דובי, אתה כותב שאתה מרוויח בנטו כפול מעובד המרוויח שכר מינימום, כלומר 40 ש"ח נטו לשעה. נניח שאתה עובד 200 שעות בחודש, ולכן שכרך הוא כ-8,000 ש"ח נטו בחודש. לדבריך אתה משלם שכר דירה בגובה של משכנתא על דירה קטנה בפריפריה, כלומר לפחות 1,750 ש"ח בחודש (ניקח את הגבול התחתון). בנוסף אתה מחזיק מכונית בת 15 שנה. אוטו זה תענוג יקר, אך נניח שהאוטו שלך בקושי יוצא מן החניה, ולכן הוא עולה לכם רק 9,000 ש"ח בשנה, או 750 ש"ח בחודש. בנוסף אתה טוען כי אתה ואשתך שמים בצד סכום השווה לעלות העסקתה של מטפלת בפריפריה. ניקח פה את הגבול התחתון: 2,500 ש"ח בחודש. כלומר, לאחר הפרשה לחיסכון, שכר דירה, ואחזקת רכב נותרים בידיכם 3,000 ש"ח בחודש ועם זה אתם חיים וחיים טוב.

!No Freaking Way

[...] שלו לראשות מפלגת העבודה. בעבר קראתי את הרפורמה הזו, ועמדתי על הבעיות הקשות שיש בה. כשראיתי שפינס מתייחס אל התכנית הזו שוב, מייד חזרתי [...]

האתר אמור לעלות כל רגע, כבר חודשיים בערך.
פניתי למטה לפני החג (השני) כדי לקבל משהו כזה, אני מחכה לתשובה - שתבוא, אני מניח, כשיחזרו לעבוד.

בכל מקרה, אפשר להתחיל מהנאום שלו בפסח - הגרסא המלאה, לא הדבר המקוצץ והחלקי שפורסם בעיתונים. הוא נותן שם גם משנה חברתית וגם מנסה לענות לטענות נגדו - לטעמי בהצלחה.

היכן ניתן למצוא את מצעו של פרץ בעניינים חברתיים (ובכלל)?
לא שזה משנה, שכן גם אם הוא יכתוב את הדברים הטובים ביותר זה לא יעזור לו כי הוא איבד את האמון (הרב) שהיה לי בו

א. עם כל הצער והכאב, כן. למרות שבכל נסיעה בנגב המערבי הלב שלי בעננים כשאני רואה את השלטים שמחוק מהם 'גוש קטיף', אני עדיין חושב שהמהלך הזה עשה המון נזק - שמעמיד את התועלת שלו בצל. כן, השמאל היה צריך להתנגד - וככל שחולף הזמן אני משתכנע בזה יותר ויותר.
ג+ה. לגבי השאלה המשפטית של פינוי התנחלויות - למיטב ידיעתי זו החלטה משותפת של שר הבטחון וראש הממשלה, אבל צריך לבדוק את זה.
לגבי סוציאל דמוקרטיה מול יוניות - אין לי ספק שמבחינת הכרעה אידיאולוגית, היה לי הכי נוח לשבת בחד"ש - ואז לא הייתי צריך לסבול שום דבר שאני מתנגד לו. אלא שחד"ש זו אופציה שאומרת חוסר השפעה. בחרתי - במודע ומתוך צער - להתפשר על חלק מהעקרונות שלי, כדי להפוך את המימוש של האחרים לריאלי.
ו. מה רצית שיגיד בנאום לפעילים לקראת חג הפסח? 'ידעתי שאני נכנס לקן צפעונים'? הוא בכל זאת פוליטיקאי.
ז. השאלה היא האם זו הייתה אופציה, מבחינת הסיטואציה הפנימית במפלגת העבודה. מבחינה חוקתית, אם יו"ר המפלגה לא מרכיב את הממשלה - המרכז הוא זה שקובע אם ואיך נכנסים לממשלה. והמרכז הנוכחי של מפלגת העבודה נאמן לאהוד אולמרט הרבה יותר מלעמיר פרץ. האפשרות לא הייתה לשבת באופוזיציה (לפי הניתוח הזה) - אלא האם להצהיר על אופוזיציה ולהיות מובל לתוך הממשלה.

