ולנמרוד ברנע ודומיו רק אומר ששנאתכם לציונות ולארץ ישראל אינה מקדמת את השלום עם הערבים אלא רק מנציחה את המלחמה. וכשמלחמה היא מצב קבוע תמיד ישנה הסכנה שהיא תסתיים בחיסולו הפיזי או המנטלי של צד אחד על חשבון הצד השני. לכן העמדות השוללות את הציונות או את הכיבוש הן עמדות שמשמשות דלק להמשך המלחמה.

אין בצד הערבי פלסטיני שרוצה 'השלמה' (אסלאם) עם הצד היהודי פלסטיני, אלא בדרך של ג'יהאד ואיסלום היהודים או גירושם מארץ ישראל. מטרת הערבים בארץ ישראל היא להקים "פלסטין אחת" במקום בו היו ישראל וירדן. 'הגדה במערבית' הם לא שיטחי הכיבוש הירדני של 1949 אלא כל השטח שבין הנהר לים. וערביי פלסטין רוצים לשלטות בשם אללה על כל פלסטין, המערבית והמזרחית, היא ירדן של ימינו. אל תשכחו שערפאת ניסה להפיל את המלך הזר מבית המלוכה ההאשמי הסעודי בין 1968 ו-1974 (כולל הקטל ההדדי הגדול בספטמבר השחור של 1970 וגירוש מחבלי הפתח לסוריה וללבנון). מבחינת המוסלמי, אין מקום לישות שאינה מוסלמי ב'דאר אל אסלאם'. ואנחנו נמצאים בשיטחים המוגדרים על ידי ערביי פלסטין "בית האסלאם" ומטנפים אותו בעצם קיומנו כאן בעם ומדינה.

נסיגה מיו"ש היא העלאת קורבן שווא לרצון הערבים הפלסטינים להשמידנו והשתתפות במשחק שלהם לפי הכללים שלהם. החשיבה שזה יוביל לשלום ולהשלמה (ויש בתרבות האסלאמית הבדל בין השניים) היא תמימה ומשכרת. וגם משקרת. לא זו הדרך לפתור את הסכסוך בין המוסלמים (והנוצרים כאן רק נגררים בחלקם בלית ברירה אחריהם – למשל: עזמי בשארה. כאשר רוב הנוצרים שומרים על צפונות ליבם שמא תבוא נקמת המוסלמים בהם) לבין היהודים. אנחנו חייבים לחזור לנקודת ההתחלה ולנסות לפתור משם את הבעיה. בעיה שהוחרפה והוקצנה בעיקר בגלל שני פרמטרים: ההקצנה האסלאמית במאה האחרונה, והשפעת הקולוניאליזם האירופאי על החברות השיבטיות במזרח התיכון במאה האחרונה.