סולידריות כאסטרטגיה פוליטית

נדב

נסיבות אישיות ניתקו אותי מהמאבק – ומכתיבה על המאבק – בשבועיים האחרונים. עכשיו אני יכול להתחיל להתחבר אליו בחזרה.

***

המאבק הנוכחי – מעבר לעובדה שהוא כמים חיים להלך שנמצא כבר 26 שנה במדבר – הוא מאבק סקטוריאלי באופן מובהק ומוצהר. זה המאבק של מעמד הביניים. מוביליו לא מתנכרים למאבק של המעמדות הנמוכים יותר, אבל הם באופן מוצהר מבדלים את המאבק הזה ממאבקים אחרים, של אנשים שמצבם הסוציו-אקונומי טוב פחות.

וזו עלולה להיות נקודת השבר של המאבק.

***

אחת השאלות המרכזיות שחוקרי מדינות רווחה שואלים את עצמם היא מדוע מדינות רווחה שונות זו מזו. למה בשבדיה יש דגש כל כך חזק על אוניברסליות, שנעדר ממדינות אחרות? למה בגרמניה מדינת הרווחה היא כל-כך מפולחת, ומעניקה שירותים שונים לשכבות שונות? למה בארה”ב, הטבות למי שאיננו עני מרוד נחשבות לחילול הקודש?

לשאלה הזו, כמו לכל שאלה במדעי החברה, יש מגוון רב של תשובות. אבל אחת התשובות המשכנעות ביותר, והמקובלות ביותר, היא העמדה של גישת ‘משאבי הכוח’ (Power Resources).

הגישה הזו פותחת בהצבעה על העובדה הפשוטה, לפיה התחזית של מרקס – לפיה הפרולטריון יהפוך לרוב וישתלט על הדמוקרטיה הפרלמנטרית בכוח האצבע – פשוט לא התממשה. בשום שלב בהיסטוריה, הפרולטריון במובנו הקלאסי – פועלי התעשייה – לא היווה יותר מ-50% מהאלקטורט.

לכן, מה שהשפיע על עיצוב מדיניות הרווחה היה הבריתות הפוליטיות שכרת מעמד הפועלים. בגרמניה, ביסמארק יסד דפוס של ‘הפרד ומשול’ – הטבות שונות לכל סקטור וסקטור, שגרמו לסקטורים השונים להיאבק זה בזה על הטבות, במקום להתאחד כדי לדרוש הטבות מאוחדות. בארצות הברית, מעמד הפועלים לא הצליח לכרות שום ברית משמעותית, שתעזור לו לאיים על השלטון – ונשאר חסר הטבות כמעט לחלוטין. בשבדיה, לעומת זאת, מעמד הפועלים הצליח לכרות שתי בריתות משמעותיות מאוד – בהתחלה עם האיכרים העצמאיים, ואחרי ששיעורה של החקלאות ירד, עם מעמד הביניים.

הברית הזו היא שגרמה להקמתה של מדינת רווחה אוניברסליסטית, שמעניקה הטבות נדיבות וזהות לכל שכבות העם. החינוך, הבריאות, הדיור – כל אלה ניתנו לכולם, גם למעמד הביניים וגם למעמד הפועלים. הם ניתנו באיכות טובה, שסיפקה את רצונם של מעמד הביניים, ובמחיר נמוך, שאיפשר למעמד הפועלים להגיע אליהם.

האופי הזה של מדינת הרווחה חיזק את הברית הפוליטית הזו, משום שלרוב המכריע של הציבור היה אינטרס מושקע במדינת הרווחה. כשכולם כאחד נפגעים מקיצוצים, כולם מתנגדים לקיצוצים. האפשרות של משחק 'הפרד ומשול’ – אקצץ לחרדים, כדי שהקיבוצניקים ישמחו, ובתגובה הממשלה הבאה תקצץ לקיבוצניקים כדי שהחרדים ישמחו – היא מאוד מוגבלת כאן, מכיוון שכל קיצוץ פוגע בכולם, ולכן נתקל בהתנגדות גורפת. זו, לפי הגישה הזו, הסיבה שמדינת הרווחה הסקנדינבית שרדה בצורה הרבה יותר מקיפה מכל מדינת רווחה אחרת.

***

ישראל לא הוקמה כמדינת רווחה אוניברסליסטית, וברוב המכריע של שנותיה לא תיפקדה ככזו. בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, הוקמה כאן מדינת רווחה נרחבת ונדיבה יחסית – אבל לא מדינת רווחה אוניברסליסטית. הוקמה כאן מדינת רווחה שנתנה הטבות דיפרנציאליות לקבוצות חברתיות שונות, במידה רבה של דמיון למודל הגרמני.

