מוזר, מעין, לי נראה שהתגובה הראשונה שלי בדיון הזה נפתחת ב'אם הייתי משתכנע שתיתכן הנהגת הכשרה מקצועית טובה – שווה מבחינת הרמה ללימודים העיוניים, נניח – יכול להיות שהייתי תומך בה'.

ואם את רוצה בניסוח אחר: אם הייתה עומדת על הפרק תוכנית להנהגת חינוך מקצועי – הייתי מסתכל על הפרטים, ויכול להיות שהייתי משתכנע (אם כי תוכניות כאלה הן בעייתיות מטבען).
אבל מה ששושי כתבה לא נוגע לבתי ספר מקצועיים; היא מתייחסת להפסקת המאבק בהנשרת תלמידים. מה שהפריע לי היה שהגישה שלה לא הייתה 'איך נעזור למי שלא מסתדר בחינוך העיוני', אלא 'איך נדאג שהם לא יפריעו'. בתי ספר מקצועיים נשלפו כפתרון מהשרוול, בנוסח 'הנה, יש מה לעשות איתם'.

נדב,

רוב התשובות שלך לולנסיה, שאני מאוד מסכימה עם טיעוניה, מסתכמות ב"חינוך מקצועי הוא לא אפשרי, במקומו התלמידים ישבו על הברזלים".

הנה דוגמא שאפשר אחרת:
http://zur-lavon.org/modules.php?name=whowe

אני מציעה לך גם לרדת מדוגמת הנפחים, משום שהיא מראש מציגה עבודת כפיים כמקצוע נלעג ולא קיים. כפי שאמרו המגיבים מעליי, כדאי להחליף את זה במקצוע שכן קיים היום, כמו נגר או מכונאי, או כפי שמראה הקישור – במקצועות טכניים-תעשייתיים לסוגיהם.

עם כל הכבוד לאיוון איליץ', אני חושב שהחברה בת זמננו בהחלט יכולה להרשות לעצמה לצמצם מעט את מספר התלמידים בכיתה. שים לב: לא מדובר על לרדת ל-5 תלמידים למורה, אלא מ-40 ל-30, נניח.

אותו תלמיד שלא הסתדר בבית ספר כבר בזבז יותר מארבע שנים על להיות בבית הספר, ולא לעשות דבר שמועיל לו. הדבר היחיד שהוא לומד הוא שהוא לא-יוצלח, ומעמדה כזו הוא ממשיך לבזבז את זמנו עד אחרי הצבא. אולי הצליח להוציא תעודת בגרות, אבל בגרות – כנראה שלא. הוא עושה צבא בתפקיד לקב"א נמוך, ממשיך להרגיש שהוא לא שווה כלום, חי מדמי אבטלה ולא נמצא מועיל למפעל הציוני.

אופציה ב' היא להשקיע בו, כיתות קטנות וכיו"ב. רעיון מעניין אך בלתי ישים לחלוטין מבחינה כלכלית. זכורני חישוב שעשה איוון איליץ' בספרו "ביטול בית הספר" שהראה שחינוך שיוויוני לכל יזלול את כל התקציב של ארצות הברית.

אז עדיף שילך הביתה. ילך לעבוד. יקבל עידוד לעבוד (מס הכנסה שלילי לנושרים?). שנתיים נסיון בעבודה במק-דונלדס שווים יותר משנתיים של תסכול בתיכון. אחר כך הוא ישלים בגרות כשהוא בוגר מספיק לרצות בכך, ולא בגיל שיש לו דברים אחרים בראש. הלימוד יהיה יעיל יותר, רציני יותר ומוצלח הרבה יותר.

ייתכן. חבל שכרגע נשאר לנו רק לבחור בין שתי אפשרויות לא נעימות, כמו שהזכרת בתגובה לעפרונית. גם בבחירה הזו אני לא בטוחה באיזה כיוון ההליכה תהיה מזיקה פחות ולאיזה טווח.

אני מסכים איתך שחשוב להחזיק בתמונה כוללת של 'לאן אנחנו רוצים להגיע' – לא במובן האוטופיסטי, אלא לאיזה כיוון אנחנו רוצים לקחת את החברה. מצד שני, אני חושב שצריך לזהות נקודות שבהן פעולה שהיא בכיוון הפוך לכאורה למטרה זו, היא הפעולה הנכונה. אני חושב שבמקרה זה, התוצאה היחידה של קבלת העמדה של שושי היא הפסקת המאבק על כל תלמיד, בלי להציע לו פתרון חלופי.

אם הפתרון שמציע אדרי ייושם, יכול להיות שאסכים איתך שצריך להעביר לשם תלמידים (אם כי הרעיון של בתי ספר המופעלים על ידי חברות מסחריות נראים לי רעיון רע מאוד).
עד שזה יקרה, אני מעדיף להמשיך את המאבק על כל תלמיד, למרות העלות – שאני לא מזלזל בה לרגע – למורים ולתלמידים החזקים.

חשבתי על תגובתך עד עכשיו וישנו נושא שהייתי רוצה לחדד.

נניח לרגע בצד את ההיתכנות המעשית של כיוון כזה או אחר. אני רוצה לדבר על האידיאל. לדעתי, ברגע שמחליטים על האידיאל הרצוי קל יותר להתווכח על הדרכים הפרקטיות למימושו.

