מה אוכל הטרול?

נתאי

בלוגרית יקרה ללבי ומוכשרת מאד מותקפת לאחרונה על ידי עדר טרולים, שרומס את הבלוג שלה, מוציא לה את החשק לכתוב, ואף מעורר בה הרהורים על פרישה מכתיבה בבלוג באופן כללי.

בגלל שהיא עדינת נפש ולא מסוגלת לפגוע בזבוב, היא לא משיבה לטרולים כגמולם, ואף לא רוצה למחוק תגובות כדי לא לפגוע בחופש הביטוי של המגיבים.

ניסיתי לייעץ לה מעט, לא יודע אם עזרתי, אבל העניין עורר בי מחשבות על נושא הטרולים, ומדוע אצלנו בבלוג אין כאלו, או לפחות הם מעטים.

ההפגנה בה נרצח אמיל גרינצוויג (צילום ורדי כהנא)

במחשבותי נדדתי לסיפור שסיפרה לי אמי ז"ל . זה קרה בירושלים בתחילת שנות השמונים, עת בגין היה בשלטון. היו אז הפגנות סוערות ואלימות מאד, שפעמים רבות גלשו אף לתגרות ידיים ויותר מכך. באחת מן ההפגנות הללו נרצח חברם של הורי, אמיל גרינצווייג ז"ל, שנהרג מרימון שזרק עליו יונה אברושמי. באמצע אחת מההפגנות הסוערות מצאה עצמה אמי באמצע קבוצת כהניסטים לובשי חולצות צהובות. במקום לעשות אחד מהדברים הצפויים: לקלל, להרביץ, לדחוף, או מה שהכי הגיוני – לתפוס את הרגליים ולברוח, אמי פשוט החלה לדבר אתם. היא דיברה אתם כמו שמדברים עם נערים מפוחדים, כיוון שהבינה שהם מונעים מפחד, וסיפרה להם שגם היא מפחדת מן הערבים, אבל חושבת שצריך לדבר אתם. לא יודע איך הסיפור הסתיים, אבל היא חזרה מן ההפגנה בריאה ושלמה.

מה אני מנסה לומר כאן? ברור לחלוטין שלבעל האכסניה זכות אבסולוטית להגדיר מי הוא טרול – כלומר מגיב לא רצוי, ומי לא. אבל, להגדרה של מגיב כטרול יש שני צדדים: המגיב, שבדרך כלל נוהג בגסות, התלהמות או שלא לפי מנהגי המקום, ובעל האכסניה, שמחליט שמרכיב ההתנהגות הפוגענית של המגיב עולה על התרומה שלו לדיון, עד כדי פגיעה אישית קשה. כלומר הטרוליות היא פונקציה של אגרסיביות המגיב, ופגיעותו של בעל האכסניה. רובנו כותבים את הבלוג כעיסוק לשעות הפנאי, ולא כל אחד מוכן לתפקד כגננת הבלוג שלו.

ילדה! לא להאכיל את הטרול!

מצד שני, אם מישהו נכנס וקרא (לפחות חלק) ממה שכתבת, ועוד טרח לנסח תגובה משלו לדברים ולפרסם אותה, הרי שדבריך עוררו אצלו משהו, נגעו אצלו במקום מסוים, וזו סוג של מחמאה, יותר מכך, זו הסיבה שאנחנו (כלומר אני, מתי התחלתי לדבר על עצמי בגוף שלישי רבים?) בעצם כותבים. רבים מהטרולים מפרסמים תגובות ארכניות וטרחניות, שדורשות זמן רב לניסוחן, כך שהם באמת השקיעו. אלו שמפרסמים תגובות זועמות או ארסיות – כנראה שהטקסט עורר אצלם רגשות רבים, שאף הם לא תמיד מבינים לעומקם.

