מנאו ליבלרליזם – לקורפורטיזם?

נדב

הקרבות שנערכו טרם לאישור התקציב אתמול היכו בתדהמה רבים. רבים פרשו אותם כבלגן וכאובדן עשתונות.לטעמי, מדובר כאן בהסבר מורכב יותר, מעניין יותר ובעיקר-  עשוי להעיד על שינויים עמוקים מאוד באופייה של הפוליטיקה הישראלית. אבל לפני שאתחיל את הניתוח, אזהיר רק שניתוחים סוציולוגיים בפרספקטיבה של 24 שעות הם עניין מסוכן מאוד, וסביר מאוד שבקרוב יתברר שאני מדבר שטויות.

אז מה בעצם קרה אתמול

כל הדיווחים בעיתונות מסכימים על שני דברים: המפסיד הגדול של התקציב האחרון הוא אגף התקציבים, שבניגוד לעבר הפך לעוד משתתף בדיון על התקציב. ההסכמה השנייה נוגעת למנצח הגדול – עופר עיני, שהפך להיות אחת הפיגורות הכלכליות החשובות ביותר בישראל.

נשאלת השאלה – למה? במה שונה תקציב 2009 שהכין רוני בראון, שבו הייתה לעיני השפעה מינורית לעומת אגף התקציבים, מתקציב 2009 שהכין שטייניץ (אעלק) ובו עיני רמס את בלניקוב? ההסברים המקובלים מתייחסים ליחסי הכוחות – הפוליטיים והאישיים – בין ביבי, שטייניץ, עיני ובלניקוב. נראה לי שדרוש כאן ניתוח קצת יותר מבני. אבל קודם – קצת רקע.

פעם היה פה קורופורטיזם

לפני שבועיים לימדתי את הסטודנטים שלי שבשנות ה-70 ובשנות ה-80 היה נהוג בישראל הסדר קורופורטיסטי. הסדר קורופורטיסטי, בהקשר שלו הרלוונטי למדינות דמוקרטיות, הוא הסדר שבו לממשלה אין אוטונומיה בקביעת המדיניות הכלכלית, וזו נקבעת במשא ומתן בין הממשלה, ארגוני מעסיקים וארגוני עובדים. לפי ההסבר שנתתי לסטודנטים שלי, החל ממחצית שנות ה-80 נחלש כוחה של ההסתדרות והתגבר מאוד כוחם של בעלי ההון, ועברנו ממדיניות קורופורטיסטית למדיניות נאו-ליברלית.

לפי מה שלימדתי אותם, הדרך הקלה ביותר לזהות הסדר קורופורטיסטי היא הביטוי 'עסקת חבילה'. עסקת חבילה עושים רק כאשר צריך להגיע להסכמות רחבות במשק – וזה המאפיין העיקרי של הקורפורטיזם.

בשלב הזה שאל אותי אחד הסטודנטים – רגע, אבל זה לא בדיוק מה שקורה עכשיו? הרי אנחנו כל הזמן שומעים על ברוש ועיני (כן, זכיתי בסטודנטים אינטליגנטים) התשובה שלי הייתה, יש להודות, קצת מתחמקת (ליאור, אם אתה קורא את זה – סליחה…) – אמרתי בעיקר שבעקבות המשבר הכלכלי הרבה השתנה, וצריך לחכות ולראות מה יקרה. אז נראה כאילו חיכינו מספיק כדי לגלות עוד קצת מהסיפור.

ואז עברנו לנאו-ליברליזם

בשנות ה-80, בעיקר בגלל עסקת החבילה במשק אבל גם מסיבות אחרות, קרס ההסדר הקורופורטיסיטי בישראל, ומוקד הכוח בפוליטיקה הכלכלית הישראלית עבר לבעלי ההון. התוצאה של הכוח הזה, ביחד עם הגלובליזציה (שהייתה גם אחד הגורמים לעליית כוחם), הייתה מדיניות נאו-ליברלית, קיצונית יותר מברוב ארצות המערב.

לא צריך להרחיב הרבה על התופעה הזו, אבל אפשר לקשט אותה באנקדוטה אחת קטנה. באוגוסט 1994 הודיע יצחק רבין שיטיל מס על הבורסה. קצת אחר כך, רבין נסע עם משלחת של אנשי עסקים לסין, במסע שנתן להם הרבה זמן לדבר זה עם זה. כששבו, הודיע רבין שהוא מושך (דה-פקטו) את רעיון המס על הבורסה.

