הציוץ הבא של רועי צ'יקי ארד גרם לי לחשוב, סדרת מחשבות קצרה, בה הייתי רוצה לשתף אתכם.

מהי בעצם שנאת חרדים? במה היא נבדלת משנאת נשים או ערבים?

החרדים שינו את הופעתם כל כך, במכוון שלעיתים יש לנו נטייה לשכוח שהם בסך הכל אזרחים ישראלים יהודים רגילים. לחרדי יקחו בדיוק שעתיים לגלח את הזקן והפאות שלו, לשים חולצת טי ולנסוע לתל אביב, והוא יכול להפסיק להיות חרדי.
חרדיות היא בעצם נורמה חברתית, דפוסי התנהגות, דפוסי לבוש ואמונה. האדם, ואנחנו נוטים לשכוח זאת, הוא יצור חופשי, ויכול להתנער מכל אלו בכל עת שיחפוץ. לכן אני נוטה לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות של חרדים שהם יהיו בעתיד הרוב במדינה. כי אדם שנולד חרדי לא חייב גם למות חרדי. מה שאי אפשר לומר על ערבי, שלא משנה כמה פעמים הוא ייתגלח ויחליף בגדים, הוא עדיין ישאר ערבי, או על אישה. מניסיוני העשיר בתנועה הקיבוצית מערכות אינדוקטרינציה, אימתניות ככל שיהיו, הן בעלות כח מוגבל בלבד על הצעירים, במיוחד במציאות חברתית משתנה במהירות.

חרדי לשעבר

ההנחה הזו, כאילו החרדים הם גוף מונוליטי שלא נתון לשינוי נוחה לכולם: לחילונים נוח יותר לשנוא אותם כך. לחרדים זה מחמיא לחשוב שילדיהם ילכו בדיוק בדרכם, ושהחברה השמרנית שבנו תשאר לנצח, וככה הם יכולים להשוות את מתנגדיהם לאנטישמים וצוררים למיניהם, למרות שהביקורת היא לא על יהדותם. גם על התנועה הקיבוצית בזמנו נמתחה ביקורת רחבה ביותר סביב נושא האונס בשומרת. הקיבוצניקים טענו להגנתם שמדובר במקרה יוצא דופן, ושהאנסים לא מייצגים את כל התנועה הקיבוצית. הם כמובן צדקו, אך באופן חלקי בלבד.כי באמת הייתה בעיה של השתקת מקרים דומים בקיבוצים לאורך שנים.

בהקשרים של הדרת נשים, ההתנגדות לחרדים, כקבוצה שמנהיגיה לא טורחים להתנער מהתופעה במקרה הטוב ומעודדים אותה במקרה הרע, היא סופר לגיטימית, עד שיתנערו מאותם חלקים ויפעלו לביעור הנגע. אותם כללים, אגב חלים גם על מתנחלים ותופעת הפוגרומים המכונים בלשון מכובסת "תג מחיר".

אחת השאלות שאני שואל את עצמי שוב ושוב היא, למה בישראל לא הייתה בעשורים האחרונים רפורמה במדיניות כלפי משפחות, שמאפשרת יצירת איזון בין עבודה ומשפחה?

תאמרו, שאלה אידיוטית. מדינת הרווחה הישראלית לא הלכה לכיוון של הרחבת מדינת הרווחה בשום תחום, אז למה דווקא בתחום הזה? אלא שבראייה השוואתית, ניתן היה לצפות לשינוי.

ישראל, הרי, איננה יחודית בתפנית הניאו-ליברלית שעשתה מדיניות הרווחה שלה בעשורים האחרונים (גם אם בישראל, התפנית הזו הייתה קיצונית יותר מברוב מדינות הרווחה). המעבר ממדיניות סוציאל-דמוקרטית למדינות ניאו-ליברלית אפיין את כל מדינות הרווחה, במידה כזו או אחרת.

אלא שהמעבר הזה – בישראל ובמדינות אחרות – איננו (רק) בגדר 'צמצום' אלא בגדר 'שינוי'. תכניות רבות אמנם קוצצו – בעיקר תוכניות אוניברסליות ורחבות, מחינוך חינם ועד דמי אבטלה. אבל לצידן, יש גם תכניות שהורחבו, ולעתים הושקעו בהן סכומים גדולים מאוד. דוגמא בולטת אחת היא תוכנית רווחה לעבודה – או בשמה הישראלי, תוכנית ויסקונסין. דוגמא בולטת אחרת היא תכניות המיועדות לאיזון בין עבודה ומשפחה. ברוב מדינות הרווחה, חלו מאז שנות ה-90 רפורמות משמעותיות בחופשת הלידה, במבנה ובמימון מעונות היום, ובהסדרת שעות העבודה של הורים.

ישראל עונה לדפוס הזה בדיוק – צמצום מצד אחד, הרחבה מצד שני – למעט העובדה שמדיניות משפחתית פשוט לא קיימת בשיח הפוליטי בישראל (לפחות לא עד מאבק העגלות). ועד היום, לא הצלחתי למצוא תשובה טובה לשאלה – למה.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס של ועדת המחקר של האגודה הסוציולוגית העולמית שעוסקת במדיניות חברתית. היה מרתק, ונקווה שנספיק לכתוב עוד פוסטים על דברים מעניינים ששמעתי שם, אבל בהקשר של הדברים שנאמרו קודם – עניין אותי המחקר של טימו פלקנשטיין וסויון לי^[1] שעסקו בדיוק בשאלה מה התנאים הפוליטיים שמאפשרים רפורמה במדיניות כלפי משפחות – תוך שהם חוקרים את המקרים של שבדיה, בריטניה, גרמניה וקוריאה. הם פוסלים אפשרויות כמו מספר הנשים בפרלמנט או בממשלה, החוזק של איגודי עובדים או של ארגוני נשים ושלטון של מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ומגיעים למסקנה מפתיעה: בארבעת המקרים שנבדקו, רפורמה במדיניות כלפי משפחות הגיעה כתוצאה של מודרניזציה של מפלגה.