א. לשיטתך, השמאל הישראלי היה צריך להתנגד להתנתקות. האם אתה היית יכול להרים את ידיך נגד פינוי כוחות הצבא והמתנחלים שיושבים בלב-ליבה של האוכלוסייה הפלשתינאית בעזה, שהיא המקום הצפוף ביותר בעולם, שגרם לאנשים כמו שבט המואסי לחיות בין הגדר של נווה דקלים לגדר של חאן-יונס? האם היית יכול להרים את ידיך נגד פינוי נצרים, שחיילים ישראלים צעירים מסרו את נפשם על קיומו של היישוב המטומטם הזה? אני לא חושב. ובכל מקרה, גם אם אתה היית יכול, אני לא הייתי יכול, ולדעתי גם שאר השמאל הישראלי לא היה יכול. היינו יכולים להיאבק על מו"מ, נגד החד-צדדיות, על שת"פ עם הפתח והמתונים ברש"פ, אבל לא היינו יכולים להרים אצבע נגד שחרור עזה מנוכחות הכיבוש.
ב. אל ח"כ זהבה גלאון אי-אפשר לבוא בשום טענה על כך שלא פינתה התנחלויות מכיוון שהיא חברת כנסת מהשורה שמעולם לא כיהנה בתפקיד מינסיטריאלי או אפילו יו"ר וועדה סטטורית. עמיר פרץ הוא שר הביטחון, ואומנם אינני משפטן או עו"ד, אך לעניות דעתי מבחינה *חוקית* גרידא הסמכות להורות לצבא על פינוי מאחזים בלתי חוקיים נמצא אצלו. אולי מבחינה פוליטית זה היה מסבך אותו, אבל מבחינה חוקית למיטב ידעתי זוהי סמכתו המלאה. אני לא דיברתי מעולם על אג'נדה חברתית, דיברתי על אג'נדה של שמאל - שכולל בתוכו, כפי שאתה אמרת, גם חתירה לשלום וגם סוציאליזם. לשבת בממשלה שיהיו לה הישגים חברתיים מדהימים אבל היא תהיה סרבנית שלום סדרתית (אשכרה ירקנו בפרצוף של אסד שעשה הכל בשביל שרק נשב איתו למו"מ בלי תנאים מוקדמים וסירבנו ליוזמה הסעודית) ובתקופתה יהיה גידול של 16% בהתנחלויות (דבר שהוא כמעט חסר תקדים בחריגותו) לא עושה לי את זה בדיוק. גם להיות חבר בממשלה שתעשה שלום עם כל העולם הערבי, תסיים את הכיבוש ובאותו זמן תבטל את האיגודים המקצועיים, תוציא מחוץ לחוק את ההסכמים הקיבוציים, תסגור את בית הדין הארצי לעבודה ותקצץ בחינוך, בבריאות וברווחה לא עושה לי את זה.
ד. אני שמח שלפחות על איילון אנחנו מסכימים
ה. חבל לי מאוד שאתה מוותר על יוניות, כי סוציאל-דמוקרטיה היא לא פרקטיקה בלבד אלא חלק ממכלול אידאולוגי שלם שרואה באדם את תכלית הכל - והתפיסה בנושאי שלום וביטחון של רוב הח"כים ממפלגת העבודה לא בדיוק קרובה לזו של השמאל (גם אם נכליל את עמיר פרץ בתוכו, שאתה טוען שהוא לא פחות שמאלני מפינס-פז).
ו. אני לא טוען שפרץ היה צריך להישאר ב'עם אחד', ואני חושב שהמהלך של האיחוד היה מהלך חיובי ובריא, והיכולות שלו להיבחר מראה על כישורים רבים ויכולת להפוך לכוח קומנדו פוליטי, דבר שחסר לנו כאן בצד השמאלי, אבל הוא מתלונן בתמימות כזאת (בנאום מחג הפסח, שאחיך הביא לי קישור אליו) על איך התחילו לחתור תחתיו. וחוק פנסיה חובה של הירשזון הוא בדיוק כמו הכינוי של מרכז אדווה למס הכנס שלילי "סוס טרויאני". במקום לפתור את בעיות הפנסיה בצורה אמיתית ואוניברסלית, הירשזון זורק סוכריות לעניים. זה בדיוק כמו קצבת הבטחת הכנסה שבאה במקום שהמדינה תדאג לתעסוקה מלאה.