בלוגרים כותבים כדי שיקראו אותם. הם רוצים שיקראו אותם כמה שיותר. מדד ברור לאיכות הפוסט הוא כמות הקוראים. בלוגרים רבים מפתחים התמכרות אובססיבית ומדאיגה לתכנות ותוספי סטטיסטיקה אותם הם בודקים בתדירות גבוהה מההליכות לשירותים של אישה בחודש שמיני להריון. ולכן, העניין שהטקסט שלנו מעורר הוא מבורך לכשלעצמו, אבל מצד שני צריך לדעת לנטרל ממנו את השנאה, השטנה והאלימות שמפריעות לנו.

הפתרון המתבקש והפשוט מכולם הוא חסימה ומחיקת תגובות. אבל צריך להבין שחסימה היא פתרון מוגבל, כי הטרולים החסומים נוטים לחזור בשמות אחרים. יש בלוגרים שמנהלים משחקי חתול ועכבר עם טרולים במשך שנים, ללא הצלחה. כמובן שהפתרון הכי גרוע הוא לענות על המתקפות של הטרולים במתקפות נגד, מה שנקרא בפי העם "להאכיל את הטרולים". לפעמים עושה זאת בעל הבלוג, ולפעמים מגיבים אחרים שחשים להגן עליו. התוצאה של מהלכים כאלו היא תמיד אחת: אווירה עכורה ומגעילה, ודרדור השיח בתגובות לרמה של גן ילדים.

הדבר הראשון שצריך לזכור כשמתקיפים אותנו הוא שהמגיבים לא מכירים אותנו. (אלא אם כן דודה שלך נכנסת ומשאירה לך תגובות נאצה בבלוג, שזו בעיה שעוד אין לי עליה ממש פתרון) לכן כל הקביעות שלהם על אופיינו, כישורינו, ערכנו, מראנו ומידותינו לא תקפות, למרות שלעתים הם ישתמשו בפרטים ביוגרפיים שמסרנו כדי לתקוף אותנו. למעשה הם מנסים לגרור את הדברים לרמה האישית כיוון שקשה להם להתמודד עם הטיעון העקרוני – או כי הם לא ממש מבינים אותו, או שהם חשים נחיתות אינטלקטואלית, או בגלל שאבא שלהם כיבה עליהם סיגריות כשהיו ילדים. לכן צריך פשוט להתעלם מההתקפות האישיות, אבל לנסות לענות לחלקים העניינים. כך הדיון מתועל לכיוונים חיוביים יותר כיוון שבעצם הופכים את המגיב לשותף בדיון.

את השיטה הזו למדתי מנדב, שלפעמים אני מתפלץ מהסבלנות והענייניות בה הוא עונה לכל מיני נודניקים טיפשים. אבל מדיניות כזו משפיעה לטובה גם על האקלים הכללי בתגובות בבלוג, ומעודדת התפתחות של הדיון למחוזות בונים וענייניים. התגובות הופכות מנטל לעוד מקור להנאה מהכתיבה.

17 תגובות »

נתאי ב26/04/2010 23:45 תחת כללי

17 Responses to “מה אוכל הטרול?”

  1. vandersister הגיב:

    הטריק הזה, של לענות בשלווה ובצורה עניינית כשהצד השני מרתיח אותך עד צאת עשן מהאוזניים, הוא משהו שאני בהחלט צריכה לעבוד עליו. עם זאת, יש אנשים שרק מחפשים להתלהם ולגדף, ואני לא חושבת שיש לי מספיק אנרגיות להשקיע בכתיבת הסברים סבלניים רק כדי לשמש כשק החבטות הווירטואלי של מישהו. כנראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד…

    תודה רבה על הפוסט.
    .-= blog האחרון של vandersister ..האקדמיה למדעי האונס =-.

  2. דניאל הגיב:

    לך תדע, אולי הנודניקים הטיפשים בבלוג שלכם זה גם הטרול שלה 🙂
    ואולי היא לא מבינה בכלל שהיא בסה"כ עוד ישות ברסס, יחד עם עשרות בלוגרים ישראליים שהתווספו הודות להמלצות של גוגל רידר, שאנשים, חס ושלום – מרשים לעצמם להגיב על הפוסטים שלה.

