בלוגיות, רשתות חברתיות והיסטריה ויראלית

נדב

עורכת דין. התמונה להמחשה בלבד.
עורכת דין מרושעת. מקור תמונה: פליקר

קפה דה מארקר נפלו באותו פח שתפוז נפלו בו בעבר, ופרסמו תקנון שימוש דרקוני, שמאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם בתוכן שגולשים מפרסמים ברשת החברתית.

אני לא חושב שהתקנונים האלו נובעים ממזימות זדוניות של עורכי הקפה עכשיו, או של מנהלי תפוז בעבר, להשתלט על התוכן של הגולשים ולעשות ממנו הון תועפות בלי לתת קרדיט. להערכתי הן נובעות מסיבה הרבה יותר פרוזאית – ההרגלים הקלוקלים של עורכי הדין שכתבו את תקנוני השימוש האלה.

אני לא זוכר מי אמר פעם (אבל אפשר להניח שזה יורם ליכטנשטיין, אפי פוקס או יהונתן קלינגר) שאף אחד לא קורא את הסכמי השימוש האלו חוץ מעורך הדין שכותב אותם. כשעורך הדין – שמייצג, כמובן, את בעלי האתר – מנסח את הסכם השימוש, הוא צריך למצוא את הנוסחה שתעניק כמה שיותר חופש למעסיקים שלו, ומצד שני – שלא תגרום ללקוחות פוטנציאליים לברוח, קרי – שלא תכיל תנאים דרקוניים מדי. רוב בעלי החברות, אני מאמין, לא טרחו לשבת עם עורך הדין ולהבין מה אומר הסכם השימוש. הם התקשרו לעו"ד רק כשרצו לברר אם הם יכולים לעשות X . למה לעורך הדין להסתבך? כדאי פשוט לדאוג שכמה שיותר Xים אפשריים יהיו כלולים בפנים, גם אם הסיכוי שיממומשו הוא אפסי. מה יש להפסיד?

בעידן שטרם התוכן מבוסס הגולשים בכלל והרשתות החברתיות בפרט, ×–×” ×”×™×” קל. כל שהיה צריך לדאוג ×–×” שלא יהיו תנאים שהם מזעזעים בצורה שתהיה ברורה לכל אחד בקריאה מרפרפת, ושלא יהיו דברים איומים עד כדי כך שיתפרסמו בכלי התקשורת. בכל מקרה אחר, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שכמה עורכי דין יחליטו לא לרכוש את השירות בגלל תנאי השימוש – לא הפסד לקוחות יוצא דופן.

לצערם של עורכי הדין האלו, הרישות החברתי באינטרנט(:"קרי, כל דבר שיש לו מאפיינים של רשת חברתית, לפחות חלקית, גם אם הוא לא מוגדר כרשת חברתית":) הפך את החיים לקשים הרבה יותר. בסיטואציה הזו, מספיק איזה חתול תעלול נודניק אחד, שקורא ומבין את תנאי השימוש, כדי ליצור תנועת מחאה של מאות, שתדרוש לשנות סעיפים פוגעניים בהסכמי שימוש. הקלות של התקשורת בפלטפורמות כאלו גורמת לכך שמספיק שאחד יגלה את הבעייתיות שבתנאי השימוש, ויוכל להעמיד את כל המשתמשים על הרגליים האחוריות, וההנהלה תהיה חייבת ליישר קו ולהעלים – או לעדן – את הסעיפים הבעייתיים.

עבודתם של עורכי הדין הפכה (או למצער, אמורה להפוך) קשה הרבה יותר בתנאים החדשים. הם יצטרכו ליצור הסכמי שימוש הוגנים, שיעניקו לאתר רק את הזכויות הנחוצות לו – ויאזנו אותן בזכויות למשתמשים. גם עבודתם של המנהלים תהיה קלה פחות – הם יצטרכו להתעסק בכל השטויות המשפטיות האלו, ולהגדיר לעורכי הדין שלהם אילו שימושים הם רוצים לעשות בתוכן, כדי שאלו יוכלו לתפור את הסכם השימוש בדיוק בהתאם לצרכים, כך שלא ישלול יותר מדי זכויות מהמשתמשים מחד, ולא יגביל יותר מדי את הבעלים מאידך. מי שירוויח הם כמובן המשתמשים, שקטן הסיכוי שכאשר הם יתעצבנו על שימוש שנעשה בתוכן שלהם, התשובה שתתקבל תהיה "×–×” בהתאם לסעיף קטן א3 בפרק ב' של תנאי השימוש".

