הרהורים של אבא

אמי, יעל פרץ ז"ל הייתה חוגגת את יום הולדתה ה-62 ב-6 באוגוסט לולא נפטרה ב-2007. עד יומה האחרון היא הייתה לוחמת עיקשת וחסרת פשרות לשלום וצדק חברתי, וראתה את השניים שלובים זה בזה בקשר בל יינתק.

תקרית אחת בתחילת שנות השמונים, עליה היא סיפרה לי, משמשת לי השראה עד היום. בשנים אלו היו הפגנות סוערות בירושלים, שלוו בתגרות בין ימין לשמאל. באחת ההפגנות הללו נרצח חברם של הורי, אמיל גרינצוויג ז"ל, מרימון שהשליך עליו הכהניסט יונה אברושמי.

באחת מן ההפגנות הללו מצאה את עצמה אמי, לבושה בחולצה של שלום עכשיו, בתוך חבורה של כהניסטים זועמים. האירוע היה יכול להגמר באופן טראגי ביותר, לולא היא, לוחמת אמיצה וחסרת פחד עשתה את הדבר הפשוט והקשה ביותר: דיברה אתם. היא סיפרה להם שגם היא פוחדת מן הערבים, ולכן חשוב השלום. והם הקשיבו לה. לא בטוח שהשתכנעו, אבל הקשיבו.

למה אני חוזר לסיפור הזה דווקא עכשיו? כיוון שנפתחה קבוצת פייסבוק בשם "לא נסתום את הפה" כקריאה לפעולה בעקבות קמפיין ההסתה נגד הקרן החדשה לישראל. כרגע הקבוצה מלאה בתגובות עוינות. ברוחה של אמי ולזכרה, אני מבקש מכם להכנס לקבוצה, ולראות שמאחורי כל תגובה עוינת מסתתר אדם מפוחד ומוסת. לראות בכל תגובה כזו הזדמנות לשיחה, להסביר את עמדותינו, להסביר להם כיצד הקרן פועלת כדי למנוע את דיכויים כמזרחים, נשים הומואים, או סתם אזרחים. הכל במתינות ובצורה מכובדת, בלי השמצות ובטונים רגועים. תופתעו כמה צורת הדיון הזו אפקטיבית. אני כבר יודע את זה כי אמא אמרה לי.

יהי זכרה ברוך.

לכבוד

חברי ו. העבודה והרווחה של הכנסת:
ח"כ חיים כץ,
ח"כ שלי יחימוביץ',
ח"כ עפו אגבאריה,
ח"כ רחל אדטו,
ח"כ אריה אלדד,
ח"כ חיים אמסלם,
ח"כ אריה ביבי,
ח"כ אילן גילאון,
ח"כ אורלי לוי אבקסיס,
ח"כ משה (מוץ) מטלון,
ח"כ סעיד נפאע.

א.ג.נ.

הנדון: הערות להצ"ח אחריות המדינה להגברת התעסוקה, לאופק תעסוקתי, ולשירותים תומכי עבודה, התש"ע – 2010

בעקבות הפרסום בעבודה שחורה, קראתי בעניין רב את הצעת חוק: אחריות המדינה להגברת התעסוקה, לאופק תעסוקתי, ולשירותים תומכי עבודה, התש"ע – 2010, שהצעת עם יתר חברי ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. זוהי הצעה חליפית לתוכנית ויסקונסין, שתראה שניתן לקיים תוכנית רווחה-לעבודה שתסייע למי שתלוי במערכות הרווחה להשתלב בחזרה בשוק העבודה – בלי להענישו ובלי להאשימו במצבו. ברצוני לברכך על הגשת ההצעה הזו, שנראית לי כהצעה ראויה ביותר, אך לטעמי יש בה מספר חסרונות שניתן לתקן.

להצעה יש כמה יתרונות מרכזיים, חשובים ביותר, על תוכניות ‘מהל”ב’ ו’אורות לתעסוקה’.

