??????? ?? ???

בתגובות לרשומה הקודמת, הכוסית טענה שאני מבולבל – ×›×™ מה בין טענות מתחום הרגש, כמו 'אני לא אוהבת ערבים', לבין אמת וידע? הרי הטענה על אהבה היא טענה לגבי איך זרובבלה מרגישה, ולא לגבי ידע חברתי. איך אני מתיימר לטעון שזה מבוסס על אמת חברתית?

יש טעם בדבריה. הרי באחד השיעורים הראשונים בקורסים הבסיסיים באפיסטמולוגיה מלמדים שיש טענות שהטוען הוא הסמכות היחידה לגביהן – אני לא יכול לומר לאחר שלא כואב לו, שלא חם לו, או לצורך העניין – שהוא כן אוהב ערבים. הסמכות היחידה לגבי רגשות היא היחיד. אם כך, מדוע אני טוען לגבי טענה מסוג ×–×” שהיא תוצר של אמת חברתית? הרי היא תוצר של המערכת הפנימית של זרובבלה, לא?

אז קודם כל, שתי טענות טכניות להגנתי – קודם כל, זרובבלה טענה גם הרבה טענות שהיו טענות אונטולוגיות 'קלאסיות', על העולם החיצוני:

רוב הערבים הרבה פחות אוהבים אותי משאני אוהבת אותם, וישמחו לרוצץ לי את הגולגולת רק כי אני יהודיה.

אם לא ידרסו, יחזרו הביתה עם דלקת ריאות. אבל מה זה משנה, ילד אחד הלך, נשארו עוד שמונה. העיקר שהגופה שלו הגיעה הביתה עם כיסים מלאים בכסף קטן.

שנית, הטענה נגדה יצאתי הייתה 'אבל מה אתם רוצים, זאת האמת של זרובבלה" – כלומר, את ההעברה ממישור טענות אחד לשני לא אני עשיתי אלא קודמי.

אבל נעבור לטענות יותר ענייניות – למה אני סבור שלמרות שמדובר בטענות מתחום הרגש, הן מתבססות לחלוטין על ידע חברתי, וללא ידע חברתי מסויים אי אפשר לטעון אותן, משום שהן יהיו חסרות משמעות – או שיקבלו משמעות אחרת לחלוטין.

אני לא כופר בקיומן של תחושות מהסוג שתואר לעיל, הנגישות רק לחווה אותן. אין ספק שאני מרגיש דברים שאף אחד אחר לא מרגיש, ושאני היחיד שיכול לדווח עליהם. אבל בין ההרגשה לבין טעינת הטענה ההרגשה הזו עוברת עיבוד, והעיבוד ×”×–×” הוא תוצר של הידע החברתי שצברנו. כדי לדווח לסביבה על משהו שהרגשנו, ולמעשה – גם כדי לדווח לעצמנו עליו, אנחנו צריכים לנסח אותו במושגים שאנחנו מכירים. את המושגים האלה לא המצאנו בעצמנו – קיבלנו אותם מהסביבה. ולכן ברור שהשאלה 'איזה מושגים קיבלנו מהסביבה' משפיעה על השאלה 'כיצד אנחנו חווים את ההרגשות האישיות שלנו'.

אנסה להסביר בשלוש דוגמאות, אותן הדוגמאות שהשתמשתי בהן בדיון עם יונית. קחו את שלוש הטענות – 'אני אוהב ערבים', 'אני אוהב ×’'×™× ×’'ים' ו-'אני אוהב גברים', וחישבו על הסיטואציות שבהן משפטים כאלה עשויים להיאמר, ועל המשמעויות שמשפטים כאלה יכולים לקבל.
את המשפט הראשון, "אני אוהב ערבים", לא סביר שנשמע, אבל את שלילתו נשמע כנראה בסיטואציה פוליטית. מי שאומר 'אני לא אוהב ערבים' מנסה, כמו זרובבלה, לטעון טענה על 'מצבנו'. לחלופין, זו יכולה להיות טענה אונטולוגית כללית – לערבים יש מגוון של תכונות, כולן שליליות ואת כולן אני לא אוהב. בדרך כלל נקבל את שתי הווריאציות יחד.
המשפט השני ('אני אוהב ×’'×™× ×’'ים'), לעומת זאת, ישמע כנראה בהקשר אסתטי. כשמישהו אומר 'אני אוהב ×’'×™× ×’'ים' הוא מדווח לנו על העדפותיו האסתטיות, וההתייחסות היא מאוד נקודתית – אם אני אוהב ×’'×™× ×’'ים, אין ×–×” אומר שאני אוהב כל דבר בהם, או שאני אוהב בהם משהו פרט לצבע השער. ובמקרה ההפוך – אני יכול לא לאהוב ×’'×™× ×’'ים ועדיין לטפח יחסי חברות קרובים עם מספר אנשים בעלי שיער ×’'×™× ×’'×™.
המשפט השלילי גם הוא טעון פוליטית – מי ש'אוהב גברים' מנסה להגדיר את זהותו המינית, וזהו אקט פוליטי. אלא שהמשפט ×”×–×”, וגם השלילה שלו, הם בעלי משמעות פוליטית שונה לחלוטין מאהבת הערבים – גם כאן, אם אני לא אוהב גברים, ×–×” לא אומר שאני לא × ×”× ×” לשהות בחברתם.

התהליך שקרה פה הוא אינטראקציה בין שני חלקים במשפט – המושא השפיע על הנושא. לפועל 'אהבה' אין משמעות יחידה, ומשמעותו משתנה בהתאם לסובייקט של האהבה. האופי המדוייק שבו מתנהגת המילה 'אהבה' הוא מובנה חברתית – זו החברה שלנו שסיפרה לנו מה המשמעות של אהבה, או היעדרה, כלפי קבוצות אתניות, וזאת לאחר שבכלל נתנה לנו את האפשרות לחוש (או לא לחוש) כלפיהן אהבה, אפשרות שאינה מובנת מאליה.

הסיבה שאני טוען שהרשומה של זרובבלה היא תוצר של ידע חברתי, היא שהידע החברתי הוא זה שגרם לזרובבלה לקחת אוסף של סיטואציות, להחליט שיש להן משותף (האתניות) ושהיא לא אוהבת אותן, ובעקבות זה להחליט שהיא לא אוהבת ערבים. אם הידע שלנו לא היה מחבר בין מי שהובא לכיתה שלה לצורכי דוקיום, בין מקבצי הנדבות בואדי ערה ובין החמאס, זרובבלה לא הייתה יכולה ליצור את הקישור הזה בעצמה לבד.