    • דניאל הגיב:

      כמובן שאני לא מכיר את הסיפור, ואם אכן מדובר בטרול שמתמקד בבלוג מסוים – אז הגישה שלך אכן עונה על הבעיה. תשובות קצרות, ענייניות, רגועות.
      אין דבר יותר "מייבש" מאשר להשקיע הרבה מאוד בתגובה, ולקבל יחס, אבל כלאחר יד.

  3. נתאי הגיב:

    @ואנדר – אנחנו התאמנו על זה עם הילדים בבית פעם. כל פעם שהם קמו זעופים בבוקר ונהמו עלינו "איפה השוקו שלי!" ענינו להם באדיבות של מוקדנית בחברת סלולר במקום לזעוף חזרה: "שירות לקוחות שלום, אנחנו מכינים את השוקו שלכם כעת. אנא המתינו ותטופלו בהקדם". ברגע שאתה לא לוקח את האנרגיות השליליות באופן אישי, הכל נהיה פשוט בהרבה. אבל כמו שאמרת, זה לוקח זמן.

    @דניאל – הזכרת תופעה מעניינת, הקרויה בפי העם "זליגת מגיבים מווינט". התפוצה הגוברת של הבלוגים מביאה לקהילה גם כל מיני עוברי אורח שמרימים רגל, משתינים, וממשיכים הלאה. זו בעיה קשה, כי אנחנו כבלוגרים אוהבים קהילתיות, ומצד שני מעוניינים בקוראים רבים. הפתרון של להפריד את החלק הענייני מן הטפל ולהגיב אליו תקף גם כאן.

  4. תום הגיב:

    מוצאת חן בעיניי הגישה הרואה בהגדרה כ"טרול" עניין שדורש שני צדדים. זה מסביר לי, במידה רבה, למה אף פעם לא העליתי בדעתי שיש אצלי בכלל טרולים, כי איכשהו ההנחה שלי היא תמיד שאם מישהו טרח והגיב אז כנראה הייתה לו סיבה לכך.

  5. איתי הגיב:

    דוקטור,

    ניסיתי את הדרך של להסביר בסבלנות ובאריכות. זה רק נהיה יותר גרוע.

    ניסיתי גם את דרך ההתעלמות. כנל.

    אני לא מאמין בחסימת תגובות

    תעזור לי בבקשה

    מה לעשות עם מיכאל לינדנבאום

    הנה דוגמה http://www.blacklabor.org/?p=18566
    .-= blog האחרון של איתי ..‫חוקרי-תקשורת מתנגדים לחוק הרישיונות‬ =-.

    • נתאי הגיב:

      איתי יקירי, לפני שאנחנו פותרים את כל בעיות העולם, בוא נראה קודם כל איך אנחנו מונעים ממסנן הספאם לאכול כל פעם דווקא את התגובות שלך. אולי אתה טרול לטנטי?
      לגבי הנ"ל, צריך להיות צדיק לפחות במדרגה של נדב כדי להתמודד עם כאלו. להתייחס בענייניות, ולהעיר להם בצורה רצינית כשהם מציפים, זורקים משהו לא קשור, או סתם מדברים שטויות. באופן אישי אני מודה שזה מעבר ליכולות הקשב הדלות שלי.

  6. חנן כהן הגיב:

    לא חייבים לתת במה. אפשר לאשר תגובות לפרסום ולא להסיר לאחר מעשה. הפרסום המיידי וההבטחה שכל מה שיכתבו יפורסם מייד הוא זה שמעודד את ההתנהגות הטרולית. הפרסום לאחר זמן והידיעה שלא כל דבר יפורסם גורר התנהגות אחרת.

    כמו שכותב ירדן לוינסקי : על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.
    .-= blog האחרון של חנן כהן ..‫ענת קם – מונולוג פנימי דימיוני‬ =-.