• ראשית, התוכנית אינה מניחה כי ניתן לפתור את בעיות האבטלה והעוני של ישראל על ידי התייחסות לבעיות המוטיבציה של המובטלים בלבד. הנחת היסוד של התוכניות הקודמות הייתה כי אם רק ניתן למקבלי הבטחת הכנסה את ההכשרה הראויה, ואת המוטיבציה הדרושה, כדי להשתלב בשוק העבודה – בעיותיהם יפתרו. התוכנית הנוכחית מבוססת על ההנחה, כי בעיית האבטלה היא ראשית לכל בעיה מבנית, ולכן יש לדאוג ליצירת מקומות עבודה, במקביל להשמת מובטלים בעבודה, שכן השמה בעבודה כשאין עבודה היא חסרת ערך. לכן, הסעיף הראשון בהצעת החוק (ס’ 3) מתייחס לאחריותה של המדינה לשוק התעסוקה.
• שנית, החוק אינו מכיל אלמנט של שלילת קצבה נוסף על זה שקיים ממילא בחוק הבטחת הכנסה. יתר על כן – הוא מצמצם את תחולתו של אלמנט זה, במקרים שבהם לא ניתנים שירותים תומכי עבודה (ס’ 5ב). שלילת קצבה היא האינדיקטור הטוב ביותר למטרתן של תוכניות רווחה לעבודה – מטרתן של תוכניות המכילות שלילה כזו היא להעניש את מי שאינו מעוניין לעבוד, לכאורה. מטרתן של תוכניות שאינן מכילות אלמנט כזה, היא לסייע לו להשתלב בשוק העבודה.
• לבסוף, החוק אינו מכיל אלמנט של הפרטה. דגש רב הושם על כך שכל העובדים בתוכנית יהיו עובדים של לשכת התעסוקה, במקום עובדים של חברות חיצוניות כפי שהיה בתוכניות קודמות.

עם זאת, ראוי להצביע על כמה חסרונות בטיוטת הצעת החוק, שהתייחסות אליהם יכולה להפוך חוק טוב לחוק מצויין:

• החוק מיועד לפעול דרך לשכות התעסוקה. אלא שללשכות התעסוקה כיום תפקיד חשוב ומוגדר: מציאת עבודה למי שמחפש כזו. זהו תפקיד שהוא מצד אחד רחב יותר מתפקידן של תוכניות רווחה לעבודה – שכן הוא כולל גם את מי שפוטר מעבודתו זה עתה, וחיפוש העבודה שלו צפוי להיות קצר ומוצלח, בעוד תוכניות רווחה לעבודה נועדו כדי לטפל במי שנמצא מחוץ לשוק העבודה מזה זמן רב, ונדרש טיפול אישי צמוד על מנת להשיבו אליו. מסיבה זו, תפקידה של לשכת התעסוקה הוא, מאידך, גם צר יותר מזה של התוכנית המוצעת – לשכת התעסוקה מסתפקת, ברוב המקרים, בחיפוש עבודה, שכן רוב לקוחותיה אינם נדרשים לפתרונות מקיפים.לכן, כדי לתת מענה טוב למי שנזקקים לטיפול מיוחד כדי להשיבם אל שוק העבודה, אין להסתפק בלשכות התעסוקה הרגילות – יש להקים שירות יעודי שיתמחה במתן מענה לאוכלוסיות אלו. שירות זה יכול בהחלט להיות מוקם במסגרת שירות התעסוקה, אך עליו לקיים מערכת ארגונית נפרדת, שתאפשר קיום של ידע ארגוני ופרקטיקות ארגוניות עצמאיות.
• השם הכולל לתוכניות מסוג זה – תוכניות ‘מרווחה לעבודה’ – אינו מקרי. לרוב, הלקוחות של תוכניות כאלו מגיעים אחרי טיפול רב-שנים בשירותי הרווחה. לכן, לגורמי רווחה – בדגש על הלשכות לשירותים חברתיים ועל העובדים הסוציאליים המועסקים בהן – היכרות עמוקה הן עם המאפיינים של אוכלוסיות אלו, והן עם הלקוחות הספציפיים. מאידך, לעובדים סוציאליים יש את ההתמחות הנדרשת על מנת להכיר את מכלול הגורמים המשפיעים על יכולותיו התעסוקתיות של אדם, על מנת להתאים לו תוכנית שתסייע באופן המיטבי בשילובו בשוק העבודה. יש לשלב בתוכנית עובדים סוציאליים, בתפקידים יעוציים, ניהוליים וטיפוליים, ולמסד את הקשר של התוכנית עם גורמי הרווחה.
• התוכנית אמנם מכירה בכך שמצבם של הלקוחות אינו נובע רק מתכונות האופי שלהם, אלא גם מהמבנה החברתי, אך אינה מביאה תובנה זו לידי ביטוי פרקטי, משום שהיא מציעה מסגרת אחידה להכשרה, שבבסיסה ההנחה שיש סל מסוגלויות מוגדר שמאפשר השתלבות בשוק העבודה. כדי להביא הנחה זו לידי ביטוי, יש להתאים את התוכנית לתנאים היחודיים הקיימים בכל אזור ואזור, וליצור תוכניות שיהיו חלק ממערכת תמיכה מקומית, המותאמת למאפיינים היחודיים של כל רשות מקומית, ולעתים אף של כל שכונה.
  יש להדגיש את עצמאות הלשכות המקומיות, ואת שיתוף הפעולה שלהם עם גורמים מקומיים אחרים. שיתוף פעולה עם המחלקה המקומית לשירותים חברתיים, עם הרשות המקומית, ועם שאר גורמים מקומיים יכול לאפשר את הגמישות הנדרשת כדי לתפור עבור הלקוחות חבילה מלאה שתאפשר השתלבות מיטבית בשוק העבודה, בדגש על מאפייניו המקומיים. כך, למשל, הכשרות מקצועיות צריכות להתבסס על היכרות עם התנאים היחודיים השוררים ברשות, על מנת להכשיר את הלקוחות למקצועות הנדרשים בסביבת מגוריהם; בניית שירותים תומכי עבודה צריכה להיעשות בתיאום עם גורמי הרווחה ברשות, המכירים את הקשיים הספציפיים העומדים בפני הלקוחות באיזור זה, ויודעים להציע פתרונות לקשיים אלו.

