כשהצד של הטובים נסוג לקללות והכפשות, או הטעות של מירב מיכאלי

נדב

שוב חזקת הגיל הרך עולה על סדר היום, ושוב אני חלוק על אנשים (ובעיקר נשים) שאני נוטה תמיד להסכים איתם.

הפעם זה עצוב במיוחד, כשמירב מיכאלי – כותבת שאני בדרך כלל מאוד מעריך – מפרסמת באתר 'הארץ' טור דעה שהוא פשוט עירוב של שקרים\טעויות ושל הכפשות גסות.

הטענה המרכזית של מיכאלי היא שבביטול חזקת הגיל הרך תומכים רק ארגוני גברים קיצוניים, שלא מעוניינים בקשר משמעותי עם ילדיהם, אלא רק בפגיעה קשה ככל האפשר בנשותיהם, גם אם בדרך הם דורסים את הילדים. כדי לבסס את הטענה השקרית הזו, מיכאלי לא מהססת להשתמש בשורה ארוכה של חצאי אמיתות, אי דיוקים ושקרים גסים.

בואו נראה:

המשמורת שמדובר בה היא רק מקום המגורים העיקרי; משמורת משפטית יש לשני ההורים באותה המידה בכל מקרה

אבל דיברנו על טיפול בילדים, וטיפול בילדים – כמו שאמרו בצדק דורות של פמיניסטיות – זה לא עניין של 'זמן איכות' אלא של 'זמן כמות'. כדי להיות הורה משמעותי, צריך להיות עם הילד הרבה זמן. העובדה שאתה יכול להחליט לאיזה בית ספר הוא ילך לא משמעותית כאן.

ובכל מקרה, הסדרי הראייה הנהוגים בישראל הם מהרחבים בעולם

פשוט שקר. ביותר ויותר מדינות עוברים למשמורת משותפת, שבה יש איזון בין כמות הטיפול של שני ההורים, והמושג האנכרוניסטי של 'הסדרי ראייה' הולך ונעלם מן העולם.

כשיש הסכמה בין ההורים אין כלל בעיה. משמורת להורה אחד אינה מונעת מההורה האחר לראות את ילדיו ככל שיחפוץ.

נכון, לא רלוונטי. כשיש הסכמה בין ההורים חזקת הגיל הרך בכלל לא נכנסת לפעולה

בעניין דמי המזונות, נתוני הביטוח הלאומי מראים כי מאז 1972 שילמה המדינה 4.1 מיליארד (!) שקל דמי מזונות במקום גברים שלא שילמו מזונות שנפסקו להם.

וזה רלוונטי כי?

בכל המדינות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך קרה אותו הדבר: רוב הילדות והילדים נשארו בחזקת האם, אבל במזונות פחותים, המקשים מאוד על הקיום היום יומי ועל תנאים נאותים לילדים.

פשוט לא נכון.

החלוקה השוויונית-כביכול וההתעלמות מכך שנשים הן ההורה המטפל העיקרי הופכות שוב את עבודת הנשים לשקופה ומחזירה אותן להיות עבד-חינם.

לא, מה שיהפוך נשים להיות עבד-חינם הוא ביסוס ההנחה שרק הן מוכשרות לטיפול בילדים, ושהן מוכשרות רק לטיפול בילדים. זה מה שעושה חזקת הגיל הרך.

המאבק על חזקת הגיל הרך מתחולל היום במדינות רבות, ובכולן ארגוני הגברים הנאבקים לביטולה הם קומץ לא מייצג של גברים, שאינם בוחלים בהכפשות של נשות אקדמיה בעלות שם בינלאומי, באיומים על פעילות בארגוני נשים, בשקרים לתקשורת ולציבור ובלחצים על המערכת הפוליטית והמקצועית.

