‫הרהורים של אבא‬

‫הממשלה הטובה ביותר בעשור האחרון‬

‫נדב‬ — Sun, 16 Nov 2008 17:30:18 +0000

נהוג להציג את הממשלה ה-31 של ישראל, בראשות אהוד אולמרט, ככשלון בכל התחומים. אני חולק על הקביעה הזו - לטעמי, מדובר בממשלה הטובה ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21, כשבוחנים את התחום הכלכלי-חברתי (ומעכשיו, הדיון מוגבל רק לתחום זה).

שתי הסתייגויות:

ראשית, אני מנהל את הדיון הזה מנקודת המבט הסוציאל דמוקרטית. השאלה האם מה שנראה בעיני סוציאל דמוקרטים כחיובי הוא אכן חיובי היא שאלה חשובה שדורשת בירור מתמיד, אבל, ידידי הקפיטליסטים, הפוסט הזו אינו המסגרת המתאימה לקיים בירור זה, ואיתכם הסליחה.

שנית, העובדה שזוהי הממשלה הטובה ביותר בעשור האחרון לא אומרת שזו ממשלה טובה. אי אפשר להשוות אותה לממשלת רבין הראשונה, שהקימה כאן מדינת רווחה אוניברסלית לתפארת, ואפילו לא לממשלת רבין השנייה שהצליחה להפוך את מגמת ההפרטה הנאו ליברלית בצורה חלקית. ההישג של הממשלה הזו מתבטא במספר מצומצם של רפורמות חיוביות, ובעיקר בעצירתן של מגמות שליליות, אבל בכל מקרה - מדובר על ממשלה שרחוקה שנות אור מהסטנדרט שלי ל'מהי ממשלה טובה'.

אראה את המגמה הזו בשלושה תחומים: גידול ההוצאה התקציבית ליעדים חברתיים, שינויי חקיקה סוציאל דמוקרטיים ועצירת שטף השינויים המבניים הנאו-ליברליים.

גידול ההוצאה החברתית

כדי לבחון את השינוי בהוצאה החברתית, בדקתי שלושה פרמטרים: את סך ההוצאה הציבורית לבריאות, את תקציב משרד החינוך ואת תקציב משרד הרווחה^[1]

כמו שניתן לראות, בשלושת התחומים שנמדדו יש שינוי משמעותי בשיעור ההוצאה בשנות כהונתה של הממשלה הנוכחית. גודלו של תקציב משרד החינוך ביחס לאוכלוסיה לא השתנה בין השנים 2000-2005; בין 2005-2009 התקציב גדל בשיעור של 5% לשנה. ההוצאה הלאומית לבריאות קטנה במחצית הראשונה של העשור בשיעור של 0.2% לשנה; בשנותיה של הממשלה הנוכחית היא גדלה בשיעור של 2.6% לשנה. תקציבו של משרד הרווחה ירד ב-5% לשנה בין השנים 2000-2005; בשנים 2005-2009 התקציב עלה בשיעור של 6.9%. כלומר, בכל התחומים נרשם שינוי מגמה, או מעמידה במקום לגידול בתקציב - או מצמצום התקציב להגדלתו.

חקיקה סוציאל דמוקרטית

בשנות כהונתה של הממשלה הזו עברו כמה יוזמות חקיקה חשובות. חוק חברות כוח אדם יצא מהקפאה, לאחר שמונה שנים של דחייה בחוק ההסדרים; חוק פנסיה חובה עבר; שכר המינימום עלה בשנתה הראשונה בשיעור גבוה יותר מאשר בעשר השנים שקדמו לממשלה הזו (בשלוש השנים שלפניה היה שכר המינימום מוקפא); חופשת הלידה הוארכה, לראשונה מאז 1954.

כל יוזמות החקיקה האלה הן חלקיות. שכר המינימום לא הגיע ליעד שנקבע בהסכם הקואליציוני, 4,600 ש"ח. הסכם הפנסיה שנחתם, כפי שטענתי כאן בעבר, רחוק מלהיות אידיאלי. חופשת הלידה בישראל עדיין קצרה באופן קיצוני. חוק חברות כוח האדם, שהתאים לשנת 1999, דורש התאמות למציאות שבה ספקי שירותים נפוצים יותר מחברות כוח אדם. הסתירות הפנימיות שבחקיקה הזו מתבטאות אולי יותר מכל בעובדה שבמהלך כהונתה של כנסת זו קודמו הן העלאת שכר המינימום והן מס ההכנסה השלילי - שתי רפורמות שנועדו להשיג את אותה מטרה בדיוק, בדרכים שונות לחלוטין שאינן מתיישבות זו עם זו.

ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שבשנות כהונתה של הכנסת ה-17 הצטרף לספר החוקים של מדינת ישראל גוף חקיקה סוציאל-דמוקרטי שאין להתבייש בו. ובמבנה הפוליטי הישראלי, יש לזכור, חקיקה - בוודאי חקיקה עם משמעויות תקציביות - אינה עוברת ללא תמיכת הממשלה.

עצירת השינויים המבניים

זה הסעיף הקשה ביותר להדגמה - כי איך מצביעים על דבר שלא קרה? ובכל זאת, אנסה לטעון שממשלת אהוד אולמרט עצרה את שגעון 'השינויים המבניים' שהשתלט על ממשלות ישראל.

המחצית הראשונה של העשור האחרון התאפיינה ב'שינויים מבניים', שם קוד להפרטות, לשבירת מוקדי עבודה מאורגנת ולפירוק של המנגנון המדינתי. אלוף השינויים המבניים היה, כמובן, ביבי. אבל גם קודמיו - סילבן שלום ובייגה בגרסת אהוד ברק - לא טמנו ידם בצלחת. בתקופת אולמרט, לא יזמה הממשלה שינויים מבניים משמעותיים, ונמנעה מלממש את השינויים שתוכננו בתקופת קודמתה.

גם השינויים שיושמו - והיו כאלה - יושמו בצורה עדינה בהרבה ואפילו סוציאל-דמוקרטית בהרבה מהתכנון המקורי. דוגמא אחת לריכוך כזה היא השינוי שעברה תכנית ויסקונסין בין 'מהל"ב' לבין 'אורות לתעסוקה', שינוי שהותיר את העקרונות הנאו-ליברליים שבבסיס התוכנית על כנם אבל מיתנה אותם. הדוגמא השנייה היא רפורמת אופק חדש, שגם מתנגדיה אומרים עליה שהיא 'רפורמת דברת בלבוש אחר'. גם אם נקבל את הטענה הזו, עניין הלבוש האחר כאן הוא משמעותי - כי שני ההבדלים המהותיים בין דברת לבין אופק חדש, לפני שנוברים בפרטי הפרטים של השינויים במדיניות הגמולים, הם ראשית, תוספת תקציבית משמעותית לצורך ביצוע הרפורמה ושנית - קביעת פרטי הרפורמה במשא ומתן מול ארגוני העובדים. שני עקרונות אלו - הגדלה של הסקטור הציבורי ושיתוף של ארגוני עובדים בשאלות של מדיניות - הם עקרונות סוציאל דמוקרטיים מובהקים.

למה זה קרה?

אפשר למצוא הרבה סיבות לשינויים שתיארתי לעיל. הגידול בהקצאה לשירותים חברתיים יכול לנבוע מהעלייה בהכנסות ממסים, כתוצאה מהצמיחה; עצירת השינויים המבניים יכולה לנבוע מחולשתו של ראש הממשלה, שבניגוד לקודמו, לא יכול היה להעניק את הגיבוי הדרוש לשר האוצר שלו.

אבל כל הגורמים האלה יכולים להוביל לתוצאות שונות לחלוטין. העלייה בהכנסות למסים יכולה הייתה להיות מתועלת לצמצום נוסף של החוב הלאומי ולהפחתת מסים נוספת; חולשתו של ראש הממשלה הייתה יכולה להוביל להמשך של השינויים המבניים על אש קטנה, למשל.

לטעמי, המדיניות של הממשלה הזו - שינויים חלקיים ומקומיים, בלי קו מנחה ומוביל - נובעת מכך שבממשלה הזו היו מצד אחד גורמים נאו-ליברליים - למשל שרי האוצר שהלכו צעד אחר צעד אחרי פקידי משרדם, ומצד שני - גורמים שמחוייבים במידה זו או אחרת לאג'נדה סוציאל דמוקרטית, בין אם בגלל אמונה אישית או בגלל מחוייבויות פוליטיות או אלקטורליות - וכאן מדובר על הגימלאים ועל ש"ס, אבל בעיקר על מפלגת העבודה, ובעיקר על החצי הראשון של תקופת כהונתה של הממשלה, כעמיר פרץ^[2] עמד בראש מפלגת העבודה.

