חטופים – למה בעצם אנחנו מחכים?

נתאי

היום ראיתי את הפרק הראשון של הסדרה "חטופים". שזכתה לקידום אגרסיבי, או כפי שניסח זאת גיל רובנשטיין:

כשאהיה גדול אכתוב סדרת טלוויזיה על אנשים שקיבלו עונש גלות של 17 שנה אחרי ששידרו פרומואים הרבה יותר מדי ממה שמקובל. אקרא לה חצופים

נושא החטופים הפך בשנים האחרונות לאובססיה לאומית וכשראיתי את הסדרה ניסיתי להבין מדוע בעצם. מדוע אומרים ש'גלעד שליט הוא הילד של כולנו', מה שלא אומרים למשל על חיילים שנפלו. כל כך הרבה חיילים ואזרחים נהרגו בשנים האחרונות, בקרבות ובפיגועים. מה הקטע עם החטופים?

כדי לענות על כך אני רוצה לקחת אתכם לקטע הפתיחה הנהדר של הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין בטון". מתואר שם סיפורו של שען עיוור שבנו נהרג במלחמת העולם הראשונה. הוא מקבל משימה לבנות שעון מפואר בתחנת הרכבת של העיר. כשהוא חושף את השעון שהוא בנה, מתברר שהשעון הולך אחורה. ראש העיר זועק כי השעון מקולקל, אולם השען עונה לו כי הוא בנה אותו כך, כיוון שאם הזמן ילך אחורה, יחזרו כל הבנים שנהרגו במלחמה הביתה. כמובן שהסוף לא יכול להיות טוב, והשען חותר בסירה קטנה לתוך הים אל מותו. הייתי מדביק פה את הקטע, אבל האולפנים הסירו אותו מכל אתרי הווידאו.

המטאפורה החזקה של השעון ההולך לאחור מאד מתאימה לטעמי לישראל של היום. אחרי שנכזבו וננטשו כל התקוות לשלום, לפתרון הסכסוך, שהיו קיימות, אולי אפילו רק ברמה ההצהרתית, מאז קום המדינה, נותרה לנו כעם רק ההשתבללות העיוורת בפנטזיה על חזרתם של כל אלו שהלכו מאיתנו – לאו דווקא החטופים, אלא גם המתים, חזרתם לבריאות של הנכים, השבתן של כל ההזדמנויות שהוחמצו. כמו הפנטזיה של השען העיוור, גם כאן מדובר בפנטזיה מנותקת. היא מנותקת כיוון שחזרתו של חייל אחד או שניים לא תשנה לנו כלום כעם, ולא תפחית כהוא ×–×” את תחושות האובדן וההחמצה. כמו בכל פנטזיה שמתגשמת, ההקלה היא רגעית, והריקנות לאחר מכן גדולה יותר.

ב-1969 כתב רוטבליט ללהקת הנחל את שיר לשלום, ובו השורה שהעלתה את חמתו של אלוף פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי, שאסר על השמעת השיר: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". ישראל של היום מקדשת את המבט לאחור. כך אפשר לפרש את ההתעסקות האובססיבית בסוגיית החטופים, שיצאה מכל פרופורציה, העיסוק בשואה, שהולך ותופס מקום מפלצתי בשיח הציבורי בישראל, ועוד. המבט לעבר החליף את המבט לעתיד, שהיה נהוג פעם. היום ברור שאין שם כבר שום דבר לראות. מי זוכר שכשהיינו ילדים נהגו לומר לנו: "עד שתתגייסו כבר לא יהיו מלחמות"? אבל מצד שני גם בעתידות בבזוקה ×”×™×” כתוב "עד גיל 21 תגיע לירח"…

לא היו פה פעם עתידות?

12 תגובות »

נתאי ב7/03/2010 1:22 תחת כללי

12 Responses to “חטופים – למה בעצם אנחנו מחכים?”

  1. vandersister הגיב:

    פוסט חזק ונוגע ללב. תודה.

    אני מסכימה לחלוטין – הישראלים כל כך אובססיביים לגבי העבר, שהם לא מסוגלים לתכנן לעתיד טוב יותר. זו אולי הטרגדיה ×”×›×™ גדולה של ההוויה הישראלית.

  2. למרבה הצער, אני בעיקר מזדהה עם הפסימיות.
    התחושה היא שאין פתרון, אין עתיד, אין תקווה. יש יותר מדי קיצוניים בשני הצדדים, אין עם מי לדבר בצד השני (יש להודות: לא בטוח שבצד "שלנו" יש עם מי) והתחזית הקודרת היא של סכסוך ללא הפסקה, בעצימות כזו או אחרת.
    אז למה בדיוק יש לנו לקוות?
    לחזרתם של החטופים.
    שום דבר טוב יותר מזה לא יכול לצמוח כאן.