אבל זה היה מקרה חריג של התערבות ישירה של בעלי הון בהחלטות כלכליות. המעורבות שלהם היא בדרך כלל הרבה יותר עדינה, ונעשית באמצעות האוצר, ובמיוחד אגף התקציבים – שאנשיו מגיעים מעבודה אצל בעלי ההון (רם בלניקוב, שניהל את הוט), וחוזרים אליה מהר מאוד אחר כך (מישהו אמר ניר גלעד?), והוא המוביל של המדיניות הנאו-ליברלית בישראל.

ואז הגיע המשבר הכלכלי

המשבר הכלכלי הכה בעולם, כזכור, בסוף 2008, ואלינו הגיע קצת אחר כך. בשונה מהעולם, אצלנו המשבר הכה פחות במוסדות הפיננסיים (למרות שגם הם נפגעו). מי שחטפו את המכה הקשה ביותר הם 'הטייקונים' – אותם בעלי הון ישראלים, ששלחו בשנים האחרונות זרועות לכל רחבי העולם ובעיקר לחלקו המזרחי. ההתמוטטות ב'כלכלות המתעוררות' שאבה את רוב כוחם. במקביל, המשבר הביא לירידה משמעותית באמונה בכלכלת השוק, שנתנה את הלגיטימציה לצעדי האוצר

בחזרה לאתמול

הניתוח הזה מוביל למסקנה מאוד ברורה: אובדן הכוח של בעלי ההון הביא לאובדן הכוח של אגף התקציבים, וההסתדרות והמעסיקים תפסו את מקומם. כשאליעזר פישמן, הבוס הקודם של בלניקוב, בצרות, ומתחנן לעזרת המדינה – היכולת שלו להתקשר לביבי או לשטייניץ ולתפוס איתם דיבור צפוף על השטויות של עיני מצטמצמת מאוד. .

עם ירידת כוחם של בעלי ההון, ובהינתן כוחם המוגבל של הפוליטיקאים – נוצר ואקום שלטוני, שרק חיכה שמישהו יכנס אליו. והמישהו הזה הוא, כמובן, עופר עיני, ובמידה פחותה שרגא ברוש.

נשאלת השאלה – למה דווקא הוא? וזו שאלה לא פשוטה. אמנם קרה בהיסטוריה הישראלית שההסתדרות והמעסיקים שלטו דה-פקטו במשק, אבל זה קרה כשההסתדרות הייתה ארגון כל-יכול, שאיגד למעלה מ-80% מהעובדים ושלט על חלקים נרחבים מהמשק הישראלי באמצעות חברת העובדים. היום ההסתדרות מאגדת כ-20% מהשכירים, והיא חסרת נכסים כלכליים לחלוטין. זה, כמובן, משפיע מאוד על היכולת של ההסתדרות לכפות את דעתה – גם כלפי הממשלה, בהיקף המוגבל של השביתות שהיא יכולה לקיים, אבל גם כלפי העובדים – מה שמוריד מאוד את הערך של הסכמות איתה. ב-1985 התאפשרה תוכנית הייצוב הכלכלית רק בזכות הסכמתה של ההסתדרות להקפאת שכר, שמשמעותה הייתה הקפאה של כל השכר במשק. היום, להסכמה של ההסתדרות למהלך כזה יש השפעה פחותה בהרבה.

כלומר, במידה מסויימת אפשר לומר שעיני 'מבלף' – הוא משחק את הפוקר הפוליטי כאילו יש בידיו את הקלפים שהיו בידיים של בן אהרון, מתוך ידיעה שאין אף אחד שיש לו את הביצים לעמוד מולו ולהגיד לו לחשוף את הקלפים שלו. הפוליטיקאים, שחסרים את הגיבוי שהיו רגילים בו מבעלי ההון, לא יעזו להגיד לו 'לא רוצה הקפאת שכר? אז תשבות, נראה אותך'.

ומה הלאה?

זו השאלה שכל חוקר מדעי החברה חרד ממנה. כאן אני אתן כמה תחזיות מהוססות וחלקיות, שאני לא לוקח עליהן שום אחריות.