כאן, כמובן, צריכה לבוא שורה תחתונה עם מסקנה פוליטית לעתיד. אלא שכל הפוסט הזה כולו הוא הכנה לפוסט שידון במה צריך לעשות בעתיד הפוליטי, ולכן תאלצו להתאזר בסבלנות…

הערות שוליים:

- הנכון ביותר היה להשוות רק את ההוצאה הציבורית - לבריאות, לחינוך ולרווחה. הלמ"ס אינה אוספת נתונים על הוצאה ציבורית לרווחה, והנתונים על ההוצאה הציבורית לחינוך מגיעים רק עד 2004 ↩
גילוי נאות: עמיר פרץ הוא דוד שלי ↩

פוסטים קשורים

‫29 במאי 1996, שער פטמה- קולות החיילים‬

‫נתאי‬ — Thu, 13 Nov 2008 22:56:19 +0000

אפרופו הפוסט הזה, והדיון בתגובות, על בחירות שמוכרעות בקולות החיילים. אז רציתי שתדעו משהו על קולות החיילים בבחירות 1996, שהוכרעו בהפרש זעיר לטובת בנימין נתניהו. יש אומרים כי שמעון פרס מחכה עד היום לסיום ספירת קולות החיילים והימאים, בתקווה שהתוצאה תתהפך.

שער פטמה, הסמוך למטולה, רחוק מאד מקיבוץ רביבים. לכן נאלצתי לפתח מיומנות עילאית לטרמפים, ששיאה בטרמפ מצומת אשדוד למוצב א-טיבה בלבנון. הגעתי מוקדם, הצבעתי בבסיס באזור, ועליתי לספארי הלוחמים - משאית ממוגנת שעולה למוצבי עישיה וריחן בלבנון. כולם מוכנים, יושבים עם שכפצ"ים וקסדות, מחכים לתנועה. זה יכול לקחת גם שעות.

]
נגמ"ש בדרך למוצב עישייה - מאתר חה"ן גולני

לידי יושבים שלושה לוחמים מן הפלוגה הרובאית. הם מדברים בינם לבין עצמם , רוצים לבחור בביבי. במוצבים בלבנון היו בוחרים יום לפני. פתאום הם מבינים כי אם הם יכנסו ללבנון, הם לא יוכלו להצביע. הם מתכוונים כבר לרדת וללכת להצביע. אני אוזר אומץ: "מה קרה לכם, אתם משוגעים, אם תיעלמו לאלבז (המ"פ המפחיד) הוא יבעט לכם בראש! הם השתכנעו , אלבז באמת היה מפחיד. כך הורדתי לבנימין נתניהו שלושה קולות, ואת הסוף אתם כבר יודעים.

רבותי, ההיסטוריה חוזרת.

…

פוסטים קשורים

‫כל קול קובע‬

‫נדב‬ — Wed, 12 Nov 2008 09:46:46 +0000

אתמול, במסגרת המאמץ המשפחתי, התפצלנו: נתאי נסע לעזור לאחלמה בשדרות (ונכשל, למרבה הצער) ואני הצטרפתי למטה יום הבחירות של פלורה במצפה.

התפקיד שלי: להביא תושבים שלא נמצאים בעיר להצביע.

הדרך: 10 שעות נסיעה, 500 קילומטר. להביא את שהם משכונה ב' בבאר שבע, את יוגב מרמות. לדבר עם פיוטר, שאומר שהוא כבר יסע באוטובוס. ליסוע למצפה, לחכות שיצביעו. להחזיר את שהם, ואת אמא שלה אתי, לבאר שבע. לחכות. לקבל הוראות מהמטה. לקבל הוראות אחרות מהמטה. לקבל שוב את ההוראות הראשונות מהמטה. לאסוף את יקיר ממחנה נתן. לחכות עוד קצת. לאסוף את לודמילה מנווה זאב. ליסוע לדימונה, לאסוף את אליפל. לעצור במדרשה, לאסוף את אמא של יקיר. להמשיך למצפה. להוריד את כולם להצביע. לחכות ללודמילה, שצריכה ללכת לבנק. לודמילה מבקשת שאצא רק בעוד שעה, כי יש לה סידורים. אי אפשר - יקיר ממהר. לקחת את יקיר. לחזור לבאר שבע. להוריד את יקיר. לחזור הביתה.

התוצאה: שישה מצביעים שונעו. במהלך היום שאלתי את עצמי שאלות לגבי יחס עלות\תועלת, שהתפוגגו היום בבוקר כשגיליתי שהפער בין פלורה לבין המתחרה שלה עומד על 20 קולות בלבד. ואני אחראי לשליש ממנו.
עכשיו רק נשאר להתפלל שלא יהיו מהפכים עם קולות החיילים.

אם הייתי יודע איך להוסיף הערות על המפה הזו, הייתי נותן תיאור מפורט של השתלשלות העניינים:

Click here for the map

נ.ב.
עד אתמול הסתכלתי על ה-GPS בתור צעצוע נחמד. אתמול הוא הציל אותי. חוץ מלצייר את המפה הנחמדה הזו ,הוא גם מנע את כל ה'ברמזור השלישי - אה, לא, הרביעי - קח שמאלה, תעבור את הכיכר, תפנה שמאלה וימינה ליד הבית הגדול, ואז אתה כבר תראה', פשוט מקבלים כתובת ונוסעים. איזה כיף.