תחום הדיור הוא התחום הבוער כרגע, אז משם ניקח את הדוגמא: בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, שאלת הדיור הייתה השאלה הבוערת שעל הפרק. ואכן, המדינה התערבה באופן אקטיבי ונרחב כדי לתת מענה לבעיות הדיור של תושביה. אבל היא התערבה באופן שנתן פתרונות שונים, באיכות שונה, לקבוצות חברתיות שונות: האשכנזים במרכז קיבלו משכנתאות מסובסדות בנדיבות, שאיפשרו להם לקנות דירות טובות ואיכותיות. עבור תושבי המעברות ניבנו שיכונים, במה שלימים יהיה עיירות הפיתוח. ואילו הערבים – הם, כמובן, לא קיבלו כלום.

וזה היה המצב כמעט בכל תחום של מדיניות – באופן מוצהר, המדיניות הייתה שוויונית, אך בפועל תוכננה מדיניות שונה עבור כל קבוצה חברתית.

האסטרטגיה הזו התפוצצה למדינת ישראל בפרצוף בשנת 1971, כשלכמה צעירים מזרחים במוסררה נמאס שמתייחסים אליהם כאל אזרחים סוג ב’, והם הקימו את תנועת הפנתרים השחורים – תנועת המחאה החברתית המקיפה ביותר והמוצלחת ביותר שישראל ידעה מימיה. השלטון ניסה, אמנם, להכיל את המחאה ולהמעיט בערכה בהתחלה (‘הם לא נחמדים’) – אולם בעקבות המחאה הזו, התחיל מהלך ענק של הפיכת מדינת הרווחה הישראלית למדינת רווחה אוניברסליסטית אמיתית.

הנסיון הזה נמשך כמה שנים בודדות – המחמירים יאמרו חמש, המקילים יאמרו שמונה – וכלל שינויים מפליגים במדיניות הרווחה הישראלית. בין השאר, נחקקו אז חוק ביטוח אבטלה, חוק הבטחת הכנסה, קצבאות הילדים הפכו ל(כמעט) אוניברסליות, ועוד ועוד.

אלא שגם הנסיון האדיר הזה היה בגדר מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי. הוא פעל מול שתי מגמות שלא איפשרו לו לבוא לידי מיצוי: מצד אחד, מהלך עולמי של נסיגת מדינת הרווחה, ומצד שני, חשוב יותר, חוסר האמון והכעס של השכבות שהופקרו בידי מדינת ישראל בשנים הקודמות היה עמוק מכדי שתיקון כזה יספיק. בשנת 1977 המערך נזרק מהשלטון, ולמרות שזה לקח קצת זמן – הליכוד התחיל ליישם מדיניות חברתית ליברלית-שאריתית, וכעבור כמה שנים המערך הצטרף אליו בשמחה רבה.

****

בחזרה להיום – אם אנחנו רוצים ניו דיל, כניסוחו המצויין של נדב אייל, ניו דיל שיחזיק לעשורים, שישנה את דפוס התנהלותה של מדינת ישראל – הניו דיל הזה חייב לכלול את כל שכבות החברה.

כן, הדרישה להתערבות ממשלתית בנושאי דיור היא מוצדקת מאין כמותה. כן, מחאת העגלות היא הכרח, לא היום אלא לפני עשור. כן, גם השכר של הרופאים צריך לעלות.

אבל זו מחאה צרה מדי, וסקטוריאלית מדי. צריך לשים על השולחן גם את השאלות שמטרידות את מי שמרוויח פחות מהשכר החציוני במשק (בערך 6,000 ש”ח). כן, צריך לדבר גם על העלאת שכר המינימום. צריך לדבר על האיום בהשבתה של תוכנית ויסקונסין. צריך לדבר על העלאת קצבאות הילדים והבטחת הכנסה. כל הנושאים האלה חייבים להיות חלק מהמחאה, כדי שהיא תצליח. גם אם יהיו כמה אנשים שפחות יאהבו את הכיוון הזה.

23 Responses to “סולידריות כאסטרטגיה פוליטית”

  1. במילה אחת – פוסט מעולה.

