הקרב על ספרי הלימוד
נדב
שוב אני נטפל ליהונתן קלינגר. זה רק כי אתה בחור טוב
הפעם, יהונתן כותב ליולי תמיר על כך שמצא בספר לימוד פיזיקה-לייט תיאוריות בריאתניות:
חילוקי הדיעות שלי עם יהונתן אינם על האמת. כל הסיפור הזה עם המפץ הגדול ו-14 מיליארד שנה הוא נקודת המוצא שלי, ולצורך העניין גם נניח שכל הקוראים שותפים לה. השאלה היא לא שאלה עובדתית - כיצד נוצר היקום; השאלה היא שאלה של פילוסופיה של החינוך, ובסופה - שאלה בפוליטיקה של החינוך. אילו דיעות מותר להביע בספרי לימוד.
הדעה המודרניסטית (והפרה-מודרנית) המקובלת גורסת כי אין מקום לספקות ואין מקום לחילוקי דיעות. יש להחליט מהי האמת הנכונה, ואת האמת הזו להכניס לספרי לימוד באשר הם ספרי לימוד. על פניה, גישה זו מצטיירת כגישה נאורה ודיאלוגית, שבה יושבת מועצת חכמי החינוך וקובעת מהו אמת ולכן יכנס, ומהו שקר ולכן ישאר בחוץ. בפועל, כולנו יודעים שמערכת החינוך לא תהיה האתר שבו יוחלט מהי האמת - ספרי הלימוד ישקפו את מה שהקונצנזוס, או ההגמוניה בהיעדרו, תופסים כאמת. באסטרונומיה הגישה המדעית נמצאת בקונצנזוס - נלמד אותה. בהיסטוריה עדיין יש די כוח לציונים - נספר את הסיפור הציוני. במקרא הכוחות חלוקים בין מבקרי המקרא לפרשנים המסורתיים - באין ברירה, ניצור סינתזה של השניים. תפיסת הפוליטיקה של החינוך כאן היא תפיסה של קרב ושל מאבק כוחות, בו כל אחד נאבק על מה שהוא תופס כאמת - ומקווה שהוא יצליח להשליט את עמדתו על ספרי הלימוד.
לגישה זו יתרונות בולטים, שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור - בסופו של דבר, כולנו רוצים שמערכת החינוך תלמד את האמת ורק את האמת. את חסרונותיה קשה לראות עד שלא נמצאים בצד הנפגע של השיטה הזו. בכל קרב יש מנצחים ויש מפסידים, והפסד בקרב על ספרי הלימוד הוא הפסד צורב. מה יקרה כשמשולם נהרי יהיה שר החינוך[1]? ילדינו ילמדו שהשמש והירח נוצרו ביום הרביעי? במלחמה כמו במלחמה, אפשר לגמור גם בצד המפסיד.
הגישה שאני רוצה להציג כאן היא גישה פחות קרבית. היא איננה פוסט-מודרניסטית בהכרח, במובן זה שהיא איננה דורשת ויתור על תפיסת אמת אבסולוטית, אבל היא כן רב-תרבותית מכיוון שהיא גורסת שהגישה לסוגיות ציבוריות צריכה להתבסס על ההכרה בקיומן של מספר תרבויות באותה החברה, שכולן לגיטימיות. לפי גישה זו, אני אוותר על הטפת האמת לילדיהם של אחרים - לא בגלל שאני סבור שהטפת האמת היא פסולה או שאינה חשובה דיה, אלא משום שאינני רוצה שיטיפו אמת שאינה מקובלת עלי לילדי. למעשה, מדובר כאן על גישה של `זרמים בחינוך` - כל קבוצה תחנך את ילדיה בהתאם לתוכנית לימודים שהיא תבנה, ללא איזו `ליבה` משותפת - לפחות לא כזו הניתנת בכפייה (בחברה הרב-תרבותית האידיאלית, הקבוצות השונות יסכימו על בסיס משותף לכולן שיהווה ליבה).