אם עיני יעבוד חכם, הוא יוכל לנצל את המעמד המיוחד שלו כדי לצבור כוח, בדרכים כאלו ואחרות – עד שהבלוף שלו יפסיק להיות בלוף, והוא יוכל לגבות את השאיפות הפוליטיות שלו בכוח אמיתי. נראה שגם הוא מבין את זה – ואלמנט הכי משמעותי בחוק ההסדרים הוא זה המחייב מו"מ קיבוצי, שנותן הרבה כוח לארגוני העובדים. השאלה היא האם הוא יספיק לעשות את זה מהר מספיק כדי להקדים את הראשון שיכנס לזירה עם כוח פוליטי אמיתי, ויחשוף את הבלוף.

מי יכול להיות גורם כזה? קשה לדעת. הכיוון הטבעי הוא הפוליטיקאים – שיקום פוליטיקאי חזק מספיק כדי לנצל את הכוח הארגוני של המדינה. הבעיה העיקרית עם האפשרות הזו היא שאנחנו בדיוק אחרי בחירות, וקשה לראות תרחיש שבו מישהו מחליף את ביבי בכסא ראש הממשלה בשנתיים הקרוובת, או לחלופין תופס את הפיקוד (לפחות בהיבט הכלכלי) בתוך הממשלה.

כמובן שיש הרבה אפשרויות אחרות – את חלקן אנחנו בכלל לא מכירים. צריך לחכות ולראות – הולך להיות פה מעניין.

הסדר קורפורטיסטי – טוב או רע?

בהנחה שנחזור לימים של ההסדר הקורפורטיסטי, נשאלת השאלה-  האם זה שינוי לטובה, מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית?

הסדר קורפורטיסטי מייצג את העובדים המאורגנים. זה טוב יותר מייצוג של בעלי ההון, אבל זה עדיין לא יצוג של כלל הציבור. בנוסף, בהסדר קורפורטיסטי יש משקל גדול למעסיקים, מה שעלול להביא לויתור על זכויותיהם של עובדים לא מאוגדים לטובת האינטרסים של המעסיקים. לבסוף, להסדרים קורפורטיסטים יש נטייה לשים דגש על האינטרסים הארגוניים של ארגון העובדים.

מצד אחד, ברור שההסדר הקורפורטיסטי עדיף על פני ההשתוללות הנאו-ליברלית. מצד שני, זה רחוק מלהיות המודל הסוציאל דמוקרטי הקלאסי, שבו ארגוני העובדים חוברים לא למעסיקים אלא למפלגה סוציאל-דמוקרטית, מה שמביא למדיניות הרבה יותר שוויונית.

ומה עם התקציב?

אתמול היה לא רק קרב פוליטי מרתק, אלא גם נקבע תקציב לשנה וחצי. איך נראה התקציב הזה?

הדגשים בתקשורת היו על 'היעלמות הגזירות'. אבל תקציב אסור לשפוט מול התוכניות המקוריות של האוצר – שהן מסמך שמציב עצים לרדת מהם, יותר מאשר תוכנית כלכלית אמיתית – אלא מול הציפיות שלנו, תקציבים קודמים וכו'. בהיבט הזה, מדובר בתקציב נוראי – גם אם בניגוד לתקציבי ביבי כשר אוצר, הוא כולל מעט רפורמות מבניות.

אז מה היה לנו בתקציב?

  • גרעון תקציבי של 3% – אולי החדשות הטובות היחידות בהיבט הפיסקאלי. מצד שני, כשבבריטניה מדברים על 12% גרעון ובארה"ב על 15%, 3% נראים כמו לעג לרש.
  • העלאת המע"מ, הורדת מס הכנסה – כרגיל, מורידים מיסים פרוגרסיביים ומעלים מיסים רגרסיביים.
  • הטלת מע"מ על פירות וירקות – ×›× "ל
  • קיצוץ תקציבי רוחבי של 6.5% – אולי החדשות הרעות ביותר של התקציב ×”×–×”. מדובר, למיטב זכרוני, בקיצוץ הרוחבי העמוק ביותר אי פעם. המשמעות: עוד שחיקה בכל השירותים הציבוריים, עוד ירידה באיכות השירות לאזרח, עוד ירידה באכיפה של חוקי עבודה וחוקים סביבתיים, וכו'.
  • חובה על מעסיקים לנהל מו"מ עם ארגון עובדים יציג – על פניו, חדשות מצויינות וההישג העיקרי של התקציב ×”×–×”. עם זאת, צריך לראות שההישג ×”×–×” לא יתמסמס – הרבה תלוי בפרטים הקטנים.