    • נתאי הגיב:

      אני לא מכיר תגובות מסוכנות לבריאות. הרעיון הוא שבכל תגובה (כמעט) יש גרעין ענייני, ואפשר לנצל אותו להתחיל שיחה או להאיר נקודה בדברים שכתבת, ולצרף עוד משתתף למעגלי השיחה בבלוג שלך. יכול להיות שבבלוג מקצועי בענייני בריאות הנפש הדברים יותר עדינים. אבל כאן לא זכור לי שהצטרכנו למחוק תגובה או לא לאשר אותה. בהזדמנות זו אני מבקש להתנצל בפני כל האומללים שהתגובות (האנושיות) שלהם נתפסו משום מה במסנן הספאם של הבלוג, ועד היום הם בוודאי בטוחים שהם לא רצויים כאן…

  7. Baskar הגיב:

    I read this through Google Translate.
    This is my suggestion:
    Please put up a notice that you will publish the email address of these trolls/ spammers, along with their comments.
    Regards,
    Baskar

  8. עדו הגיב:

    אני גם זוכר את ההפגנה ההיא עם אמיל גרינצוויג – השתתפתי בה. אחריה פירסם אמנון דנקנר כתבה בשם 'אין לי אחות' שבה הישווה את המפגינים מהימין לבבונים (טרולים לא היה באופנה אז) וננזף. לאחרונה הוא הלך להתרפס בפני אריה דרעי ולהגיד שצריך להשלים עם עדות המזרח או משהו כזה.
    מה שאנשים לא מבינים הוא שפעם דנקנר דיבר אל מתנגדיו בגובה העיניים , היום הוא מתנשא.
    פעם הוא קילל אותם בתיקווה שיעלבו, כשאתה רואה אדם מתנהג בצורה גסה ואומר לו 'כלב' אתה יודע שיעלב, לעומת זאת אם בא מולך כלב שנובח עליך אתה מנסה לזרוק לו עצם כדי שלא ינשוך (הוא לא יעלב אם תקרא לו 'כלב' וגם לא אם תגיד 'חתול' הוא לא מבין אותך במילא).
    כלומר לענות לטרולים בצורה רגועה ועניינית יכול להיות סימן להתנשאות, הבן אדם שמולך פשוט דפוק וצריך לדבר איתו כמו לילד קטן.

  9. נועה הגיב:

    לפעמים כששמים פוסט שלי בדף הבית של תפוז, כותבים אצלי מתלהמים למיניהם, טרולים? אולי. לפעמים נדמה לי שלהגדיר אותם זה בדיוק כמו לומר שהאבולוציה היא זאת שמכריחה (מה זה מכריחה, מאלצת) גברים לאנוס.
    כתבתי פוסט על זה שאני שונאת את החזרה לשעון חורף (במיוחד שעדיין קיץ) כיוון שמניתי בין הסיבות למעבר את יום כיפור, מיד נכנסו אלה שהתלהמו נגד הדתיים ואלה שהתלהמו נגדם ואלה שהתלהמו נגדי. לכולם עניתי בסבלנות וזה גרם למישהו לכתוב פוסט עלי, על כך שאני עונה בסבלנות ל"רעים" ובקוצר רוח ל"טובים". האמת שאני עונה לכולם בצורה עניינית שמתאימה לתגובה שלהם. מעלי כתבו שזה סוג של התנשאות. אני חושבת שזה נכון.

    אני מאוד אוהבת לקרוא את ואנדר, חבל יהיה לי שהיא תפסיק לכתוב בגלל טעויות של האבולוציה.
    .-= blog האחרון של נועה ..äùó äñéðé äàçøåï =-.

    • נתאי הגיב:

      נועה, זה ברור שיאשימו אותך בכל מיני האשמות חסרות שחר. כמו שכתב אמנון דנקנר בזמנו "ואחר כך לך תוכיח שבכלל אין לך אחות". הייתרון של בלוג הוא שזה מקום פרטי, ואתה לא מחוייב לנמק מדוע ענית כך או אחרת, למה אתה צולע, יש לך ריח רע מהפה, אתה פאשיסט, גזען, פדופיל, שמאלן או כל אשמה אחרת שהמגיבים יטיחו בך. העיקר שאתה שלם עם עצמך. וגם אם לא, כולה בלוג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877591 דפים נצפים, 28 היום
309014 ביקורים, 18 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