התיאור דומה בצורה מפתיעה^[2] מפלגה שהפסידה באופן עקבי בבחירות, ונחשבת למפלגה מאובנת ומיושנת, מחליטה שנושא המדיניות כלפי משפחות הוא הנושא שיכול לשקם את תדמיתה בעיני הקהל העירוני הצעיר, ובעיקר בעיני נשים צעירות. היא מאמצת את הנושא בתור נושא מרכזי במצע הבחירות שלה, זוכה בבחירות ומיישמת רפורמות משמעותיות בתחום. זה קרה עם הלייבור בבריטניה, ובמפתיע – גם עם המפלגה השמרנית בקוריאה ועם הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה. כלומר, גם מפלגות שמרניות וימניות יישמו מדיניות מרחיבה כלפי משפחות, ככלי לזכות בבחירות.

בעקבות המחקר הזה, אין לי אלא להציע למנצח בפריימריז של מפלגת העבודה – יהא אשר יהא – לאמץ את הדפוס הזה. אם מפלגת העבודה תדע להציע למשפחות צעירות בישראל אופציה שתאפשר להן מצד אחד לקיים משק בית שוויוני, מצד שני לספק טיפול הולם לילדים שלהן, ומצד שלישי לא להיות נתונים תחת לחץ בלתי פוסק לאזן בין העבודה לבין חיי המשפחה – גם הציבור בישראל ירוויח, וגם מפלגת העבודה תקבל הזדמנות לחזור להיות רלוונטית.

בשיח הישראלי סביב הנכבה – שיח שסוער כמותו לא היה בעשורים האחרונים – עולה שוב ושוב הטענה ‘אבל אף אחד לא מציע כלום לפליטים היהודים’ (למשל, במאמרו המביך של רונן שובל). כלומר, גם העולים מארצות האסלאם הם פליטים, ובמשתמע (ולא תמיד במשתמע) – מכיוון שלנו יש פליטים ולהם יש פליטים, כנראה שאנחנו פיטים ואפשר לשכוח מסיפור הפליטות.

הסיפור הזה מרגיז. הוא מרגיז כי הוא חוטא לאמת, הוא מרגיז כי הוא חוטא לצדק, והוא מרגיז אותי אישית, כדור שני לפליטות-לכאורה הזו, כי הוא מנוגד לסיפור העלייה של סבא שלי באופן בוטה ומעליב.

רוב הסיפורים האלה התרחשו במזרח אירופה. לפליטים האלו אנחנו קוראים ‘העלייה הראשונה’ עד ‘העלייה החמישית’, ואנחנו מעריצים אותם כאנשים אידיאולוגיים שעלו מתוך מחויבות לציונות.

בארצות האסלאם, היו אמנם מקרים לא מעטים של פרעות ביהודים, אבל היקפן היה קטן משמעותית מהפגיעות ביהודים באירופה (גם אם נשים רגע את השואה בצד), והן כמעט אף פעם לא גרמו לבריחה של יהודים, בניגוד למצב באירופה.

אתמקד כאן בסיפור של יהודי מרוקו – מחד, הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם, ומאידך – המקור של הסיפור האישי שלי. במקומות אחרים קרו דברים אחרים, חמורים יותר או פחות – אבל דיון מדוקדק בכל אחד מהם חורג בהרבה ממסגרת פוסט זה, ויאלץ להידחות. אך מכיוון שהטיעון שאני יוצא נגדו לא טורח לעשות את ההבחנה הזו – כי הרי מה זה משנה מאיזו ארץ הם עלו, כולם שחורים – אני ארשה לעצמי את ההתמקדות, ואשאיר לאחרים את שאר הארצות.

את הסיפור של יחסי מוסלמים-יהודים ושלטון-יהודים במרוקו במאה העשרים צריך להתחיל במשטר וישי. מרוקו, שהייתה מדינת חסות צרפתית, נפלה תחת הכיבוש הנאצי באותה עת שבה נפלה תחתיו צרפת. אך בניגוד לצרפת – או לכל מדינה אחרת באירופה – המלך מוחמד החמישי עשה מאמצים עילאיים למנוע את החלת חוקי הגזע במרוקו, ואת בידודם של יהודי מרוקו בגטאות – מהלך שהצליח, ומנע את הסבל (ולעתים, את ההשמדה) שהיו חלקם של היהודים בשאר מדינות צפון-אפריקה שהיו בשליטה צרפתית או איטלקית.

לאחר המלחמה (ועדיין – תחת שלטון צרפתי) – אמנם הייתה החמרה במצבם של היהודים, והיו מספר פוגרומים בשנים 48-51. אלא שפוגרומים אלו לא גרמו להגירה משמעותית – רק כ-10% מהיהודים היגרו בעקבות הפוגרומים. ההגירה המאסיבית ממרוקו – לצרפת ולישראל – החלה עם תחילת תהליך קבלת העצמאות המרוקאית, בשנת 1954, ולאחר שאותו מוחמד החמישי הבטיח – וקיים – שוויון זכויות מלא ליהודים בארצו.

חסן השני, בנו של מוחמד החמישי, ממשיך את יחסו של אביו ליהודים. הוא מזמין את יהודי מרוקו לשוב לארצם, ולמיטב ידיעתי ההבטחה הזו קוימה, לפחות לגבי מספר קטן של יהודים שביקשו לשוב. היהודים שנותרו במרוקו נהנים משוויון זכויות מלא ומשגשוג כלכלי.

• היחס השלילי ליהודי מרוקו לא היה בעת שמרוקו הייתה עצמאית, אלא בעת שהייתה פרוטקטורט צרפתי. כך שאם צריך לדרוש ממישהו פיצויים, זה מהצרפתים.
• ההגירה המשמעותית ממרוקו לא הגיעה בעקבות יחס שלילי ליהודים, אלא להיפך – בעקבות הבטחת זכויותיהם, כולל זכות ההגירה.
• יהודים יכולים לשוב למרוקו כיום, ולקבל חזרה את אזרחותם – דבר שלא ממש מסתדר עם הנראטיב של הפליטות.

כלומר, לקרוא להגירה של יהודים ממרוקו בשנים 1954-1958 ‘פליטות’ מעידה על אי ידיעת ההיסטוריה, אי הבנה של מושג הפליטות או – סביר יותר – על התעלמות מעובדות לצרכים פוליטיים.

ועכשיו – לצדק

סיפור העלייה של סבא שלי, דוד פרץ, הוא סיפור שונה מאוד מהסיפור שמספרים לנו ‘אם תרצו’. סבא שלי היה ראש הקהילה בבוג’אד, מרוקו, וניהל מערכת יחסים טובה עם שכניו הערבים. בעת הפרעות של 48-51, אותם שכנים הסתירו את היהודים מפני הפורעים (שהגיעו, לפי הסיפור, מחוץ לעיר).

