים לנשים. למעשה, עד היום כל הצעדים שננקטו במטרה להגיע לשוויון מגדרי היו צעדים שעוזרים לנשים.
    הבעיה היא* שהיום המקום שבו מה שהכי דורש שינוי זה חלוקת העבודה במשק הבית. וכדי לשנות את חלוקת העבודה במשק הבית, אתה צריך לצ'פר אבות כדי שיכנסו, משתי סיבות. ראשית, לנשים יש שם את הכוח ושנית – גברים יכולים לברוח משם בקלות (מצב אנלוגי, דרך אגב, למצבן של נשים בשוק העבודה בראשית המאבק על עבודת נשים).
    בוא נעשה ניסוי – תציע לי תוכניות שמצד אחד לא מצ'פרות גברים אלא נשים, ומצד שני מעודדות גברים לעסוק בטיפול. אני לא מכיר תוכניות כאלה.

    ולגבי התועלתנות – אתה משתמש בשיקולים תועלתניים בצורה מאוד סלקטיבית. הרי הגענו לתועלתנות כשדיברת על התועלת מול הנזק שיגרמו לאדם הספציפי, וטענת שלאשה יגרם יותר נזק מאובדן המשמורת מאשר לגבר. עכשיו אתה מוסיף את התועלת המצרפית? אז איבדנו את כל הפואנטה של נקודת המבט שלנו, ואנחנו חוזרים לשאלה המקורית.
    אני טענתי שביטול חזקת הגיל הרך הוא עוד צעד בדרך לשוויון מגדרי. נדמה לי שמובן מאליו שאני סבור ששוויון מגדרי הוא עניין חיובי, או בלשון התועלתנית 'בעל תועלת מצרפית*'. לכן ברור שאני סבור שחזקת הגיל הרך מקדמת את התועלת המצרפית. אז אם אתה מכניס את השיקול הזה, חזרנו לנקודת האפס של הדיון.

    *אני לא בטוח שלשוויון מגדרי יש תועלת מצרפית, אבל אם לא – זה מעיד על הערך של התועלת המצרפית כאינסטרומנט לדיון מוסרי יותר מאשר על השוויון המגדרי.

    * פה אני מגיע לנושא של התיזה שלי, כך שקשה לי להיות ברור וקצר יחד. אולי נכתוב על זה פעם פוסט 🙂

  9. […] בני פחות מ 6 יישארו בחזקת האם. יש לכך השלכות סוציאליות. נדב פרץ עומד על קנקנו של החוק הבעייתי הזה במאמר מענין. נערך על ידי יוחאי […]

  10. שיר-דמע הגיב:

    בגדול, אני מסכימה איתך.
    (אפילו שאני מגדירה את עצמי כפמיניסטית, אני לא חושבת שיש סתירה בין השקפת העולם שלי בנושא לבין השקפתך בנושא שוויון מגדרי).
    אני רוצה רק להפנות את תשומת ליבך לעניין אחד שאותו לא נראה לי שלקחת בחשבון, והוא שורש כל הרע בעניין:
    במדינת ישראל ענייני המשפחה נקבעים – חלקם יותר ובחלקם פחות – על-פי הדין האישי, הלא הוא ההלכה במקרה שלנו כיהודים. חזקת הגיל הרך מקורה בהלכה, אם כי זו לא סיבה טובה לשמור עליה. הסיבה הכן טובה לשמור על חזקת הגיל הרך היא שעניין הגירושין (גט) נחתך אך ורק על-פי ההלכה, כלומר, אך ורק לרצונו של הגבר. זהו אי-שוויון מהותי ובסיס בין גברים לנשים שלא ניתן לתקנו כל עוד גירושים במדינת ישראל נעשים על-פי ההלכה. חזקת הגיל הרך עוזרת במידה מסוימת לאזן את אי השוויון הזה בכך שהיא נותנת בידי הנשים – הצד החלש במשוואת הגירושין על-פי ההלכה – כוח כלשהו על הגברים. ביום שבו תבטל את הכוח של גברים לתת או לתת גט כרצונם, זה היום שבו ניתן יהיה לבטל את חזקת הגיל הרך, ולפעול לשוויון מגדרי בכל שאר העניינים.
    שתי הערות נוספות:
    – "כל עוד לאם יש מסוגלות הורית מינימלית – הזכות של האב לקשר עם ילדיו מתחת לגיל 6 מוגבלת למה שהאם מוכנה להעניק לו" – זה פשוט לא נכון, הן משום שהמשמורת שבה מדובר היא רק המשמורת הפיזית (עם מי הילד יגור) ולא "משמורת רוחנית" – קבלת כל שאר ההחלטות הנוגעות לילד, והן משום כשאשר הנושא הזה כבר מגיע להחלטה של ביהמ"ש (שאז מופעלת חזקת הגיל הרך), ביהמ"ש הוא שקובע את הסדרי הראייה, והוא שמחליט כמה קשר יהיה לאב עם ילדיו, לא האם.
    – "גירושין הן ארוע שמרע את מצבן הכלכלי של נשים ומשפר את מצבם הכלכלי של גברים " – מעבר לזה שלפני כמה חודשים פורסמה ב"ידיעות אחרונות" בעניין זה שמראה אחרת, נראה לי שעל-פניו זה פשוט לא נכון. גירושין מצריכים משני בני הזוג הוצאות כפולות במקום מה שהיה פעם הוצאה בודדת על שתי משכורות: שתי דירות (על כל ההוצאות הכרוכות בכך), שני רכבים (למי שמחזיק כזה), אוכל לזוג עולה פחות מאוכל לשני בודדים, ועוד. כמו כן הגירושין לא פוטרים את הגבר מחובתו להשתתף בכלכלת הילדים והוצאות גידולם האחרות (מזונות). גם אם המזונות שייפסקו לו נמוכים יותר ממה שהיה מוציא מתוך משכורתו לצורך כלכלת המשפחה אילולא הגירושין, עדיין ההוצאות האישיות שלו גדולות יותר ואין משכורת נוספת של האשה. גירושין זה עסק לא כלכלי לשני הצדדים – לגבר ולאשה. ולילדים, כמובן.

  11. מקבץ אנקדוטות מגדריות…

    מהשבועות האחרונים, כמה אנקדוטות מגדריות שנתקלתי בהן במסגרת עבודתי ובכלל, וכמה קישורים מומלצים בנושא. הקוראים מוזמנים להוסיף את התייחסותם …

  12. […] המונצחות דרך החזקה הזו (ראו למשל את דבריו המעניינים של נדב בהקשר זה, וכן את הבלוגרית Atheisms).  בכל אלה אני תומכת. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877487 דפים נצפים, 50 היום
308949 ביקורים, 22 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