נדב, חל צירוף מקרים מעניין
רותי סיני כתבה את אותו הדבר בהארץ
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/895351.html

נדב אני מסכים עם כל מילה.

תהפוך את האפסנאי למילואימניק עם פנסיה, ואת המחסנאי לילד שחלה בפוליו.
השאלה נותרת בעינה.

מיכל אינך מדייקת. ממשלת גרמניה שילמה למדינת ישראל סכום שנועד לפיתוחה של מדינת ישראל וכהכרה בכך שגרמניה פשעה כלפי העם היהודי. את הפיצויים לניצולים שילמה ממשלת גרמניה באופן פרטי לניצולים שתבעו זאת ממנה, וכן במסגרת כספי שילומים שאכן שולמו. ממשלת גרמניה לא ייעדה את הכספים ששולמו למדינת ישראל לפיצוי הניצולים, כי אם למדינת ישראל בכללה.
נדב מעלה כאן נקודה חשובה מאין כמוה. המאבק בשם ניצולי השואה הוא מאבק מביש, בעיקר משום שהוא מפלה בין קשיש לקשיש. יש לנהל מאבק בשם הקשישים כולם. האם יתכן שקשיש שחי ברמת חיים טובה, על אף שהוא ניצול שואה, יקבל קצבה מוגדלת משל קשיש שאינו ניצול שואה, גם אם הוא חי בתנאים מחפירים ? אין מדובר בחלוקה של כספי ממשלת גרמניה, אלא בחלוקה של כספי המדינה, שכל אזרחיה זכאים להם, ניצולי שואה, יוצאי מרוקו, עולי תימן, ערבים ויהודים כאחד.

מחסנאי בחברה בע"מ מקבל משכורת חודשית, שגם אם ניתן להתווכח על הצדק בחישוב שלה, אמורה לפרנס אותו ולהשאיר לו אפשרות לקרן פנסיה באם זו לא מגיעה לו מעבודתו הרגילה. לחייל בשירות סדיר שמקבל פחות מאלף שקלים בחודש גם אם הוא סופר קרבי לא ממש יכול להפריש לפנסיה.

זו שאלה מצויינת, ואני אכתוב פעם פוסט - בהמשך למאמר מעניין שקראתי - שיתייחס לנקודה הזו מהזווית של האבהות.

אבל ההנחה שמי שנאבק עושה זאת מהבטן היא בעייתית. מצד אחד, נכון ש

האזרחים הפשוטים, מהיותם אזרחים פשוטים שלא משקיעים זמן בקריאה, למידה, ניתוח וחשיבה על עניינים אלו אלא עסוקים במאבק ההישרדות על הפרנסה ובחיי היום-יום.

אבל מצד שני, צריך לזכור שלכל מאבק יש מובילים. הניצולים שצעדו בהפגנה האחרונה הלכו עם שלטים - את הסלוגנים על השלטים האלו המציא מישהו. גם את הבריתות שעושים במהלך שכזה מישהו מכתיב. מאבקים הם תמיד מונהגים - אם אין מישהו שיזם את המחאה, תמיד יש מישהו שהופך להיות מוביל. המישהו הזה חייב להיות מודע להשלכות הרחבות של המאבק, ולכן מחובתי לזעוק אותן בכל פעם שאני יכול.

אם נסתכל על ההיבטים הפוליטיים של הפוסט הזה - עד כמה שיש לו השפעה פוליטית כלשהי - הרי הוא לא אומר, בשום פנים ואופן, 'המאבק לא לגיטימי' אלא 'המאבק צר מדי'. אם אחד ממובילי דעת הקהל בנושא יקרא אותו, המסקנה שהוא יצא איתה לא תהיה שצריך לוותר על המאבק, אלא לשנות את מטרותיו.

