הרהורים של אבא

אני לא מבין גדול בקולנוע, ובטח שלא בטרנדים קולנועיים, אבל עושה רושם שזכייתו של 'מדוזות' של אתגר קרת ושירה גפן בפרס 'מצלמת הזהב' היוקרתי בפסטיבל קאן היא עוד נקודת שיא בתקופת הפריחה של הקולנוע הישראלי. בעיתון 'הארץ' קובע אורי קליין 'שישראל היא כיום אחת הטריטוריות הקולנועיות המסקרנות ביותר את הממסד הביקורתי בעולם' ובynet, אומר שמוליק דובדבני ש'ישראל [...] היא יקירת הפסטיבלים הבינלאומיים'. בקיצור, נראה שקורה כאן משהו טוב.

כאיש מדעי החברה, אני מאמין שדברים כאלה לא קורים סתם. לכל טרנד יש סיבה - מדוע הטרנד התחיל עכשיו? למה לא לפני עשר שנים, או בעוד עשר שנים? לא תמיד נמצא את התשובה, אבל כמעט תמיד נשכיל מהחיפוש.

אז יצאתי לחפש. ומהר מאוד הפנו אותי אל התשובה - חוק הקולנוע. חוק זה, שנחקק ב-99′, נכנס לתוקף ב-01′ ועבר רומן קצר עם חוק ההסדרים ידידנו, קובע בפשטות שמחצית מהתמלוגים שמשולמים למדינה עבור זכויות שידור טלוויזיוניות - על ידי ערוץ 2, 10, הכבלים והלוויין - ילך לעידוד קולנוע ישראלי. פתאום הקולנוע הישראלי הוצף בסכומי כסף שלא הכיר בעבר.

והתוצאה? אם עד אז במאי היה יכול ליצור רק סרט אחד באורך מלא - מכיוון שיש גבול למספר המשכנתאות שאפשר לקחת על בית אחד - היום יוצרים יכולים לקבל מימון מקרנות בקלות יחסית, וליצור סרט בלי לצבור חובות אדירים. עדיין לא נעשים מליונרים מקולנוע בישראל, אבל אפשר, איכשהו, להתפרנס.

בנקודה זו לא יכולתי שלא להיזכר ברשומה של אורי רדלר^[1] ב'הקפיטליסט היומי' - 'זונות ממשלתיות: על אומנות מסובסדת'. אורי טוען שם שפריחה תרבותית אמיתית אפשרית רק בהינתן היעדר תמיכה ממשלתית - תמיכה ממשלתית תינתן תמיד ליוצרים המתחנפים, ולא ליוצרים הטובים. לכן, תמיכה ממשלתית תיצור מצב של סבסוד לאמנים גרועים, ובכך תדכא את האמנים הטובים.

מקרה חוק הקולנוע מראה לנו עוד מקרה שבו קפיטליסטים מנסים ליישם את עקרון השוק על תחומים לא רלוונטיים. יש הבדל מהותי בין המעשה של יצירת אמנות לבין יצירת שולחן, למשל. אם יש לי תכניות סבירות של שולחן, כלי עבודה וחומרי גלם, אני יכול להתחיל לייצר שולחנות בתוך פרק הזמן שיקח לי ללמוד לעשות זאת - חודש חודשיים, יש להניח. כדי ליצור אמנות, לעומת זאת, זה לא מספיק. אמנות צריכה סביבה אמנותית, צריכה התרחשות אמנותית סביבה כדי להתקיים. כדי שיתקיימו חמשת האמנים שיהפכו לקלאסיקות, צריך להתקיים מתחתם מבנה של פרמידה - כמה יוצרים טובים, הרבה יוצרים בינוניים והמוני-המונים של יוצרים גרועים.

במקרה של קולנוע זה כמעט מובן מאליו. כדי ליצור יצירת מופת קולנועית, צריך להפעיל מפיק מעולה, במאי מעולה, תסריטאי מעולה, עורך מעולה ועוד הרבה בעלי מקצוע מעולים. במציאות אין תסריטי 'האחים בלוז', שבהם המפיק יאסוף את הבמאי שמשמש כברמן, את הצלם שמצלם חתונות ואת התסריטאי ששוכב שיכור ברחוב כדי שיעשו יחד סרט. כדי שהאנשים האלה יפגשו, הם צריכים כולם להיות פעילים בתעשיה - ולשם כך הם צריכים, בחלק מהזמן לפחות, לשתף פעולה גם עם יוצרים טובים פחות.

זה נכון לקולנוע בפרט ולאמנויות הבמה בכלל. אבל מה עם תחומים שבהם האמן לא זקוק לשיתוף פעולה? לאונרדו לא זקוק לעשרות ציירים גרועים סביבו בזמן שהוא מסתגר בחדר ומצייר את המונה ליזה. שייקספיר לא צריך מחזאי סוג ד' שיחדד לו את העפרון שבו הוא כותב את רומיאו ויוליה. הם לא זקוקים לסביבה תומכת כדי ליצור.

האמנם? עובדתית, שני אלה פעלו בתקופות של פריחה אמנותית - לאונרדו דה וינצ'י ברנסנס, ושייקספיר במה שכונה התיאטרון האליזבטני. למעשה, הרוב המכריע של היוצרים הגדולים באמת פעלו בתקופות פריחה כאלה, שבהן היו לאמנות ספונסורים - בין עם אצילים עשירים ובין עם המדינה. וזה לא מקרה - יוצרים זקוקים לסביבה יוצרת. ראשית, כדי להפוך ליוצרים - כדי שהיעד של 'להיות צייר' או 'להיות סופר' יהיה ריאלי, צריכים להיות סביבם חבורה גדולה מספיק של אנשים שהיעד הזה מתקיים עבורם. מי שרואה סביבו ציירים מעטים על סף רעב עשוי לומר לעצמו 'אני לא קורצתי מחומר כזה - אני אצליח למכור את יצירותי במליונים'. מצד שני, סביר יותר שהוא דווקא יחליט לוותר ולעבוד בתור רואה חשבון עם הכנסה בטוחה, ואולי ימשיך לצייר בשעות הפנאי. גם לאחר שבחרו בקריירה של יצירה האמנים זקוקים לסביבה אמנותית - בין אם במישור הרוחני, לצרכי השראה, ובין אם במישור הפרקטי, משום שמעטים האמנים, גם מבין הקלאסיקונים, שיצירותיהם הראשונות נמכרות במליונים.

וסביבה כזו, של 'פירמידה אמנותית' שבבסיסה אמנים גרועים רבים ובראשה מאסטרים מועטים, אינה יכולה להתקיים בתנאי שוק. בתנאי שוק, האמנים הגרועים לא יצליחו לשרוד. גם הבינוניים לא ישארו שם, וספק רב עם הטובים יצליחו לשרוד ולא יעדיפו מקצועות שבהם הכסף קל יותר - כי אמנות היא אף פעם לא שוק קל. בתנאים כאלה, המצויינים פשוט לא יופיעו.

פוסטים קשורים

• אין פוסטים קשורים.