מדוזות וחוק הקולנוע

נדב

אני לא מבין גדול בקולנוע, ובטח שלא בטרנדים קולנועיים, אבל עושה רושם שזכייתו של 'מדוזות' של אתגר קרת ושירה גפן בפרס 'מצלמת הזהב' היוקרתי בפסטיבל קאן היא עוד נקודת שיא בתקופת הפריחה של הקולנוע הישראלי. בעיתון 'הארץ' קובע אורי קליין 'שישראל היא כיום אחת הטריטוריות הקולנועיות המסקרנות ביותר את הממסד הביקורתי בעולם' ובynet, אומר שמוליק דובדבני ש'ישראל […] היא יקירת הפסטיבלים הבינלאומיים'. בקיצור, נראה שקורה כאן משהו טוב.

כאיש מדעי החברה, אני מאמין שדברים כאלה לא קורים סתם. לכל טרנד יש סיבה – מדוע הטרנד התחיל עכשיו? למה לא לפני עשר שנים, או בעוד עשר שנים? לא תמיד נמצא את התשובה, אבל כמעט תמיד נשכיל מהחיפוש.

אז יצאתי לחפש. ומהר מאוד הפנו אותי אל התשובה – חוק הקולנוע. חוק זה, שנחקק ב-99', נכנס לתוקף ב-01' ועבר רומן קצר עם חוק ההסדרים ידידנו, קובע בפשטות שמחצית מהתמלוגים שמשולמים למדינה עבור זכויות שידור טלוויזיוניות – על ידי ערוץ 2, 10, הכבלים והלוויין – ילך לעידוד קולנוע ישראלי. פתאום הקולנוע הישראלי הוצף בסכומי כסף שלא הכיר בעבר.

והתוצאה? אם עד אז במאי היה יכול ליצור רק סרט אחד באורך מלא – מכיוון שיש גבול למספר המשכנתאות שאפשר לקחת על בית אחד – היום יוצרים יכולים לקבל מימון מקרנות בקלות יחסית, וליצור סרט בלי לצבור חובות אדירים. עדיין לא נעשים מליונרים מקולנוע בישראל, אבל אפשר, איכשהו, להתפרנס.

בנקודה זו לא יכולתי שלא להיזכר ברשומה של אורי רדלר:"לי ולאורי יש היסטוריה של עריכה משותפת בויקיפדיה, שיתופי פעולה פוריים, חילוקי דעות פוריים אפילו יותר וריב מכוער אחד, לפני שנה וחצי": ב'הקפיטליסט היומי' – 'זונות ממשלתיות: על אומנות מסובסדת'. אורי טוען שם שפריחה תרבותית אמיתית אפשרית רק בהינתן היעדר תמיכה ממשלתית – תמיכה ממשלתית תינתן תמיד ליוצרים המתחנפים, ולא ליוצרים הטובים. לכן, תמיכה ממשלתית תיצור מצב של סבסוד לאמנים גרועים, ובכך תדכא את האמנים הטובים.

מקרה חוק הקולנוע מראה לנו עוד מקרה שבו קפיטליסטים מנסים ליישם את עקרון השוק על תחומים לא רלוונטיים. יש הבדל מהותי בין המעשה של יצירת אמנות לבין יצירת שולחן, למשל. אם יש לי תכניות סבירות של שולחן, כלי עבודה וחומרי גלם, אני יכול להתחיל לייצר שולחנות בתוך פרק הזמן שיקח לי ללמוד לעשות זאת – חודש חודשיים, יש להניח. כדי ליצור אמנות, לעומת זאת, זה לא מספיק. אמנות צריכה סביבה אמנותית, צריכה התרחשות אמנותית סביבה כדי להתקיים. כדי שיתקיימו חמשת האמנים שיהפכו לקלאסיקות, צריך להתקיים מתחתם מבנה של פרמידה – כמה יוצרים טובים, הרבה יוצרים בינוניים והמוני-המונים של יוצרים גרועים.

במקרה של קולנוע זה כמעט מובן מאליו. כדי ליצור יצירת מופת קולנועית, צריך להפעיל מפיק מעולה, במאי מעולה, תסריטאי מעולה, עורך מעולה ועוד הרבה בעלי מקצוע מעולים. במציאות אין תסריטי 'האחים בלוז', שבהם המפיק יאסוף את הבמאי שמשמש כברמן, את הצלם שמצלם חתונות ואת התסריטאי ששוכב שיכור ברחוב כדי שיעשו יחד סרט. כדי שהאנשים האלה יפגשו, הם צריכים כולם להיות פעילים בתעשיה – ולשם כך הם צריכים, בחלק מהזמן לפחות, לשתף פעולה גם עם יוצרים טובים פחות.

זה נכון לקולנוע בפרט ולאמנויות הבמה בכלל. אבל מה עם תחומים שבהם האמן לא זקוק לשיתוף פעולה? לאונרדו לא זקוק לעשרות ציירים גרועים סביבו בזמן שהוא מסתגר בחדר ומצייר את המונה ליזה. שייקספיר לא צריך מחזאי סוג ד' שיחדד לו את העפרון שבו הוא כותב את רומיאו ויוליה. הם לא זקוקים לסביבה תומכת כדי ליצור.