כלומר, אפשר לומר שניכרת השפעה קורפורטיסטית על התקציב הזה – וגם שאפשר לראות את חסרונותיה של המדיניות הקורפורטיסטית מתחילים לבצבץ, עם דגש על הישגים שרלוונטיים רק לארגוני עובדים. בינתיים, קשה לראות את ההשפעה החיובית של ההסדר הזה.

35 Responses to “מנאו ליבלרליזם – לקורפורטיזם?”

  1. טור מעניין מאד, ובמסגרת הסתייגות ה-24 שעות, גם משכנע.

    שאלות:

    א) כתבת על האפשרות "שיקום פוליטיקאי חזק מספיק כדי לנצל את הכוח הארגוני של המדינה", ועל הבעייתיות של מועמד/ת כזה/ו להדיח את ביבי זמן כה קצר אחרי הבחירות. אבל מדוע לא ביבי עצמו? הוא מספיק ערמומי ומנוסה, ויושב בכל מקרה בכסא ראש הממשלה.

    ב) בתוך כל הבלגן, מה עלה בגורל היוזמה להפרטת מנהל מקרקעי ישׂראל? האם היא עדיין בתוקף?
    (אני מקבל את טענתו של האזרח דרור שזה העניין המרכזי והחשוב ביותר בחוק ההסדרים הנוכחי).

    ×’) שאלה לא-פוליטית (וחשובה הרבה פחות) – כתבת למעלה "אעלק". איך הגעת לאיות ×”×–×”? אני כבר הרבה זמן שובר את הראש איך לאיית, ולא מוצא תשובה.

    הפוסט האחרון בבלוג של ד"ר אוֹרי אמיתי..‫אנטי-יוֹבֵל (פרשות השבוע: בהר, בחֻקֹּתַי)‬

    • נדב הגיב:

      א. משתי סיבות: ראשית, ביבי לא נראה לי האדם בעל הכוח המתאים. לטעמי, אבא שלו קלע למטרה כשאמר שהוא מתאים להיות שר חוץ אבל לא ראש ממשלה: לביבי יש יכולות ביצועיות מרשימות בתור מספר 2, אבל כששמים אותו בראש הפרמידה הוא לא יודע לאזן בין הלחצים.
      שנית, האידיאולוגיה של ביבי – שלהערכתי, הוא באמת מאמין בה – לא תאפשר לו להיות האדם שיגדיל את משקלה של הממשלה במשק.

      ב. אין לי מושג. (ואגב, אני חושב שבלי לזלזל בחשיבותה, יש כמה רפורמות יותר משמעותיות)

      ג. אין לי מושג. ככה אני כותב כבר הרבה זמן, בלי ביסוס כלשהו.

  2. אדר הגיב:

    אל תשכח להפריד בין יצוג קורפורטיסטי מהסוג שהיה כאן בשנות השבעים (קורפורטיזם מדיני) לבין יצוג קורפורטיסטי שצפוי, אם בכלל, להיות כאן היום (נאו קורפורטיזם, בערך).

    • נדב הגיב:

      גם ככה כתבתי את התחזית שלי לעתיד בחיל ורעדה. אני בטח לא מתיימר לנסות לחזות איזה קורופורטיזם יהיה כאן, ומה יהיה היקפו. סביר להניח שעיני לא יגיע להיקף הכוח של ירוחם משל, אבל אני ממש לא רוצה להמר על יותר מזה.

      (והערת אגב – בטרמינולוגיה שאני מכיר, גם מה שהיה כאן בשנות ×”-70 הוא נאו-קורפורטיזם – בניגוד לקורפורטיזם של איטליה הפשיסטית)

  3. איתי הגיב:

    א. הפרשנות הכי מעמיקה ולא שגרתית שקראתי לאירועים, תודה. אם לא הייתי יודע באיזה עומס אתה הייתי מציע לך טור שבועי בעבודה שחורה.

    ב. אני רוצה להוסיף עוד נקודה לניתוח הזה שמנסה לצאת מהפרסונלי אל עבר התהליכי:
    הסיפור של אורי יוגב כמיקור חוץ של משרד האוצר.

