[...] כתבתי בעבר על הבעייתיות שבקביעת תוכני לימוד בצורה מרוכזת. כאן הבעייה יותר מובהקת, כי השאלה אינה האם מערכת החינוך החרדית מעבירה תכנים שמקובלים עלינו, אלא על האופי של הלימודים ועל המינון של הלימודים הפרקטיים. גם המודרניסטים, שסבורים ששאלות של אבולוציה מול בריאתנות, למשל, הן שאלות עובדתיות, בהן אפשר להכריע באופן ברור וחד משמעי, יסכימו שבמקרה הזה מדובר בשאלה שהיא שאלה ערכית בצורה מובהקת. במיוחד במקרה הזה, נכון יהיה לאמץ עמדה רב-תרבותית שתאמר – אני מעוניין להעניק לכל קהילה בישראל את הזכות לבחור את המינונים של הלימודים הפרקטיים שינתנו לילדים. ההכנה לחיים היא אחריותם של הורים, וכך גם השאלה כמה 'מוכן לחיים' ילד צריך לצאת ממערכת החינוך. תגיות:חרדים , יולי תמיר , מערכת החינוך , תכנית ליבה חרדים, יולי תמיר, מערכת החינוך, תכנית ליבה [...]

אז מה אם זה מקובל?
הוראה שמתעלמת מהשיטה המקובלת ביותר אינה הוראה? האם קופרניקוס, שהתעלם במופגן מהשיטה המקובלת ביותר בתחום לתיקוף ידע בזמנו, לא עסק בהוראה?

זו לא דעה או אידיאולוגיה
בתחומים מדעיים, זוהי הדרך המקובלת לתקף ידע. הוראה שמתעלמת מן השיטה המקובלת ביותר בתחום בו היא עוסקת אינה הוראה.

גלשת מידע לדעות
העובדה שאתה בוחר ללמד דווקא את הידע שיש הכי הרבה עדות ניסויית לקיומו נובעת מדעתך, או מהאידאולוגיה שלך, שזו הדרך הטובה ביותר לתקף ידע. אחרים יאמרו שיש דרכים טובות יותר – גם אם מעולם לא נצפתה שמש עומדת מעל גבעון, עצם העובדה שאירוע כזה מתואר בתנ"ך נותנת לו יתר תוקף.

יש הבדל בין דעות לידע
כשמלמדים תחומי ידע, כמו פיזיקה או אסטרונומיה, צריכים להעניק לתלמידים את הידע שיש לנו בנושאים אלה – ידע שאינו מושלם וחף מטעויות, אבל די ברור מהו. במדע, לא צריך ללמד את מה שמתאים לאידיאולוגיה כלשהי, אלא את מה שיש הכי הרבה עדות ניסויית שתומכת בו.

חיכיתי לראות מה תאמר
על מוסר פוסט-מודרני והדברים אכן חידדו את הדיון (כפי שחשדתי). מה שמשאיר בעיקר את ההשלכות הפראקטיות של הבחירה ברב-תרבותיות (והן קיימות, לצערי, למרות שכנראה לא רלוונטיות לפוסט).

לא חיים קלים, קצרנות
לא התייחסתי כאן לעניין של מוסר פוסט-מודרני, דבר שנשמע סתירתי אבל הוא לא. זו תיאוריה שלמה, שתצריך (לפחות) פוסט נפרד. אבל לא דיברתי על `לקבל את האחר בצורה מלאה` וגם לא הגעתי לרמה הפילוסופית – אני עדיין ברב-תרבותיות, עוד לא הגעתי לפוסט-מודרניות. כרגע אני מציע נוסחא פוליטית שתאפשר חיים בחברה שמכירה בריבוי תרבויות ונותנת כבוד לכל אחת מהן, וכאן אני מציב את הגבול בין פיזיקה תיאולוגית לבין הומופוביה לא מטעמים פילוסופיים אלא מטעמים פרקטיים – קבלת האחר היא תנאי מינימום כדי לקיים חברה כזו.

אתה עושה לעצמך חיים קלים
הרי איפה עובר הגבול בין מוסר יחסי למוסר אבסולוטי (ובמילים אחרות, הרצון שלנו להיות רב-תרבותיים ומתחשבים, ומצד שני, מה שאנחנו תופסים כחובתנו המוסרית להחיל ערכים שהם, בסופו של דבר, ערכים פרטיים שלנו)? אותה "רב תרבותיות" שאתה מדבר עליה היא פרדוקסלית מבחינה ערכית. אין מקום (לפחות לא מקום פילוסופי) שבו ניתן גם לקבל את האחר בצורה מלאה, וגם לאכוף עליו לקבל עליו את הערכים הנכונים בעיניך (שהרי, בעיני הדתיים נכון ואף ראוי לאסור על הומוסקסואלים להפגין בבירת ישראל, שלא לומר, לשלול מהם זכויות אזרח בסיסיות). לכן היצמדות לקונצנזוס, או לכל הפחות, הכרה בכך שאין לו תחליף, היא מחויבת המציאות.

מצטער, לא הבנתי
קצת קשה לי עם העברית-אנגלית שלך לפעמים – תשיג כבר מקלדת עברית

אתה רק מסיט את השאלה לנקודה אחרת
גם כשאתה אומר `מכשהתחלת לדון במדעי הטבע, אנא עשה את הדבר הנכון והשכל את התלמידים` אתה מוכן לקבל רק את הדרך שלך להשכלת תלמידים, ופוסל אפריורית דרכים של אחרים.