בתקווה שנגיע ליום שבו מחפשי עבודה יקבלו יחס הוגן,

נדב פרץ,
מרצה למדיניות חברתית, מכללת ספיר והמכללה האקדמית אשקלון

פורסם במקור בעבודה שחורה

פורסם במקור כאן
שמי גיל, ירושלמי בעבר ותל אביבי בהווה. אתמול זמן קצר לאחר מצעד הגאווה בירושלים הותקפתי באגרופים ובחפץ מתכתי על ידי שני נערים במרכז העיר מפני שהשענתי את ראשי על ברכיו של בן זוגי. בסביבות השעה 22:00 ישבנו חבורה גדולה במסעדת המבורגרים ברחוב הלל. הרחוב היה מלא באנשים שהגיעו ישירות מהמצעד, ניתן היה לזהות זאת רק על פי הפליירים והסרטים הצבעוניים שהיו בסביבה, וגם אצלנו בשולחן הייתה נציגות מגוונת: שני זוגות הומואים, זוג לסבי, וגם כמה סטרייטים. בשולחן הסמוך ישבו שני נערים צעירים כבני 14, גלויי ראש, ונעצו בנו מבטים. הבחנתי בחוסר הנוחות שלהם, והבטתי בהם חזרה, הוחלף מבט. הם לא אכלו שום דבר, רק ישבו והסתכלו. בשלב כלשהו הם הלכו. כעבור כחצי שעה, הופיעו שני חברים נוספים, אור ורותם, וקמתי להגיד להם שלום. אז ראיתי את הנערים מתקרבים שוב. זה נראה לי מעט חשוד. אחד מהם עבר ביני לבין אור ונעמד מאחוריי, וכעבור רגע השני הטיח בי אגרופים: אחד באוזן, אחד בצוואר. מיד כשהתאזנתי הרמתי את הרגליים ורצתי אל תוך המסעדה. כשיצאתי כעבור רגע אור כבר לא היה שם, ויושבי השולחן נראו המומים. כשהתחבאתי בתוך המסעדה, אחד הנערים הטיח בראשו של אור חפץ מתכתי כלשהו, כנראה חגורה, דחף בכוח עוד אחד מיושבי השולחן, ואז הם פתחו בריצה וצעקו לעבר השולחן: "מוות להומואים, להרוג את כולכם". כל זאת סיפרו לי אור, וחבריי בשולחן: סבתא שלי לימדה אותי 'מרביצים לך, תברח', ואני מיישם.

אור דימם מהעורף מהשריטה. אצלי רק צלצלו האוזניים, וסימן אדום הופיע על הצוואר. "בסך הכול" מכה יבשה. ניגשנו לניידת משטרה שחנתה בסמוך וביקשנו להתלונן. אמרתי לשוטר שאני יכול לזהות את הנערים בקלות, מפני שצפיתי בהם שעה ארוכה, ואור ביקש פולידין. השוטר לא הציע לחפש אחריהם. במקום זאת, הוא הפנה אותנו למגרש הרוסים, שם אפשר להגיש תלונה וגם לקבל עזרה רפואית. במגרש הרוסים הודיעו שאין להם תיק עזרה ראשונה, וכעבור כשעה המתנה מסרנו עדות בפני השוטר התורן, שהבטיח שיעשו כמיטב היכולת.