העמדה הזו מעוררת שאלות רבות. הראשונה שבהן היא שאלת כישורי החיים - הרי אם יתנו לחרדים ללמד מה שהם רוצים, הם ילמדו רק תנ"ך וגמרא, ותלמידיהם לא ירכשו מיומנויות חיים - וכיצד נוכל להסכים לדבר כזה? זו הזדמנות נהדרת לתרגל את השרירים הרב תרבותיים שלנו - מותר לקהילה להחליט שהיא מעדיפה כישורים תורניים על פני כישורי שוק עבודה. נכון, זה אומר שיש להניח שאנחנו נצטרך לתמוך בבני הקהילה הזו בשיעור גבוה יותר מאשר בני קהילות אחרות. מצד שני, זה גם אומר (לפחות בישראל 2006) שהם דנים את עצמם לחיי סיגוף חומרי (אברך `משתכר` כ-1000 ש"ח בחודש) - ואם הם מוכנים לעשות את ההקרבה הזו, עלינו לכבד אותה. מאידך, לא יכפו על תוכנית הלימודים של ילדינו מני ספיחים שלא נרצה שיהיו בה, דוגמת קריאה לא-ביקורתית של המקרא או ורסיה אקסטרה-ציונית של ההיסטוריה על ארצות שוממות מיושב.
חשוב לציין בהקשר זה את ההבדל בין הנושא הזה לבין המקרה האחרון שבו כיכבו החרדים בתקשורת - בעוד במקרה זה אני מטיף לדו-קיום ולקבלת דיעותיו של האחר, למרות שאינני מסכים איתן לחלוטין, במקרה ההוא ברור לי שהיו צודקים ולא צודקים - מכיוון ששם דובר באי-קבלה מוחלטת של קהילה אחרת, דבר שלשיטתי לעולם לא יהיה לגיטימי. זה משליך גם על מערכת החינוך - מותר ללמד מה שרוצים על המפץ הגדול, אבל יש להיזהר בעת התייחסות לקבוצות אחרות.
[1] שר החינוך איננו הגורם היחיד המשפיע על תוכניות הלימודים, ואינו יכול לקבוע אותן בניגוד להלכי הרוח הכלליים בחברה. אבל נא לזרום עם הדוגמא…
תגיות:אסטרונומיה, חרדים, יהונתן-קלינגר, מערכת-החינוך, רב-תרבותיותפוסטים קשורים
נדב ב4/12/2006 0:26 תחת חברה בישראל, פילוסופיה בגרוש


tamir
the problem start with the fact that tamir is the education minister.tamir maybe has 5 precent to her side so most of the others do all what they can to hold thier opinions.you didnt write how many pepole study with this book.
כן ולא.
הבעיה במבנה שאתה מציג היא היותו (לצורך העניין), הגון, מוסרי ולגיטימי רק בתוך מערך מוגבל של נסיבות. תאר לעצמך, למשל, שציבור מסוים בארץ יחזיק בדעה כי נשים מקומן בבית (ולא על ספסל הלימודים)?
זה לא אני, זה הוא
אני בכלל לא מכיר את הספר, צריך לחכות למידע הזה מיהונתן.
ככל שידוע לי
מדובר לפחות בשכבה אחת בבית ספר אחד ברמת השרון. אני לא יודע עוד כמה לומדים, אבל אתה מוזמן להתקשר ל"מכון" המדובר ולנסות לשאול.
התייחסתי לזה
מי שמחנך את ילדיו לדיכוי נשים, או לדיכוי של כל קבוצה חברתית או יחיד, עובר אוטומטית לקטגוריה של מתנגדי מצעד הגאווה - הקטגוריה של מי שלא מקבל עליו את הרב תרבותיות, ולכן אי אפשר לקבל אותו.
consensus
i am sure you know that many smart pepole dont agree withe the sceince in this point.and again if you put extrim at the to of the pyramid many dont like it.
אתה רק מסיט את השאלה לנקודה אחרת
גם כשאתה אומר `מכשהתחלת לדון במדעי הטבע, אנא עשה את הדבר הנכון והשכל את התלמידים` אתה מוכן לקבל רק את הדרך שלך להשכלת תלמידים, ופוסל אפריורית דרכים של אחרים.
מצטער, לא הבנתי
קצת קשה לי עם העברית-אנגלית שלך לפעמים - תשיג כבר מקלדת עברית
אתה עושה לעצמך חיים קלים
הרי איפה עובר הגבול בין מוסר יחסי למוסר אבסולוטי (ובמילים אחרות, הרצון שלנו להיות רב-תרבותיים ומתחשבים, ומצד שני, מה שאנחנו תופסים כחובתנו המוסרית להחיל ערכים שהם, בסופו של דבר, ערכים פרטיים שלנו)? אותה "רב תרבותיות" שאתה מדבר עליה היא פרדוקסלית מבחינה ערכית. אין מקום (לפחות לא מקום פילוסופי) שבו ניתן גם לקבל את האחר בצורה מלאה, וגם לאכוף עליו לקבל עליו את הערכים הנכונים בעיניך (שהרי, בעיני הדתיים נכון ואף ראוי לאסור על הומוסקסואלים להפגין בבירת ישראל, שלא לומר, לשלול מהם זכויות אזרח בסיסיות). לכן היצמדות לקונצנזוס, או לכל הפחות, הכרה בכך שאין לו תחליף, היא מחויבת המציאות.
