הרהורים של אבא

23 Responses to “עשר סיבות: למה אני מרגיש מטומטם כשאני הולך למילואים”

1. טל ירון הגיב:

   6 באפריל 2009 בשעה 0:02

   הי ניתאי:
   עשר סיבות למה להרגיש גאווה על שאתה הולך למילואים:
   1. אני הולך למילואים ×›×™ זו חובה אזרחית, במדינה שהפכה לדת את ההשתמטות מחובות אזרחיות – ויש לי יכולת ללכת מול הזרם ולשמור על היושר האישי שלי.

   2 . ×›×™ אני מסתכל ימינה ושמאלה, ורואה ממש-ממש- מעטים שעושים זאת. – ואז אני יודע שיש לי משימה גדולה להסביר לאחרים את החשיבות של ההליכה למילואים – אינני חלק מהעדר, אלא מוביל.
   3. בגלל הזלזול וההשחתה של הזמן שלי לריק, על ידי מערכת ביורוקרטית שאדישה לחלוטין לערכו, למרות שהיא משלמת עליו (בכספי המסים שלי). – ×›×™ למרות זאת, אני עדיין משרת. אולי גם יום אחד הצבא ישתפר, אבל ×–×” כבר מעל היכולות שלי.

   4. בגלל הנגדים, בגלל הקצינים. – רובם אנשים נפלאים, שעושים עבודה מפרכת וקשה.

   6. ×›×™ אני חייל גרוע. וזה כנראה לא ישתנה בקרוב. – ובכל זאת התעלתי מעל עצמי והצלחתי לבצע את המטלה הדמוקרטית הזאת.

   7. בגלל חוסר המודעות המוחלט בצבא לכל נושא שמירת הסביבה. – וכאזרח, אני מתכוון להיות פעיל ותקן גם את ×–×”.

   8. בגלל אותה הפעם ששלחו אותי לבסיס עורפי, להחליף את חובשי המרפאה שיצאו ביום חמישי. (אני קיבלתי ימי מילואים על כל התקופה, אבל הייתי בבסיס חמישי-ראשון). – ובכל זאת, אני עדיין שומר אמונים לחובה האזרחית.
   9. בגלל שהשתתפתי בשני מבצעים גדולים (מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה) בלי לעשות שום דבר ראוי לציון (×”×™, הצלחתי לא להיהרג!). – כבר אמר דוד המלך, שגם לנושאי הציוד וגם ללוחמים מגיע אותו כבוד. אלו בלי אלו לא ינצחו במלחמה…
   10. בגלל שנראה לי לא מוסרי לעזוב את המשפחה שלי, שבה אני נחוץ למען ביטול הזמן הזה. ובכל זאת אני מתעלה מעל עצמי, ואישתי מתעלה מעל עצמה, כי ברור לנו שעלינו לגבור על הרגשות האנוכיים שלנו, כדי שנוכל להגן הדמוקרטיה הדפוקה שלנו.

   11. וכל זה נותן לי המון כוח, לפעול כדי לתקן את העוולות שראיתי בימי שירותי במילואים. בעיקר את מה שנוגע לבעיה שלנו עם הפלסטינאים. זה נותן לי המון גאווה.

   הפוסט האחרון בבלוג של טל ירון..‫על עקרון הדמוקרטיה – מונטסקיה‬

   הגב
   • אלעד-וו הגיב:

     6 באפריל 2009 בשעה 5:48

     טל, שאלה כנה: כל מה שכתבת למעלה, זה סיסמאות של בניית-בטחון והתעודדות, או שאתה מאמין בזה. כי אם אלה סיסמאות, אז למה לפזם ססמאות במקום להתייחס לדברים כהוויתם? ואם אתה באמת מתכוון לדברים, אז הם נשמעים נאיביים משהו, לא? לדוגמה: מי שהולך למילואים "הולך נגד הזרם" בדיוק כמו שמי שתורם כסף לממשלה (מעבר למיסים) הוא "הולך נגד הזרם"? מה זו ההתלהבות הזאת מאינדיבידואליזם? בדומה, אם אזרחי המדינה והמערכת כולה לא גורמים לצה"ל לשמור על הסביבה, אז האם אתה באמת מצפה מנתאי לקחת גם את האג'נדה הזאת על עצמו? אזרח צריך לעבוד 24 שעות ביממה כדי לשפר את מדינתו? האם באמת כך אתה מצפה מאנשים לחיות את חייהם