פוסטים קשורים

‫לייב בלוגינג ממטה אחלמה פרץ בשדרות‬

‫נתאי‬ — Tue, 11 Nov 2008 21:18:23 +0000

ממתינים לתוצאות האמת, כוססים ציפורניים, האווירה בסך הכל שמחה מאד .

כמה תמונות שצילמתי היום:

מטה אחלמה פרץ

אחלמה עם מעריצים

תומכים צעירים במטה

זבל לאחר בחירות

ח"כ גלעד ארדן

תומכת צעירה של אחלמה פרץ

פוסטים קשורים

‫סקרים, מדעי החברה, סטטיסטיקה‬

‫נדב‬ — Fri, 07 Nov 2008 13:17:28 +0000

בעקבות הפער בין הסקרים לבין תוצאות האמת בפריימריז בקדימה, נשמעו התקפות רבות על האמינות והיעילות של סקרים פוליטיים בכלל וסקרי פריימריז בפרט. בתגובה, יצא יוסי לוי להגנת הסקרים והסטטיסטיקה. ניסיתי לכתוב לו תגובה, שכנראה לא הובנה, ולכן אנסה להסביר כאן בדיוק מה הבעיה שלי עם סקרים פוליטיים.

יוסי אומר:

הכשל של פרופ' הרמן הוא כל כך בסיסי עד שקשה להבין אותו בקריאה ראשונה. היא לא מבדילה בין מדע ליישום של מדע (אולי בגלל שהדיסציפלינה שלה היא לא ממש יישומית). סקרים הם יישום של מדע שנקרא סטטיסטיקה, כמו שמכונית היא יישום של מדע הפיזיקה. כאשר נעשה שימוש לא נכון במכונית, קורים דברים לא נעימים, אפילו מקרי מוות. האם המכוניות אינן עומדות בקריטריונים מדעיים? באיזה קריטריונים מדעיים המכונית צריכה לעמוד, אם בכלל? האם צריך לאסור את השימוש במכוניות?

(חלק מ)תגובתי ליוסי היה:

סטטיסטיקה, כמו כל ענפי המתמטיקה, אינה מדע, ולו בגלל שאין בה שביב של אמפיריות. האם יש איזשהו ממצא אמפירי שישכנע אותך שבעצם, הממוצע הוא לא סכום כל האיברים חלקי מספרם?
סקרים הם מתודה שמשתמשת באמצעים מתמטיים לצרכים של מדעי החברה.

יוסי פטר את תגובתי כהתחכמות. לא התכוונתי להתחכם, ואני חושב שיש בה יותר מהתחכמות - אלא שכנראה לא הסברתי את כוונתי כראוי.

כדי להבין את הבעייתיות, צריך לפרק את הסקר למרכיביו. מה בעצם עושים בסקר? שואלים כמה מאות אנשים, שנדגמו בדרך כלל בצורה אקראית מתוך רשימה שאמורה להכיל את כל הבוחרים, 'עבור מי תצביע בבחירות?'. מתשובתם של הנשאלים מתיימרים הסוקרים לדעת מה היו תוצאות הבחירות אם היו מתקיימות היום, ובמשתמע - מה יהיו תוצאות הבחירות כאשר הן יערכו (כי השאלה 'מה היה קורה אם הבחירות היו נערכות היום' לא באמת מעניינת אף אחד).

התהליך הזה מורכב מחלק סטטיסטי וחלק של מדעי החברה. החלק הסטטיסטי הוא החלק שבו אנו מחליטים שאם 500 נשאלים ענו לשאלה בהתפלגות מסויימת של תשובות, יש סיכוי של 95% שכל הרשימה תתפלג בתשובותיה בדיוק באותה צורה (בתיקון טעות הדגימה) - אם תשאל באותה צורה. קרי, המסקנה הסטטיסטית שאפשר להסיק מהסקר היא שאם נשלח סטודנטים צעירים להתקשר לכל הרשימה שלנו בשעות הערב המוקדמות, התשובות יתפלגו בצורה מאוד דומה לתשובות שקיבלנו בסקר.