    למעשה פקידי האוצר חוו הפעם חוויה שבה הם מאכילים באופן קבוע את משרדי הממשלה, כאשר הם דוחפים לרפורמות שבהן נותן השירותים הוא גוף חיצוני ולא עובדי מדינה. הסוציאל-דמוקרטים מדגישים את היחלשותם של פקידי הממשלה המקצועיים (ולכן תכנון ארוך טווח) והפוליטיקאים (ולכן יכולת הציבור הרחב להשפיע) ואילו משרד האוצר מציין לחיוב את החסכון בעלויות ואת הגמישות התקציבית / העסקתית.

    העובדה שביבי נתניהו עקף את פקידי האוצר עם יועץ חיצוני משפיע בדמות אורי יוגב, בעצמו בכיר אוצר לשעבר אבל היום בסקטור הפרטי, היא למעשה מיקור חוץ. במקום שרם בלניקוב ייתן שירות לציבור בתור שומר הקופה, התפקיד הזה בוצע בפועל ע"י יוגב, ולכן פקידי האוצר חשו שניטלה מהם הסמכות.

    • נדב הגיב:

      א. תודה. אני כרגע מנסה למצוא את הזמן לכתוב טור שבועי ל'הרהורים של אבא'…
      ב. קשה לי לראות איך התהליך ×”×–×” מתרחב הלאה – אני לא מאמין שנראה תופעה של הוצאת התכנון הכלכלי לחברות חיצוניות, מה גם שזה לא בדיוק המקרה של יוגב. אבל שוב – צריך לחכות ולראות.

      • איתי הגיב:

        ×–×” כבר קורה –

        מי מתכנן את ההתייעלות של צה"ל?

        http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090504_1082755

        וזה כנראה נושא לדיון נפרד: מי אמור לתכנן רפורמה – פקידי המשרד שאמור לעבור רפורמה – בעיה, ×›×™ אין להם אינטרס
        פקידי האוצר – בעיה – לא מבינים בתחום.

        שניים רבים השלישי זוכה – חברה למטרות רווח הזוכה במכרז ממשלתי להיות "מתכנן אד-הוק" ביטוי שהוא כמעט אוקסימורון.

      • איתי הגיב:

        ×–×” כבר קורה –

        מי מתכנן את ההתייעלות של צה"ל? חברת מקינזי שזכתה במכרז

        וזה כנראה נושא לדיון נפרד: מי אמור לתכנן רפורמה – פקידי המשרד שאמור לעבור רפורמה – בעיה, ×›×™ אין להם אינטרס
        פקידי האוצר – בעיה – לא מבינים בתחום.

        שניים רבים השלישי זוכה – חברה למטרות רווח הזוכה במכרז ממשלתי להיות "מתכנן אד-הוק" ביטוי שהוא כמעט אוקסימורון.

  4. איתי הגיב:

    עוד דבר, רוב ה"מה היה לנו" מתייחס לתקציב. מה קרה לכל הרפורמות המבניות המחרידות בחוק ההסדרים? הכל התפוגג? אני לא מאמין.

    • נדב הגיב:

      אני לא יודע לגבי הרפורמות. אני ניזון מהעיתונות – אין לי את הזמן לחפש את ההחלטות, לבדוק האם הן התפרסמו ולהשוות אותן לנוסח המקורי.

      • נדב הגיב:

        קראתי קצת, ונראה שהרפורמות רוככו במידה זו או אחרת
        http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090514_1085371
        http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090514_1085373

        אין לי את הכלים להעריך האם מדובר בהצלחה במדד שהגדרתי למעלה – האם התוצאה הזו טובה גם בלי קשר להצעה המקורית של האוצר. מה גם שבהפרטות, הנחישות של הממשלה ביישום חשובה לא פחות מעצם קבלת ההחלטה.

        • איתי הגיב:

          אם אני מבין את תוכן הכתבה וזוכר נכון לגבי הכתב – זו כתבה שמתמקדת אך ורק בתחום התשתיות.

          השאלה אם יש מידע עדכני על מה שנשאר מהרפורמות במשרדי החינוך, התמת, הבריאות, הרווחה

  5. אלעד הן הגיב:

    אם מה שאתה אומר נכון התקציב היה צריך להיראות מאד אחרת לדעתי.
    אפשרות אחרת: ביבי יודע שעיני חלש. עיני יודע שהוא חלש. ביבי כבר השלים את רוב תוכניות ההפרטה שלו ובעיקר רוצה להצליח בעוד מספר תוכניות. הוא כבר לא צריך את השיטות הנכלוליות של נערי האוצר ולכן מוכן לבעוט בהם. לא אכפת לו לתת כמה הבטחות לעיני כדי שיהיה שקט מהחזית שלו. לכן ההסכם: עיני מסכים להפרטת חברת החשמל, מנהל מקרקעי ישראל והנמלים, תמורה להישגים מסויימים בתחום אירגון העובדים (לא בלתי משמעותיים). שאר הדברים ממשיכים פחות או יותר לפי המתווה הקודם.