ז. בשיחה שערכתי עם אדם שאני מעריך שפעל רבות במטה של פרץ ואח"כ במטה של יולי תמיר (שגם היא אכזבה גדולה), הוא ניתח את הסיטואציה הפוליטית ואמר שאם פרץ היה נשאר באופוזיציה אחרי הבחירות - הוא היה ראש ממשלה היום. לא פחות ולא יותר. אינני יודע אם הניתוח מדוייק, אבל אני בטוח שלפרץ היו כוונות טובות והדרך התחרבשה שלו מסיבות שונות. סיבה נוספת אגב לתמיכה בפינס לדעתי, ואותה מזכיר חיים ברעם במאמר השבועי שלו ב"גדה השמאלית", היא שהוא המועמד היחיד שמצהיר שאם בחירתו העבודה חוזרת לאופוזיציה ובונה את עצמה כאלטרנטיבה שלטונית ולא כסמרטוט הבית של ראש הממשלה התורן.

חג פסח שמח,
ומגיע לשנינו שכוייח על הדיון הענייני והארוך הזה לדעתי…

א. עוד בתקופת ההתנתקות סברתי שההתנתקות היא לא הרעה מבין האופציות האפשריות, אלא אופציה רעה נקודה. כל מה שקרה מאז - שזה, פחות או יותר, התגשמות התחזית הפסימיסטית - הצדיק את העמדה שלי. אם לשמאל הישראלי היו ביצים לעמוד ולהגיד בקול צלול - המטרה שלנו היא לא לפנות מתנחלים אלא לסיים את הכיבוש, וההתנתקות רק תרחיק את היעד הזה, מצבנו היום יכול היה להיות טוב בהרבה. התוצאה של תמיכת השמאל בהתנתקות היא שעכשיו הגישה המקובלת אומרת 'ניסינו את הפתרון של השמאל, לא עבד'.

ב. אפשר לבוא לפרץ בטענות על זה שלא פינה מאחזים לבדו בערך כמו שאפשר לבוא בטענות כאלה לזהבה גלאון. שר בטחון לא יכול לפנות מאחזים לבד - הוא צריך אישור של ראש ממשלה, אישור שעמיר היה מקבל בחלומות הלילה. הוא היה יכול לפוצץ על זה את הממשלה, אבל לא דיברנו על אג'נדה חברתית?

ג. לא מכיר את הציטוט הזה… בכל מקרה, מעריץ של איילון אני לא.

ד. הויכוח פה הוא על סמנטיקה. גם אני אפעל רק למען מועמד שתומך במדינת רווחה מרחיבה ובסיום הכיבוש, אני פשוט מוכן להעניק את הכותרת 'סוציאל דמוקרט' גם לאחרים.

ה. הגעתי למסקנה שאם אני מחפש בפוליטיקה עמדות ס"ד + עמדות יוניות + יכולת השפעה, אני צריך לוותר על היוניות כדי להשיג את יכולת ההשפעה.

