הרהורים של אבא

זאת הבעיה כששוכחים איך זה להיות ילד. בגלל זה צריך לנצור את הזכרונות טוב טוב ואני יכולה לספר לך שיש לי זכרון מהספר הזה, הוא היה אהוב עליי במיוחד בגלל הציורים, היתה להם משיכה מהפנטת, לכל מה שהזכרת, לצבעים ולקומפוזיציה. זה היה ה-דבר ה-אמיתי, בלי זיופים.

מעניין מאד מה שאת אומרת. זכרתי במעורפל שיש דעה כמו שלך, אבל אני בכנות לא מבין למה אנשים מחזיקים בה. האם יכול להיות שאת נהנית מהטקסט הנפלא עד כדי כך שלא נתת לציורים להפריע?

בתור ילדה הציורים משכו אותי ורק אחרי זה הטקסט (שהיה לנו גם בתור תקליט) כי כשאתה ילד אתה "קורא" את הספר דרך הציורים, אתה עוד לא מכיר מילים ואותיות. לא רק שהציורים לא הפריעו הם גרמו לי לאהוב את הספר. (ברור שאם הסיפור לא היה טוב אז לא הייתי אוהבת את הספר)

יש גם אופציה אחרת. בתור ילדה שלא יודעת לקרוא לא ראית את הטקסט, לכן הציורים שהם יצוג שלו, אמנם יצוג אומלל, אבל של טקסט נהדר ודמויות חיות, נראו לך נהדרים.

נתאי,
הילדים אוהבים את סגנון הציור הזה. הוא נראה כמו משהו שעם קצת מאמץ אפשר להגיע אליו, לא כמו משהו שאין שום סיכוי להגיע אליו.
אם זה מנחם אותך, ט. כרמי עבר לחיות תחת זכוכית מגדלת לאחר שאישר את הוצאת "מיץ פטל", ורק אהבת הילדים והמכירות המדהימות והרציפות הוכיחו שהוא ידע מה הוא עושה והבין ילדים - ואילו המו"ל לא.

מורין - זו גישה מעניינת שבאמת לא חשבתי עליה. עד עכשיו ייחסתי את ההצלחה המדהימה לטקסט בלבד, וראיתי את זה כהוכחה שאפשר להצליח גם עם ציורים לקוים. יש פגם בטיעון שלך והוא שמי שקונה ספרי ילדים אלו ההורים ולא הילדים. אבל יכול להיות שההצלחה אצל הילדים שכנעה את ההורים לקנות. תודה על הכיוון הנוסף. ללא ספק זו סוגיה מורכבת.

למעשה, המכירות קפצו כשהילדים שקראו את זה כילדים התחילו לקנות את זה לילדיהם… תופעה ידועה בספרות הילדים.

את זה אני דווקא מבין. כנראה שכל עניין הצלחת ספר ילדים הוא קשה מאד לניבוי ומורכב מאד מאד.
גם אני קורא לילדים שלי בעיקר ספרים שקראו לי. זה הכי כיף…

[...] הפוסט השלישי בסדרת "מיץ פטל". קדמו לו זה וגם זה. תודה למרמיט שהעלה את הנקודה, והוביל אותי לדיון [...]