כאן הסטטיסטיקה מסיימת את תפקידה, ולא נראה לי שיש מי שמערער על איכות התפקוד שלה. הבעיה מתחילה בשלב הבא, שהוא כבר השלב של מדעי החברה. בשלב כזה צריך הסוקר לבצע עבודה שאין בה שום היבט סטטיסטי - להסיק שמכך שהרשימה המסויימת הזו תענה בהתפלגות המסויימת הזו מסקנות חשובות. והבעיה היא שהמחשבה הנאיבית, לפיה כל מי שאמר 'אני מצביע ליכוד' אכן ישים מחל בקלפי, פשוט לא נכונה. לאנשים יש מגוון רחב של סיבות שבשלן הן עונים בסקר תשובה אחת ובקלפי תשובה אחרת, ובניגוד לדיון המקובל - רובן לא קשורות לרמאות. נכון, חלק משקרים כי הם באופן עקרוני משקרים לסוקרים. חלק משקרים מסיבות טקטיות (אני אגיד שאני מצביע לעלה ירוק, כדי שכולם יחשבו שהם עוברים את אחוז החסימה, יצביעו להם ואני אוכל להוציא את הקול שלי על משהו אחר). חלק משנים את דעתם מסיבות כאלה או אחרות. רבים מגיעים לקלפי בהחלטה להצביע א' ובסופו של דבר מצביעים ב' - בין השאר בגלל שהצבעה רחוקה מלהיות אקט רציונלי.

האתגר של סוקר הוא לא ההיבט הסטטיסטי. בלי לזלזל במורכבות של המתודות הסטטיסטיות הנדרשות לצורך עריכת סקר, הן כל כך מתוחכמות וכל כך מובנות שכל מה שהסוקר צריך לעשות זה להזין את הנתונים לתוכנה הסטטיסטית שלו ולקבל תשובות. האתגר הוא לשקלל את כל הנתונים שהובאו לעיל לכדי תשובה משכנעת לשאלה 'מה יהיו תוצאות הבחירות'.

יש סיטואציות שבהן קל יחסית לעשות את זה. ככל שהקהל יותר רחב, יותר הומוגני, פחות מעורב רגשית בבחירות וככל שהסקרים משמעותיים פחות - כך הסקרים יהפכו להיות אמינים יותר. אבל יש סיטואציות שבהן ידוע שסקרים הם חסרי כל ערך, ופריימריז היא אולי הסיטואציה הידועה מכולן.

והערה לגבי הזמן - כמו שאמרתי, את אף אחד לא מעניינת השאלה 'מה היה קורה אילו הבחירות היו מתקיימות היום'. לכן, סקרים שנערכים חודשים לפני בחירות, ויותר מכך - סקרים שנערכים כשאין בחירות באופק, הם פשוט מידע חסר ערך. לא מאמינים לי? חפשו מה היו תוצאות הסקרים שלושה חודשים לפני הבחירות האחרונות. תגלו שאולמרט עמד בראש מפלגה של 46-48 מנדטים. מה אומר הנתון הזה בדיעבד? איזו משמעות יש לו? הרי ברור שתוצאות הסקרים שאנו רואים עכשיו רחוקות ממה שנראה בבחירות עצמן. אז למה טובים הסקרים שנערכים עכשיו?

פוסטים קשורים

‫מחשבות על אובאמה‬

‫נדב‬ — Wed, 05 Nov 2008 08:28:10 +0000

לפני הכל, צריך להגיד מברוק, וכנראה שהעולם בכל זאת הולך למקום קצת יותר טוב. מחזיק אצבעות.

כמה הרהורים רנדומליים שעלו בי בעקבות הבחירה שלו:

הבניה של גזע

כולם מדברים היום על 'הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון'. אביו של אובאמה, להזכירכם, הוא קנייתי; אמו לבנה. נסו לדמיין את המצב המקביל בישראל: לראשות הממשלה נבחר אדם שאביו, נאמר, מרוקאי, ואמו פולניה. האם היינו מברכים על 'בחירתו של ראש הממשלה המזרחי הראשון'? חס וחלילה. היינו רואים בזה הישג דווקא בגלל שנבחר רה"מ 'מעורב', ומציינים את קץ העדתיות.

מה שמזכיר לנו שכל קשר בין גזעיות לבין ביולוגיה 'אובייקטיבית' הוא מקרי לחלוטין. השאלה מי שייך לאיזה גזע היא שאלה חברתית לחלוטין. עבור שחורים בארה"ב תקף החוק של 'טיפת דם אחת' - מספיקה טיפת דם שחורה אחת כדי להפוך אדם לשחור. במקרה הישראלי, כל עירוב הופך אותך ל'חסר צבע'. עבור ילידים בארה"ב, אגב, תקף חוק דומה - מי שאינו יליד ב-100%, אינו יליד בכלל. אפשר, כמובן, למצוא הסבר לדפוסים האלה, שתואם את צרכיהן של הקבוצות ההגמוניות: מקסום מספר העבדים, השתלטות על שטחים ילידיים ויצירת אתניות יהודית אחידה אל מול זו הערבית.