     ובנוגע לנושא הפלסטיני: נראה שאתה חי בעולם פלאות שבו אזרח צריך למלא את חובותיו האזרחיות בכל מחיר, ולנסות לשפר את המדינה כדי שתהיה מקום טוב. לדעתי, הגיע הזמן להתעורר. תסתכל סביבך. יש רגעים שבהם אזרח יכול לומר "עד כאן, עם זה אני לא משתף פעולה". אם תגיד שאין גבול כזה אני יכול להביא אותך לאבסורד מהר מאד. האם לא נחצה גבול כזה בישראל?

     הגב
     • נתאי הגיב:

       6 באפריל 2009 בשעה 8:31

       מה שאלעד אמר.

       הגב
     • טל ירון הגיב:

       6 באפריל 2009 בשעה 13:13

       אלעד,

       לא, אינני אומר את מה שאני אומר סתם. כל חיי פעלתי לשנות. היו שנים שעשיתי 60 ימים מילואים בשנה. כמעט לא התקבלתי לתואר שני, בגלל המילואים. התנדבתי, ועשיתי כדי לשנות. נכון, אני קצין, ולקצינים יותר קל לשנות.

       הקרבתי המון בשביל החברה שבה אני חי, ואני מתכוון להקריב עוד הרבה. אני מאמין שכדי שאוכל להוריש לילדותי מקום טוב יותר, אני צריך לתרום לחברה.

       גם אם היו דברים שבהם לא הצלחתי לשונות במילואים, גילתי שהניסוי לשנות בנה בי יכולת לשנות במקומות אחרים. ככל שאתה מאמץ את שרירי השינוי שלך, כך כוחך גדל. אינני מתחרט לרגע.

       אני מאמין שגם אתה וגם אני רוצים לשנות. אני פשוט לא חושב שיש הר גדול מידי מכדי להרימו. גם אם אכשל, אלמד משהו.

       לגבי הפלסטינים… ראה את הדיון עם יונתן שחם אצלי בבלוג (ב"על עקרון הדמוקרטיה-מונטסקייה")

       הפוסט האחרון בבלוג של טל ירון..‫על עקרון הדמוקרטיה – מונטסקיה‬

       הגב
       • אלעד-וו הגיב:

         6 באפריל 2009 בשעה 20:28

         טל, אני יודע שאתה עובד קשה כדי לשנות את החברה, ותודתי והערכתי נתונה ך על כך. ואם תשים לב, בדיוק בצל זה ניסחתי את הודעתי. שאלתי "[טל,] אזרח צריך לעבוד 24 שעות ביממה כדי לשפר את מדינתו? האם באמת כך אתה מצפה מאנשים לחיות את חייהם?".

         אתה תורם מזמנך ומרצך למען שינוי. אוקיי, זה נהדר. האם כולם צריכים? ומה אם אני לא מאמין שאני יכול לדרום לשינוי? (ואל תשכנע אותי שאני יכול, יותר משגרמני ב-35 היה יכול למנוע את המלחמה, וסליחה על הגודווין).