בשנת 1956 הגיעו שליחי הסוכנות לבוג’אד. סבא, ציוני נלהב, הסכים מייד לעלייה. היו לו כמה תנאים – הוא, למשל, לא הסכים לדרישת השליחים שרק הצעירים והבריאים יעלו, והתעקש שהקהילה תעלה כגוף אחד, או כולם או אף אחד. בני הקהילה כולם מכרו את רכושם, למרות מחאות הערבים שלא רצו שיעזבו, עלו לאונייה והגיעו לישראל.

בניגוד לסבא השני שלי, שנאלץ לברוח מאימת הנאצים, ובניגוד לעלייה השנייה והשלישית, שבהן אנשים ברחו מחרבו של הקוזאק, סבא שלי עשה בחירה אידיאולוגית אמיתית, בחירה שבה העדיף את המעשה שפוגע ברווחתו החומרית, מתוך העדפה אידיאולוגית.

בדרך כלל, אנחנו ניטה לומר שבחירה כזו היא אידיאולוגית יותר מאשר מי שהעדיף את המסלול שקידם את רווחתו החומרית, כמו יהודי מזרח אירופה. אבל כנראה שהנטייה הזו מגיעה עד הנקודה שבה אנחנו צריכים לייחס מניעים אידיאולוגיים לאנשים שאינם אירופאים, ושם היא נעצרת. הם? אידיאולוגיה? מה פתאום! הם לא מסוגלים לזה!

אז לא, סבא שלי לא היה פליט. סבא שלי היה ציוני נלהב, שעלה לישראל מתוך אמונה בצדקת הרעיון הציוני (והיחס שקיבל מהציונות בתגובה הוא, כמובן, סיפור אחר לגמרי). לקרוא לו פליט זה להעליב אותו, ולהעליב את האידיאולוגיה שלו. רוצים לבקש פיצויים ומעמד פליטות? תבקשו מאוקראינה.

מי שנאלץ לברוח מביתו, עקב התנכלויות על רקע דתי או גזעי, והפסיד עקב כך את כל רכושו – אכן זכאי לפיצוי ולמעמד של פליט. אבל גם אם נניח שכל הפליטים האוקראיניים בישראל זכו לפיצוי, נשאלת השאלה – מי הסמיך את מדינת ישראל לדרוש את שמגיע למי מאזרחיה? אני יודע שאם סבא שלי היה משאיר במרוקו בית ורכוש, וממשלת מרוקו הייתה מביעה נכונות לתת פיצוי על הרכוש הזה, הייתי שמח לקבל אותו לידי, ואינני רואה שום סיבה שהוא יגיע לידי מדינת ישראל, כאיזה ערבון לטרייד עתידי עם הפליטים הפלסטינים.

פליטות היא מעמד אישי, לא מעמד לאומי. אם אדם נפגע עקב הפיכתו לפליט, צריך לפצות אותו – ולא את הקולקטיב שהוא משתייך אליו, במיוחד כשמדובר כאן על שני קולקטיביים כל כך אבסטרקטיים, ‘העם היהודי’ ו’מדינות ערב’. הרי לכאורה, הרכוש שהשאיר מאחוריו היהודי העיראקי שנמלט (לישראל או לארה”ב) אמור להתקזז עם הרכוש שהשאיר מאחוריו הפליט הפלסטיני מיפו. אבל למה, בעצם? איך העובדה שהמקביל העיראקי של האפוטרופוס הכללי זכה ברכוש של פליט יהודי, מפצה את הפליט הפלסטיני שחי במחנה פליטים ליד בירות (או ליד רמאללה)? הרי אפילו אין חפיפה משמעותית בין הארצות שבהן נמצאים רוב הפליטים הפלסטינים (הגדה המערבית ועזה, ירדן ולבנון), לבין הארצות שמהן הגיעו ה’פליטים’ היהודים (מרוקו, אלג’יר, עיראק, תימן). איך רכוש שנשאר בעיראק אמור לפצות מישהו שחי בירדן על הרכוש שהשאיר ביפו?

יש אינדיבידואלים שמוכנים לוותר על הרכוש שנטשו מאחוריהם לטובת מדינת ישראל? כל הכבוד. שיחתימו אותם על מסמך שאומר את זה, ידרשו את הרכוש מארץ המקור, וישתמשו בו כדי לפצות את הפליטים. חליפין כללי ועקרוני כזה פשוט לא עובד.

בעקבות המאמר שפרסם ריצ'רד גולדסטון בוושינגטון פוסט, התקשורת הישראלית ומערכת ההסברה חוגגות. "צריך לזרוק את הדו"ח לפח האשפה של ההיסטוריה', אומר לנו ביבי, וכל המקהלה מחרה-מחזיקה אחריו.

כולם, כמובן, מניחים שאזרחי ישראל לא ילכו לקרוא את המאמר המקורי של גולדסטון. אבל אתם, כמובן, תקראו אותו.

לא, באמת. לכו לקרוא. זה חשוב. וזה בסך הכל מאמר דעה בעיתון. 500 מילה בערך. לא דו"ח של 600 עמוד.

טוב, מכיוון שברור לי שרובכם לא קראתם, נסכם עבורכם את המאמר. כמובן שאין לכם דרך לדעת האם אני צודק או ביבי, מלבד קריאת המאמר המקורי – כך שאני ממליץ בחום לעשות זאת בכל זאת.

גולדסטון פותח את המאמר שלו באמירה החריפה – שצוטטה בכל מקורות התקשורת הישראליים – לפיה 'אם היה יודע מה שהוא יודע היום, דו"ח גולדסטון היה מסמך אחר'. אכן, אמירה חזקה ומשמעותית, שנשארת מעורפלת כי כמו שנראה בהמשך, הוא לא ממש מפרט מאילו טענות בדו"ח הוא היה נסוג.

הפסקה הבאה עוסקת בעובדה ש'הועדה העצמאית של האו"ם, בראשות השופטת מקגוון דייוויס, קבעה שישראל חוקרת את ההפרות שלה, והחמאס לא'. טענה נכונה, אבל כדאי לבדוק גם מה הועדה הזו אומרת על החקירה העצמית של ישראל – והועדה לא מאוד מרוצה ממנה, בלשון המעטה, כמו שמתאר אדם הורוביץ במונדווייס ו^[1] כלומר, המצב הוא שהחמאס לא חוקר הרג אזרחים, וישראל מנהלת חריגות כסת"ח. לא משהו שלא ידענו.

