??????? ?? ???

כשאני מלמד סטודנטים:"(השיעור שלי על 'מבנה חברתי של ישראל' הופך להיות מקור לא אכזב לתכנים לבלוג)":, אני אומר להם שהמבנה הפוליטי-מפלגתי של ישראל השתנה בעקבות הבחירה הישירה – ממבנה דו-מפלגתי למבנה רב-מפלגתי. כשמדברים על העשור האחרון, אני אומר שניתן היה לצפות שבעקבות ביטול החוק נחזור למבנה דו-מפלגתי – אבל בינתיים לא נראה שזה מה שקורה, ושצריך לחכות ולראות.

עוד  אני מלמד שהאיזון בין הרשויות בישראל השתנה במהלך השנים – הרשות השופטת התחזקה מאוד מול הרשות המבצעת – אבל הרשות המחוקקת, הכנסת, הייתה ונשארה חלשה מאוד, מאין סניף של הממשלה. הממשלה מחליטה, הקואליציה מעבירה.

נדמה לי שאפשר להגיד כבר די בבטחון דבר אחד על המבנה הפוליטי של פוסט-הבחירה-הישירה – הוא מחזק מאוד את הכנסת.

בשנות ה-80 וה-90 התרחבה מאוד הפרקטיקה של בחירות במרכזי המפלגות, ואחר כך של פריימריז – שתי תופעות שהחלישו מאוד את התלות של חברי הכנסת בראשי המפלגה ובמנגנון שלה. אם כדי להיות ח"כ אני צריך שההמון יצביע בשבילי, עדיף לי לשרת את ההמון ולא את ראש המפלגה – שלא מסוגל לגמול לי. התהליך הזה אוזן על ידי הבחירה הישירה – שנתנה כוח לראשי המפלגות, ויצרה איזשהו איזון. אבל ברגע שהבחירה הישירה בוטלה – הכוח של חברי הכנסת נותר ללא מענה מצד ראשי המפלגה.

והתוצאה – לחברי כנסת יש היום כוח ליזום מדיניות עצמאית, מנוגדת לדעת ראש המפלגה שלהם, ולהתנגד ליוזמות של ראש המפלגה שלהם. אין יותר 'משמעת קואליציונית'.

ראינו את זה פעם ראשונה בכנסת ה-16 (ממשלת שרון השניה) – הכנסת הראשונה שנבחרה לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, שהביאה לנו את 'מורדי הליכוד'. בכנסת ה-17 התופעה הזו התבטאה בהתנהגות של שלי יחימוביץ', ובעיקר במאבק נגד חוק ההסדרים, שבלטה בו דליה איציק כיו"ר הקואליציה (אבל גם אחרים). בכנסת הנוכחית ראינו את 'מורדי העבודה', את ההתקפלות של ביבי בנושא המע"מ על פירות וירקות – שנבעה מהתנגדות בתוך הקואליציה ובעיקר בתוך מפלגתו – וכמובן, ההפסד של הקואליציה אתמול במאבק על הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.

בכל המקרים האלה ראינו חברי כנסת "מהספסלים האחוריים' מנהלים מדיניות עצמאית, שתואמת את מה ש(נדמה להם ש)הבוחרים שלהם רוצים, ולא את מה שראש המפלגה שלהם (שהוא ראש הממשלה או שותף בכיר בה) אמר. עוד נקודה מעניינת – בהרבה מקרים, הח"כים המורדים נבחרו לכנסת בתמיכתו האקטיבית של ראש הרשימה (שלי יחימוביץ', דליה איציק, מירי רגב, ציפי חוטובלי, דני דנון, בוגי).

המשמעות של התופעה הזו היא אחת – התחזקות משמעותית של הכנסת, ויכולת שלה להציג עמדה עצמאית אל מול הממשלה. כשראיתי את המחאה נגד הפרטת המנהל, אמרתי לעצמי 'זה טוב, זה חשוב, צריך לעשות את זה – אבל זה חסר סיכוי, כי הקואליציה תתגייס בסופו של דבר ותפיל את החוק. לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה חברי כנסת יתקפלו מול הלחץ הזה (וכאן צריך לציין לטובה את האסטרטגיה של המאבק, שהתרכזה בח"כים מתנדנדים ולא התעסקה במי שדעתו לא ניתן לשינוי, לחיוב או לשלילה).

אז נכון שזה לא קרה בגלל שביבי עשה (עוד) טעות פוליטית קשה, לא העריך נכון את היכולות שלו ואת הנאמנות של הגייסות שלו. נכון שבאסטרטגיה פוליטית אחרת, הוא היה יכול לקנות את חברי העבודה בעוד שינוי בחוק. אבל בסופו של דבר, חברי הכנסת – מהעבודה, מהליכוד, מהבית הלאומי – היו נתונים בלחץ דו-כיווני, בין השטח לבין הממשלה, ובחרו ללכת עם השטח.

הפרשנים הפוליטיים בעיתונות יקראו לתופעה הזו 'חוסר משילות', ויגידו שכך ממשלה לא יכולה לפעול. לטעמי, מדובר פה באחד התהליכים החשובים בתולדות הפוליטיקה הישראלית – תהליך שאם אני מנתח אותו נכון, יוביל לכך שלהתארגנויות של אזרחים תהיה השפעה על הממשל. וזו, בסופו של יום, המשמעות של דמוקרטיה.