         ושוב, כל מה שכתבתי עד כה, זה רק לגבי החלק של "לצאת פראייר", לא לגבי ה"לכבוש עם אחר", ששם אנחנו באמת לא מסכימים. בפרט, בדיון אצלך בבלוג, אני מסכים עם יונתן, ולא מסכים איתך. בדיון שם נראה שאתה מסתבך בדילמות לא-רלוונטיות ומתעלם מהעובדה שישראל כובשת ע אחר. אתה מתדיין על טיב המנהיגות ורמת הדמוקרטיות בחברה הפלסטינית, ומתעלם מכך שישראל כובשת עם אחר. ושוב, אם יותר לי להקצין את הדילמה, אם היית חי בגרמניה של שנת 35, והיו מסבירים לך שחשוב להתגייס לצבא ולהגן על המולדת מהאוייבים, מה היית אומר? ומה אם זו היתה שנת 39? (אנסה להגיב אצלך אבל אני לא בטוח שיש לי זמן להתחייב לדיון שנערך שם, שהוא מסובך הרבה יותר, ושנראה לי שילך סחור-סחור).

         הגב
         • טל ירון הגיב:

           7 באפריל 2009 בשעה 19:25

           הי אלעד,

           אין צורך שאזרחים יתנו 24 שעות ביממה לטובת החברה. מצד שני,
           יוצא לי להיות פעיל בתנועה לדמוקרטיה ישירה, וגם ללוות אירגונים חברתיים אחרים. אחד הדברים שאנשים שפועלים למען החברה בארגונים כאלו, נדהמים לגלות, היא עד כמה רוב הציבור פסיבי לחלוטין. גם ציבור שיודע שחשוב לפעול כמעט ואינו פעיל. אחד הפעילים סיפר לי שוהא הגיע לארגון חברתי כל שהוא, והראה נכנונות לעזור. כמעט מיד הוא הפך לראש צוות, כיוון ששאר החברים לא נטלו יוזמה. התופעה הזאת חוזרת כמעט בכל ארגון חברתי שראיתי. כמעט תמיד צריך דיקטטור גדול שיניע אנשים לעשות עשיה. מאד קשה להקים אירוגנים דמוקרטים שבהם כל החברים לוקחים יוזמה ופועלים (זה אפשרי, אבל צריך לדעת איך לעשות את זה).

           לכן הבעיה אינה עודף ההשקעה שאזרחים נותנים כדי ליצור שינוי, אלא מיעוטה עד כדי אפס כמעט מוחלט.

           אנשים לא מבינים כמה קל ליצור שינוי, כאשר עובדים ביחד.

           לדוגמא, אצלי בישוב, המועצה גזרה גזרה קשה על הציבור. מיד שמעתי התלחשויות, והתרעמות על המועצה אבל כמעט אף אחד לא עשה דבר, מלבד להתרגז. היו כאלו שהרימו טלפון למועה באופן אישי, אבל אף אחד לא חשב לפנות כציבור.
           אני, כמי שמנוסה בדברים כאלו. שלחתי אימייל למאה תושבים, וביקשתי מהם להצטרף לפגישה עם המועצה. המועצה נענתה מיד. היתה ישיבה עם התושבים, והבעיות נפתרו מיד, והכל בא על מקומו בשלום.

           כל כך קל לשנות. אנשים פשוט לא מודעים לכך שהם יכולים לשנות. תאר לך שכל האזרחים לא היו נותנים 24 שעות ביממה אלא רק את מחצית מהזמן שהם יושבים מול הטלויזה. בזמן הזה הם היו משקיעים בארגונים חברתיים, ובשינוי. אני בטוח שבזמן האנושי הזה, הינו יכולים ליצור שינוי גדול מאד, וגם לעשות אנשים יותר מאושרים.

           לגבי הפלסטינאים… אין התחמקות. אני מודע לכל עוולותינו. אני מבקש לשנות אותם (אני מאמין שבדמוקרטיה ישירה נמנע את רוב העוולות אם לא את כולן). עדיין, אינני אוהב את ההצגה החד צדדית של גורמי הסיכסוך. לטנגו נדרשים שניים. למציאת פתרון לסיכסוך, נדרש דיון ביקורתי, המציג את המציאות כמו שהיא, ולא כמו שגורמים כאלו ואחרים מנסים להציג לנו (המדיה המרכזית ודוברי שמאל).

         • טל ירון הגיב:

           7 באפריל 2009 בשעה 19:30

           ועוד דבר,

           יש הבדל גדול בין אזרח גרמני ב-1935 לאזרח ישראלי ב-2009.