הלאה. הפסקה הבאה היא מופת של עמימות: היא מתחילה בטענה ש'ההאשמות שלנו על הרג אזרחים התבססו על העובדות שהיו לנו', עוברת לכך שהחקירות של הועדה העצמאית אישרו את הדיווחים האלה, ובסוף מאשרות שלא הייתה מדיניות של הרג אזרחים מצד ישראל. מצויין. רק שאף אחד מעולם לא טען שהייתה מדיניות מכוונת כזו, ובמיוחד – גולדסטון לא טען את זה בדו"ח המקורי (והוא לא אומר שהוא טען).

נדלג על כמה פסקאות פחות מהותיות (רוצים לדעת מה יש בהן? לכו לקרוא את המאמר המקורי!), ונגיע לפסקה מעניינת מאוד. אחרי הטחת האשמות (מוצדקת כנראה, אך לא רלוונטית ותמוהה) במועצת זכויות האדם של האו"ם, גולדסטון אומר שהסיבה שהדו"ח היה חריף כלפי ישראל היא שישראל לא שיתפה פעולה. האמירה הזו תמוהה – כזכור, גולדסטון עוד לא אמר לנו מה היה משתנה בדו"ח אם היה נכתב עכשיו – אבל אם היא נכונה, היא מהווה כתב אישום חמור כנגד כל מערכת קבלת ההחלטות הישראלית, וספציפית כנגד ליברמן, שהוביל את ההתנגדות לשיתוף הפעולה עם הדו"ח – שיתוף פעולה שהיה יכול, לכאורה, לשפר משמעותית את מצבה של ישראל.

כאן, הדו"ח עובר להטחת האשמות מוצדקות ולא מעניינות בחמאס, וכמובן לגינוי בלתי נמנע לטבח באיתמר.

אז מה היה לנו? לא הייתה אף אמירה שסותרת משהו שנאמר בדו"ח עצמו. האם דו"ח גולדסטון אכן היה נראה אחרת אם היה נכתב היום? יתכן, אבל מהמאמר הזה בכלל לא ברור איך. היו לנו בעיקר אמירות אפולוגטיות, שנראות כאילו נועדו לשכנע מישהו שגולדסטון הוא לא אנטי-ישראלי או אנטישמי – מלוות בפצצה שנזרקה בתחילת המאמר, שלא גובתה באסמכתאות בהמשכו.

הסיבה שחשוב להכיר את הדו"ח הזה, הוא שהוא מהווה עוד שלב בתהליך ההרסני של 'העולם כולו נגדנו'. הרי מהיום, כל מי שניזון מהתקשורת הישראלית יודע ש'בדו"ח גולדסטון כתובות שטויות', כי הרי 'גולדסטון בעצמו התחרט'. זה אפילו כתוב בכותרת המשנה בוואינט. מצד שני, כל מי שניזון ממקורות תקשורתיים אחרים, יחשוב שבדו"ח גולדסטון עדיין יש טעם.

ואז, הפער הזה, של 'העולם לא מבין אותנו', ו'אם הם רק היו מבינים, הכל היה בסדר', תפיסת העולם הזו כאילו אם כל העולם רק יראה את העובדות לאשורן, המצב יהיה סבבה – תפיסת העולם הזו מתחזקת. בדיוק כמו במקרה גדר ההפרדה – שבו כל העולם אמר לנו 'אל תבנו גדר מעבר לקו הירוק', והמסר המתווך שהגיע אלינו הוא 'אל תבנו גדר', שפרשנותו – 'תנו למחבלים להרוג בכם' – גם כאן, נוצר עוד פער בין תפיסת המציאות של הישראלים לתפיסת המציאות של שאר העולם, פער בעל פוטנציאל הרסני.

כתגובה למחאה העממית, ובעיקר לחזית של עיני-ברוש-בוחבוט, הודיעו שטייניץ ונתניהו שהם מבטלים את העלאת המס על הדלק, מורידים את מחירי המים והתחבורה הציבורית ומצטרפים למהלך להעלאת שכר המינימום, שיזמו ברוש ועיני. למעשה, נתניהו היה כה נדיב עד שהציע להעלות את שכר המינימום ל-5,000 ש"ח!

או לפחות,זה מה שהיה כתוב בכל העיתונים. בפועל, מי שהקשיב בעיון לדברים שאמר נתניהו במסיבת העיתונאים, יכול היה לשים לב שהמהלך שהוא הכריז עליו בתחום שכר המינימום היה מורכב הרבה יותר, ומועיל לעובדים הרבה פחות.

נתניהו לא אמר שהוא מצטרף למהלך הזה באופן שבו ציפו שיצטרף אליו – על ידי העלאת שכר המינימום בחוק, או למצער על ידי חתימה של שר התמ"ת על צו הרחבה של הסכם ברוש-עיני. מה שהוא אמר היה שהוא מסכים שצריך להעלות את המשכורות למי שמשכורת הברוטו שלו נמוכה משכר המינימום.

לכאורה, שני הביטויים האלו זהים, אך נתניהו הדגיש שהוא מתנגד להעלאת שכר המינימום למי שמקבל שכר מינימום, אך תוספות שונות לשכר מגדילות את שכרו. בכך הוא כיוון לאלו מעובדי המדינה המקבלים שכר מינימום, ובנוסף אליו גם גמולים והטבות שונים – הנפוצים בשירות המדינה, ומביאים את שכרם מעבר לשכר המינימום.

בעצם, העסקה שנתניהו מציע לעיני – תחת התחפושת של 'העלאת שכר המינימום'. העלאת שכר לדרגים הנמוכים ביותר בשירות המדינה* – ותמורתה, פישוט מבנה השכר, שביחד עם 'גמישות ניהולית' הוא שם קוד להחלשת האיגוד של עובדי המדינה ומניעת הטבות סוציאליות רבות שהעובדים בשירות הציבורי קיבלו במשך השנים. לא עוד תוספות על נסיעות מעבר למוגדר בחוק, תוספת על השכלה או ותק ושאר הטבות מהטבות שונות.