עוד יבוא שלום עלינו

ב(כמעט)ארבעים השנים האחרונות, בכל פעם שישב בבית הלבן נשיא דמוקרטי - ישראל נכנסה לעידן של שלום, ולא משנה מי היה ראש הממשלה הישראלי. בתקופת קרטר קיבלנו שלום עם מצרים, למרות שהליכוד הרכיב לראשונה ממשלה; בתקופת קלינטון קיבלנו את הסכמי אוסלו, שהחזיקו עם רבין, עם פרס ועם ביבי. נכון שקריסתם החלה בימיו של ברק; אלא שסביר להניח שאלמלא כמה זקנים יהודים נרגנים בפילדלפיה, אל גור היה דואג להושיב את הצדדים למשא ומתן בסופו של עניין, ולא מושך את האינתיפאדה השנייה וגרורותיה על פני שמונה שנים, במיטב סרבנות השלום של ג'ורג' בוש.

כך שמבחינת חידוש המו"מ הרציני עם הפלסטינים, לא משנה מי יבחר בפברואר, חשוב מי נבחר אתמול. מי כביבי יודע.

פוסטים קשורים

‫"תסתכל על אובאמה ואני אסרק אותך"‬

‫נתאי‬ — Wed, 05 Nov 2008 05:56:13 +0000

6:45 הטלוויזיה בבית פתוחה , ואנחנו מנסים לארגן את הילדים לגן, לבוקר חדש.

ברק חוסיין אובאמה הוא הנשיא ה-44 של ארה"ב.

פוסטים קשורים

‫סוף הגלובליזציה - מבט של מתרגל‬

‫נדב‬ — Tue, 04 Nov 2008 18:31:10 +0000

מאז שנת 2004 אני מתרגל (בהפוגות) את הקורס 'הגלובליזציה בת זמננו - מבט ביקורתי', שמעביר ד"ר דניאל דה-מלאך במחלקה לסוציולוגיה באונ' בן גוריון.

בקווים כלליים, הקורס מתאר שלוש גישות לחקר הגלובליזציה, כל אחת מהן מנתחת אחרת את הגורמים לגלובליזציה ולכן גם את אופיה ואת עתידה.

גישת ה'הגמוניה הליברלית', שרואה את מקור הגלובליזציה בהגמוניה האמריקאית החל משנות ה-80, שאיפשרה לארה"ב לכפות סדר עולמי ליברלי - שהוא, לפי גישה זו, עדיף לכולם אבל אפשרי רק כאשר יש מעצמה חזקה שיכולה לכפות אותו. תומכיה של גישה זו חלוקים בשאלת העתיד - האם המערכת הכלכלית העולמית (הבנק העולמי, קרן המטבע וכו') צברה מספיק כוח כדי לשמר את המערכת גם כשארה"ב תחלש?

'הגישה הסוציולוגית המרכזית', כפי שכינינו אותה בקורס, מוצאת את שורש הגלובליזציה בהתפתחויות טכנולוגיות. ברגע שאפשר לסחור בן רגע בין סין לארה"ב, טוענים תומכי הגישה, סחר כזה יתרחש. מרגע שיש טלפונים סלולריים, תקשורת מחשבים מהירה וכו', הגלובליזציה תתקדם. חלקם (גידנס) חושבים שזה תהליך חיובי; אחרים (ברבר) רואים בעיקר את הצדדים השליליים שלו. זה לא משנה - כולם מסכימים שהטכנולוגיה לא תחזור אחורה, ולכן הגלובליזציה אינה הפיכה.

הגישה הנאו-מרקסיסטית אינה מכנה תהליך זה גלובליזציה; לדידה, יש כאן אימפריאליזם אמריקאי. האמריקאים מנצלים את כוחם כדי לנצל את שאר אומות העולם. בנוסף, לא מדובר על תהליך חדש מעיקרו - הניצול האמריקאי לא התחיל עם קריסת הגוש הקומוניסטי, והיה קיים גם לפניו, עם כי הקריסה איפשרה לארה"ב להרחיב את הניצול בצורה משמעותית.

לטענת הנאו מרקסיסטים, המצב הזה לא יכול להימשך לנצח. עברנו כבר את שלב עודף הייצור שמתאר מרקס; האימפריאליזם האמריקאי גלש מהשלב היצרני לשלב הפיננסי-מלחמתי שלו, שהוא שלב בלתי-יציב מטבעו ולכן הוא מוביל לקריסה של המערכת העולמית החד-קוטבית.