           האזרח הגרמני חי בתוך דיקטטורה מפחידה, שכל מיש הביע דעה נגד השלטון פשוט הועלם.

           ישראל היא בהחלט דמוקרטיה מאד מאד בעייתית (והתנועה בה אני חבר פועלת לשנות זאת), אבל עדיין אנו יכולים לפעול פולטית, להביע את דעתנו, מבלי להאסר. ואם נבין כיצד משנים, ניתן לדעתי לשנות.

           רק לצורך ההמחשה, בגמרניה 1935, הקומוניסטים נלקחו למחנות מעצר וחוסלו. בישראל דוב חנין יכול להסתובב חופשי, וכמעט להיבחר לראשות עיר.

           הפוסט האחרון בבלוג של טל ירון..‫פוסט לפסח – או ×”×—×’ שלא ×”×™×” של היה‬

         • אלעד-וו הגיב:

           7 באפריל 2009 בשעה 21:30

           טל, תודה על שתי התגובות. להבנתי, אתה מאמין שאזרח צריך למלא את חובותיו האזרחיות, ובמקביל לנסות לגרום לשינוי מה שנחוץ. אני מאמין שאם השלטון רוצה שתעשה דברים שבעיניך נראים לא-מוסריים, זכותך וחובתך לסרב, ובמקביל, אם אתה חושב שתהיה בכך תועלת, לנסות לשנות. אני מבין את עמדתך, אבל נראה לי שאתה אופטימי מדי. בפרט, אני חושב שאת המצב של ישראל עם הפלסטינים אזרחים מהשורה לא מסוגלים לשנות, כי יש יותר מדי כוח שמופעל בכיוון ההפוך, ע"י התקשורת, הממשלה, הקונצנזוס, בעלי ההון, הגזענות, ועוד ועוד.

         • טל ירון הגיב:

           8 באפריל 2009 בשעה 4:22

           תודה גם לך אלעד 🙂

           במדינה דמוקרטית, השלטון הוא הציבור. כלומר אתה ואני. אלא שאני מודע לכך שאנו לא באמת דמוקרטיה. אני הייתי משתמש בפרפרזא על המשפט של רוסו לתאר את השלטון בישראל כ"אוליגרכיה לא כל כך נבחרת".

           ונכון שבישראל כרגע שולטות אוליגרכיות מאד לא נבחרות כמו התקשורת, בעלי הון ואוליגרכיות אחרות. וברור לי שכוחן כיום גדול וחזק.

           אבל בדיוק בגלל זה, אני חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה, שמנסה לפתח צורת שלטון שתעקוף את האוליגרכיות. שתאפשר לציבור לדון, לבנות הסכמות, ולפעול בצורה ישירה יותר, חכמה יותר.

           זאת אינה קבוצה אוטופית. היא בונה את צעדיה בקפידה, תוך הרחבת הידע והרחבת היכולות. ואני גם חושב שיש לנו בסופו של דבר את הכלים לפרוץ את מחסום האוליגרכיות.
           אני מבין שאתה רואה בי אדם אופטימי מידי, אבל מהניסיון הקטן שיש לי, אני יודע שניתן ליצור שינוי רק צריך לדעת איך לעשות אותו.

           הבעיה היא יותר, בהעדפה האישית של חלק מאיתנו להתייחס אל הממשל כאומנת, ואל עצמינו כעוללים חסרי ישע. הגיע הזמן שנצא מזה.