החשיבות של הסיטואציה הזו היא בכך שהיא מאפשרת להחזיר להסכם השימוש את המשמעות המקורית של הסכם – מסמך שגובש בעקבות הסכמות בין הצדדים. אז אני מציע לכל מי שמפרסם תכנים באתר שלא תחת שליטתו המלאה (:"למעט בלוגלי. בלוגלי נחמדים, תעזבו אותם בשקט":) – לכו לבדוק. תעברו על הסעיפים בהסכם השימוש של הפלטפורמה שבה אתם מפרסמים, ותשאלו על כל סעיף – בשביל מה הוא נחוץ? אחרי שתגבשו רשימה של הסתייגויות, הגישו אותה להנהלה. והכי חשוב – תעדו את כל התהליך בבלוג שלכם. כך ההנהלה תדע שהתשובות שהיא נותנת לא מגיעות רק אליכם, אלא לכל משתמשי הפלטפורמה – ובמידה מסויימת, גם למשתמשים פוטנציאליים.

אויש. יצאה לי רשומה בסגנון "איזה אחלה זה ווב 2.0! Power to the people". עם הקוראים הסליחה. הרשומה הבאה תהיה פסימית כנדרש.

9 Responses to “בלוגיות, רשתות חברתיות והיסטריה ויראלית”

  1. בלוגיות, רשתות חברתיות והיסטריה ויראלית…

    קפה דה מארקר נפלו באותו פח שתפוז נפלו בו בעבר, ופרסמו תקנון שימוש דרקוני, שמאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם בתוכן שגולשים מפרסמים ברשת החב…

  2. ציטוט משם:

    . בעצם העלאת תכני הגולשים על ידי המשתמש, המשתמש מקנה לחברה, באופן בלתי חוזר, רשיון חינם, כלל עולמי ובלתי מוגבל בזמן, להשתמש בתכני הגולשים, לרבות שימוש חוזר ונשנה, ובכלל זה פרסום מסחרי של אתרי TheMarker ו/או החברה, הענקת רשיונות משניים, יצירת עבודות נגזרות, ביצוע עסקאות ו/או התקשרויות עם צדדים שלישיים, בתמורה או שלא בתמורה, לרבות שינוי, שיכתוב, עריכה, עיבוד, תקצור, תרגום, העתקה, איחסון, פרסום, הגבלת או הסרת פרסום של תכני הגולשים ו/או חלק מהן, ברשת האינטרנט ו/או בכל מדיה אחרת, קיימת ו/או עתידית, והכל על פי שיקול דעתה הבלעדי של החברה, ללא צורך במתן קרדיט למשתמש או בהסכמת המשתמש, וללא מתן תמורה כלשהי למשתמש, גם אם תתקבל תמורה ו/או יופקו הכנסות ו/או רווח, מכל סוג שהוא, עקב השימוש ו/או כתוצאה ממנו.

    לא רק שהם רשאים על פי ההסכם להשתמש בחומר ללא רשות, ואף לצרכים מסחריים, הם גם לא חייבים לתת קרדיט. בהגדרה.
    אני מקוה שהסיפור ×”×–×” יגרום לעזיבה משמעותית של הקפה. מצד שני, גם ×›×›×” ×–×” אתר הכרויות, אז קשה לי לראות איך הם עושים בו שימוש מסחרי…

  3. נתאי הגיב:

    שאלה למישהו מהמשפטנים:
    בתקופה ששכרתי דירות, חתמתי על כל מיני הסכמים סופר דרקוניים. כשהתייעצתי נאמר לי שהם לא קבילים, כיוון שאין לי ברירה אלא לחתום — ×–×” נקרא בעגה המשפטית "הסדר כובל". האם יש משהו דומה בדיני אינטרנט?

  4. בדיוק בגלל הסיבה הזו אני נוטה לשבת עם לקוחות ולהסביר להם את המהות. אם תראה, לדוגמא, את תנאי השימוש באתר שלי תראה שהם כתובים בשפה קריאה, מובנת ועם הקדמה.

    אני נוטה להסביר להם בדיוק מה הם רוצים, אבל הרבה פעמים הם לא יודעים מה הם רוצים, וצריך לדאוג לטובתם ושהם לא יהיו כפופים לכלום.

    לגבי תנאי השימוש של דה-מרקר, הם לא נכתבו על ידי, אבל הסיפור הוא די ברור. דה-מרקר נותן לך פלפורמה בחינם, אתה מחויב לתת לו את הכל בתמורה, זה הגיון פשוט יחסית.

