??????? ?? ???

היום ראיתי את הפרק הראשון של הסדרה "חטופים". שזכתה לקידום אגרסיבי, או כפי שניסח זאת גיל רובנשטיין:

כשאהיה גדול אכתוב סדרת טלוויזיה על אנשים שקיבלו עונש גלות של 17 שנה אחרי ששידרו פרומואים הרבה יותר מדי ממה שמקובל. אקרא לה חצופים

נושא החטופים הפך בשנים האחרונות לאובססיה לאומית וכשראיתי את הסדרה ניסיתי להבין מדוע בעצם. מדוע אומרים ש'גלעד שליט הוא הילד של כולנו', מה שלא אומרים למשל על חיילים שנפלו. כל כך הרבה חיילים ואזרחים נהרגו בשנים האחרונות, בקרבות ובפיגועים. מה הקטע עם החטופים?

כדי לענות על כך אני רוצה לקחת אתכם לקטע הפתיחה הנהדר של הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין בטון". מתואר שם סיפורו של שען עיוור שבנו נהרג במלחמת העולם הראשונה. הוא מקבל משימה לבנות שעון מפואר בתחנת הרכבת של העיר. כשהוא חושף את השעון שהוא בנה, מתברר שהשעון הולך אחורה. ראש העיר זועק כי השעון מקולקל, אולם השען עונה לו כי הוא בנה אותו כך, כיוון שאם הזמן ילך אחורה, יחזרו כל הבנים שנהרגו במלחמה הביתה. כמובן שהסוף לא יכול להיות טוב, והשען חותר בסירה קטנה לתוך הים אל מותו. הייתי מדביק פה את הקטע, אבל האולפנים הסירו אותו מכל אתרי הווידאו.

המטאפורה החזקה של השעון ההולך לאחור מאד מתאימה לטעמי לישראל של היום. אחרי שנכזבו וננטשו כל התקוות לשלום, לפתרון הסכסוך, שהיו קיימות, אולי אפילו רק ברמה ההצהרתית, מאז קום המדינה, נותרה לנו כעם רק ההשתבללות העיוורת בפנטזיה על חזרתם של כל אלו שהלכו מאיתנו – לאו דווקא החטופים, אלא גם המתים, חזרתם לבריאות של הנכים, השבתן של כל ההזדמנויות שהוחמצו. כמו הפנטזיה של השען העיוור, גם כאן מדובר בפנטזיה מנותקת. היא מנותקת כיוון שחזרתו של חייל אחד או שניים לא תשנה לנו כלום כעם, ולא תפחית כהוא ×–×” את תחושות האובדן וההחמצה. כמו בכל פנטזיה שמתגשמת, ההקלה היא רגעית, והריקנות לאחר מכן גדולה יותר.

ב-1969 כתב רוטבליט ללהקת הנחל את שיר לשלום, ובו השורה שהעלתה את חמתו של אלוף פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי, שאסר על השמעת השיר: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". ישראל של היום מקדשת את המבט לאחור. כך אפשר לפרש את ההתעסקות האובססיבית בסוגיית החטופים, שיצאה מכל פרופורציה, העיסוק בשואה, שהולך ותופס מקום מפלצתי בשיח הציבורי בישראל, ועוד. המבט לעבר החליף את המבט לעתיד, שהיה נהוג פעם. היום ברור שאין שם כבר שום דבר לראות. מי זוכר שכשהיינו ילדים נהגו לומר לנו: "עד שתתגייסו כבר לא יהיו מלחמות"? אבל מצד שני גם בעתידות בבזוקה ×”×™×” כתוב "עד גיל 21 תגיע לירח"…

לא היו פה פעם עתידות?