חנוכה הוא חג טוב – פוסט מאוחר לחנוכה

נדב

יוסי גורביץ פרסם, במהלך החנוכה, פוסט שכותרתו 'אני מתיוון גאה'. הפואנטה שלו: הטובים בסיפור חנוכה הם לא המכבים, אלא המתיוונים. מכיוון שאליבא דגורביץ, סיפור חנוכה הוא סיפור נצחון המכבים על המתיוונים – אל לנו, החילונים, לחגוג את חנוכה. או במילותיו:

על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג ניצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה ”מתייוון“ היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה ”קנאי ליהווה“, או, במונח מודרני יותר, ”דתי“.

בלי להיכנס לדיון על המשמעויות של 'מתיוון' ו'קנאי', המהלך של גורביץ נראה לי בעייתי. גורביץ מייחס לחנוכה משמעות אחת, שהיא לטענתו המשמעות הנכונה – הקרב בין המתיוונים לחשמונאים. הוא פוסל את המשמעות המקובלת של חנוכה – לזכר המאבק בין היוונים לבין המכבים. (בהערת אגב, הסיבה לפסילה הזו נראית לי תמוהה. ממתי מלחמות נאמדות לפי אורכן? לפי החשבון הזה, המלחמה הכי פחות משמעותית שהייתה לישראל היא מלחמת ששת הימים, והכי משמעותית היא מלחמת ההתשה)

כאן נופל גורביץ בכשל, ולא בפעם הראשונה. ההנחה שלחג יש משמעות אחת נכונה, ושכל משמעות אחרת היא מוטעית, היא בעייתית – ובעייתית במיוחד במקרה של חנוכה. חגים בכלל, וחנוכה בפרט, לובשים ופוזשטים צורה לאורך השנים, בהתאם לשינויים בחברה ולצרכים של קבוצות דומיננטיות.

חנוכה הוא דוגמא מצויינת: החג הזה החל, סביר להניח, כחג שאינו יהודי. בתרבויות רבות בעולם יש חג שמועדו קרוב ליום הקצר בשנה (21 בדצמבר) והוא מכיל מוטיבים של אש ואור. אבותינו אימצו, כנראה, את החג הזה משכניהם, תוך שהתאימו אותו לסיפור היהודי – בדיוק כמו שעשו הנוצרים אחריהם, כשהמציאו את חג המולד.

בימי הגלות היה חג החנוכה חג דתי, שהמוטיב המרכזי בו לא היה נצחון החשמונאים אלא דווקא נס פח השמן. זאת בהמשך לתפיסה הגלותית לפיה 'אין להחיש את הקץ', והאחריות להתפתחויות היסטוריות היא על האל, ולא בידי אדם. אופי זה של החג מתאים למציאות של ישראל שאחרי חורבן בית שני, שידעה מרידות רבות שהסתיימו כולן בקטסטרופות. מנהיגי העם נזהרו מאוד מלעודד מרידות נוספות באמצעות סיפורי גבורה על נצחון המעטים על האימפריה.

מצב זה השתנה רק בעקבות הציונות. מנהיגי הציונות, שביקשו לייצר (באופן אקטיבי ומוצהר) מיתוסים של קוממיות, אימצו לליבם שני חגים קטנים ושוליים – חנוכה ול"ג בעומר, שינו את משמעותם המקובלת והפכו אותם למרכזיים בתרבות היהודו-ישראלית המתחדשת. חג החנוכה הפך מחג של נס פך השמן לחג של ניצחון על האימפריה היוונית והקמת מדינה יהודית עצמאית.

הטענה לפיה 'המשמעות של חנוכה היא X', כשהיא נטענת בצורה א-היסטורית, היא חסרת משמעות. לחנוכה היו הרבה משמעויות שונות, והוא יכול לקבל מגוון של משמעויות שונות אחרות.

לכן, השאלה שצריך לשאול היא לא 'האם המשמעות של חנוכה טובה בעינינו או לא', אלא 'איזו משמעות אנחנו רוצים לתת לחנוכה'. לא האם אנחנו רוצים לחגוג את חנוכה או לא, אלא איזה חנוכה אנחנו צריכים לחגוג.