אגרוף הוא רק אגרוף, וברור לי שאני לא הראשון לחטוף מכות בירושלים, בישראל ובפלשתין. גם אין לי אשליות שהנערים האלה ייתפסו ויידרשו להסביר את מעשיהם בפני מישהו. בסך הכל, מה קרה? כמה מכות יבשות וקצת דם. זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. וזה העניין: כבר היה יותר גרוע. מצעד הגאווה שבו צעדנו כמה שעות קודם לכן ציין שנה להירצחם ביריות של ליז וניר בבר נוער בתל אביב. לפני חמש שנים, באותו מצעד בדיוק, נדקר אדם, עוד בחור צעיר ששרד למרבה המזל. אחד הנואמים החריפים בעצרת שנערכה אמש לאחר המצעד, בחור טרנס בשם עידו, ביקש להזכיר שהבר נוער לא היה אירוע חריג, כפי שהציבור הרחב, וגם רבים בקהילה הלהטב"ית, מעדיפים לחשוב. מבלי להתעלם מהעובדה שהחיים בארץ הזו מלאים באלימות ובדיכוי על סוגיו המופנים כלפי קהילות ופרטים רבים, אני מבקש לומר: אל תחשבו שהתקדמנו כל כך הרבה. נכון, יש כמה הומואים בפריים טיים, בג"צ כופה על המדינה הסרבנית להעניק זכויות ללהט"בים, ובתל אביב יש מלא מלא מסיבות, אבל השינוי הוא שטחי בלבד: כמו טפלון, מדובר רק בציפוי דק המכסה על תהומות של עוינות ושנאה המלובה באורח גלוי וללא התנצלות על ידי פוליטיקאים, אנשי דת, עיתונאים, מורים ומחנכים ורבות ורבים אחרים.

אני כועס על האגרוף שהוטח בפרצופי, אבל אני לא יודע אם אני יכול לכעוס על הנערים הצעירים הללו: הם בסך הכול מיישמים את מה שמשדרים אליהם מכל הכיוונים. כל עוד במגרשי המשחקים בבתי הספר 'הומו' היא קללה נפוצה, כל עוד סגן ראש עיריית ירושלים מבקש להצעיד בהמות אל מול מצעד הגאווה ובקריצת עין מיתממת לשלול את אנושיותנו, כל עוד אנושיותם של טרנסים, ביסקסואלים לסבית והומואים מוטלת בספק תמידי, אולי אי אפשר לכעוס באמת על שני הנערים האלה, הם רק הש"ג.

חשוב והכרחי להזכיר שיש מי שסובלים מאיום האגרוף-הבא יותר מאחרים. רבים נוטים לשכוח שהטרנסיות והטרנסים, וכל מי מאיתנו שחורג בדרך זה או אחרת מהנורמות המגדריות השגורות, תמיד נחשבים כמי שצריכים להצטדק ולהתיישר או לחטוף אגרוף או רק קללה עסיסית. לפעמים גם מהומואים (כפי שראיתי לא פעם ולא פעמיים). לכן חשוב להזכיר שסולידריות היא אינה בגדר מותרות: היא הכרח. ולכן, כשאנחנו מקבלים בסובלנות את מי שאומר 'למה לצעוד דווקא בירושלים? לכו לתל אביב' או 'תעשו מה שאתם רוצים בבית, אבל למה לנפנף?' אנחנו חוטאים לעצמנו. מי שלא רוצה אותנו ברחובות ירושלים, לא רוצה אותנו בשום מקום, גם אם נסתגר בבית עד קץ הימים. זה מה שהאגרוף הזה אומר בתמצית: תיעלמו. אני חייתי יותר שנים בירושלים משני הנערים האלה, ובטח שאין להם זכות יתרה על הרחובות האלה. היום אני כבר לא חי שם. ברור לי שגם בתל אביב יכולים לתקוף אותי, אבל לפחות שם נבחרי הציבור לא מעניקים לכך גיבוי שבשתיקה.

החשיפה הציבורית לא קלה לי, ואני מבקש להעביר את המלים האלה למרות ולא בגלל. אני לא מבקש אמפתיה, או גינוי רפה לאלימות (כל אחד יכול לגנות מעשה אלים, אפילו אלי ישי) אלא דבר אחר: סולידריות ובחינה אישית של איפה אנחנו מוותרים לשנאה. האגרוף הזה מכוון גם אליכם, להט"בים משלל הקבוצות וגם אל הסטרייטים, כמו שהופנה אל חברי הסטרייט אור, שפשוט הגיע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. מה שיכולתי לעשות אתמול עשיתי: הגשתי תלונה במשטרה. ניסיתי ללא הצלחה לפנות לכלי התקשורת. מה שנותר לי זה לבקש מכם להעביר את המלים האלה הלאה כדי לעכור את שלוותם של אלה שחושבים שהכול ממש בסדר. אמנם לאגרוף בפרצוף יש אפקט יותר מיידי, כפי שלמדתי, אבל מלים זה כל מה שיש לי.