  2. יניב הגיב:

    אכן מעולה. הניסיון בישראל מראה כי קצבאות לעניים הן קצבאות "עניות". קצבאות אוניברסליות, כמו קצבת ילדים, שומרות על ערכן או עולות, וקצבאות לעניים כמו הבטחת הכנסה הולכות ונשחקות.

  3. אלעד הגיב:

    נדב – הניו-דיל חייב לכלול את החרדים, הערבים וההשקעות בשטחים – ×–×” המפתח ושם הכסף הגדול.

    • נדב הגיב:

      אם אתה מדבר על התנחלויות, חרדים וערבים כעל סיבה למצבה של מדינת הרווחה – אין לי אלא לחלוק עלייך בחריפות. הסיבה למצבה של מדינת הרווחה נעוצה בעובדה שלוקחים פה מעט מאוד מיסים ממי שיש לו (מעט מיסים על בעלי ההכנסות הגבוהות, על חברות, על ההון, ועוד), ולכן למדינה אין מה לחלק.
      ספציפית לגבי חרדים וערבים – אני חושב שהם לא חלק מהבעיה, אלא חלק מהפתרון הרצוי שאני מתחיל לשרטט כאן. את הבעיות (המאוד שונות) של שני המגזרים האלה, אפשר לפתור בעזרת צעדים שונים של מדיניות רווחה אוניברסליסטית.
      ולגבי ההתנחלויות – אני חושב שצריך ×”×™×” לפנות אותן לפני כמה עשורים. אני גם חושב שעכשיו כבר מאוחר מדי. אבל ×–×” ויכוח אחר. המצב הכלכלי של הישראלים הוא לא תולדה של חוסר משאבים, אלא של החלטה פוליטית.

      • אלעד הגיב:

        לגבי חרדים וערבים אני מדבר על כוח העבודה – ברור שהם חלק מהפתרון אבל גם מהבעיה (נגיד מישהו שבוחר לחיות בעוני ולהסתמך על קצבאות – זו בעיה).

        לגבי ההתנחלויות או ליתר דיוק הפרדות (בדרך כזו או אחרת) מהאוכלוסיה הערבית בשטחים – אם אתה באמת חושב שמאוחר מדי אז כל הניו-דיל לא יעזור, אפשר לכבות את האור.

        • נדב הגיב:

          שיעור אי-העבודה של חרדים ושל נשים ערביות הוא, לטעמי, לא חלק מהבעיה אלא סימפטום של הבעיה, שהיא שוק עבודה משולח-רסן.

          לגבי ההתנחלויות – הפואנטה היא שזה דיון נפרד. מדינת ישראל אמנם הוציאה הרבה כסף על ההתנחלויות, אבל ביחס לסכומים שאנחנו מדברים כאן, שעברו מהמעמדות הביניים ומטה לבעלי ההון, מדובר על סכומים זניחים. ×–×” יכול לשפר את המצב, ×–×” לא יביא לפתרון.

          • אילן הגיב:

            תיקון אחד לגבי הכסף להתנחלויות, במידה ומה שהמדינה העבירה לOECD נכון הרי שהסכום הרישמי שמדינת ישראל (ללא הוצ' ביטחון) עמד בשנת 2007 על 11% מתקציב המדינה.
            אני לא סגור על מה היה התקציב בשנת 2007 אבל הוא היה מעל 300 מיליארד שק"ח מה שמעמיד את תקציב ההתנחלויות על 33 מיליארד לפחות. כחצי העלות המופרכת שמשרד האוצר זרק כעלות הדרישות.

            אם כבר הסכומים הזניחים הם דווקא המיסים שהעשירים לא משלמים, כי גם אם ימוסו כל המאיון העליון במיסוי משמעותי גבוה יותר, ואפשר להוסיף מיסי ירושה, וגם מיסים על חברות (ע"ע טבע) עדין זה לא יהיה יותר ממילארד או שניים בודדים. לעומת העשרות הרבות שמושקעים בהתנחלויות.

            http://www.o139.org/2011/07/blog-post_28.html

          • נדב הגיב:

            ×”-11% האלה הם חסרי משמעות, מכיוון שהם כוללים את כל ההשקעות בשטחי יהודה ושומרון – כולל למשל, השקעות בבתי ספר ובמרפאות קופ"×—. מכיוון שלפי אותו דו"×— בדיוק, 11.5% מאוכלוסיית ישראל נמצאת בשטחים שנכבשו ב-1967, ×–×” פרופורציונלי.

            הכיבוש כולל בתוכו רווחים לישראל, וגם הפסדים. אם אנחנו רוצים לעשות חשבון כלכלי, הוא צריך להיות ארוך ומורכב הרבה יותר מ'שיעור התקציב שמושקע בשטחים'.