    • נדב הגיב:

      הגיון פשוט, אבל לא עובד.
      קודם כל, ×›×™ העסקה היא לא פשוטה כמו שאתה מתאר. דה מארקר לא פתחו את הפלטפורמה כדי לשאוב את התכנים של הגולשים – הם פתחו אותה כדי לשאוב גולשים. שני הדברים שהם רוצים מהגולש, בראש ובראשונה, ×–×” את החשיפה שלו לפרסומות ואת הנוכחות שלו, שיוצרת מקום שבו עוד נחשפים-לפרסומות רוצים להיות. מבחינתם, התכנים ×–×” בונוס שהם אולי יעשו בו פעם שימוש, ולכן אם הם יעריכו שהרשיון המגביל יפגע בתנועת הגולשים שלהם, הם יעיפו אותו לעזאזל.

      שנית, כשאתה בוחן את הכדאיות של עסקה אתה בוחן אותה מול האופציות. אם × × ×™×— שלבלוגלי יש הסכם שימוש סופר-הוגן, הרי שלכל אחד מהבלוגרים בתפוז מציעים עסקה טובה יותר מזו שמציעה לו תפוז. בקפה ×–×” קצת יותר מורכב, ×›×™ מדובר כאן על רשת חברתית – שרות שהוא גם יותר יחודי לקפה וגם מתאפיין בזה שהאיכות שלו היא בקשרים החברתיים, ולכן לא ניתן להחליפו בקלות – אבל בכל זאת, כל מי שירצה להתמקם במקום אחר במקום בדה-מארקר יוכל לעשות זאת בסביבה עם תנאי שימוש הוגנים הרבה יותר.

      • ×–×” לא בדיוק נכון,

        דה-מרקר רוצה גולשים. אבל, הגולשים מתנחלים בשטחו הפרטי של דה-מרקר, וכל כתיבה באתר משולה ל"נטיעה במקרקעי הזולת" בצורה מוזרה. הכלל המשפטי הוא שאם תבוא לחצרי ותדור בה, ולבסוף תבנה מבנה כלשהוא, המבנה יהא בבעלותי – גם אם אצטרך לפצותך על כך. אולם, דה-מרקר מניחים שמתן האכסניה בחינם מהווה לגולשים יתרון (שכן הם לא צריכים להקים אתר כדי לכתוב את הגיגיהם, ובנוסף דה-מרקר נותן להם חשיפה פומבית, וזהו הפרס הגדול), ולכן אלו בתמורה יוותרו על זכויותיהם הקנייניות בטקסט.

        אני לא חושב שההסדר הוגן, אני חושב אבל שהוא לגיטימי והגיוני מצד עורכי הדין לנסח את הסכם השימוש כך.

        • נדב הגיב:

          אין לי ספק שההסכם חוקי, ואני מסכים שהוא לגיטימי. לא זה השאלה.
          השאלה שלי היא לגבי הוגנות ולגבי הסכמיות. אני חושב שהאופי הויראלי של הרשתות החברתיות גורם לכך שלגולשים – ללקוחות – ×™×”×™×” הרבה יותר כוח, והם יוכלו להשפיע על האופי של ההסכם, ובכך להפוך אותו ליותר הסכמי – במובן ×–×” שהוא מהווה פשרה בין הרצונות של הצדדים – ולכן ליותר הוגן.

  5. דב הגיב:

    בניגוד למה שאופן אינסטקטבי חושבים הפרסום של התקנון התנאים הדראקונים פוגע במשתמשים, מכיון שהם לא יוכלו לטעון כי תנאים אלו לא מוכרים להם או שהם לא הבינו אותם כראוי. מכיוון שמצד אחד יש עורך דין ומצד שני משתמש פשוט בבית המשפט ידונו לגופם של תנאים ותנאי בלתי סבירים בעליל ימחקו. בכל מקרה מדובר בחוזה אחיד עם תנאים מקפחים (pops) אשר ניתן לדיון בבית משפט.
    לגבי הטענה של יונתן על הבנין בחצר – מדובר ביותר בכתיבת ספר בחצר שלך ודרישת זכויות יוצרים על הספר. הטענה הזאת מזכירה את טענתה של רשות שדות התעופה לקבלת שטר כסף שנמצא בשטחה (pops) – טענה שנדחתה בבית משפט.

  6. […] קישור לפוסט: בלוגיות, רשתות חברתיות והיסטריה ויראלית […]

להגיב על נדב לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

971732 דפים נצפים, 63 היום
319276 ביקורים, 51 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