31 ביולי, 2010.

מתוך העמוד הרשמי בפייסבוק של משטרת ישראל. עשרה אנשים עשו לייק לידיעה האיומה על רצח הילדים בנתניה. מה הם התכוונו לומר?

מצאתי את הקטע הבא בדיון בקפה דה מרקר. אף אחד לא יחזיר לי את השעה שביליתי בקריאת דיונים אינסופיים בסגנון הזה:

לא גבירתי. לא אני שובניסט.
את פשוט לא יודעת לקרוא.
כשתלמדי לקרוא עברית ולא בתורות המטופשות האליליות שאת מפיצה, אפשר יהיה לדבר איתך. אולי.
עד אז עשי אהבה, עם פורנו בלי פורנו, ולא מלחמה.
בהתאם לתורה שלך, קחי הכל למקום טוב, או צאי ממקום טוב.
ואז בטוח יפתח מוחך הקטן והחמוד.

אני מתנצל בפני הקוראים שיש לי, או בפני אלו שעוד נשארו לי אחרי המעשה המגונה שאני עושה כאן, על שאני מכריח אתכם להתמקד בטקסט שבציטוט. מה שבולט כאן לעין הוא הפער בין הסאב טקסט העוין, לבין המילים החביבות. כיוון שזה לא לגיטימי לבטא כעס, עצב, עוינות, או אפילו חוסר שביעות רצון בציבור.

בסרטו של מייקל מור "רוג'ר ואני" המדבר על סגירת מפעלי ג'נרל מוטורס בעיר הולדתו, והעברתם למקסיקו למען בצע הכסף יש רגע בו יוצא הרכב האחרון מן המפעל, וכולם מוחאים כפיים. פתאום מישהו אומר: "למה אנחנו מוחאים כפיים?"
התשובה היא – כי זה הרגש היחידי שמותר להביע בציבור.

אלו הם עוד פנים של ההפרטה, ההדרה של הסבל והאומללות מהשיח הציבורי. כששירותי הרווחה קורסים, המשטרה לא מתפקדת מחוסר תקציב, והאזרחים מופקרים לנפשם, והערבות היחידה של הממשלה היא לרווחיהם של העשירים, מה עוד נשאר לעשות חוץ מלייק?

ולסיום, אקלקל לכם לנצח את אחד השירים האהובים:

1  1

הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:

עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.

אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:

ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.

שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?

יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?

את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.

פורסם במקור בבלוג של קהיליית מגדר

חברה לעבודה נתקעה באמצע הלילה בדרך לקיבוץ. הכביש חשוך לחלוטין. בגלל העבודות בכביש בוטלו בו השוליים, מה שהוביל לכמה תאונות קטלניות בחודשים האחרונים, ומשני צדדיו כפר בדווי. בנוסף לכל הצרות היא לא הצליחה למצוא את משולש האזהרה באוטו, ולכן לא שמה אחד.

שאלתי אותה אם היא לפחות יצאה מן האוטו כדי שלא יפגעו בה נהגים שלא יראו אותה. היא אמרה שלא, כיוון שהיא פחדה מן הבדווים. שאלתי אותה אם הם עשו לה משהו. היא אמרה שכן, גררו אותה עד לתחנת הדלק הקרובה, שם היא ישבה ושתתה קפה בזמן שהיא חיכתה לגרר.

העיתונאי החרדי קובי אריאלי מפרסם הבוקר בווינט טור המתאר את זיכויו המפוקפק של צחי הנגבי מאשמת שחיתות שילטונית כפעמי משיח לפחות:

בני האור האמיתיים סובבים בשבוע החגיגי הזה כשגבם השחוח זקוף ויציבתם תמירה. זיכויו המהדהד של השר לשעבר צחי הנגבי הוא אמנם זיכוי נקודתי של איש ציבור נקודתי מחשד נקודתי, אבל בשל אופיו המיוחד, ראשוניותו והרעיון החוקתי שעומד בבסיסו, יהיה אולי הסנונית שתבשר את בוא אביב גאולתנו, זה שיפזר לאיטו את צחנתה הדוחה של מדמנת "שלטון החוק" שהשתלטה על האקלים הציבורי והפכה אותו עכור ובלתי נסבל.