עיני, כרגע, ממולכד: הוא יודע שאסור לו בשום פנים להענות להצעה של נתניהו. אבל מצד שני, הוא יודע שהעם מבין את ההצהרה של נתניהו כ'העלאת שכר המינימום', ולכן העוקץ ניטל מהמאבק שלו נגד נתניהו.

* למעט עובדי הקבלן בשירות המדינה, שלא יהנו מההסכם הזה

פורסם במקור בעבודה שחורה

טלטלה במפלגת העבודה. עדיין קצת מוקדם לפרשנויות, לטעמי, אבל ננסה את כוחי בכל זאת: לא משנה מה יקרה הלאה, המפסיד הגדול הוא עופר עיני.

עיני בונה את מנהיגותו על מדיניות של הסדר קורפורטיסטי, קרי – ברית בין המעסיקים, העובדים והממשלה. כל הישגיו (לא שהם רבים כל כך), הושגו באמצעות הברית הזו – מחוק הפנסיה ב-2006, ועד ההסכם להעלאת שכר מינימום, לפני שבועות ספורים. הסכם שכר המינימום מראה גם מדוע ההסדר הקורפורטיסטי קרס בהתמוטטות רועשת – חתימתו של שר התמ"ת על צו הרחבה היא הכרחית לביצוע ההסכם, וברור שחתימה כזו לא תבוא כשבכיסא שר התמ"ת ישב פיון של מי שעיני כינה 'האהב"ל'.

מה שמותיר את עיני בסיטואציה מאוד בעייתית. הברית שלו עם שרגא ברוש לא תספיק כדי להביא לעוד הישגים – מכיוון שהסדר קורפורטיסטי לא יכול להישען על שתי רגליים, וזקוק לרגל השלישית של הממשלה כדי לתפקד.

מאידך, עיני גם לא יכול לאמץ את הפוזיציה של מזכ"ל ההסתדרות הלוחמני, שסוגר את השאלטר בתגובה לכל סכסוך עובדים. ראשית, משום שהתנהגות שכזו מנוגדת לכל האידיאולוגיה שבשמה פעל עד עכשיו. עיני ביסס את עצמו כמי שמשיג הישגים באמצעות משא ומתן, כדרך עדיפה על הדרך של המאבק. פנייה של 180 מעלות תאיין את כל הישגיו עד היום.

שנית, לא רק שהיא תאיין את הישגיו – היא תציב אותו כמפסיד בקרב הגדול של מנהיגי העובדים, בין הקו הלוחמני שהוביל עמיר פרץ לבין הקו הפשרני שהציב עיני. ברגע שעיני הופך להיות מנהיג הסתדרות לוחמני, הוא הופך להיות עמיר פרץ דמיקולו – ומפסיד בהתמודדות.

לבסוף, התייצבות של עיני כמזכ"ל לוחמני תחתוך את כל הבריתות שהוא כרת, בדגש על הברית עם שרגא ברוש. אם עיני ירצה למצב את עצמו כהמשבית הראשי של המשק, הוא יאלץ לעשות זאת על אפו ועל חמתו של ברוש – ובכל מקרה, היכולת של עיני לספק הישגים לברוש בלי קשרים בממשלה היא אפסית, ולכן הברית הזו גמורה.

לכן, לעיני אין ברירה אלא להוביל תקופה שקטה יחסית בראשות ההסתדרות – וזאת דווקא בתקופה שבה מפלגת העבודה הולכת (בשעה טובה באמת) לאופוזיציה, ותתחיל להשמיע את קולה ברמה. עיני ילך ויהפוך ליותר ויותר בלתי-רלוונטי, ככל שיחלוף הזמן.

אחת האבחנות המרכזיות שמרצים למדיניות חברתית עמלים על הבהרתן, היא כי בתחום הרווחה אין רק 'מעט רווחה' או 'הרבה רווחה' – יש סוגים שונים של מדיניות רווחה, שאינם שונים זה מזה רק בשאלת ה'כמה' אלא גם בשאלת ה'איך'. מבחינה זו, שר הרווחה יצחק (בוז'י) הרצוג הוא מתנה עבורנו המרצים – כדוגמה חיה לעובדה זו.

אודה ואתוודה – כשבוז'י נגרר, בועט ומצווח, ממשרד התיירות למשרד הרווחה, חשבתי שהוא יעביר את זמנו במשרד בחוסר מעש, עד שימצא את אפשרות הבריחה הראשונה. בפועל, הוא הפך לשר הרווחה הפעלתן ביותר בישראל לפחות מאז ימי אורה נמיר, בממשלת רבין השנייה. בוז'י מתגלה כשר פעלתן, שיוזם תוכניות רבות בתחום הרווחה. לא רק זאת, הוא אף המשיך לכהונה שנייה במשרד הרווחה – ויש להניח שזה נעשה מרצונו, או לפחות בהסכמתו.

אלא שהעובדה שהוא פעלתן, אין משמעותה שפעולתו טובה. כמו שפעילות אינטנסיבית של שר האוצר לא בהכרח תביא לשיפור במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל (ע"ע ביבי), או שפעילות אינטנסיבית של שר ביטחון לא בהכרח תביא לשיפור בבטחונם של האזרחים, כך פעלתנותו של שר הרווחה לא תביא בהכרח לשיפור ברווחתם של האזרחים.

מדיניות רווחה לא באה בצורה אחת ויחידה; יש דרכים רבות שבהן מדינות מספקות שירותי רווחה לאזרחיהן. לצורך דיוננו כאן, לא ניכנס לאבחנות הדקות בין סוגים שונים של מדיניות, ונתייחס רק לשניים: מדיניות רווחה סוציאל דמוקרטית היא, בהפשטה, מדיניות שבה רווחה נתפסת כזכות שהמדינה מחוייבת לספק לכל אזרחיה; במדיניות רווחה שאריתית (או ליברלית), לעומת זאת, רווחה נתפסת כחסד, שהמדינה מעניקה לאזרחיה שנכשלו בשוק החופשי – שהוא המנגנון הראוי לחלוקת משאבים.

מעקב אחר המהלכים שנעשים במשרד הרווחה בשלוש השנים האחרונות, מעלה כי שר הרווחה יצחק הרצוג מנהיג מדיניות של מדינת רווחה שאריתית. תפיסה זו מתטאת בתחומים רבים, אך שני העיקריים הם הפרטה של שירותים חברתיים ואבחנה בין עניים ראויים לבלתי ראויים.

