??????? ?? ???

בלוגרית יקרה ללבי ומוכשרת מאד מותקפת לאחרונה על ידי עדר טרולים, שרומס את הבלוג שלה, מוציא לה את החשק לכתוב, ואף מעורר בה הרהורים על פרישה מכתיבה בבלוג באופן כללי.

בגלל שהיא עדינת נפש ולא מסוגלת לפגוע בזבוב, היא לא משיבה לטרולים כגמולם, ואף לא רוצה למחוק תגובות כדי לא לפגוע בחופש הביטוי של המגיבים.

ניסיתי לייעץ לה מעט, לא יודע אם עזרתי, אבל העניין עורר בי מחשבות על נושא הטרולים, ומדוע אצלנו בבלוג אין כאלו, או לפחות הם מעטים.

במחשבותי נדדתי לסיפור שסיפרה לי אמי ×–"ל . ×–×” קרה בירושלים בתחילת שנות השמונים, עת בגין ×”×™×” בשלטון. היו אז הפגנות סוערות ואלימות מאד, שפעמים רבות גלשו אף לתגרות ידיים ויותר מכך. באחת מן ההפגנות הללו נרצח חברם של הורי, אמיל גרינצווייג ×–"ל, שנהרג מרימון שזרק עליו יונה אברושמי. באמצע אחת מההפגנות הסוערות מצאה עצמה אמי באמצע קבוצת כהניסטים לובשי חולצות צהובות. במקום לעשות אחד מהדברים הצפויים: לקלל, להרביץ, לדחוף, או מה שהכי הגיוני – לתפוס את הרגליים ולברוח, אמי פשוט החלה לדבר אתם. היא דיברה אתם כמו שמדברים עם נערים מפוחדים, כיוון שהבינה שהם מונעים מפחד, וסיפרה להם שגם היא מפחדת מן הערבים, אבל חושבת שצריך לדבר אתם. לא יודע איך הסיפור הסתיים, אבל היא חזרה מן ההפגנה בריאה ושלמה.

מה אני מנסה לומר כאן? ברור לחלוטין שלבעל האכסניה זכות אבסולוטית להגדיר מי הוא טרול – כלומר מגיב לא רצוי, ומי לא. אבל, להגדרה של מגיב כטרול יש שני צדדים: המגיב, שבדרך כלל נוהג בגסות, התלהמות או שלא לפי מנהגי המקום, ובעל האכסניה, שמחליט שמרכיב ההתנהגות הפוגענית של המגיב עולה על התרומה שלו לדיון, עד כדי פגיעה אישית קשה. כלומר הטרוליות היא פונקציה של אגרסיביות המגיב, ופגיעותו של בעל האכסניה. רובנו כותבים את הבלוג כעיסוק לשעות הפנאי, ולא כל אחד מוכן לתפקד כגננת הבלוג שלו.

ילדה! לא להאכיל את הטרול!

מצד שני, אם מישהו נכנס וקרא (לפחות חלק) ממה שכתבת, ועוד טרח לנסח תגובה משלו לדברים ולפרסם אותה, הרי שדבריך עוררו אצלו משהו, נגעו אצלו במקום מסוים, וזו סוג של מחמאה, יותר מכך, זו הסיבה שאנחנו (כלומר אני, מתי התחלתי לדבר על עצמי בגוף שלישי רבים?) בעצם כותבים. רבים מהטרולים מפרסמים תגובות ארכניות וטרחניות, שדורשות זמן רב לניסוחן, כך שהם באמת השקיעו. אלו שמפרסמים תגובות זועמות או ארסיות – כנראה שהטקסט עורר אצלם רגשות רבים, שאף הם לא תמיד מבינים לעומקם.

בלוגרים כותבים כדי שיקראו אותם. הם רוצים שיקראו אותם כמה שיותר. מדד ברור לאיכות הפוסט הוא כמות הקוראים. בלוגרים רבים מפתחים התמכרות אובססיבית ומדאיגה לתכנות ותוספי סטטיסטיקה אותם הם בודקים בתדירות גבוהה מההליכות לשירותים של אישה בחודש שמיני להריון. ולכן, העניין שהטקסט שלנו מעורר הוא מבורך לכשלעצמו, אבל מצד שני צריך לדעת לנטרל ממנו את השנאה, השטנה והאלימות שמפריעות לנו.

הפתרון המתבקש והפשוט מכולם הוא חסימה ומחיקת תגובות. אבל צריך להבין שחסימה היא פתרון מוגבל, כי הטרולים החסומים נוטים לחזור בשמות אחרים. יש בלוגרים שמנהלים משחקי חתול ועכבר עם טרולים במשך שנים, ללא הצלחה. כמובן שהפתרון הכי גרוע הוא לענות על המתקפות של הטרולים במתקפות נגד, מה שנקרא בפי העם "להאכיל את הטרולים". לפעמים עושה זאת בעל הבלוג, ולפעמים מגיבים אחרים שחשים להגן עליו. התוצאה של מהלכים כאלו היא תמיד אחת: אווירה עכורה ומגעילה, ודרדור השיח בתגובות לרמה של גן ילדים.

הדבר הראשון שצריך לזכור כשמתקיפים אותנו הוא שהמגיבים לא מכירים אותנו. (אלא אם כן דודה שלך נכנסת ומשאירה לך תגובות נאצה בבלוג, שזו בעיה שעוד אין לי עליה ממש פתרון) לכן כל הקביעות שלהם על אופיינו, כישורינו, ערכנו, מראנו ומידותינו לא תקפות, למרות שלעתים הם ישתמשו בפרטים ביוגרפיים שמסרנו כדי לתקוף אותנו. למעשה הם מנסים לגרור את הדברים לרמה האישית כיוון שקשה להם להתמודד עם הטיעון העקרוני – או ×›×™ הם לא ממש מבינים אותו, או שהם חשים נחיתות אינטלקטואלית, או בגלל שאבא שלהם כיבה עליהם סיגריות כשהיו ילדים. לכן צריך פשוט להתעלם מההתקפות האישיות, אבל לנסות לענות לחלקים העניינים. כך הדיון מתועל לכיוונים חיוביים יותר כיוון שבעצם הופכים את המגיב לשותף בדיון.

את השיטה הזו למדתי מנדב, שלפעמים אני מתפלץ מהסבלנות והענייניות בה הוא עונה לכל מיני נודניקים טיפשים. אבל מדיניות כזו משפיעה לטובה גם על האקלים הכללי בתגובות בבלוג, ומעודדת התפתחות של הדיון למחוזות בונים וענייניים. התגובות הופכות מנטל לעוד מקור להנאה מהכתיבה.