לפי תגובתך אני יכולה להבין שמערכת אחת, בהכרח עיונית בלבד, בעלת דרישות אחידות שתצליח "לשלב" לתוכה את כל הילדים והנוער באשר הם היא המצב הרצוי. אני, כמובטח, מניחה בצד את כל שלל הטענות הפרקטיות שעולות מרעיון שכזה ומביטה אל עתיד "ורוד" בו האידיאל ממומש במלואו.

עתיד מלא בבוגרי עיוני מתוסכלים, בו לכולם יש אותה תעודה חסרת משמעות ביד (כמעט כמו היום), בו רמת ההשכלה הנרכשת בתיכון רודדה ושוטחה לרמה המאפשרת לכל אחד לסיים אותו בהצלחה (עדיין כמעט כמו היום), בו שלל אנשי ספר ורוח (נניח, בהתחשב בטענה הקודמת) מחכים חודשיים לתור לרצף.

באותו עתיד, אני צפויה לשלוח את ילדי העתידיים למסגרת חינוכית בה יאלצו לחלוק כיתה עם שלל צעירים שמסיבות כאלה ואחרות ישליכו אותו מראש גרם מדרגות. פעמיים. הכל בשם השילוב הקדוש. אמא שלי נאלצה לשלם את ההוצאות הרפואיות, אני לא מעוניינת. בצעידה העיקשת של מערכת החינוך אל עתיד כזה אני מאמינה שלא אהיה היחידה שתפנה לפתרונות פרטיים, יקרים וממוינים להחריד. בכך הנתק בין המסוגלים כלכלית ואלו שאינם רק יחריף. המיון יהיה אך ורק על בסיס יכולת כלכלית, או כמעט אך ורק, עם מס-שפתיים בצורת מלגה לילד "עני" או שניים.

לעומת זאת, במידה ויהיה ניתן ליצור מגוון אמיתי של מסלולי הכשרה והשכלה מגיל יחסית צעיר, כלומר בערך בחטיבת-הביניים של ימנו, המצב יכול להיות שונה (בהינתן אותם תנאים אופטימליים שביקשתי בתחילת התגובה). כשאני מדברת על מגוון מסלולי הכשרה, אני מתכוונת שיהיו מסלולים רלוונטיים גם למוסיקאים מחוננים, גם לבעלי אוריינטציה הנדסית יוצאת מגדר הרגיל, לספורטאים וכן – גם למי שכלל כישוריו ושאיפותיו יובילו אותו להיות נגר.

השלב הראשון יהיה חייב להיות, כמובן, מתן לגיטימציה לשימוש במסלולי ההכשרה האלטרנטיביים. בשיא מימוש האידיאל כפי שגיבשתי אותו לנגד עיני נכון לעכשיו, אני רואה את בית הספר כמעין אוניברסיטה – קמפוס גג המכיל בתוכו "פקולטות". אני הייתי רוצה לראות גמישות וניידות בין "שיעורים", "קורסים" או "חוגים" ולא הייתי שמה חסמי גיל נוקשים כל כך לכל קורס. בסוף תהליך ההכשרה התלמיד יכול לצאת בעל תעודה (ישנם שהיו מתחילים גם תואר ראשון בהינתן ההזדמנות, לדעתי), בעל מקצוע, בעל שניהם, או אף אחד מהם.

כתנאי קבלה לקורס יכולים להיות ציונים מקורסים קודמים או בחינות סף, כך שכל תלמיד ידע שניגש לתחום התואם את רמתו הנוכחית בחומר ולאן עליו לשאוף על מנת ללמוד אותו.

נכון שבכל תרחיש ייתכנו בתי ספר פרטיים אליטיסטיים, אבל כאן נראה לי שגם לתלמיד שאין ידו משגת הכשרה חיצונים או פרטית יהיה סיכוי להגשים יותר פוטנציאל לימודי – הן בעקבות העדר "הפרעות" של אלו שמקומם אינו שם והן בזכות האפשרות לבחור גם מסלולים שכיום חסומים בפניו וקיימים רק בהכשרה פרטית (של "חוגים" בעיקר). יתרון נוסף הוא האפשרות של התלמיד המתקשה לשלב קורסים "רגילים" במסלול הכשרה קל יותר או פחות עמוס וכך לצאת לפחות עם תעודה חלקית, בהנחה ששיטת תעודת הבגרות לא תשתנה כלל.

אני יודעת שמסיבות פרקטיות התרחיש האופטימי שלי אינו בר מימוש במצב הנתון כיום. השאלה, בעיני, היא לאן אנחנו רוצים לשאוף.

לנדב,
לא ארחיב משום שאני מסכימה עם ולנסיה, המגיבה הראשונה..
רק אומר שאותם תלמידים שבהם מדובר לא זוכים לתעודת בגרות, לא בהם מדובר.
לגבי פתרונות אפנה אותך לפוסט של יצחק ג'קי אדרי, בנושא המלחמה בעוני.
שים לב לפתרון לגבי מערכת החינוך!
http://cafe.themarker.com/view.php?t=318265
יצחק ג'קי אדרי קורא לעודד מפעלים להקים בתי ספר תעשייתיים לילדים הנפלטים ממערכת החינוך כמו בית הספר של מפעל אורמת והקריה למחקר גרעיני.
לא מדובר ב"נפחים" כהגדרתך..
כל טוב,
שושי

[...] הפוסט המלא והצעותיו של נדב >>> בבלוג "הרהורים של אבא" נערך על ידי הגר שקד תגיות לחיפוש בבלוג: [...]