שאלת ההפרטה נדונה לא מעט במקומות אחרים, ולכן לא נתמקד בה כרגע. נציין רק שהרצוג – על פי עדותו – הוא מאמין גדול בהפרטה של שירותים חברתיים. בהזדמנויות שונות חזר שר הרווחה בוז'י הרצוג על טענתו, כי אין סיבה שהמדינה תפעיל שירותים חברתיים, כל עוד היא מממנת אותם ומפקחת עליהם. כלומר, הרצוג אינו רואה בהפרטה חלקית של השירותים החברתיים רעה שיש לחיות איתה, עד יעבור זעם – אלא מודל ראוי לתפעול של מערכת רווחה. והרצוג גם פועל ליישום השקפת עולם זו, כמו שאפשר לראות בפרשת הפרטת המעונות לחוסים, אז שיתף פעולה עם ההפרטה למרות הבטחותיו הסותרות. שיאה של מדיניות זו היא, כמובן, התוכנית שהרצוג מתפאר בה להסדרת שוק עמותות המזון – תוכנית שמהווה הכרזה רשמית של משרד הרווחה שטיפול בחוסר בטחון תזונתי אינו מעניינה של המדינה.

ניאו ליברליזם והעניים הראויים

אמהות חד הוריות - קבוצה מסורתית של 'עניים לא ראויים'

הנקודה השנייה שציינתי – ההפרדה בין עניים ראויים ללא-ראויים – היא זו שדורשת הרחבה.

האבחנה בין עניים ראויים לבלתי ראויים מבוססת על התפיסה הליברלית שתוארה לעיל, לפיה כל אדם צריך להשיג את מחייתו בשוק העבודה. לכן, לפי תפיסה זו, העניים נחלקים לשניים: כאלה שאינם יכולים להשתכר כדי מחייתם, וכאלה שאינם רוצים לעשות זאת.

בקבוצה הראשונה אפשר למצוא את כל מי שהגורל התאכזר אליו ושלל ממנו את יכולת העבודה: קשישים, ילדים, נכים וכו'. לפי התפיסה שכאן, חברי קבוצה זו אינם אשמים בעוניים – ולכן על המדינה לסייע להם להיחלץ מעוניים.

בקבוצה השנייה אפשר למצוא את כל מי שכשיר לעבודה ואינו מצליח להיחלץ מעוניו. במקרה הישראלי, נראה בקבוצה הזו את החרדים, את הערבים, את האמהות החד הוריות ועוד. לפי התפיסה הליברלית, הסיבה שקבוצות אלו נותרות עניות היא אחת – עצלנותן וחוסר המוטיבציה שלהן לעבוד.

חסידי הגישה מתעלמים מהתנאים המבניים, הדוחפים את בני קבוצה זו אל מתחת לקו העוני בלי קשר למוטיבציה שלהם: כיצד ניתן למצוא עבודה שתחלץ מעוני בשוק שיש בו רמות אבטלה גבוהות? כיצד ניתן להיחלץ מעוני באמצעות עבודה, בשוק שבו שכר המינימום – הנמוך ממילא – אינו נאכף? כיצד יכולות נשים חד הוריות להיחלץ מעוני באמצעות עבודה, אם המדינה אינה מספקת להם תנאים המאפשרים להן לגדל ילדים ולהשתתף בשוק העבודה במקביל?

בוז'י הרצוג – מסייע רק לעניים הראויים

ומה הקשר לנושא כתבתנו, שר הרווחה יצחק הרצוג?
בואו נסתכל רגע על סיכום הקדנציה הראשונה של הרצוג, כפי שהוא עצמו הצהיר עליו כאן:

[שר הרווחה] הוביל שורת יוזמות, שינויים והישגים. הופך את המשרד למפתח מרכזי בעשייה החברתית של המדינה. כמי שמאמין בהעצמת שירותי הרווחה, מוביל תוכנית לאומית למאות אלפי ילדים ונוער בסיכון, פריצת דרך בשילוב נכים בשוק התעסוקה, הובלת פתרון ותיקון עוול היסטורי לניצולי השואה החיים בישראל, הרחבת רשת הביטחון הסוציאלי ושיפור השרות הניתן על-ידי הביטוח הלאומי, מאבק להצמדת קצבאות הזקנה לשכר הממוצע במשק ולשמירת זכויות הפנסיה של ציבור הגמלאים, חיזוק מחלקות הרווחה בשלטון המקומי, הובלת המשרד לעצמאות ניהולית, שדרוג מעמד העובדים הסוציאליים וקליטת כוח אדם חדש, פיתוח שירותים לאוכלוסיה הלא יהודית, ופיתוח תוכניות העצמה למגזרים אלו, הוביל את הרפורמה לשידרוג בתי אבות בקיבוצים, שיקום נשים מוכות וילדיהם, ומאבק להסדרת משק עמותות המזון.

אילו אוכלוסיות מוזכרות ברשימה המפוארת הזו?

• ילדים ונוער בסיכון
• נכים
• ניצולי שואה
• קשישים (קצבאות זקנה, פנסיה, בתי אבות)
• מיעוטים
• נשים מוכות וילדיהן

למעט אוכלוסיית ה'מיעוטים', המשותף לכל מי שברשימה הזו הוא – שהם שייכים לקבוצת העניים הראויים. צריך לציין שאין פסול בתוכניות שמיועדות לקבוצה הזו, ומשרד הרווחה אכן יזם כמה תוכניות שהן בהחלט חיוביות, ביניהן ניתן לראות את 'חוק לרום', שמאפשר למקבלי קצבת נכות כללית להשתלב בשוק העבודה בלי לוותר על הקצבה, ואת הסיוע למשפחות נפגעי עבירת המתה.

מאידך, לצד התוכניות החיוביות המופנות ל'עניים הראויים', יש לבחון מי אינו זכאי לסיועו של משרד הרווחה, לשיטתו של בוז'י הרצוג. מהרשימה הזו נעדר כל מי שמסוגל – פיזית – להשתתף בשוק העבודה. כלומר, הרצוג מנסה לומר לנו כי אין זה מתפקידה של מערכת הרווחה לסייע למי שכשיר לעבודה.