ו. הכל ידוע. אבל עדיין - האם שכר המינימום היה עולה במה שעלה אם עמיר היה עדיין בעם אחד? האם חוק חברות כוח אדם היה מקודם? האם הירשזון היה מעלה בדעתו להעביר חוק פנסיה חובה (עם כל הביקורת שלי על החוק הזה)?

א. התנגדות להתנתקות מצד שמאל היא דבר נכון אך אווילי, ההתנתקות היא באמת סתירת לחי למתונים ברש"פ, העדפה של מהלכים חד-צדדים על פני דו-שיח והסכם שלום וברור שהימין ביצעה אותה רק מתוך כוונה לחזק את ההתנחלויות בגדה המערבית - אך אף אחד איש שמאל לא יכול להצביע נגדה, מכיוון שהצבעה נגדה היא בעצם הצבעה בעד המשך הכיבוש, או כפי שסרי נוסייבה ניסח זאת: "ההתנתקות היא התסריט הרע ביותר מבין התסריטים הטובים". רוצה לומר, ההתנתקות היא טעות ויש לבקר אותה, אך אין לנו שום אפשרות, כמי שנלחמים בכיבוש, להצביע נגדה.
ב. זה שפרץ התייחס לטענה הזאת מספר פעמים לא מצדיקה את העובדה שהוא לא פינה פאקינג מאחז אחד לרפואה, דבר שהוא בניגוד מוחלט לא רק לערכי השמאל והשלום, אלא גם לערכי שלטון החוק (דו"ח טליה ששון) ויריקה בפרצוף לכל מי שבחר בפריימריז ושלח אותו לכנסת. פרץ, שאחת הסיבות המרכזיות שהערכתי אותו רבות והייתה לי תקווה אמיתית - ולכן גם הכעס שלי היום עליו הוא חזק, כי כעס קיים רק איפה שיש הערכה - היא שהוא לא פודל, הוא לא חתולתול, הוא איש חזק, וכן, כוחני, וזה לא דבר רע לדעתי. הוא ידע להשתמש בכוח של ההסתדרות כשהיה צריך, הוא השבית בלי למצמץ והוא הסתער על ראשות העבודה בלי מורא. על כך הערכתי עליו. לצערי, מאז שהוא נכנס לתפקידו, הוא פחדן בן פחדן - מדוע שלא יפנה מאחזים? ממי הוא מפחד? מאולמרט? מהמתנחלים? מהימין הקיצוני? מפואד? מברק? אם הוא היה מפנה מאחזים, אפילו רק את המאחזים הבלתי חוקיים, עוד מיום כניסתו לתפקיד, השמאל הישראלי היה הולך שבי אחריו. פרץ הודה בחוג בית בתל-אביב, כך דווח בוואי נט אתמול, על כך שהוא עשה טעות שהוא נכנס עם ליברמן לממשלה, מעניין מתי הוא יודה על הטעות שהוא לא פינה את המאחזים קודם.
ג. מקבל את ההוצאה מהקשר של איילון, אך זה עדיין לא מצדיק את הציטוט שלו לגבי כך שרק הליכוד יכול לעשות שלום ולהחזיר שטחים, מה שגרם לי ולאחרים לעזוב את המפקד הלאומי.
ד. אינני שותף לתפיסות הטהרניות בשמאל ואני בעד יצירת שיתופי פעולה על בסיס ערכים משותפים, אינטרסים והן הקמת קואליציות אד-הוק, גם עם המפד"ל, גם העבודה, גם עם חד"ש וגם עם הליכוד. יחד עם זאת, המועמד שיקבל את הקול שלי ולמענו אני יפעל, יהיה מועמד שיתדהר גם בנוצות הסוציאליזם וגם בנוצות השלום.
ה. זה שאתה בעד מדינה דו-לאומית יכול להיות כותרת לתומכי ברק או איילון, אני מדמיין את זה לעצמי: "אחיינו של פרץ, בן קיבוץ רביבים, סטודנט לסוציולוגיה, אשר פעל למענו ומפעיל בלוג שעוסק בבחירתו מחדש ליו"ר העבודה תומך במדינה דו-לאומית". LoL. בכל מקרה, לא נכנס לוויכוח הזה עכשיו (אני בעד שתי מדינות לשני עמים נוסח הסכמי ז'נבה) אבל מה אתה עושה לעזאזל בעבודה?
ו. אני לא יודע מהן האלטרנטיבות, ופרץ הוא פוליטיקאי הרבה יותר מוכשר וממומלח ממני, אבל בכל מקרה, מי שרץ לתפקיד הזה, צריך לדעת שביום אחרי היבחרו החותרים הבלתי נלאים יתחילו במלאכת החתירה, ההדחה, השת"פ עם הימין ולקקנות התחת לראש הממשלה.