האמנם? עובדתית, שני אלה פעלו בתקופות של פריחה אמנותית – לאונרדו דה וינצ'י ברנסנס, ושייקספיר במה שכונה התיאטרון האליזבטני. למעשה, הרוב המכריע של היוצרים הגדולים באמת פעלו בתקופות פריחה כאלה, שבהן היו לאמנות ספונסורים – בין עם אצילים עשירים ובין עם המדינה. וזה לא מקרה – יוצרים זקוקים לסביבה יוצרת. ראשית, כדי להפוך ליוצרים – כדי שהיעד של 'להיות צייר' או 'להיות סופר' יהיה ריאלי, צריכים להיות סביבם חבורה גדולה מספיק של אנשים שהיעד הזה מתקיים עבורם. מי שרואה סביבו ציירים מעטים על סף רעב עשוי לומר לעצמו 'אני לא קורצתי מחומר כזה – אני אצליח למכור את יצירותי במליונים'. מצד שני, סביר יותר שהוא דווקא יחליט לוותר ולעבוד בתור רואה חשבון עם הכנסה בטוחה, ואולי ימשיך לצייר בשעות הפנאי. גם לאחר שבחרו בקריירה של יצירה האמנים זקוקים לסביבה אמנותית – בין אם במישור הרוחני, לצרכי השראה, ובין אם במישור הפרקטי, משום שמעטים האמנים, גם מבין הקלאסיקונים, שיצירותיהם הראשונות נמכרות במליונים.

וסביבה כזו, של 'פירמידה אמנותית' שבבסיסה אמנים גרועים רבים ובראשה מאסטרים מועטים, אינה יכולה להתקיים בתנאי שוק. בתנאי שוק, האמנים הגרועים לא יצליחו לשרוד. גם הבינוניים לא ישארו שם, וספק רב עם הטובים יצליחו לשרוד ולא יעדיפו מקצועות שבהם הכסף קל יותר – כי אמנות היא אף פעם לא שוק קל. בתנאים כאלה, המצויינים פשוט לא יופיעו.

8 תגובות »

נדב ב5/06/2007 22:00 תחת חברה בישראל

8 Responses to “מדוזות וחוק הקולנוע”

  1. נתאי הגיב:

    הדבר העיקרי שצריך לעשות בשביל סרט טוב זה (לפחות) תשעה סרטים מחורבנים. יש גם את העניין הכמותי. בהוליווד לוקחים את בעלי המקצוע הטובים ביותר בכל התחומים ממפיק ועד נערת המים, ועדיין לא יוצאים להם יותר מדי סרטים טובים. עניין הכמות הוא מכריע פה.
    עניין נוסף הוא שמי שמחלק את הכסף הוא לא הפקידים אלא וועדות של אנשי קולנוע, כך שלא רק שהסרטים לא מתחנפים למדינה, אלא לפעמים בשביל לזכות בתמיכה אתה צריך להיות או ערבי, או דראג קווין או פוסט ציוני או הומו או מהקשת המזרחית, ובמקרים קיצוניים הכל ביחד.
    אין הרבה מדינות בעולם שהיו מממנות בכסף ציבורי סרטים כמו 'מחסומים' 'בלעין חביבתי' 'הילדים של ארנה'.

  2. ד.ט הגיב:

    נדב שלום,
    לא בענייני קולנוע אבל כן בענייני תרבות – בפסטיבל סמילנסקי היית? נותרו עוד יומיים.

  3. אורי הגיב:

    זה פוסט מאוד מעודד ומאוד נכון בעיני. בייחוד לאור זה שכל הזמן נשמעות כל ההשתלחויות נגד השקעת כספים בתרבות בכלל ובקולנוע בפרט. תודה.

  4. אורי הגיב:

    הקישור דווקא קם לתחיה, אחרי אלפיים שנות. או אלפיים יום.

  5. אורי הגיב:

    ולעניין עצמו (טוב, לעצמי. מי קורא את זה אחרי כל הזמן הזה?), נכתב כך: "מקרה חוק הקולנוע מראה לנו עוד מקרה שבו קפיטליסטים מנסים ליישם את עקרון השוק על תחומים לא רלוונטיים."

    ובכן, ההפך הגמור. את הפריחה בתחום הקולנוע ניתן להסביר באופן יפה מאוד דווקא בדברים אחרים שכתבת: "במקרה של קולנוע זה כמעט מובן מאליו. כדי ליצור יצירת מופת קולנועית, צריך להפעיל מפיק מעולה, במאי מעולה, תסריטאי מעולה, עורך מעולה ועוד הרבה בעלי מקצוע מעולים… כדי שהאנשים האלה יפגשו, הם צריכים כולם להיות פעילים בתעשיה." ומתבקש אהמממ: מהיכן באה ונהייתה אותה תעשייה קולנועית? איך נוצר מגוון כה רחב של אנשי מקצוע, היולדים היום (גם) סרטים טובים?

    נכון, התקציבים לקולנוע גדלו בכמה אחוזים (נאמר שכך הוא. לא בטוח). אבל האירוע המשמעותי יותר היה, בתחילת שנות התשעים, הקמתה של רשת טלוויזיה מסחרית נוספת, אחר כך עוד אחת, ולצידם תעשייה ענפה מאוד של רשתות זוטרות, תעשיית טלוויזיה ערוצית, פרסומות, וכדומה. כך נולד הקאדר הנדרש של אנשי מקצוע מעולים, המשתפשפים היטב בעשיה רציפה עד לסרט הראשון וגם אחריו.

    דומני שאינך סותר כלל את טיעוני. למעשה, אם תבחן את היחס בין היקף הסבסוד לאורך השנים ומידת הפיריון בתחום יצירה אמנותית תגלה מתאם הפוך נאה למדי.

    ואגב, הקולנוע היום הרבה פחות בועט והרבה יותר ממושמע וממסדי… ולא בהכרח בגלל מנגנון ליחוך הפנכות. ככה זה כשעובדים באופן מסחרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877460 דפים נצפים, 64 היום
308937 ביקורים, 29 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