הדוגמא הבולטת למדיניות זו היא, כמובן, תוכנית ויסקונסין. המדיניות של משרד הרווחה כלפי תוכנית ויסקונסין היא, מצד אחד, תמיכה בתוכנית ובהרחבתה לכל רחבי הארץ, ומצד שני – תפיסה לפיה משרד הרווחה אינו צריך להיות מעורב בה. המשמעות של עמדה זו היא כי משרד הרווחה אינו רואה במקבלי קצבת הבטחת הכנסה אוכלוסיה הזכאית לשירותי רווחה, אלא קבוצה של נצלנים שיש להעבירם אל שוק העבודה בהקדם האפשרי.

חשוב להדגיש כי לעמדה זו של משרד הרווחה כלפי תוכנית ויסקונסין יש גם השלכות מעשיות. תוכנית ה'רווחה לתעסוקה' של מדינת ישראל – הלא היא תוכנית ויסקונסין – קודמה ועוצבה על ידי משרד האוצר, והופעלה על ידי משרד התעסוקה. בהתאם לכך, הדגש בתוכנית זו היה על צמצום הוצאות בדרך של שלילת קצבאות, ועל השמה בעבודה בכל מחיר. מעורבות של משרד הרווחה בתוכנית זו, הייתה עשויה להשפיע על מטרותיו – למשל, לכיוון של דאגה לרווחתם של המשתתפים, כפי שנעשות תוכניות כאלו ברבות ממדינות העולם.

אז אל תשכחו…

בעוד זמן לא רב, יציגו לכולנו את בוז'י הרצוג בתור התקווה הלבנה החדשה של מפלגת העבודה, האיש שישקם אותה מהריסות הגנרל ויחזיר אותה לכור מחצבתה. סביר להניח שבאותה הזדמנות, ינסו להציג לנו אותו בתור החברתי החדש – הרי הוא היה שתי קדנציות במשרד הרווחה!

אז לאלו מכם שעדיין חברים במפלגת העבודה, נא לא לשכוח. לכיסא בלשכת השר במשרד הרווחה אין כוחות מאגיים, ההופכים את היושב בו לסוציאל דמוקרט. הדרך שבה פעל יצחק הרצוג כשישב בכיסא הזה, מוכיחה שהוא אינו קרוב יותר לסוציאל דמוקרטיה מאשר אהוד 'אקירוב' ברק או פואד 'המפריט' בן אליעזר. גם אם הצהרותיו הן לפעמים 'חברתיות', מעשיו של בוז'י מקדמים את מדינת הרווחה הליברלית.

עדכון 10:40 : מסתבר שהפוסט היה מנוסח ממש רע. שיפרתי קצת את הניסוח, כדי שהנקודה תהיה מובנת. תודה לתמר.

בכנס בסמינר הקיבוצים, טען ראש עיריית תל-אביב, כי החינוך החרדי, שבו לא מלמדים את מקצועות הליבה, גורם להפיכתם של החרדים לציבור שנסמך על מערת הרווחה ואינו תורם לכלכלה, או במילותיו – "מדינת ישראל מממנת ומטפחת ציבורים שלמים של מתבדלים – ואם תרצו, בורים – שמספרם הולך וגדל בקצב מבהיל המסכן את חוסננו החברתי והכלכלי".
ההיקש של חולדאי הוא כזה:

1. החרדים לא לומדים את מקצועות הליבה
2. מקצועות הליבה הכרחיים להשתלבות בשוק העבודה המודרני
3. לכן, החרדים אינם משתלבים בשוק העבודה המודרני וסובלים מעוני

כל אחד משלושת ההיקשים האלו עשוי להיות נכון, בפני עצמו; אלא שההיקש כולו הוא היקש מוטעה. כדי לראות זאת, אין די בהיקשים לוגיים-תיאורטיים. צריך לבחון את מצבם של החרדים בשטח, שמעיד על סיבות אחרות לגמרי לעוני החרדי.

אם העוני החרדי היה נובע מהכשרה לקויה לשוק העבודה, היינו יכולים לצפות שהחרדים יתרכזו במקצועות שאינם דורשים השכלה, וישתכרו שכר נמוך מאוד שיגרור אותם לחיי עוני; לחלופין, ניתן היה לצפות שהם יחיו בשולי שוק העבודה, נידונים לחיפוש עבודה מתמיד ולמציאת עבודות זמניות בשכר נמוך מאוד, לצד תקופות ארוכות של אבטלה.

כל מי שיש לו היכרות, ולו שטחית, עם אופי החיים של החרדים, יודע שזה אינו המצב. החרדים אינם נמצאים בשוליו של שוק העבודה – הם לחלוטין מחוצה לו. העוני החרדי אינו נובע מעבודות חלקיות או משכר נמוך, אלא מהיעדרות מכוונת ויזומה משוק העבודה, לטובת לימודים בישיבה. החרדים מכריזים כי 'תורתם אומנותם', כדי לקבל פטור משירות צבאי. בעקבות הפטור הזה, החרדים מחוייבים לישיבה, ומתקיימים מקצבת אברך נמוכה, במקום לצאת לשוק העבודה. נשותיהם אמנם יוצאות לעבוד, אך במשרות חלקיות ובשכר נמוך, שאינו מאפשר היחלצות מעוני.

במילים אחרות: הסיבות לעוני החרדי אינן קשורות לחינוך שהוא קיבל. הן נובעות מזה שהחרדי כלוא בישיבה, ולא משתתף בשוק העבודה. אמנם אשתו בד"כ עובדת, אבל כידוע לכולנו – אשה עובדת בישראל, שצריכה גם לטפל בילדים, לא יכולה לחלץ משפחה מעוני. חצי משרה בשכר מינימום לא מספיקה להעלות גם זוג ללא ילדים מעל קו העוני, לא כל שכן משפחה, בד"כ עם יותר משלושה ילדים.
הסיבה שהחרדי כלוא בישיבה היא שאחרי שבגיל 18 הוא בחר במסלול של ישיבה ע"פ מסלול של שירות צבאי, הוא לא יכול לצאת לשוק העבודה. כלומר, המוטיבציה היא לא להתנתק משוק העבודה – היא להתנתק מהצבא. רוב מי שעוסק בעניין מסכים שאם אחרי שלוש שנות ישיבה היו אומרים לחרדים 'אתם יכולים לצאת מהישיבה ולצאת לעבודה', רובם היו עושים את זה – אלא שהם מנועים ע"פ חוק, כי אז הם הופכים לעריקים.