עכשיו, כדאי לזכור שאת כל זה לימדתי (ולמדתי…) לראשונה ב-2004. לפני ארבע שנים, העולם נראה אחרת לגמרי. ארה"ב בדיוק החליטה לפלוש לעיראק, על אפן ועל חמתן של שאר מדינות העולם - ולא נראה שזה ממש מפריע לה; הכלכלה האמריקאית יצאה ממשבר הדוט קום, והוכיחה שהיא חזקה יותר משהייתה לפניו; סין, הודו ושאר 'השווקים המתעוררים' בדיוק החלו בזינוק הענק שלהם קדימה. המערכת הקיימת נראתה איתנה כפי שלא הייתה בעבר, ונראה היה שהיא רק מתחזקת.

לאור נתונים אלו, הגישה הנאו-מרקסיסטית נראתה תאורטית לחלוטין, שלא לומר הזויה. עם כל הכבוד לגרפים שמראים את השינוי ביחס בין המגזר היצרני למגזר הפיננסי, הדיבורים על שקיעה נשמעו כמו הגיגים של מהפכנים מזדקנים, שויתרו על הנסיון להביא את המהפכה באופן אקטיבי ועכשיו מנסים למצוא סימני קריסה בכל שביב מידע, כמו קוראים בקפה שממש מתאמצים לראות בגוש השחור הזה אביר או ארנב.

כחלוף השנים, החלו להופיע סימנים שאולי הסוף באמת מתחיל להתקרב. זה התחיל בקטן - נמל רוסי בסוריה, צ'אווס ואחמדינג'אד מעיזים לקרוא תיגר על המעצמה ולא קורה להם כלום, ועוד כהנה וכהנה. והנה, ההתפוררות הופכת לקריסה. מצד אחד, המלחמה בגאורגיה מעידה שגיבוי אמריקאי הוא כבר לא הקלף הטוב ביותר שמדינה יכולה לשחק עליו; ומצד שני עומד, גדול ומהדהד, המשבר הכלכלי(מישהו צריך למצוא תרגום נורמלי ל-meltdown). פתאום, הרעיון שצמיחה פיננסית זה דבר מסוכן ובלתי יציב, שעלול לקרוס אל תוך עצמו, כבר לא נשמע כמו רעיון הזוי של כמה חולמים במאורות אפופות עשן באמריקה הלטינית. עכשיו אנחנו כבר שומעים שכולם יודעים שהייתה בועת דיור, שהיא נופחה באופן מכוון כדי להתאושש מבועת הדוט קום - שנופחה כדי להתאושש מהמשבר בדרום מזרח אסיה. אם בשנת 2004 הייתי אומר דבר כזה לסטודנט, הייתי נאלץ לאמץ את הטון של 'תיאוריות הקונספירציה האלה, אתה יודע'.

האם זה סוף הגלובליזציה? הכותרת שבחרתי קצת נחרצת מדי. יכול להיות שהמערכת הפיננסית העולמית תתאושש ותמשיך לתפקד כמו שתפקדה לפני שנתיים. לטעמי הסיכוי לכך נמוך, וככל שהמשבר ימשיך להעמיק - ואל חשש, הוא יעמיק - עוד ועוד מדינות יתפתו להציב חסמים בפני הסחר הפיננסי הגלובלי כדי למנוע מהמשבר להכות בהן במלוא עוצמתו. וזהו, הרי, הצעד הראשון בדרך חזרה מהגלובליזציה לכלכלה הלאומית.

האם סוף הגלובליזציה הוא טוב או רע? כאן אני לא מוכן להמר. האינטואיציה המיידית אומרת שאם מדינת הרווחה הייתה בשיא כוחה בעידן של משקים לאומיים סגורים יחסית, והתמוטטה כשהמשקים האלו נפתחו - הרי שסגירתם מחדש תביא לחזרתה. אבל אינטואיציות מיידיות כאלה הן מסוכנות.

התנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים היום שונים מהותית מאלו ששררו כשצמחה מדינת הרווחה, ולכן יש להניח שיצמח משהו שונה. מה? קשה לדעת. סוג שונה של מדינת רווחה? פריחה מחודשת של פאשיזם לאומני? משהו שעוד לא הכרנו? קשה לדעת. יש להניח שניפטר מרבות מהרעות החולות של הגלובליזציה, ובראשן המדיניות הנאו-ליברלית הקיצונית. סביר להניח שיצמחו דברים טובים, ולצידם גם הרבה דברים רעים. בכל מקרה, יהיה מעניין.

פוסטים קשורים

‫עובד סוציאלי עברי גאה*‬

‫נדב‬ — Sun, 02 Nov 2008 18:25:04 +0000

זהו, עכשיו זה (כמעט) סופי.