           הפוסט האחרון בבלוג של טל ירון..‫פוסט לפסח – או ×”×—×’ שלא ×”×™×” של היה‬

         • טל ירון הגיב:

           8 באפריל 2009 בשעה 4:43

           לגבי חובת הסרבנות:

           כתבתי את זה בדיון עם יונתן ואני חוזר גם כאן (אז סליחה על החזרה).
           לאזרח יש שתי אפשריות להגיב על מעשה שהממשל מבקש ממנו לעושת ובעיניו אינו מוסרי.
           1. לסרב לעשות את המעשה. בכך הוא מחליש את הממשל. במקרה של הצבא, הוא גם מחליש את הצבא, והופך אותו לצבא שכירי חרב (שהוא צבא חלש יותר), וכך המדינה בעצם הופכת להיות חלשה יותר. ולכן יתכן שבבוא היום כשיהיה עליה להתמודד עם אויבים אמיתיים, היא תקרוס.
           2. לעשות את המעשה (אלא אם כן הוא פקודה בלתי חוקית בעליל), ולפעול בתוך המנגנונים הדמוקרטיים כדי לשנות את התנהגות הממשל.

           למעשה השני יש יתרון גדול בעיני, על פני המעשה הראשון. קודם כל הוא מדרבן את האזרח לתקן את הדמוקרטיה, כדי שיהיה לו יותר כוח לתקן עוולות. השני, הוא משאיר את המדינה חזקה יותר ומוכנה גם להתמודדויות עם איום אמיתיים.
           וצריך לזכור שמסביבנו אין בדיוק ים של מדינות הדוגלות בליברליזם ודמוקרטיה.

           הפוסט האחרון בבלוג של טל ירון..‫פוסט לפסח – או ×”×—×’ שלא ×”×™×” של היה‬

         • דפנה הגיב:

           16 באפריל 2009 בשעה 14:41

           אני רק רוצה לחזק את ידיך, טל. מי שמסוגל, כמוך, להתעלות מעל ההבטים השליליים של המציאות ולחזק את הצדדים החיוביים תורם תרומה מאוד מאוד משמעותית לעולם, בעיני. תבורך.

2. efyska הגיב:

   6 באפריל 2009 בשעה 9:23

   החיבור לחייל האמיץ, כל כך מדוייק. יפה כתבת. זה מזכיר לי קצת את הקושי הפרטי שהיה לי בשירות הצבאי שלי ואת הגעגועים של העילוי שלי למילואים.
   עד שנסענו להולנד, העילוי היה מקפיד על מילואים. זה מאוד חסר לו פה.
   חסר לו הקפה השחור, הג'יפה ואחוות הגברים טרוטי העיניים.

   הפוסט האחרון בבלוג של efyska..כפר קטן

   הגב
3. אבים הגיב:

   6 באפריל 2009 בשעה 12:27

   אני מצטער, לא מרגיש שאני מטומטם כשאני עושה מילואים. עובדה, בשבוע הבא אני במילואים.
   למה?
   1.מפני שאני חושב שמישהו צריך לעשות את זה .
   2.זה לא מוסרי לדרוש רק מאחרים לעשות את זה.
   3. כי רוב השנים עשינו פעילויות בעלות משמעות.
   4. ×›×›×”

   הגב
   • נתאי הגיב:

     6 באפריל 2009 בשעה 12:40

     עם יד על הלב, אבים,
     אני מבין שאתה לא מרגיש מטומטם כשאתה עושה מילואים. אבל האם אין לך רגעים שאתה מרגיש מטומטם בזמן שאתה עושה מילואים? שאתה מרגיש שמזלזלים בזמן שלך? שאתה לא לגמרי בטוח שמה שאתה עושה הכי מועיל בעולם?

     לי לקח הרבה שנים להודות בכך בפני עצמי. זה כלל לא פשוט.

     הגב
   • יורם גת הגיב:

     7 באפריל 2009 בשעה 1:28

     מהן הפעילויות בעלות המשמעות שהשתתפת בהן?

     הפוסט האחרון בבלוג של יורם גת..Obama’s name recognition history

     הגב
4. נמרוד ברנע הגיב:

   6 באפריל 2009 בשעה 17:14

   אין לי יכולת להסביר למה, ואולי לא התנסתי בזה מספיק (פעם אחת קצרצרה עד כה), אבל מילואים (כל עוד הם לא נופלים על תקופת מבחנים) נראים לי חוויה ישראלית במובן החיובי של המילה. כנראה שחלק מדת הביטחוניזם והקולקטיביזם השקרי והמזויף נדבקו גם בי, אבל מה אומר? בתוך עמי אני חי.
   אולי אני גם אדבר אחרת אחרי כמה שנים של מילואים.

