??????? ?? ???

(בעקבות דיון בקבוצת עבודה שחורה)

תפיסה מקובלת של ההשתתפות הפוליטית של האזרחים מתארת תהליך דו שלבי:
א. בוחרים מפלגה שהמצע שלה מוצא חן בעיני ומצביעים לה
ב. במידה והמפלגה עמדה במצע שלה, נצביע לה שוב בבחירות הבאות; במידה ולא, חזרה לא`.
מעורבות פוליטית גדולה מהממוצע נתפסת בדרך כלל כוריאציה על אחד משני השלבים האלה – בנוסף לא` אפשר לעודד אחרים להצביע (חוגי בית, עמידה בצמתים, ישיבה בקלפיות ביום הבחירות וכו`). כדי למשוך את ב` לכיוון הרצוי אפשר להפגין או לשלוח מכתבים.

אם בוחנים את מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ בכלים האלה, אין ספק שהישגיה בכנסת ×”-17 מהווים, עד ×›×”, כישלון חרוץ.אמנם יש הישגים – העלאה של ×›-300 ש"×— בשכר המינימום, אי פגיעה בקצבאות, כמה מהלכים במשרד החינוך ועוד, אבל בעיקר שינוי האווירה (האם הירשזון ×”×™×” חולם להציע פנסיה חובה אלמלא האג`נדה הס"ד?). אבל אין ספק שאלו תוצאות עלובות עבור המפלגה השניה בגודלה בכנסת ולשון המאזניים של הקואליציה. המסקנה ההכרחית – לנטוש את מפלגת העבודה ולנסות לקיים אג`נדה סוציאל דמוקרטית במקום אחר.

אלא שנקודת המבט שלי, זו שממנה אני בוחן את מפלגת העבודה, אינה כזו. אני איני מסתכל על מפלגת העבודה בתור גוף אחיד, בתור `נציגתי בכנסת`, שממנה אני מצפה לעשות כל מה שכתוב במצע. אני מסתכל על מפלגת העבודה כעל זירת מאבק. המאבק הוא לא בין נציגי מפלגת העבודה, הסוציאל דמוקרטים הדגולים, לבין נציגי הקפיטליזם היושבים בקדימה. המאבק הוא בין כוחות סוציאל דמוקרטיים לכוחות קפיטליסטיים בתוך מפלגת העבודה.

אז למה בכלל להשתתף במאבק כזה? בגלל האופציות.

מה האופציות להשפעה סוציאל דמוקרטית? לטעמי יש שלוש וחצי אפשרויות:
א. השפעה מתוך מפלגה קיימת – מה שנעשה עכשיו במפלגת העבודה.
ב. הקמת מפלגה חדשה – הדוגמא הנפוצה היא דע"מ, מפלגת הפועלים הסימפטית שקיבלה 3,700 קולות. אבל אני אקח דוגמא אחרת – מפלגת עם אחד. מפלגה עם גב ארגוני חזק מאוד (ההסתדרות), שלא הצליחה לעבור את רף 3 המנדטים. 7 השנים שלה בכנסת היו בסימן אופוזיציוני – המון הצעות חוק מצויינות שבודדות מתוכן הפכו לחוקים. המפלגה אפילו נכנסה לקואליציה – תמורת חוק עובדי כוח אדם – אבל יצאה ממנה בעקבות התקציב הבא, והחוק הוקפא בחוק ההסדרים ונשאר מוקפא עד היום.
בין א` ל-ב` יש, כמובן, אופציית ביניים – הצטרפות למפלגה קיימת, אבל קטנה יותר. האופציה הזו מגלמת קצת מהיתרונות וקצת מהחסרונות של שתי האופציות. בחד"ש, לדוגמא, צריך להתפשר הרבה פחות – אבל ההשפעה מזערית. במרצ יש קצת יותר השפעה – אבל הרבה יותר פשרות.
×’. פרישה מהפוליטיקה המפלגתית – כוחות ס"ד שמפנים עורף לפוליטיקה הם חלומו הרטוב של כל בעל הון. במגרש החברה האזרחית העמותות של בעלי ההון חזקות יותר ומשמעותיות הרבה יותר.

אין ספק שאופציה א` היא הכי פחות נוחה מבחינה מצפונית. הרבה יותר קל לשבת באופוזיציה, להצביע `נגד` בכל הצבעה, ולהרגיש נקיים וצודקים. עוד יותר קל לשבת בבית ולקטר על הפוליטיקאים. אבל השאלה היא לא מה יתן לנו את ההרגשה הכי טובה, אלא מה יקדם בצורה הטובה ביותר את האג`נדה הסוציאל דמוקרטית.

אם אני בוחן את ההצטרפות של עמיר פרץ למפלגת העבודה אל מול האופציות האלה, התמונה נראית שונה. כשבוחנים את ההישגים המוגבלים-מאוד של מפלגת העבודה לא כהישגים של מפלגת שלטון עם 19 מנדטים, אלא מול ההישגים האפשריים של מפלגת 3 מנדטים, פתאום זה לא נראה כל כך גרוע.

כמובן שזו רק התחלת הדרך – המוסד הרקוב העיקרי במפלגת העבודה הוא המרכז, שמייצג את תמונת המתפקדים כפי שהייתה לפני 5 שנים. צריך להחליף מקסימום חברי מרכז, ולחזק בו את הכוחות הסוציאל דמוקרטיים. בעתיד הרחוק אפשר לדבר גם על החייאת הסניפים – אם הסניפים יהיו ישויות חיות ומתפקדות, חברי המרכז ישקפו את דעתם של המתפקדים.

אני, כמי שמלווה את עמיר מזה שנים, מסתכל על הדברים מתוך נקודת המבט שלו. אבל גם מי שחושב שעמיר לא תפקד באופן ראוי כמועמד סוציאל דמוקרטי צריך לשאול את עצמו שתי שאלות:
א. באיזה משלוש האופציות הוא תומך – האם, כדי להרגיש ש`אתם לא שותפים ל(הכניסו עוולה ממשלתית)` אתם מוכנים לוותר על השפעה משמעותית? אם לא, כנראה שנשארתם במפלגת העבודה.
ב. מכיוון שהנושא על הפרק כרגע הוא בחירות ליו"ר, השאלה היא למה תצביעו. צר לי לאכזב אותכם, אבל אם הגעתם למפלגת העבודה בגלל אג`נדה סוציאל דמוקרטית – יש רק הצבעה אחת שתקדם אותה. לטוב ולרע, עתיד המחנה הסוציאל דמוקרטי במפלגת העבודה כרוך היום בעתידו הפוליטי של עמיר פרץ. אם עמיר יקבל 3% מהקולות בפריימריז, הוא יעוף מהממשלה לכסאות האחוריים בכנסת – אבל שלי לא תתיישב במקומו. אם הוא ינצח – הוא יוכל לתמרן יותר טוב מול הכוחות הקפיטליסטיים, עד הקרב הבא.

===
למי שלא ידע קודם – אני אחיין של עמיר פרץ ותומך בו במרוץ לראשות מפלגת העבודה.