נשארו עוד כמה מכשולים ביורוקרטיים, אבל החל מהיום אני יכול להכריז על עצמי, לא רשמית אבל מעשית, כדוקטורנט בבית הספר לעבודה סוציאלית ולמדיניות חברתית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית שבירושלים.

סיפרתי פה בעבר על זה שאני עוזב את בן-גוריון ומחפש אפשרויות אחרות. עברתי על כל המחלקות הרלוונטיות בכל האוניברסיטאות שנמצאות דרומית לחיפה וצפונית לאילת. פגשתי הרבה מנחים, קיבלתי הרבה רעיונות מעניינים, פעמיים כבר הייתי בטוח שסגרתי ודברים השתנו ברגע האחרון - ועכשיו זה סופי וסגור, והשבוע אני מתחיל את לימודי ההשלמה.

היו הרבה שיקולים בעד ונגד הבחירה בירושלים בכלל והבחירה בעבודה סוציאלית בפרט. חלקם טכניים (לימודי השלמה, היעדר רכבת) וחלקם מהותיים יותר. עד לקיץ האחרון, הגדרתי את עצמי בלב שלם כסוציולוג. היציאה מהמסלול הכבוש של הסוציולוגים - תואר ראשון, מאסטר, דוקטורט ופוסט, כולם במחלקות לסוציולוגיה - עשתה לי פרפרים בבטן מהבחינה הרגשית, גם אם מהבחינה הפרקטית השתכנעתי שהצעד הזה לא יזיק לקריירה שלי, ועשוי אף להועיל לה. אם אני לא סוציולוג (ולא עובד סוציאלי), מה אני בעצם?

מצד שני, אני עושה את הדוקטורט אצל שניים מהחוקרים המובילים בארץ בתחום שלי - ג'וני גל ומימי אייזנשטט, שאפילו מצוטטים בהרחבה בתיזה שלי. גם בית הספר נראה כסביבה טובה, עם דגש חזק מאוד על התחום של מדיניות חברתית. הרבה חוקרים שעוסקים בתחום, קבוצת מחקר וקבוצת דוקטורנטים, וכנראה שלא אסתובב לי לבד באפלה… כך שהעתיד נראה בסדר, גם אם מתעוררים קצת חששות.

הבחירה בבית הספר לעבודה סוציאלית לא יכולה שלא להזכיר לי את אמא שלי. אחרי פטירתה, דיברנו הרבה על זה שכל אחד מהאחים אימץ היבט כזה או אחר של עבודתה המקצועית המגוונת - ולי הדביקו, כמובן, את ההיבט של המחקר החברתי. בכך שאני עובר לעשות מחקר כזה בבית ספר לעבודה סוציאלית, אני מתקרב עוד קצת אל דרכה.

* למעשה, התואר הזה, אם וכאשר, לא הופך אותי לעובד סוציאלי אלא לדוקטור לעבודה סוציאלית. אבל תודו שהכותרת 'דוקטורנט עברי גאה לעבודה סוציאלית' נשמעת הרבה פחות טוב.

פוסטים קשורים

‫ארמית - שעות של צחוקים לכל המשפחה!‬

‫נתאי‬ — Sun, 19 Oct 2008 20:51:10 +0000

הילד היה היום בביקור בחוות שפמנונים.

שפמנון - פליקר

הוא שאל את אמא שלו למה קוראים לשפמנון - שפמנון. היא אמרה לו שזה מורכב משפם ו-נון. אז הוא שאל מה זה נון, והיא אמרה לו דג בארמית. אז הוא שאל מה זה ארמית, והיא הסבירה לו שזו שפה עתיקה.

ואז הילד ביקש שנגיד לו מילים בארמית. וכל מה שאני זכרתי זה "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא" זהו , זה פחות או יותר מה שזכרתי. הילד התפוצץ מצחוק. כך הגענו לעמוד הזה.

ואז אמרנו לילד שאם הוא יגיד לסבא, "סבא במטותא" ויבקש משהו, הוא יכול לקבל ממנו כל מה שירצה…

ואחר כך החל הבלאגן , והכל התפרק:

צפרא טבא - הא הא הא הו הוה והו

כהאי לישנא - הו הו הו הו הו הו האאאאא

מאי נפקא מינה - הו הוה וה ווההההההההההה

והשיא:

די לחכימא ברמיזא (ולשטיא בכורמיזא) – די לחכם ברמז (ולטיפש מומלץ אגרוף) - כורמיזא! האאאאא כורמיזא האאאא!

וכך הלאה, וכך הלאה…