והיום, כששאלת הקוממיות היהודית היא שאלה שהרלוונטיות שלה הולכת ונעלמת, צריך להתחיל לבנות את המשמעות החליפית של חג החנוכה. לטעמי, בהקשר הרלוונטי לישראל של היום, חנוכה צריך להפוך לחג הקוממיות התרבותית – חג העמידה שלנו, כבני תרבות מקומית שיש לנו עניין לשמר, אל מול הגלובליזציה התרבותית. חג התרבות הישראלית.

שוב, אני יוצא כאן באופן די ישיר נגד ההצעה של גורביץ, שרואה בשימור התרבות הישראלית את שימור הסגירות היהודית, הרעה כל כך לטעמו. אבל לטעמי, התיוונות במובן של ימינו היא האימוץ העיוור של התרבות הגלובלית, וההסתכלות על כל מה שישראלי כפרובנציאלי ומפגר.

ואחזור – ההיסטוריה לא חשובה. מה שחשוב זה המשמעות שאנחנו נותנים לה. ואני לא מוכר כאן איזה מסר פוסט-מודרני חתרני – אני חוזר כאן על דברים שאמר אחד העם, שאותו ודאי אי אפשר להאשים בפוסט-סטרוקטורליזם.

17 תגובות »

נדב ב4/01/2009 21:00 תחת חברה בישראל

17 Responses to “חנוכה הוא חג טוב – פוסט מאוחר לחנוכה”

  1. אייל הגיב:

    משעמם.
    2 הראיות נכונות ומשכנעות באותו מידה .

  2. דפנה הגיב:

    בעיני דווקא הרעיון להלביש על החג את המשמעות התרבותית בים הגלובליזציה הוא רעיון נחמד. מרענן.

  3. יופי. ממש ממש יופי.

  4. שיר-דמע הגיב:

    מה שמאוד מעניין זה שהתפיסה של גורביץ' את חנוכה זהה בדיוק לתפיסה של יריביו מהצד השני של המפה הפוליטית. גם הם חושבים שחנוכה זה נצחון המכבים על המתיוונים, וגם הם חושבים שאנחנו המתיוונים של היום, והמסקנה ברורה.
    אני מתייחסת ספיציפת למאמר של בנימין כהנא שקראתי פעם, ועשה עליי רושם עמוק.
    כתבתי על זה פעם כאן:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112639&blogcode=5472535

    אשר לי עצמי – אני עדין לא בטוחה מה דעתי בנוגע לחנוכה, ובכלל בנוגע ליחס המורכב שבין שמירה על המסורת לעומת למידה מהתרבות הכללית.

    • נדב הגיב:

      דברי טעם כתבת בפוסט שלך.

      אבל אני לא מסכים עם התפיסה שלך שמסורת=דת. את ואני חלק מהתרבות הישראלית, ויש לנו כוח (מוגבל, לנו כשלעצמנו; לא מועט, אם מסתכלים עלינו כחלק מקבוצה) להכתיב את המשמעויות של חגים. מה אכפת לי מה כהנא או אבינר חושב על התיוונות? הרבה יותר חשוב לי מה את ואני חושבים על התיוונות. מה זה אומר לאמץ את מסורת ישראל, ומה זה אומר לנטוש אותה.

      • שיר-דמע הגיב:

        קודם כל, אני חושבת שקשה לנתק את הקשר בין מה אנחנו חושבים על ההתייוונות לבין מה חשבו עליה קודמינו, הוגים אחרים וכד'. אי אפשר לנתק את הדיון בנושא משורשיו לחלוטין.

        מעבר לזה, אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני חושבת על התיוונות. אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה אומר לאמץ את מסורת ישראל ומה זה אומר לנטוש אותה. אני חושבת שקיים קושי להגיד "אנחנו מאמצים את מסורת ישראל" אך להחדיר בה תכנים חדשים לחלוטין. מאידך אני לא בטוחה שאני אוהבת את התכנים המסורתיים.
        עם כל העיסוק הרב שלי בנושא כבר שנים רבות, אני עדין מוצאת את עצמי בתהיות ובהתלבטויות ובלי עמדה ברורה ומגובשת.