    (שיר-דמע, ברגע קודר במיוחד)
    .-= blog האחרון של שיר-דמע ..òåã ôøõ ëúéáä + òåã ôåñè ìøùéîä ùöøéê ìëúåá =-.

  3. ובמה עוזרת הפסימיות? אם אין למה לצפות ואין שום תקווה אז יאללה, אפשר לקפל את הבסטה וללכת. ככה בטח שלא יהיה פה שום עתיד.
    .-= blog האחרון של האורגניזם ..ìäéåú =-.

    • נתאי הגיב:

      ונדר ושיר דמע – תודה על התגובות!

      אורגניזם – בתגובתך גלומות שתי הנחות שלצערי אני לא בטוח שאני מסכים איתן –

      א. שראיית המציאות כפי שהיא נועדה לעזור לנו במשהו.
      ב. שאם × ×”×™×” אופטימיים – המציאות תשתנה לטובה.

      הלוואי וזה היה כך.

      • דפנה הגיב:

        לגבי ב': עצם היותנו אופטימיים אולי לא תשנה את המציאות לטובה, אבל היא תסייע לנו לעשות מעשים כדי לשנות את המציאות לטובה.
        בן אדם שמשוכנע שהמצב ישתנה רק לרעה ינהל את ענייניו בהתאם. מי שמרגיש ש"הרשות נתונה" יפעל בהתאם.

  4. אפרת הגיב:

    אין לי שום דבר להגיד שהוא חכם יותר מהדברים החכמים שאמרת, אז אני אטפל לזוטות –
    היו כאלה עם "הידעת" והיו כאלה עם עתידות, שהיו נדירים יותר וכמובן שרצינו אותם יותר… מי לא רוצה לדעת שבגיל 21 ×™×’×™×¢ לירח…

  5. טל הגיב:

    התשובה נראית לי די פשוטה, כשחייל מת אין תקוה שהוא יחזור לעומת חטוף שתמיד יש סיכוי שיחזור.
    כל אחד יכול להזדהות עם האפשרות שהוא יהיה בשבי באיזה מקום וכל אמא יכולה להזדהות עם כאב של אמא שילדה חי אבל היא לא יכולה לעשות כלום למענו.
    העובדה הזאת יוצרת אצל כולנו מיתר שעליו ניתן לפרוט בקלות. אפשר ליצר סדרות סוחטות דמעות או רק לתת לקרנית גולדווסר להגיש תוכנית. אסור לשכוח שאנשים מתרגשים הם קונים יותר ואז אפשר לגבות יותר על הפרסומות.
    .-= blog האחרון של טל ..‫כסף מלוכלך =-.

    • נתאי הגיב:

      אין לי טענות לקשת, הם יעשו את המקסימום כדי לסחוט רגש, כמו שאמרת כדי למכור פרסומות לסבון כלים ודאודורנט. הטלוויזיה בסך הכל מהווה ברומטר מוצלח לרחשי הלב העמוקים ביותר של הציבור, זה תמיד היה כך עם הקולנוע והטלוויזיה, כיוון שזו תעשיה קולקטיבית ויצירה שמעורבים בה המון כסף ואנשים. כך למשל ניבא זרם האקספרסיוניזם הגרמני בקולנוע את עליית הנאציזם.

  6. ראוי גם להעיר ×›×™ השימוש במונח "חטוף" כדי לתאר את שליט הוא מעוות – שליט הוא שבוי. עיוות המונחים גם הוא, אולי, חלק משינוי ההשקפה על המציאות ועל העתיד.
    .-= blog האחרון של יורם גת ..Organizations: function, power =-.

    • נתאי הגיב:

      יורם, זו שאלה מעניינת. ברור שחייל שהיה אצל הסורים הוא שבוי. אבל החמאס הוא לא צבא מוכר של מדינה, והוא לא נוהג בחייל שלקח כשבוי, אלא יותר כחטוף (אמנות בינלאומיות, וכדומה) . אם אני לא טועה גם אירגוני זכויות אדם טוענים כי אי אפשר לראות את עזה כמדינה עצמאית לעניין המצור.

      • כן, הביטוי "חטוף" מבטא את ההשקפה הרווחת בישראל שהאוייב אינו דומה לנו אלא נחות מאיתנו ומעשיו אינם לגיטימיים. לפיכך הישראלים "עוצרים" או "אוסרים" ואילו הפלסטינים "חוטפים". עם זאת, הרמיזה שלך שההשקפה בדבר חוסר הסימטריה מוכתבת או מוצדקת על פי החוק הבינלאומי היא מבדחת על רקע היחס הישראלי השגור כלפי סטנדרטים בינלאומיים.

להגיב על נתאי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

971734 דפים נצפים, 63 היום
319278 ביקורים, 51 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