    • נדב הגיב:

      ראשית, אני לא טוען שעיני חזק – אלא שהוא הצליח למנף את הכוח שלו והשיג שתי מטרות: הישגים מסויימים לציבור שלו, ומיצובו כגורם מרכזי במשק.

      אבל למה בעצם עיני בכלל ישב שם ליד השולחן? למה לביבי 2009 אכפת מ'שקט מהחזית של עיני', כשביבי 2003 הלך ראש בראש עם ההסתדרות? למה אורי יוגב 2009 מסכם עם עיני על חיזוק איגודי העובדים, לעומת אורי 'המטרה הייתה לשבור את איגודי העובדים' יוגב של 2003?
      אני מסכים איתך שהסיבה היא הרצון בשקט מהכיוון של ×¢×™× ×™. אבל הסיבה שהפעם הוא זקוק לשקט ×”×–×” הוא שמדובר בגורם שעלול להרעיש – בניגוד לגורמים אחרים, שישבו בשקט ויתפללו שהממשלה תציל אותם כשהאג"חים שלהם יפקעו. כלומר, התחזקות ההסתדרות והיחלשות בעלי ההון – בדיוק הניתוח שלי.
      ואגב הסכמים – קורפורטיזם אין משמעו שליטה של ההסתדרות במשק, אלא מדיניות של הסכמים בין שלושת הגורמים. בהסכמים גם מוותרים.

      והערת אגב – אני מאוד חולק על הטענה שלך שביבי השלים את רוב תוכניות ההפרטה שלו. לפחות בתחום מדיניות הרווחה, שזה התחום שאני מכיר ×”×›×™ טוב, רוב התוכניות של ביבי התפוגגו או זכו לביצוע חלקי מאוד. גם בתחום החינוך – איפה אנחנו ואיפה דברת? איפה אנחנו ואיפה הפרטת ההשכלה הגבוהה?

      • איתי הגיב:

        אנחנו צריכים עוד מידע כדי להבין לאיזה רפורמות עיני הסכים.
        רוב העיסוק התקשורתי הוא במספרים וב"גזירות" (חוק התקציב) לא ברפורמות מבניות. רוב הגזירות הללו אינן כלולות בכלל ב-222 העמודים של ספר הרפורמות המבניות (הצעת המחליטים), אלא הופיעו במסמך ספין נפרד.

        ההישג של עיני בתחום זכות ההתאגדות ייראה הישג רציני אם אכן תוכניות הרפורמה נכנסו למגירה, וייראה לעג לרש אם יתברר שעיני הסכים להתנעת הפרטות בכמה משרדי ממשלה.

        במלים אחרות – בתסריט הגרוע ×™×”×™×” קל יותר להקים וועד מלצרים ברשת בתי קפה, אך מספרם של עובדי המגזר הציבורי בחינוך ובבריאות יקטן.

  6. אלעד הן הגיב:

    לאיתי,
    חוק ההסדרים פשוט הולך לעבור דרך המשרדים ולא יחד עם התקציב. זה גם מוכיח שכבר לא כ"כ צריך את שיטות נערי האוצר.

    • נדב הגיב:

      גם כאן אני חולק עליך. ראשית, אם הוא עובר דרך המשרדים – ×–×” לא חוק הסדרים יותר. ההבדל המשמעותי ביותר – שבדרך כלל לא מזכירים אותו – ×–×” שחוק ההסדרים עובר בועדת הכספים, שבה יש לקואליציה רוב, ולא בוועדות אחרות, בד"×› העבודה והרווחה או הכספים, שבהן יש רוב לאופוזיציה.

      שנית, אני לא חושב שהוויתור הזה הוא וולנטרי. לא ראיתי הרבה פוליטיקאים שמוותרים על כוח פשוט כי הם לא צריכים יותר.

  7. לפני הכל – ×–×” כנראה לא ×”×™×” באוגוסט 2004 שיצחק רבין נסע לסין עם משלחת של אנשי עסקים. אולי באוגוסט 1994?

    הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע..RSS

  8. ניתוח מרתק. אני די מנותק מהחדשות מהארץ, במיוחד בשבוע האחרון כשלא הייתי בכלל בבית, אז טוב שיש מישהו אחר שמספר לי מה קרה.

  9. נדב, אני לא מבין בזה כלום, אבל אני רוצה בכל זאת להציע תיאוריה אחרת.

    ביבי ונערי האוצר, שניהם קצצניים, אבל אחרת. באוצר טוענים כבר כמה זמן שביבי לא מבין כלום בכלכלה, ויש לי נטייה להאמין שהם צודקים, במובן הבא: האוצר מייצג מדיניות ניאו-ליברלית שפוגעת בחלשים, אבל מייצרת כלכלה יעילה, בעוד שביבי מאמין בממשלה קטנה בסגנון של "מדע וודו", כלומר ימשיך להקטין את התקציב באופן קיצוני בלי קשר להאם זה מחזק את הכלכלה או מחליש אותה. תוכנית וויסקונסין או קיצוצי קיצבאות ילדים, למשל, מקצצים במקומות שלא יפגעו בכלכלה ואף יעזרו לה (כך לפחות הטענה), בעוד קיצוץ רוחבי יכול להזיק לכלכלה. אני לא אוהב את הרפורמות של האוצר, אבל יש תחושה ש הן עוזרות לכלכלה.

    בקיצור, אני רוצה לטעון שביבי רוצה להועיל לבעלי ההון ולעשירים, בעוד באוצר רוצים (יותר) להועיל לכלכלה. הוויתורים לעיני הם רק כדי לשמור על שקט יחסי בינתיים, ומה שנקבל בסופו של דבר זה לא הניאו-ליברליזם הרגיל, אלא ממשלה קטנה וקיצוצי תקציבים, בלי להועיל לכלכלה.

    אין לי מושג אם זה נכון שבאוצר יודעים מה שהם עושים יותר מביבי, אז יכול להיות שכל מה שכתבתי הוא שטויות.

    • נדב הגיב:

      ראשית, אם כבר לחלק בין נאו-ליברלים אידיאולוגים לבין חברים של בעלי ההון, הייתי מחלק דווקא הפוך.
      כדאי לזכור שבלניקוב וחבריו הם אנשים של בראון ואולמרט – שני אנשים שידועים בקרבתם לבעלי ההון, לעומת ביבי (למשל, ביבי הוא ראש הממשלה היחיד בעשור האחרון שלא נחשד בקבלת תרומות אסורות מבעלי הון). דוגמא לאנשים של ביבי ×–×” ירון זליכה – נאו-ליברל קיצוני, אבל גם לוחם נגד שחיתויות ונגד מעורבות יתר של בעלי ההון.

      אבל הנקודה החשובה באמת ×–×” שזה לא ממש משנה. כל מסמך שפורסם לציבור כחלק מהתקציב ×”×–×”, עבר תחת הידיים של ביבי ושל הסנצ'ו פנצ'ו שלו שטייניץ, שהיו יכולים להחזיר את התקציב לתיקונים בכל שלב שירצו. אני האחרון שיטען שלביורוקרטים אין כוח מול נבחרי ציבור, אבל במקרה הספציפי ×”×–×” הם חלשים יחסית – הם יכולים בקלות לסכל תוכניות קיימות, אבל היכולת שלהם לחלוק על חזית מאוחדת של ראש הממשלה ושר האוצר כשמדובר בגיבוש מדיניות היא מאוד מוגבלת.

      • תודה על הביקורת. אז אתה אומר שביבי הוא דווקא מהגוד ×’×™×™×–. מעניין.אני לא מוצא בתסבוכת הזאת את הידיים והרגליים. והפוסטים של אמסטרדמסקי רק מבלבלים אותי עוד יותר…

        • נדב הגיב:

          לא הייתי אומר גוד ×’×™×™×–, אבל הנאו-ליברליזם שלו הוא – לטעמי לפחות – יותר אידיאולוגי משל אחרים.

