הרהורים של אבא

כן, כמה ימים אחרי שנחתנו בארץ פתאום התעורר הסלולרי הישן שלי, וקיבלתי טלפון מהיחידה שלי. למזלי מדובר היה רק בתרגיל טלפוני. אני כבר הכנתי את עצמי לחופשה מיוחדת במיוחד…

תיקון:
קוראים למילה הזאת צילתוק ולא צינתוק (אלא אם כן קורה מה שקורה בדרך כלל ואנשי הקיבוץ ממציאים לעצמם מילים. לדוגמא ידוע לי שבחלק מהקיבוצים אומרים בא-טריות ולא בטריות או בבה במקום קקי לילדים).

סליחה, אדון ברנע הנכבד. הבלוג הזה לא יהיה לבמת הסתה נגד ההתישבות העובדת. בשלושים ושלוש שנותי במשק לא שמעתי מעודי את המילה צינתוק, עד שבן גרעין עירניק למהדרין הכיר לי אותה השבוע.
אם אתה רוצה התייחסות לשפה הקיבוצית אתה יכול להזמין אצל נדב פוסט על מאבק האיתנים המשפחתי שלהם בין המילה עוגית לעוגיה.
אז לך תתחבא לך מאחורי איזו באלה

לא לא, בהחלט צינתוק. לפחות בקרב מקומותינו, מטרתו לא לגרום לך להתקשר למצנתק, אלא לסמן דבר מה. "אז תבואי לאסוף אותי?" "כן, אני אצנתק לך כשאהיה מתחת לבית שלך, שתרדי. חבל שתחכי סתם".

(ברור שבמשך שלושים ושלוש שנה לא שמעת אותה - צינתוקים לא רלוונטים בחברה נטולת טלפונים ניידים…)

עלמת החן העפרונית, במקומך לא הייתי מזלזל בהתקדמות הצרכנית של החברה הקיבוצית. בשנה שעברה חילקו אצלנו רדיו לחדרים.

אוי, לא התכוונתי לזלזל. התכוונתי לזה שלפני שלושים שנה סלולרים לא היו מחזה כל כך נפוץ.

דווקא היה טלפון ציבורי במזכירות.

אלא אם הטלפון הציבורי היה סלולרי או נייד, אני לא כל כך מצליחה להבין את התגובה שלך…

קוראים לזה הומור. יכול להיות שלא משובח במיוחד.

האשמה כולה שלי

משובח, משובח.