אריאלי חוגג את פיזור צחנתה הדוחה של פיזור מדמנת שלטון החוק (המרכאות במקור). לגבי הרשעתו של הנגבי בעדות שקר כותב אריאלי:

צחי הנגבי אינו פוליטיקאי מושחת. גם הספיח השולי של עדות השקר שבו הורשע לא הופך אותו לכזה. הוא מקסימום סטה קצת מהתקן בפרט בלתי חשוב. נו-נו-נו ודי.

ובכן, למר אריאלי, המגדיר עצמו חרד לדבר השם, אני רוצה להזכיר כי בעשרת הדיברות שקיבל משה מהשם על הר סיני כתוב בדיבר התשיעי:

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

האיסור מתייחס באופן ספציפי לעדות שקר בבית המשפט. ועליו כתב הרמב"ם:

צחנתה הדוחה של מדמנת שלטון החוק

"כי השקר נמאס ונאלח לעיני כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד… אם כן עדות שקר סימן לחורבן היישוב"

סטה קצת מהתקן בפרט בלתי חשוב

1  1

לפני ארבע שנים היה יום שישי בצהריים. חזרתי משיעור יוגה, והטלפון צילצל. היו לי שש עשרה הודעות.
חבר מהפלוגה שאל איפה אני. בבית, אמרתי לו, אלא איפה? בוא בוא לבסיס, הוא אמר, גייסו אותנו. חשבתי שהוא צוחק עלי.

כמה ימים לפני זה נסעתי למעבדת אלקטרוניקה לתקן מצלמה. לא עניינתי אף אחד. הטכנאים היו מרותקים כולם לטלוויזיה שהראתה תמונות של גשרים מרוסקים ובניינים בוערים.

ארזתי בתיק חאקי כל מיני דברים. מה לוקחים למלחמה? לא לקחתי מצלמה, ידעתי שאני עושה טעות, אבל לא לקחתי מצלמה בכל זאת. נפרדתי מהילדים, ונתתי חיבוק ארוך לאישה. הרגשתי כאילו אני בסרט מוזר. זה היה רגע שהוא קלישאה של רגע.

יום שישי בארבע, יש לי עוד 300 קילומטרים לעבור עד לבסיס של הפלוגה בצפון. חבר הקפיץ אותי את ה-150 הראשונים, עד לפתח תקווה.

ברמת השרון תפסתי טרמפ עם כמה חבר'ה. הסתבר שהם קציני מודיעין במילואים, צפונים הייטקים כאלה. אחד אמר שהקפיצו אותו באמצע הארוחה הקבועה של שישי בצהריים, במסעדה, עם החברים. אשתו בכתה ובקשה ממנו לא לצאת. הם ניסו להבין לאן הולכת המלחמה. סיפרו שכל דרום לבנון ממולכדת וריחמו על החיילים שירדו עוד כמה ימים ממסוקים באמצע הלילה בלבנון.

באזור הצ'ק פוסט הם התחילו לחתוך מזרחה לכיוון בירנית. ירדתי והמשכתי בטרמפ עם שני חירניקים במילואים, מגדוד מילואים של גולני. אנשים פשוטים ושתקנים, בדרך לנקודת הכינוס של הגדוד שלהם. לא יכולתי שלא לחשוב שהם המסכנים שירדו ממסוקים באמצע הלילה, עליהם דיברו קציני המודיעין שלקחו אותי.

הגעתי לבסיס בזמן שיא. אלו שהגיעו לפני כבר פתחו את הימ"חים. מסתבר שכל הציוד של הפלוגה היה מלא חרא של ציפורים ופג תוקף. אף אחד לא נגע בו שלוש שנים.

אוטובוסים יצאו ממגורי הסיירת, מלאים נערים עם פק"לים כבדים, פנים צבועות, מוכנים לקרב. זו הייתה כבר שעת דמדומים, כנראה שהם היו מתוכננים לצאת למבצע באותו הלילה. חילקנו להם סיגריות, והשתדלנו לא לחשוב מי מהם יישאר בחיים ומי לא. אלו היו חיילי אגוז, שבאותו הלילה הסתבכו בקרב מארון א-ראס. חמישה מהם נהרגו.