שוב, פשוט טעות (שלא לומר הטעיה, שלא לומר שקר).חזקת הגיל הרך היא הסדר די יחודי לישראל, ולכן לא יכול להיות שהמאבק מתחולל במדינות רבות. ובכל מקרה, בכל המדינות ששמות דגש על חקיקה תומכת שוויון מגדרי – משבדיה עד ארה"ב – משמורת משותפת היא ההסדר המועדף, בין אם החוק קובע אותו כברירת מחדל, או שיש עידוד משמעותי של משפחות לאמץ אותו.

הגברים האלה אינם נאבקים על שוויון בחופשת הלידה, בימי היעדרות ממקום העבודה לטיפול בילדים, בשעות עבודה גמישות. בעודם נשואים, חלוקת התפקידים המסורתית הולמת אותם מאוד דווקא.

יו, איזה קטע, את המאבק למען שוויון בחופשת הלידה אני דווקא מכיר לא רע (וגם על שעות עבודה גמישות שמעתי לא מעט). מוזר, בשם מירב מיכאלי לא נתקלתי באף אחד מהדיונים שנוגעים בכך.

זה חלק מתגובת-הנגד על ההתקדמות של הנשים, היותן בעלות זכויות אדם. עד לפני מאה שנה המערכת המשפטית לא דנה כלל במשמורת ילדים; הם היו פשוט שייכים לגבר. המאבק שהגברים האלה מנהלים הוא על הבעלות הזאת, על האשה, הילדים והכסף.

המשפט הזה היה יכול להיות נכון לחלוטין, אם הוא היה מתייחס לחזקת הגיל הרך. אבל הוא מתייחס למאבק לביטולה. חזקת הגיל הרך מכילה בדיוק את ההנחה השובינסיטית ביותר: שנשים הן היחידות שיכולות לטפל בילדים.

המאבק הברוטלי של ארגוני הגברים הביא להקמת ועדת שניט, הבוחנת את חזקת הגיל הרך ותגיש את מסקנותיה לשר המשפטים בתוך כמה ימים. אך סמלי הוא, שהוועדה מורכבת מרוב של גברים, כולל היו"ר.

בועדה יש 12 חברים, 6 גברים ו-6 נשים. אופס.

דעת המיעוט בה הציעה לעבור לחזקת ההורה המטפל; המלצה הוגנת, המזמינה כל גבר לקחת חצי לפחות מעמדת ההורה המטפל בתוך הנישואים, ולהמשיך להחזיק בה גם אחריהם.

זוהי המלצה מאוד הוגנת, אם אנחנו מניחים שחלוקת העבודה במשק הבית נקבעת רק על פי בחירתם של בני הזוג, ואין לגורמים חברתיים, תרבותיים, סוציאליזטוריים, מבניים, כלכליים ועוד השפעה. מצד שני, אם אנחנו מקבלים את ההנחה הזו, אפשר לסגור את התנועה הפמיניסטית וללכת הביתה: הגענו לשוויון!

שאלת חזקת הגיל הרך היא מורכבת. מחד, מתן הזדמנות שווה להורים לטפל בילדיהם היא תנאי הכרחי לקיומו של שוויון במשפחה; מאידך, הדין המשפחתי הישראלי הוא כל כך לא שוויוני, שלקיחת ההגנה היחידה על נשים היא בעייתית. צריך למצוא את הדרך לאפשר להורים חלוקת אחריות הורית שוויונית לאחר הגירושין, בלי לערער עוד את מעמדן של נשים בתהליך הגירושין.

אבל הדרך היא לא קידוש חזקת הגיל הרך כאיזו אמת אובייקטיבית, שצריך להיזהר ממנה. חזקת הגיל הרך צריכה להיתפס בתור מה שהיא: רע, שיתכן שהוא הכרחי.

ובטח שהדרך היא לא שקרים והטעיות.

17 Responses to “כשהצד של הטובים נסוג לקללות והכפשות, או הטעות של מירב מיכאלי”

  1. גיל רונן הגיב:

    "הטענה המרכזית של מיכאלי היא שבחזקת הגיל הרך תומכים רק ארגוני גברים קיצוניים,"

    כוונתך ביטול חזקת הגיל הרך.