לא חיים קלים, קצרנות
לא התייחסתי כאן לעניין של מוסר פוסט-מודרני, דבר שנשמע סתירתי אבל הוא לא. זו תיאוריה שלמה, שתצריך (לפחות) פוסט נפרד. אבל לא דיברתי על `לקבל את האחר בצורה מלאה` וגם לא הגעתי לרמה הפילוסופית - אני עדיין ברב-תרבותיות, עוד לא הגעתי לפוסט-מודרניות. כרגע אני מציע נוסחא פוליטית שתאפשר חיים בחברה שמכירה בריבוי תרבויות ונותנת כבוד לכל אחת מהן, וכאן אני מציב את הגבול בין פיזיקה תיאולוגית לבין הומופוביה לא מטעמים פילוסופיים אלא מטעמים פרקטיים - קבלת האחר היא תנאי מינימום כדי לקיים חברה כזו.
חיכיתי לראות מה תאמר
על מוסר פוסט-מודרני והדברים אכן חידדו את הדיון (כפי שחשדתי). מה שמשאיר בעיקר את ההשלכות הפראקטיות של הבחירה ברב-תרבותיות (והן קיימות, לצערי, למרות שכנראה לא רלוונטיות לפוסט).
יש הבדל בין דעות לידע
כשמלמדים תחומי ידע, כמו פיזיקה או אסטרונומיה, צריכים להעניק לתלמידים את הידע שיש לנו בנושאים אלה - ידע שאינו מושלם וחף מטעויות, אבל די ברור מהו. במדע, לא צריך ללמד את מה שמתאים לאידיאולוגיה כלשהי, אלא את מה שיש הכי הרבה עדות ניסויית שתומכת בו.
גלשת מידע לדעות
העובדה שאתה בוחר ללמד דווקא את הידע שיש הכי הרבה עדות ניסויית לקיומו נובעת מדעתך, או מהאידאולוגיה שלך, שזו הדרך הטובה ביותר לתקף ידע. אחרים יאמרו שיש דרכים טובות יותר - גם אם מעולם לא נצפתה שמש עומדת מעל גבעון, עצם העובדה שאירוע כזה מתואר בתנ"ך נותנת לו יתר תוקף.
זו לא דעה או אידיאולוגיה
בתחומים מדעיים, זוהי הדרך המקובלת לתקף ידע. הוראה שמתעלמת מן השיטה המקובלת ביותר בתחום בו היא עוסקת אינה הוראה.
אז מה אם זה מקובל?
הוראה שמתעלמת מהשיטה המקובלת ביותר אינה הוראה? האם קופרניקוס, שהתעלם במופגן מהשיטה המקובלת ביותר בתחום לתיקוף ידע בזמנו, לא עסק בהוראה?
[...] כתבתי בעבר על הבעייתיות שבקביעת תוכני לימוד בצורה מרוכזת. כאן הבעייה יותר מובהקת, כי השאלה אינה האם מערכת החינוך החרדית מעבירה תכנים שמקובלים עלינו, אלא על האופי של הלימודים ועל המינון של הלימודים הפרקטיים. גם המודרניסטים, שסבורים ששאלות של אבולוציה מול בריאתנות, למשל, הן שאלות עובדתיות, בהן אפשר להכריע באופן ברור וחד משמעי, יסכימו שבמקרה הזה מדובר בשאלה שהיא שאלה ערכית בצורה מובהקת. במיוחד במקרה הזה, נכון יהיה לאמץ עמדה רב-תרבותית שתאמר - אני מעוניין להעניק לכל קהילה בישראל את הזכות לבחור את המינונים של הלימודים הפרקטיים שינתנו לילדים. ההכנה לחיים היא אחריותם של הורים, וכך גם השאלה כמה 'מוכן לחיים' ילד צריך לצאת ממערכת החינוך. תגיות:חרדים , יולי תמיר , מערכת החינוך , תכנית ליבה חרדים, יולי תמיר, מערכת החינוך, תכנית ליבה [...]