        • נדב הגיב:

          גם נערי הגבעות, אלה שלכאורה נאמנים למסורת ישראל במאה אחוז, לא מאמצים את כל החלקים בה באותה מידה. הם מעדיפים את 'זכור אשר עשה לך עמלק', על פני 'בקש שלום ורדפהו', למשל.
          מסורת ישראל היא דבר גדול, מורכב והרבה פעמים גם סתירתי. אפשר למצוא בו את כל מה שרוצים. גם השאלה מה החלקים החשובים, ומה באמת מייצג את היהדות, היא שאלה פוליטית, במובן הזה שמתנהל עליה מאבק כוחות שבו קבוצות שונות מנסות לקחת אותה לכיוון שטוב להן.
          אני בטוח שאין לך בעיה עם 'ואהבת את הגר', וגם לא עם 'אדם נברא בצלם*'. היום אלו נראים ציוויים שוליים, שיש חשובים מהם בהרבה שצריך להדגיש. תפקידנו הוא לשים את הדגש על הפנים האלה של המסורת היהודית, ולדאוג שיקבלו את הכבוד המגיע להם.

          לגבי התיוונות – אני לא חושב שהפירוש שאני מעניק כאן להתיוונות הוא שונה בצורה יסודית מהפירוש המקובל של המונח הזה היום. יש הבדלים, אבל זה לא פירוש בלתי מתקבל על הדעת של המושג.

          * גם כאן יש לי ויכוח עם יוסי גורביץ, שמביא את הצמצום של הפסוק הזה כך שיתייחס רק ליהודים, כדוגמא לכמה היהדות רעה בבסיסה. אני טוען שהשאלה מה מקבלים – את המקור או את הפרשנות – היא שאלה פוליטית גם היא.

    • אז האפנדיה היא מזיקה לדעתך? איפה הדמוקראטיה! ל-"ש"ס- עם אחד" יש לא פחות זכות קיום מאשר ל"ציונים הכלליים", לבל"ד, ולבני ישראל ומוסלמים- סונים שחוגגים חגים דתיים מדיי של הנוצרים!

  5. אבי הגיב:

    פוסט מצוין 🙂

  6. אלעד-וו הגיב:

    נדב פרץ – דברי טעם

  7. יוסי הגיב:

    נכון מאוד

  8. לאון הגיב:

    וולה

  9. יורם גת הגיב:

    אחד העם מחזיק בעמדה שונה משלך. על פי אחד העם, משה המיתולוגי הוא דמות סטטית שלה רק אינטרפרטציה אחת, קבועה:

    אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. […] משה האידיאל, […] הלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה.

    • נדב הגיב:

      I stand corrected
      ובכל זאת, הנקודה המרכזית של הפוסט – על הקשר בין דמויות היסטוריות לבין מקבילותיהן התרבותיות – עדיין בתוקף.

  10. מילו הגיב:

    רק הערכה קטנונית אחת, לפני שקראתי הכל – כתבת:

    "אבותינו אימצו, כנראה, את החג הזה משכניהם"

    אבל צריך להיות :
    "אבותינו אימצו, כנראה, את החג הזה מאבותיהם"

    העברים הקדמונים לא היו נטע זר במרחב, שורשיהם כנעניים וממילא, כפי שציינת, לתרבויות רבות יש חג אור בתקופה החשוכה ביותר בשנה.

  11. מילו הגיב:

    ועוד קטנה – הבסיס הוא גם חג חקלאי. בתקופת חנוכה מסתיימת עצירת שמן הזית, ובתרבות שסובבת סביב זיתים ושמנם, יש לכך משמעות.
    הדלקת החנוכיה כמוה כהקרבת ביכורים ("ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד").

להגיב על אבי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

745524 דפים נצפים, 82 היום
268109 ביקורים, 55 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