  2. גורו יאיא הגיב:

    יש לציין שבין התומכות בביטול חזרת הגיל הרך, יו"ר משפחה חדשה, עו"ד אירית רוזנבלום:
    http://www.newfamily.org.il/info-center/articles/%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%9A-%E2%80%93-%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%97%D7%A1%D7%93-%D7%A2%D7%9D-%D7%A0%D7%A9/

    ייתכן שחזקת הגיל הרך הוא הכרח במצב הנוכחי, שבו לגבר יש כח כה רב בגירושין, בשל מעורבות הרבנות. אבל הדבר הנכון הוא ביטול מוסד הרבנות בגירושין, וביטול חזקת הגיל הרך, ולא להחזיק בשניהם כפיתרון.

    • נדב הגיב:

      זו עמדה בעייתית. אני בטוח שכל מי שתומכת בחזקת הגיל הרך מהפוזיציה של מיכאלי תחתום בשתי ידיים על ביטול בתיה"ד הרבניים בתמורה לביטול חזקת הגיל הרך. אבל זה בכלל לא עומד על הפרק כרגע – אין אף כוח פוליטי משמעותי שמחוייב לזה מספיק.
      ואז השאלה היא, כמובן, מה עושים במציאות שבה יש בתי משפט רבניים – האם להשאיר את חזקת ההגייל הרך או לבטל אותה.

  3. עדי סתיו הגיב:

    לא חייבים לפרק את המאמר לגורמים, מספיק להסתכל על אחת משתי הטענות המרכזיות שלו (השניה, שאותה הראית, היא "לגברים לא אכפת מילדים"): חזקת גיל הרך היא אמצעי לחץ של נשים מתגרשות שמאפשר להן להשיג הסדרים כלכליים הוגנים על ידי כך שהן יכולות למנוע מהאב גישה לילדים, ומניעת אמצעי הלחץ הזה ישים נשים בעמדת נחיתות כלכלית. זה הכול. לי זה נשמע מחריד מספיק בפני עצמו.

    איפה שאני לא מסכים איתך, זה שאתה חושב שזה לא אופייני מצד מיכאלי. היא עושה את זה כל הזמן. מספיק להיזכר במאמר המיזואנדרי המזעזע הקודם שלה, "אל תתנו להם רובים" "לא רוצות תותח", http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1477222 .

    • נדב הגיב:

      מיכאלי טוענת שביהעדר חזקת הגיל הרך, אבות יאיימו על אמהות ב'חטיפת' משמורת כדי להשיג תנאים כלכליים עדיפים, ארגוני 'זכויות הגבר' טוענים שחזקת הגיל הרך מאפשרת לנשים לסחוט כלכלית גברים, ואני מסכים עם שניהם.
      גירושין יכולים להיות תהליך מכובד ומכבד, שבו שני הצדדים מתגברים על חוסר האהדה ההדדי למען טובת ילדיהם. אלא שהמקרים האלה לא מגיעים לבית משפט, וממילא חזקת הגיל הרך לא רלוונטית בהם. מצד שני, גירושין גם יכול להיות תהליך מלוכלך מאוד, שבו שני הצדדים נכנסים ל'מלחמת חפירות', שבה כל אחד מהם עושה כל מאמץ להשחיר את פניו של הצד השני. במקרים כאלה, יש לנו שאלה של מאזני כוחות. אפשר להתעלם ממנה, אבל זה לא אומר שהיא תעלם – רק שאי השוויון המובנה במאבק הזה ימשיך להתקיים.