כל הכבוד שיש לך אומץ לצאת נגד התפיסה המעותת ביחס בין הזקנים. קיצבאות זיקנה, תרופות חינם וטיפול רפואי בעלות שהיא שווה לכל נפש ומסובסדת ברובה על ידי המדינה צריכות להיות לכל האזרחים. למרות שעדיף לדעתי שהמדינה תדאג למנגנון של פנסיה חובה (בהסכמה בין המדינה-מעסיקים-הסתדרות) מאשר שתחלק קיצבאות.
יחד עם זאת אני לא מסכים עם התפיסה של האסטרטגיה של ניהול המאבק שלך. אתה מזכיר לי את הטענות נגד הסטודנטים (לאו דווקא בשביתה האחרונה) על כך שהם לא פעילים חברתית אלא אם כן זו נוגע אליהם, או טענה נגד עובדי חברת חשמל שהם לא מגלים סולידריות עם שאר העובדים אלא רק דואגים לעצמם. לא היה כמעט מאבק חברתי אחד במדינה שיצא מתוך תודעה מעמדית מפותחת שמנתחת את יחסי הכוח בחברה ומבינה את התהליכים היותר רחבים, האזרחים הפשוטים, מהיותם אזרחים פשוטים שלא משקיעים זמן בקריאה, למידה, ניתוח וחשיבה על עניינים אלו אלא עסוקים במאבק ההישרדות על הפרנסה ובחיי היום-יום. התודעה שממנה הם מגיעים למאבק הינה תודעה סקטוריאלית מובהקת; לסוציאליסט או לכל אדם שמאמין בשינוי חברתי אוניברסאלי יכולות להיות שתי גישות לכך - הראשונה תגרוס שבגלל שמהאבק הוא סקטוריאלי הוא לא ראוי, שהסטודנטים לא מבינים שאותה יד שמקצצת להם היא אותה יד שמקצצת בתיכונים ושיש כאן, כפי שאמר הנובליסט צ'חנובר, "מטווח ברווזים במערכת החינוך על ידי האוצר" וקודם כל הם צריכים לפתח תודעה מעמדית, להבין את ההקשרים הרחבים, שהמאבק על זכויותיהם הצידוק האידאולוגי שלו נמצא בליבה ערכית שכוללת גם את המאבקים החברתיים האחרים ואת המאבקים למען שלום ודו-קיום יהודי-ערבי, והגישה השנייה, בה אני נוקט, היא שיש לחזק ולשמוח על כל מאבק לשינוי חברתי שעומד בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלך, ולקוות (ולפועל לכך) שדרך המאבק הזה יפתחו אותם סקטורים או לפחות המנהיגים שלהם (או לפחות חלק מהמנהיגים שלהם) תודעה רחבה יותר. בדר"כ, זה לא קורה. אבל מספיק שאחוז קטן מכל מובילי מאבק יפתח תודעה רחבה יותר (ויש מספר דוגמאות יפות), לאט-לאט המחנה יגדל והמאבקים הבאים ישתכללו. בעולם שלנו, שיש בו הגמוניה כמעט מוחלטת לניאו-ליברליזם, אנחנו ניצבים מול חומה של שמרנות תודעתית שחוסמת כל אפשרות לשינוי כמעט. המטרה שלנו היא לאתר את הסדקים האלה, להפוך אותם לחורים ולהרחיב אותם ככל יכולתנו. תמיכה במאבק סקטוראלי תוך ניסיון לשדרג אותו למאבק אוניברסאלי - היא הדרך הנכונה לדעתי, ואני מקווה שהצלחתי לשכנע אותך חלקית לפחות.

הסכום שממשלת גרמניה שילמה נכנס, בעיני, בדיוק תחת המטריה של התרומה של ניצולי השואה לחברה הישראלית.
אם היה מדובר כאן בחובה משפטית, בכסף שמגיע להם לפי החוק הישראלי - הם היו תובעים את הכסף הזה בבית המשפט, וזוכים. זה לא המצב.
אז נכון, בעקבות הכסף הזה ששולם יש למדינת ישראל מחוייבות מוסרית כלפיהם. אבל לומר שמגיע להם להזדקן בכבוד בגלל החוב המוסרי של המדינה כלפיהם שקול, לטעמי, לאמירה שצריך לתת לנכי צה"ל להצביע בבחירות או למתיישבי דגניה זכות לחתום על חוזים. מכיוון שמדובר ממילא על זכות שאמורה להיות נתונה להם, כל מאבק סקטוריאלי כזה מנציח את התפיסה שצריך לעשות משהו כדי לזכות בהטבות.

אז זהו, שזה לא 'שני דברים נפרדים'. אי אפשר להפריד ביניהם. כשאת אומרת שלניצולים מגיע כסף בגלל שהם ניצולי שואה, או בגלל שממשלת גרמניה שילמה לממשלת ישראל, את אומרת שלמי שלא ניצול שואה לא מגיע. כשניצולי שואה צועדים עם טלאים צהובים כדי לקבל כסף לתרופות, מי שאין לא טלאי צהוב מאבד גם את הלגיטימציה לתרופות.
אני יודע שזה נשמע קל מאוד להפריד, אבל לתוכניות רווחה יש הגיון פנימי. כשמנסים לעבוד נגד ההגיון הפנימי, פשוט לא מצליחים. אפשר לראות את זה בקלות כשמעיינים בפרוטוקולים של הדיונים האלה.

לגבי הכסף ששולם לממשלת ישראל, ראי תשובתי למיכל למטה.

לנדב, אתה עדיין מסרב להבין את הנקודה. בוודאי שלכולם מגיע להזדקן בכבוד, וחובתה של המדינה לדאוג לכך. זאת מבלי שום קשר ל"תרומתם למדינה" (נכים וחולים אולי לא "תורמים" במובן המטריאלי שהאדונים מהימין קוראים לו "תרומה", אז מה, לא מגיע להם לחיות בכבוד?! )
אינני מדברת בכלל על "תרומתם" של ניצולי שואה. מדובר בכך שממשלת גרמניה ש-י-ל-מ-ה - שילמה, ולא תרמה - עבורם כספי פיצויים עקב הפגיעה בבריאותם, והתנתה זאת בהבטחת מדינת ישראל לדאוג לרווחתם ככל שיידרש. לכן למדינה יש חובה משפטית (מדובר כאן בחובה משפטית, לא מוסרית. חובה מוסרית יש לה כלפי כל אזרחיה) להעביר אליהם את כספי הפיצויים הללו שיועדו ע-ב-ו-ר-ם.

מלבד זאת אני מסכימה עם כל מילה של קודמתי.