הרהורים של אבא

בדרך כלל אני לא מחובבי הקיטורים על קשיי ההורות. לילדים יש צדדים שליליים, אבל בסך הכל אני נהנה מכל רגע. אבל עקב העובדה שוולוט הכריזה על טרנד, ועקב הצטברות האירועים היום, אחרוג ממנהגי.

שעון חורף
פעם, כשלא היו לי ילדים, המעבר לשעון חורף היה דבר נפלא. עוד שעה לישון? מה טוב. אפשר גם [הכניסו כאן פעילות שרווקים נוטים לעשות עד אמצע הלילה] וגם לישון טוב בבוקר לפני העבודה. מי יכול לבקש יותר?
היום המעבר ×”×–×” הוא עניין די נורא. הרי הילדים ממילא קמים באותה שעה, לפי השעון הביולוגי – שלו אין כפתור קטן בצד שאפשר לסובב. התוצאה – משעה 5 בבוקר מסתובבים בבית שני הורים עצבניים ושני ילדים מאושרים שרק מחפשים מה אפשר להחריב. ספרנו לאחור את הדקות עד לפתיחת הגן – והיו לא מעט כאלה. וכרגיל, כשהגענו לגן, בדיוק בדקה שהוא נפתח, היתה אסיפת הורים על הדלת, סימן טוב לכך שאנחנו לא היחידים שסבלנו מזה.

יום כיפור
לפני היות הילדים ממש החזקתי מהקונספט של יום כיפור חילוני. אני? לצום? בית כנסת? בשביל מה? אני מנצל את היום ×”×–×” כדי לעשות חשבון נפש אישי וקהילתי אמיתי, בלי צורך בתיווך, גם על ידי התבודדות וחשיבה וגם על בעזרת האינסטרומנטים שהקיבוץ נתן לי – ימי עיון וחשיבה למיניהם בערב יום כיפור.
היום, עם שני ילדים ואישה צמה, החזון ×”×–×” הוא חלום רחוק. הרי ×–×” לא הוגן לתת לזוגתי להיות עם הילדים – היא לא במצב לרדוף אחריהם כל היום, ובטח שלא להאכיל אותם. לכן מה שיוצא ×–×” יום שבו אני רודף אחרי הילדים קצת יותר מהרגיל, וההזדמנות היחידה לחשבון נפש היא "איך לא חשבתי שלהשאיר אותם לבד בחדר עם הגואש ×–×” רעיון רע".