      (ולגבי המאמר – הוא אחד הפחות המוצלחים שלה, אבל לא ראיתי שם מיזואנדריה דווקא)

      • עדי סתיו הגיב:

        לגופו של עניין:

        אני לא חושב שיש כאן בדיוק סימטריה. עד כמה שאני מבין (שזה מעט מאוד), חזקת הגיל הרך אומרת שדה-פקטו, אם יש ילד מתחת לגיל 6 אז הילדים הולכים לאמא, אלא אם יש הבנה אחרת. זה חתיכת אמצעי לחץ במשא ומתן, כי היא מחייבת הבנה בין ההורים כדי שהאבא בכלל יוכל לקבל את הילדים. לעומת זאת אם חזקת הגיל הרך תבוטל, הילדים ילכו למי שבית המשפט ישפוט שעדיף להם. ברוב הגדול של המקרים זו ממילא תהיה האמא, ואני מנחש שבמיעוט זניח מהמקרים זה יהיה האבא בלעדית. ושני הצדדים ידעו את זה מראש. לכן זה לא אמצעי לחץ טוב באותה מידה, למרות שאני לא טוען שהוא לחלוטין לא רלבנטי.

        אבל מה שמפריע לי באמת זה לא האיזון בין שני אמצעי הלחץ, אלא העובדה שמדברים על שימוש בילדים כאמצעי לחץ בגירושין, בגלוי, כאילו זה דבר הכרחי והגיוני שהחוק צריך לעודד אותו. זה מה שמזעזע אותי.

        אין לי דעה מוצקה מה הדבר הנכון לעשות. אני מבין את הבעיה של מאבקי כוחות, ואני מסכים איתך לגמרי בנושא. פשוט רציתי להאיר את הנקודות הנוספות האלו.

        ולגופו של מאמר (לטעמי, מיכאלי היא תופעה מעניינית ומטרידה עוד יותר מהדיון עצמו, ונראה לי שזה גם מה שגרם לך לפרסם את הפוסט):

        אני חושב שאולי יש במאמר איזשהם אלמנטים עם אופי מיזואנדרי, אבל לא לזה התכוונתי. "מיזואנדרי" קראתי למאמר הקודם של מיכאלי "לא רוצות תותח". שהוא רלבנטי, אם מסתכלים על הכתיבה שלה כגוף אחד.

  4. עדי סתיו הגיב:

    אה, ומיכאלי היא לא "הצד של הטובים". אין לי מושג איך היא אישית רואה את עצמה, אבל מכל בחינה ממשית היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון.

  5. יוסי הגיב:

    מיכאלי לא פרסמה פוסט באתר הארץ. טור הדעה שלה הופיע באתר הארץ.

  6. אמיר הגיב:

    קטונתי מלנסח קביעות חובקות עולם על הטבע האנושי בגיל הרך (המטופל) ואצל בוגרים (המטפל), אבל מניסיון אישי שלי אני יכול להתרשם שהקשר המובן-מאליו בין ילד לאמו כהורה העיקרי, הוא יותר תרבותי מאשר ביולוגי.
    מקובל לראות את האם כהורה החשוב יותר בשנים הראשונות, ועל כך גם נשענת חזקת הגיל הרך: האם נושאת את התינוק ברחמה, היא מניקה אותו, טבועים בה מנגנונים ביולוגיים של אמהות, כפי שאפשר לראות אצל כל נקבות היונקים.
    אני יכול להעיד מהניסיון הפרטי שלי, שכל עוד האב רוצה להיות הורה שווה חובות, הוא גם יקבל מילדיו את היחס של הורה במעמד שווה לאם. העובדה שבמשפחות רבות האם היא ההורה הדומיננטי בשנים הראשונות נובעת לדעתי מחלוקה לא שוויונית (בהסכמה מודעת או לא מודעת) של שני בני הזוג, ולא על חוק טבע מדעי.

  7. מירב מיכאלי אינה קוטלת קנים ולכן זה עוד יותר מביך לקרוא את השטויות שהיא כותבת. כל טענותיה כנגד האבות חסרות שחר וכל המידע שהיא כביכול מספקת חסר בסיס. האמת שזה באמת מביך.