            ולגבי המיסוי – אחוז אחד במס חברות שווה מיליארד שקל. אתה רוצה לעשות את החשבון שוב?

  4. "האשכנזים במרכז קיבלו משכנתאות מסובסדות בנדיבות, שאיפשרו להם לקנות דירות טובות ואיכותיות. עבור תושבי המעברות ניבנו שיכונים, במה שלימים ×™×”×™×” עיירות הפיתוח… האסטרטגיה הזו התפוצצה למדינת ישראל בפרצוף בשנת 1971, כשלכמה צעירים מזרחים במוסררה נמאס שמתייחסים אליהם כאל אזרחים סוג ב’" – המממ… אתה יודע איפה ×–×” (ומה ×–×”) מוסררה? לא בדיוק עיירת פיתוח בפריפריה. איך בדיוק הגיעו לשם כל אותם צעירים מזרחים מעיירות הפיתוח?

    • נדב הגיב:

      אתה יודע, פוסט. אין ממש מקום להרחיב.
      נכון, דיור ציבורי באיכות נמוכה היה לא רק בעיירות פיתוח בפריפריה, אלא גם בשכונות בחלקים הפחות-טובים של הערים הגדולות. וזה בדיוק מוסררה, נכון ל-1971.
      נכון לארבע שנים לפני כן, זו גם הייתה שכונת גבול.

  5. […] אם אנחנו באמת רוצים חוזה שרלוונטי לכולם, אנחנו צריכים סולידריות כאסטרטגיה פוליטית. המאבק ×”×–×” יכול להצליח רק אם הוא יתבסס על סולידריות בין […]

  6. […] היא לא מהפכה חברתית. היא לא קריאה לסולידריות (כמו שהראה גם נדב). במקום לטעון: "אם מצבנו רע כל כך, רק דמיינו את מצבם של […]

  7. מרק ק. הגיב:

    נדב תהיה רציני פעם אחת ובמקום לנפנף ביידיים תציע משהו. בוא תגיד לנו אילו מיסים אתה רוצה להטיל, ואיך אתה רוצה לחלק אותם ומה אתה חושב שצריך לעשות בשביל לפתור את "בעית" מחירי הדירות/שכירות.

    זה מאוד יפה שיש בסקנדינביה חברת רווחה אוניברסלית, אבל האם באמת אין קשר לזה שהאוכלוסיה שם הומגונית מבחינה תרבותית? האנשים האלו שעושים קמפינג ברוטשילד הרי יקבלו התקפת אמוק אם תסביר להם שמצוקת הדיור שלהם שולית לעומת מצוקות הדיור במגזר החרדי (שהממשלה עוזרת לו) והערבי (בו הממשלה כלל לא נוגעת). איזו ברית אתה יכול לראות בדיוק בין אנשים שהאחד חושב שהשני מנצל אותו?

    אתה יכול להגיד שצריך להיות "X", אבל במשטר דמוקרטי אתה לא יכול להתעלם מכך שודאי היו סיבות רציונליות שגרמו ליצירת "Y", כלומר אם אתה רוצה להגיד משהו פרקטי ולא רק תיאורטי.

    • נדב הגיב:

      מרק, תהיה רציני פעם ותטרח לנסח טיעון אחרי שקראת את הפוסט והתגובות.

      רוצה מקורות: בבקשה. העלאת מס חברות, במהלך הדרגתי, בכ-10%, לרמה המקובלת באירופה. העלאת הרף העליון של מס הכנסה. העלאת המיסוי על ההון לצורותיו לרמה של המיסוי על העבודה. זו התחלה, אבל זה לא הכל.

      לגבי סקנדינביה: שבדיה לא הומוגנית, וגם פינלנד ודנמרק לא ממש. היחידה שאפשר להגיד עליה את זה היא נורווגיה.

      • מרק ק. הגיב:

        אני רציני, היום קראתי מאמר על הטלת מס ירושה כאילו שאנשים זקנים לא שילמו מספיק מיסים בימי חייהם, אז זה מאוד נחמד שאחרי שההורים שלי ששלמו עבור כולם ולא קיבלו כלום מהמדינה הם אפילו לא יוכלו להוריש.

        אבל זה אחלה מס ירושה ומס חברות ומס על עשירים, אבל כמה כסף אתה תאסוף מהמיסים האלו ולמי תחלק אותו?