ישנו באוהלים, נפילות הטילים העמומות נשמעות בעכו ובחיפה. כל האזרחים שסביבנו בחדרי הביטחון או במקלטים. שמועות על הרוגים וזהותם רצו בין האוהלים. בשש בבוקר התקשר קצין קישור לאשתי, והודיע לה שאני נפקד כי לא הגעתי למלחמה, ושהם שולחים משטרה צבאית להביא אותי. אני כבר הייתי חייל שש עשרה שעות. מערכת הקריאה הטלפונית המשיכה להפציץ בטלפונים את הקשישה המסכנה שגרה בדירה הישנה שלנו עוד יומיים. איש לא טרח לשנות במחשב את הטלפונים שעדכנתי בטפסים.

בבוקר נסענו לאביבים, שמתחת למארון א ראס. החברה נסעו, קנו בשר ואלכוהול, והתחילו לחגוג. זה הריח שילווה את המלחמה בשבילי, בשר על האש, ועראק מעורבב במיץ אשכוליות זול. הוא לפעמים מתערבב אצלי קצת בריח של בשר אדם שרוף. אני ממילא לא הצלחתי לאכול כלום. הבטן הייתה מכווצת, ובלילה קמתי להקיא את המעט שאכלתי בכל זאת.

בהר מעלינו נלחמו חיילי אגוז וסיירת צנחנים על נפשם, סוללת התותחים במטעים של המושב ירתה בלי הפסקה. אחרי הקרב אספנו למגורים שלנו קצין מודיעין צעיר מאגוז, שנשכח בשטח לבנון, וטעה לבדו דרך הגדר. הוא היה בריא לגמרי, אבל צל של אדם. קצת מים, ואחר כך וודקה ובשר צלוי החזירו לו צלם אנוש.

חוסר המעש שיגע אותנו, הלכנו לאסוף ביצים בלול של חקלאי זקן. העיניים צרבו מאמוניה בלול הישן והדחוס. החקלאי סיפר לנו שביום הראשון של המלחמה הוא יצא על הטרקטור למטע, וירו עליו עד שהוא ברח והשאיר את הטרקטור. הוא סיפר לנו ששנתיים לפני כן הגיע מחפרון והחל לחפור מצידה הלבנוני של הגדר. חפר וחפר. הם דיווחו לפיקוד צפון, שענה להם שהכל בשליטה. לאחר מכן התחיל להעלם פרי מהמטעים של החקלאי. לא היו עקבות בצד הישראלי. הוא דיווח לפיקוד שהחיזבאללה גונבים לו פרי מן המטע. הם צחקו לו בפרצוף. כשכבשו את האזור מצאו שם מערכת מנהרות שהובילה מתחת לגדר עם יומני תצפית מפורטים על כל בית באביבים, ותכניות להשתלטות על הישוב.

לפחות הפרמדיק של הפלוגה מצא לעצמו עיסוק: הוא ניתח גור כלבים שהגיע אלינו פצוע קשה אחרי שכלבים גדולים התעללו בו, ניסה לאחות את השברים ולתפור את פצעיו. הגור מת, אולי בגלל שמינון סמי ההרדמה לא התאים לו, אולי בגלל שהוא היה גמור כבר קודם. אזרחים חביבים עברו והביאו לנו מלא אוכל, צוות של ערוץ עשר ניסה לצלם אותנו כאילו שאנחנו רעבים ואין לנו אוכל, ואנחנו מתנפלים על האזרחים שמביאים סנדוויצ'ים, בעוד שלמעשה המציאות הייתה הפוכה – אנחנו היינו אחרי בשר על האש, והאזרחים רדפו אחרינו והתחננו שניקח לפחות סנדוויץ' אחד.

המשכנו לנדוד בצפון, ממושב זנוח אחד למשנהו. כל לילה רצות השמועות: נחטפו שבעה חיילים, מפקד הגדוד נהרג. משחררים אותנו, מטיסים אותנו במסוקים להפרש בבינת ג'ביל, ואז משחררים אותנו. שמועות מנופחות, שמועות דביליות ושמועות אמתיות.

ואז התמקמנו בחורשה מול קיבוץ יפתח. הבועה שלנו. כל הגבול היה מופצץ ושרוף, ואנחנו יישנו במחנה הקיץ שלנו בין העצים, קילומטר מהגבול, וניסינו להרוג את הזמן. חברה סיפרה לי שהם עשו רייקי בקבוצה גדולה ושלחו לנו מין בועת הגנה, וככה בדיוק זה היה, בועה מוגנת בלב התופת. אני זוכר שישנתי בצהריים בצל העצים, ושמעתי את הרקטות כותשות את קריית שמונה.

בקצה החורשה היה הבלקון: ספסל עץ בצל, שמשקיף על עמק החולה, שם שתו עראק במיץ אשכוליות, שיחקו קלפים, ועישנו קצת גראס. ברקע שמענו את הקרבות מהכפר דבל, קילומטר או שניים מאתנו. שנמשכו, ונמשכו ללא סוף.