  8. מאיה הגיב:

    קראתי בזמנו את מה שכתבה מיכאלי והרגשתי שזה בא במקום בדיוק. אני אמא שנפרדה מאבי בתה ומכירה עוד כאלו שרוצות להפרד וחוששות ובצדק.
    יכול להיות שכל העובדות שנתת הן נכונות, והרי אי אפשר באמת להכפיש אוכלוסיית אבות שלמה ולהגיד שמשתמשים בילדים במלחמת הגירושין. אבל מה שקורה בפועל…
    לדעתי ברוב הנכבד של המקרים מדובר במשפחה בה האב בקושי ראה וטיפל בילדיו. מקלחת פה, החלפת חיתול שם וקצת פוצי מוצי. הוא לא יודע על תזונה. הוא לא יודע על בטיחות. הוא לא יודע על מחלות ילדים, על התפתחות רגשית ופסיכולוגית, על חיסונים, על תרופות, על נעליים, על משחקים המתאימים לגיל הוא לא יודע כלום לרוב! ואז פתאום היצור הזה שראה את ילדיו כשעה ביום ושעתיים בסופ"ש ואין לו מושג מהחיים שלו מה לעשות עם ילדים אלא אם כן אמא שלו תהיה לידו, פתאום היצור הזה דורש משמורת בלעדית או משותפת! פתאום נורא חשוב לו הקשר עם ילדיו! וזה בטח לא קשור להפחתת דמי המזונות או להפעלת לחץ על האשה! רק בטובתם הרגשית והנפשית הוא רוצה!

    והתיאור הממורמר הזה ( אני עוד בעיצומו של המאבק) מאוד מדוייק למציאות של הרבה נשים. של נשים שנשארות בנישואין אומללים כיוון שהן פוחדות על ילדיהן כי לחלק מהן יש אבות כה לא כשירים לטפל עד שאינן מעזות להשאיר את הילד עם אביו! על אשה כזו בבוא הזמן הנפנןף במשמורת משותפת פועל כאמצעי לחץ מעולה.

    אני שוב מסייגת: בוודאי שיש אבות שמטפלים העיקריים בילדיהם. ועושים זאת טוב יותר מהם. אני אישית לא פגשתי אותם והם כנראה בטלים בשישים. לעומת אמהות אשר נשארות בבית עם ילדיהן מתוך הרצון לתת להם את הטוב ביותר ואז נדרשות ברגל גסה לתת את הילדים למשמורת משותפת! למה? כדי שהסבתא תשמור עליהם כי האבא בעבודה! ומה ההגיון בזה?

    • נדב הגיב:

      מאיה, אין לי ספק שברוב המכריע של המשפחות האמא היא המטפלת העיקרית. אני גם מקבל את הטענה שבהרבה מקרים חזקת הגיל הרך משמשת כדי להגן על נשים בתהליך גירושין שהוא בבסיסו לא שוויוני. לכן אני קורא, בכותרת, למיכאלי 'הצד של הטובים'.
      מצד שני, אני חושב שחייבים לשמור כאן על המורכבות. כי להגיד שחזקת הגיל הרך זה המצב האידיאלי, שצריך להישאר לנצח, זה שרק אמהות מטפלות בילדים.

  9. גיל רונן הגיב:

    מהרבה שנות ניסיון מול טיעונים פמיניסטיים-מיליטנטיים למדתי שאין לתת אמפתיה לשום טיעון שלהן, כי הכל בסופו של דבר מתחיל ונגמר במניפולציות ציניות שנועדו להחליש את הגברים ולהשפיל אותם ולבזות אותם. לעולם הפמיניסטיות-המיליטנטיות רוצות רק דבר אחד: לפגוע בגבר כי כן חשות חזקות יותר. זו תנועת שנאה והתעללות ומולה יש להעמיד חומה בצורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

802811 דפים נצפים, 124 היום
289975 ביקורים, 35 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