השאלה 'האם יש לחייב תלמידים בלימודי ליבה' היא שאלה חשובה – חשובה כל כך שאין לערפלה בטיעונים שאינם ממין העניין. יש לקיים דיון בשאלת לימודי הליבה, שיתמקד בשאלה האם אנו רוצים לחייב את כל אזרחי ישראל בגוף ידע בסיסי משותף.

במקביל, אין להתחמק מדיון אמיתי בשאלת העוני החרדי – דיון שלא יתעלם מהקשר ההדוק של העוני הזה לחובת הגיוס לצה"ל.

קשר מלאכותי ודמגוגי בין שתי שאלות אלו, אינו תורם לדיון הרציני באף אחת מהן.

פורסם במקור בעבודה שחורה

ח"כ ניסים זאב מכובדי,
שמעתי בתכנית הבקר של רשת ב' את הראיון בנושא הצעת החוק שאתה מקדם. בכנות עלי לומר שדאגתך לצביונה היהודי של מדינת ישראל נוגעת לליבי. אך חוששני שגם אם יקעקעו חלילה האזרחים על מצחם את הכתובת: "מאמינים בבורא עולם", הדבר לא יתרום מאום נוכח ההעלמות של מידות החמלה, החסד, הרחמים ואהבת החינם מהנוף הציבורי שלנו כאן, היהודים שבארץ ישראל.

כשאני מלמד סטודנטים^[1] אני אומר להם שהמבנה הפוליטי-מפלגתי של ישראל השתנה בעקבות הבחירה הישירה – ממבנה דו-מפלגתי למבנה רב-מפלגתי. כשמדברים על העשור האחרון, אני אומר שניתן היה לצפות שבעקבות ביטול החוק נחזור למבנה דו-מפלגתי – אבל בינתיים לא נראה שזה מה שקורה, ושצריך לחכות ולראות.

עוד  אני מלמד שהאיזון בין הרשויות בישראל השתנה במהלך השנים – הרשות השופטת התחזקה מאוד מול הרשות המבצעת – אבל הרשות המחוקקת, הכנסת, הייתה ונשארה חלשה מאוד, מאין סניף של הממשלה. הממשלה מחליטה, הקואליציה מעבירה.

נדמה לי שאפשר להגיד כבר די בבטחון דבר אחד על המבנה הפוליטי של פוסט-הבחירה-הישירה – הוא מחזק מאוד את הכנסת.

בשנות ה-80 וה-90 התרחבה מאוד הפרקטיקה של בחירות במרכזי המפלגות, ואחר כך של פריימריז – שתי תופעות שהחלישו מאוד את התלות של חברי הכנסת בראשי המפלגה ובמנגנון שלה. אם כדי להיות ח"כ אני צריך שההמון יצביע בשבילי, עדיף לי לשרת את ההמון ולא את ראש המפלגה – שלא מסוגל לגמול לי. התהליך הזה אוזן על ידי הבחירה הישירה – שנתנה כוח לראשי המפלגות, ויצרה איזשהו איזון. אבל ברגע שהבחירה הישירה בוטלה – הכוח של חברי הכנסת נותר ללא מענה מצד ראשי המפלגה.

והתוצאה – לחברי כנסת יש היום כוח ליזום מדיניות עצמאית, מנוגדת לדעת ראש המפלגה שלהם, ולהתנגד ליוזמות של ראש המפלגה שלהם. אין יותר 'משמעת קואליציונית'.

ראינו את זה פעם ראשונה בכנסת ה-16 (ממשלת שרון השניה) – הכנסת הראשונה שנבחרה לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, שהביאה לנו את 'מורדי הליכוד'. בכנסת ה-17 התופעה הזו התבטאה בהתנהגות של שלי יחימוביץ', ובעיקר במאבק נגד חוק ההסדרים, שבלטה בו דליה איציק כיו"ר הקואליציה (אבל גם אחרים). בכנסת הנוכחית ראינו את 'מורדי העבודה', את ההתקפלות של ביבי בנושא המע"מ על פירות וירקות – שנבעה מהתנגדות בתוך הקואליציה ובעיקר בתוך מפלגתו – וכמובן, ההפסד של הקואליציה אתמול במאבק על הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.

בכל המקרים האלה ראינו חברי כנסת "מהספסלים האחוריים' מנהלים מדיניות עצמאית, שתואמת את מה ש(נדמה להם ש)הבוחרים שלהם רוצים, ולא את מה שראש המפלגה שלהם (שהוא ראש הממשלה או שותף בכיר בה) אמר. עוד נקודה מעניינת – בהרבה מקרים, הח"כים המורדים נבחרו לכנסת בתמיכתו האקטיבית של ראש הרשימה (שלי יחימוביץ', דליה איציק, מירי רגב, ציפי חוטובלי, דני דנון, בוגי).

המשמעות של התופעה הזו היא אחת – התחזקות משמעותית של הכנסת, ויכולת שלה להציג עמדה עצמאית אל מול הממשלה. כשראיתי את המחאה נגד הפרטת המנהל, אמרתי לעצמי 'זה טוב, זה חשוב, צריך לעשות את זה – אבל זה חסר סיכוי, כי הקואליציה תתגייס בסופו של דבר ותפיל את החוק. לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה חברי כנסת יתקפלו מול הלחץ הזה (וכאן צריך לציין לטובה את האסטרטגיה של המאבק, שהתרכזה בח"כים מתנדנדים ולא התעסקה במי שדעתו לא ניתן לשינוי, לחיוב או לשלילה).

אז נכון שזה לא קרה בגלל שביבי עשה (עוד) טעות פוליטית קשה, לא העריך נכון את היכולות שלו ואת הנאמנות של הגייסות שלו. נכון שבאסטרטגיה פוליטית אחרת, הוא היה יכול לקנות את חברי העבודה בעוד שינוי בחוק. אבל בסופו של דבר, חברי הכנסת – מהעבודה, מהליכוד, מהבית הלאומי – היו נתונים בלחץ דו-כיווני, בין השטח לבין הממשלה, ובחרו ללכת עם השטח.

הפרשנים הפוליטיים בעיתונות יקראו לתופעה הזו 'חוסר משילות', ויגידו שכך ממשלה לא יכולה לפעול. לטעמי, מדובר פה באחד התהליכים החשובים בתולדות הפוליטיקה הישראלית – תהליך שאם אני מנתח אותו נכון, יוביל לכך שלהתארגנויות של אזרחים תהיה השפעה על הממשל. וזו, בסופו של יום, המשמעות של דמוקרטיה.