   הגב
   • נתאי הגיב:

     6 באפריל 2009 בשעה 18:02

     12?
     תנסה 12.

     הגב
   • יורם גת הגיב:

     7 באפריל 2009 בשעה 1:43

     > מילואים […] נראים לי חוויה ישראלית במובן החיובי של המילה.

     בזה יש משהו – השתתפות במאמץ קבוצתי למען מטרה מוסכמת מייצרת, אצל הרבה אנשים, אני מאמין, תחושה חיובית שקשה להשיג בחיים המודרניים. הבעיה היא שהתחושה הזו מנוצלת ומתומרנת על ידי המערכת (הממשלה, צה"ל, בעלי השפעה למיניהם) למען מטרות נבזיות.

     עוד לפני שהעניין נוגע למשימות של צה"ל, עצם העובדה שמדובר במערך היררכי שבו החייל אמור לבצע פקודות ולא להשפיע, מייצר את הזלזול בחייל שנתאי מדבר עליו בנקודה מספר 3.

     הפוסט האחרון בבלוג של יורם גת..Obama’s name recognition history

     הגב
5. צביקה הגיב:

   6 באפריל 2009 בשעה 21:54

   אין כמו מילואים. קפיצה עם הראש קודם לתוך שלולית של שוביניזם, רדידות שיח וחנק נפשי. תמיד אני מרגיש שם מותקף.

   הפוסט האחרון בבלוג של צביקה..‫מזל טוב למפלגת העבודה!‬

   הגב
6. איל הגיב:

   7 באפריל 2009 בשעה 15:43

   עוד "חוויה ישראלית" כזאת ואבדתי.

   אני מעוניין בחוויה של שיח אינטלקטואלי שבו בני אדם מתייחסים אליך בכבוד גם אם אתה לא לא מביע דעה תומכת קונצנזוס.

   האם זה מתקיים במילואים? האם זה בכלל מתקיים בשיח הישראלי?

   עניין אחר הוא שיש קושי עם תמיכה בכך שיש לשרת במילואים כי לא הוגן שהנטל נופל על מעטים אבל לקבל כמובן מאליו שהנשים ברובן הגדול לא משרתות במילואים.

   הגב
   • אפרת הגיב:

     8 באפריל 2009 בשעה 14:03

     ששש.. אל תכניס את הנשים לעניין. סוף סוף שוביניזם שאנחנו מרוויחות ממנו!
     🙂
     (ואגב, יש היום גם לא מעט נשים שלפחות אמורות לשרת במילואים, לא יודעת מה קורה בפועל)

     הפוסט האחרון בבלוג של אפרת..‫פאי אגסים ומוס שוקולד‬

     הגב
7. גלעד ישראלי הגיב:

   8 באפריל 2009 בשעה 10:30

   ניתאי,

   אתה מכיר ארגון כלשהו בעולם שאי אפשר למצוא סיבות למה לא להיות שותף בו?
   לכל ארגון בעולם אפשר למצוא סיבות. רק צריך קצת יצירתיות.

   השאלה מה רוצים לראות ומה לא.
   על מה שמים את הדגש ועל מה לא (לדוגמא: על לשמור על ביטחון ישראל או הזיהום הסביבתי שנוצר).
   גם החסרונות צריכים תיקון. אבל אפשר לראות גם את חצי הכוס המלאה והנחיצות הגדולה במילואים.

   הפוסט האחרון בבלוג של גלעד ישראלי..7- הדרך אל האושר

   הגב
   • נתאי הגיב:

     8 באפריל 2009 בשעה 11:15

     גלעד, אתה מחמיץ את הנקודה.
     הנקודה היא שאני דווקא כן שותף.
     ואחרי 12 שנה, כשאני מסתכל אחורה, אני לא רואה שהועלתי למישהו. את הנזק אני דווקא רואה היטב.

     הגב