        סולידריות היא דבר סימטרי, מאיפה אתה רוצה שתבוא הסולידריות של יוצאי הצבא שלא יהיו להם יותר מ3 ילדים השוכרים דירה בתל אביב עם האורטודוקסים והערבים שכל אחד מטעמיו הוא שונא את התלאביבים, לא תורם דבר משמעותי למדינה אבל אף פעם לא מתבייש לקבל ממנה כסף בשביל שמונת הילדים שלו?

        בוא נזכיר לך עובדה קטנה על האנשים הס"ד בישראל והפרגון שלהם לשכבות העניות – יחימוביץ התנגדה להטלת מס על ליסינג, פרץ התנגד להטלת מס על קרנות השתלמות, אז אולי לפני שקוראים לאנשים אחרים "סקטוריאליים" כדי לאנשי הס"ד לפשפש מעט בנפשם ולבדוק האם הם אינם סקטוריאליים.

        וזה חוזר לטענה שלי, ישראל מחולקת סקטוריאלית בצורה שונה משבדיה שבה יש מיעוט נורבגי ונורבגיה עם המיעוט השבדי שלה, ויותר גרוע לאף סקטור אין רוב. יש סיבה למה מדינת הרווחה בישראל היא שאריתית ההתעלמות מהסיבה הזו לא עוזרת בכלל להקמת מדינת רווחה מסוג אחר.

        * לפי ויקיפדיה בשבדיה יש 85% שבדים אתניים ו5% פינים. בנורבגיה לפי הCIA יותר מ90% נורבגים אתניים. לגבי דנמרק לא מצאתי נתונים, אבל 95% הם נוצרים לותרנים שזה ודאי אומר משהו.

        • אפרת הגיב:

          מס ירושה (פרוגרסיבי) הוא דרך למנוע ריכוזיות של ההון. תאר לעצמך כמה מסים יכולים היו להיגבות מהירושה של סמי עופר לדוגמה. זה לא ממש מסובך להטיל מס רק על ירושה מעל סכום מסוים, ואז ההורים שלך לא ישלמו כל כך הרבה.

  8. מעין הגיב:

    נדב, הטענות שלך ושל איילת כאילו מדובר במאבק סקטוריאלי ממש לא ברורות לי.

    בדרישות המוחים (למשל http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3526651,00.html) מופיעים בין השאר חינוך חינם מגיל שלושה חודשים, קידום הרפואה בפריפריה, תוספת תקנים למערך הרווחה, הפשרת חוק הדיור הציבורי והגדלת האכיפה על חוקי העבודה.

    אתה מוזמן להסביר איך אפילו אחת מהדרישות האלה מיטיבה רק עם מעמד הביניים או עם מי שמרוויח מעל השכר החציוני.
    המעמד הנמוך בפירוש מיוצג במחאה, לא רק בדרישות אלא גם באופן אישי, למשל בשכונת התקווה:
    http://www.calcalist.co.il/real_estate/articles/0,7340,L-3526234,00.html

    • נדב הגיב:

      בניגוד לאיילת,אני לא חושב שהמאבק ×”×–×” הוא מאבק סקטוריאלי של המעמד הבינוני – אני חושב שזה מאבק שיש בו הרבה זרמים והרבה גישות, חלקן מושכות לכיוון הסקטוריאלי וחלקן לכיוון האוניברסלי. בפוסט ×”×–×” אני מסביר למה צריך לאמץ את הכיוון האוניברסלי.

      • מעין הגיב:

        זה לא מה שמשתמע מהמשפט הזה בפוסט שלך: "אבל זו מחאה צרה מדי, וסקטוריאלית מדי. צריך לשים על השולחן גם את השאלות שמטרידות את מי שמרוויח פחות מהשכר החציוני במשק (בערך 6,000 ש”ח)."

        השאלות האלה מככבות במיקום מרכזי ברשימת דרישות המוחים ונמצאות על השולחן. לכן, לדעתי, הכיוון של המחאה הוא לא סקטוריאלי.

  9. nir.angela -m הגיב:

    פוסט מעולה- המחאה אולי לא סקטוריאלית אבל לא מספיק מדגישה את נרחבותה, ובעיקר הנציגים בממשלה מעדיפים להתייחס אליה כאל המחאה של מעמד הביניים והפתרונות לצערי עלולים לבוא מהמקום הצר הזה

להגיב על ללא אליבי - העם דורש צדק חברתי? לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

971054 דפים נצפים, 60 היום
318866 ביקורים, 44 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