א. אני לא בטוח שאפשר למקם את עמיר ימינה מפינס. אמנם עמיר מתנגד לז'נווה, אבל להזכירך - עמיר היה היחיד במפלגת העבודה שהתנגד להתנתקות. הם קרובים למדי בדעותיהם, ואני לא חושב שאפשר להכריע בודאות 'מי נמצא יותר ימינה'. מצד שני, זה ויכוח די עקר - צריך להכריע עניינית לגבי העמדות של כל אחד מהם.
לגבי עמי איילון - לא זוכר את הציטוט לגבי הימין, אבל הציטוט לגבי 'הרגתי הכי הרבה ערבים' זה המקרה הקלאסי של הוצא מהקשרו.
הוא אמר 'אני הרגתי הכי הרבה ערבים, אבל הבנתי שטעיתי'.
לגבי פינוי מאחזים - עמיר ענה על זה די הרבה פעמים, האחרונה שבהן כאן. אפשר לא לקבל את העמדה הזו, אבל כדאי לזכור שהוא כן התייחס לטענה.
לגבי העמדה שלי - זה לא חוכמה שיש לי ויכוח איתו. יש לי ויכוח גם עם כל מרצ. אותי צריך לחפש איפשהו באיזור המדינה הדו-לאומית.

ב. אני מכיר את העמדה הזו, והיא לטעמי מסוכנת. הטהרנות הזו, שאומרת 'מי שלא חושב בדיוק כמוני - בכל המימדים - לא יכול להתהדר בנוצות של 'סוציאל דמוקרט' או 'איש שלום' מביאה בעיקר לפלגנות. אני לא רואה מה התועלת שלה, למעט זה שנרגיש יותר צודקים. הרי אני רוצה לשתף פעולה עם שאול יהלום בשאלות חברתיות ועם אופיר פינס בשאלות מדיניות. מה יעזור לי להצהיר שהם לא במחנה? חשוב לדעת מה חילוקי הדעות שלי איתם, אבל חשוב גם לחתור לשיתוף פעולה.

ג. אני יודע ומצטער, ואני יכול להגיד לך - וזו אחת הפעמים היחידות שאני יכול להגיד משהו מידיעה אישית - שגם עמיר מודע לזה. האם הוא פעל נכון? האם הוא נערך לזה כמו שצריך? התשובה לשאלה הזו תלויה בהערכה שלך להישגים של המהלך שלו. אני סבור שאם בוחנים מציאות אלטרנטיבית, שבה עמיר פרץ היה נשאר בעם אחד - למהלך שלו היו אספקטים מאוד חיוביים גם אם הוא יפסיד עכשיו בבחירות (מה שלא הולך לקרות).