  10. שאלת תם –
    האם יכול להיות שחלק מהשינוי נובע מכך שהלך הרוח הציבורי השתנה, ושהפוליטיקאים רגישים לו במידה מסויימת?
    כשביבי ונערי האוצר התחילו את החגיגות שלהם כמעט אף אחד לא שמע על כך. עם הזמן החלה התעוררות מסויימת, מיחימוביץ' ועד ריבק את טרצ'יצקי, עד כדי כך שבמשך כשנה "חוק ההסדרים" אפילו הפך להיות סקסי. ויש כמובן עבודה שחורה וכח לעובדים וכו', שאנחנו רגילים להתייחס אליהם כאל שלולית, אבל אולי יש להם בכל זאת השפעה?
    או שמא אני סתם נסחף לאופטימיות חסרת כיסוי?

    הפוסט האחרון בבלוג של ד"ר אוֹרי אמיתי..‫סגל אונ' חיפה עם שובתי הפתוחה‬

    • נדב הגיב:

      אין ספק שחלק מהעניין ×–×” ירידה בהגמוניה של הדעות הנאו-ליברליות – התייחסתי לזה גם בפוסט.
      אבל כדאי לזכור שגם ב-2003, כשביבי גזר את הגזרות שלו – ×–×” לא שכולם ישבו בשקט והנהנו (×¢"×¢ ויקי כנפו). ×–×” פשוט לא מאוד הפריע לו.

  11. עדה הגיב:

    פוסט מעולה.
    למרות שאני לא סטודנטית שלך, למדתי ממנו רבות.
    תודה.

  12. תודה נדב על הפוסט המעניין.

    אני סבור שכל מהלכיו "החברתיים" של ×¢×™× ×™ וירטואלים. הוא מתעניין רק בראשי הוועדים החזקים ובבניית הקריירה הפוליטית שלו. לדעתי, אין טעם בניתוח מעמיק של שיטת הקלבסה שלו…

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=498105&blogcode=10856276

    הפוסט האחרון בבלוג של עומר כרמון..שיטת הקלבסה של עופר עיני

    • נדב הגיב:

      השאלה היא מה מועיל לבניית הקריירה הפוליטית שלו.
      לטעמי, גם הניתוח של המעשים של פוליטיקאים שהם 100% אינטרנסטים* הוא חשוב – ×›×™ אם ×¢×™× ×™ יודע שמה שיועיל לקריירה הפוליטית שלו ×–×” איגוד עובדי קבלן, יש לזה משמעות.

      * ועדיין לא גיבשתי דעה האם עיני הוא כזה

      • לתפקיד המכריע שמילא עופר ×¢×™× ×™ בהצטרפות העבודה לקואליציה יש משמעות ברורה – הוא מתכוון להשתלט על המפלגה. אהוד ברק יודע זאת היטב, בפוליטיקה אין מתנות חינם (×–×” מזכיר את גורבצ'וב שהודח בידי כמה גנרלים שיכורים ומי שהחזירו לשלטון ×”×™×” ילצין. מרגע ×–×” ×”×™×” ברור שזמנו של גורבצ'וב קצוב).

        עופר ×¢×™× ×™ לא מוביל איגוד עובדי קבלן. "דרישתו" בנושא תתמוסס במהירות ותתגלה כספין נוסף…

        הפוסט האחרון בבלוג של עומר כרמון..שיטת הקלבסה של עופר עיני

  13. […] לפוסט המלא נערך על ידי ×—×’×™ דולב תגיות: ארגוני-עובדים, ההסתדרות, כלכלה, מעסיקים, ניאו ליברליזם, עופר-×¢×™× ×™, קורופוריזם, תקציב השקעה בשוק ההון על חשבון האזרחיםנדרשת תמיכה רחבה בעופר עיניחוק ההסדרים 2009 – רק המגזר הציבורי משלם את המחירהצעת תקציב הממשלה 2009- בריטניה מרחיבה ישראל מצמצמתניאו-ליברליזם והוצאות קשר עם הבוחראיך לא יצילו את המשקנגידי הבנקים לא מתעוררים מאשליית הניאו-ליברליזםעצמאות כלכלית נוסח ביבי נתניהובחירות 2009: חוסר מעש כמדיניות כלכליתזעקת הקוזאק הנגזל […]

  14. איתי הגיב:

    מידע מעניין מאמסטרדמסקי
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3286723,00.html

    נדב, בכותרת כתוב ליבלרליזם

  15. […] גם יעניין אתכם הניתוח המעמיק מאוד של נדב פרץ (דוקטורנט באוניברסיטה, ואחיין של אחד עמיר […]

להגיב על נדב לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

971050 דפים נצפים, 59 היום
318862 ביקורים, 43 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