??????? ?? ???

בתקופת היעדרי קרו אירועים קשים. הבורסה נפלה, מטוסים התרסקו, מכללת אריאל סיפרה לכולם שהיא אוניברסיטה ונתאי התחיל לכתוב ניתוחים מגדריים לספרי ילדים. ההתפתחויות לא הותירו בידי אלא שתי אפשרויות – לפתוח וידאו-בלוג דוקומנטרי בתגובה או להראות לו איך עושים את ×–×” באמת. מכיוון שאני מרחם עליכם – בחרתי באופציה השניה (או במילים אחרות, הבטחתי לנינה שאתן ניתוח מגדרי יותר יסודי של מיצפטל).

האמת, שדווקא באחת משתי הנקודות שנתאי מצביע עליהם – האריה שצועק על ×”×’'ירפה והג'ירפה שבוכה – דווקא נשמר האיזון באופן שברור שהוא מכוון. כל מה שהאריה עושה לג'ירפה, ×”×’'ירפה עושה לו בחזרה עמוד אחד אחר כך. למעשה, תחושת הבטן שלי אומרת שחיה שנהב חשבה על איזון מגדרי כשכתבה את השורות האלו.

כמובן שזה רק הופך את ההטיה המגדרית של הסיפור ליותר עצובה. כשמישהו אומר 'אני שובניסט, שחושב שמקומה של האשה במטבח', אפשר לפסול אותו כאידיוט. אבל כשמישהי אומרת 'אני אכתוב טקסט פמיניסטי' ויוצא לה טקסט שמשקף הטיות מגדריות, זה אומר דברים עצובים על החברה שלנו ועל חברה אנושית בכלל.

ההטיה המגדרית במיץ פטל דווקא לא נוגעת לרגשנות של ×’'ירפות בוכיות. היא נוגעת ליוזמה גברית מול כניעות נשית. במהלך כל הספר, ×”×’'ירפה לא יוזמת ולו מהלך אחד. כל הפעולות הן תוצאה של החלטות של האריה – החל מ-'שלום ×’'ירפה, רוצה לבוא איתי?', עבור בתהליך ההתחבאות של האריה והג'ירפה, שנפתח שלוש פעמים בוריאציות על הנושא:

'אז מה נעשה?' שאלה הג'ירפה.
'יש לי רעיון' השיב האריה'

וכלה ב'צלצל האריה בפעמון הקטן שבדלת', המשפט הפותח את העמוד האחרון של הספר.

אצל שנהב, גם גברים בוכים בדיוק כמו נשים. אבל שנשים אשכרה יעשו פעולה אקטיבית? חס וחלילה.