א. דעותיו בתחום השלום והביטחון של אופיר פינס הן יותר שמאלה מאלו של עמיר פרץ, הן ברמה ההצהרתית (תמיכה בז'נבה מול אי-תמיכה) והן ברמה הפרקטית (שר ביטחון שהורה על חיסולים ארבע שעות לאחר שהושבע לתפקיד). עמי איילון, שהוא מועמד לא לגיטימי לעניות דעתי מכיוון שהוא מחזק את תופעת הכוכב נולד, וסכ"ה נמצא בכנסת רק שנה, בלי להיות יו"ר וועדה או שר אפילו, וכבר קופץ קדימה, אמר שתי אמירות שמוציאות אותו מהספקטרום של איש שלום, הראשונה היא: "רק הימין יכול לעשות שלום" (בזמן המפקד הלאומי) ו"אף אחד לא הרג הרבה ערבים כמוני" (בזמן מערכת הבחירות). פרץ דרך אגב, ולזה לא מצאתי תשובה בשום מקום, לא פינה ולו מאחז קטנטן אחד מאז שנבחר לתפקיד. לאחרונה הוא נזכר לפנות את "בית המריבה" - מעט מדי, מאוחר מדי. פרץ, שמתיימר מאז בחירתו ליו"ר העבודה להיות "ראש מחנה השלום הישראלי" לא הוכיח את אמירת הכנף הריקה הזו.
ב. ח"כ לשעבר מטעם מרצ, אילן גילאון, שד"א, העוזר הפרלמנטרי שלו תום ווגנר היה הדובר של פרץ בפריימריז, אמר פעם: "אין שמאל סוציאליסטי שהוא לא שוחר שלום ואין שמאל שוחר שלום שהוא לא סוציאליסטי, וכל מי שאומר לכם משהו אחר עובד עליכם" - ואני מסכים עם האמירה הזאת במאת האחוזים. שמאל אמיתי, הומאניסטי, שרואה באדם את תכלית הכל, חייב להיות גם סוציאליסטי וגם שוחר שלום. שאול יהלום אומנם מחוקק חברתי, אבל מתנחל ובונה התנחלויות, ולעמיר פרץ יש רקע נרחב של עשייה חברתית הן בהסתדרות (ואת מי לעזאזל הוא השאיר לנו שם בתור ירושה, את החתלתול עיני) והן בכנסת, אך הוא לא עשה צעד אחד לעבר השלום שהוא מעבר להתבטאויות ריקות מתוכן נוסח "אני עשיתי צעדים הומאניטרים לקראת הפלשתינאים" (ובזמן כהונתך גדלו ההתנחלויות ב-16%) ו"דחפתי את הממשלה לתמיכה ביוזמה הסעודית" (ובינתיים הממשלה הזאת היא סרבנית השלום הגדולה ביותר מאז גולדה). לצערי הרב, במפלגת העבודה אין אף מועמד שהוא גם שוחר שלום וגם סוציאל-דמוקרט. גם אתה נדב, אמרת, באחת התגובות בבלוג פה, שיש לך וויכוח נרחב עם דודך בדבר דעותיו המדיניות, דבר שמחזק את טענתי כי הוא אינו איש שלום ולא שר ביטחון יוני.
ג. מקבל את תיקון הטעות. למרבה הצער, ואתה אולי צריך להצטער בשם המפלגה שאתה חבר בה, יש במפלגת העבודה איזה יצר נוראי שברגע שיו"ר נבחר כל הח"כים והשרים חותרים תחתיו. זה קרה לרבין, למצנע וזה קורה לפרץ - וזה יקרה לכל מי שייבחר. עמיר פרץ היה צריך לדעת את זה כשהוא נבחר ליו"ר העבודה, כפי שאני יודע את זה אך ורק מקריאת עיתונים, ולכן הוא היה צריך לחזות את זה מראש ולבנות אסטרטגיה כזו שתמצמם את החתירה תחתיו, וגם אם לא, שהמילה האחרונה תהיה שלו. ברור לי שזה קשה ואולי בלתי אפשרי - אבל יו"ר מפלגה לא יכול לשרוד לאורך זמן אם אין לו שליטה על אנשיו, וגם אם הוא ייבחר הפעם, זה לא יסייע לו להחזיק בתפקיד, כי ימשיכו לחתור תחתיו.