באחת ההקפצות שני צוותים מתוך ארבעה היו שיכורים מכדי לצאת. פעמיים רצנו ליפתח. חייל אחד מגולני ירה לעצמו ברגל, כשהוא ניקה את הנשק. חייל מילואים אחד פשוט התפגר במיטה, מסיבה לא מובנת, תוך כדי שנת הצהריים שלו. ניסינו להחיות אותו, אבל לא עזר לו כלום. מישהו אמר, מזלה של אשתו, שזה קרה לו בצבא ולא באזרחות. עכשיו היא אלמנת צה"ל.

לקחנו את שבכת הברזל לניקוי רגליים מבוץ שהייתה בפתח חדר האוכל של קיבוץ יפתח, ניקינו אותה קצת והשתמשנו בה כרשת צליה לגריל הענק שבער כמעט כל יום בצהריים ובערב.

אחר כך כיוונו את המסוק לאסוף פצועים, 800 קצרים צפון מזרח מכחול שבע שלוש שש שתיים אפס, אמרנו לטייס, הטייס המילואימניק אמר- תעזבו אותכם, תדברו כמו בפלאפון – אה – לייד העץ בין הכביש לעמוד חשמל הגדול. הבנתי, אני בא לאסוף אותם עוד ארבע דקות.

המסוק לקח את שני הלוחמים, שעוד היו בהתקף צחוק של פאניקה, אחרי שהם ניסו לפתוח רכב של חיזבאללה, כמו בסרטים, בירייה במנעול, והוא התפוצץ להם בפרצוף. אחד התמלא רסיסים, ולשני נחתכה היד כמעט לגמרי.

היה איתנו חובש סדיר, שצירפו אלינו כי הוא בשום אופן לא הסכים להיכנס ללבנון. זה נראה לו מסוכן מדי. הוא העדיף שהחברים שלו יכנסו במקומו. והצרפתי שבא עם המטוס הראשון לארץ כדי להשתתף ולתרום, וכשסוללת התותחים הסמוכה הרביצה מטח ראשון, הוא נשכב על הרצפה מרוב פחד והתחיל לקלל במרץ בצרפתית, כשאנחנו עושים במכנסיים מרוב צחוק.

ברבע לחמש קראו לנו לגדר לאסוף פצועים. עשרות צלמי עיתונות כבר חיכו שם כדי לצלם אותם. לא הבנו מי אמר להם שזה קורה שם? אחד הנהגים זרק עליהם אבנים בתסכול. הם זרקו עליו חזרה. הלוחמים הסדירים שיצאו מלבנון היו מיובשים, מטונפים וכבויי עיניים. אחד מהם לא הפסיק להגיד: "המדינה שלנו לא נורמאלית, המדינה שלנו לא נורמאלית". נתנו להם את העזרה הרפואית שהם היו צריכים, בעיקר פחיות קולה קרות מהמקרר של הפלוגה וסיגריות.

ואז נסעתי הביתה. זה היה יותר גרוע מלהיות שם. כל הזמן עקבתי אחרי החדשות, ניסיתי להבין מה קורה, לא הצלחתי לאכול שום דבר, והייתי עצבני מדי מכדי לדבר עם מישהו, או לעשות משהו. בדרך חזרה הייתה אזעקה בעפולה, הצופרים יבבו כמו בסרט מלחמה ישן, ובומים עמומים נשמעו במרחק. הגעתי בחזרה למיזרון שלי במיטת השדה מתחת לעץ. ניסיתי לקרוא ספר, כדי להעביר את הזמן. זה היה ספר מתח על ערפדים, אבל לא הצלחתי להתעניין בו, הוא פשוט לא הפחיד אותי. גדר הגבול הסמוכה הייתה פרוצה לגמרי, רקטות נחתו מסביבנו, הערפדים האירופים הדקדנטים פשוט לא היו מפחידים מספיק.

ואז הקפיצו אותנו לכפר גלעדי. לא הגענו עד לשם. לא היה טעם. ראינו מסוקי יסעור ענקיים מלאים פצועים והרוגים ממריאים אחד אחרי השני. הרב וכמה חיילים דתיים הלכו לטפל בגופות. הם טיפלו גם בהוצאת הרוגים מהטנקים שנפגעו מטילים. הזונות יודעים בדיוק איפה לפגוע במרכבה, הם אמרו. המנוול ההוא שהיה אצלהם בשבי מכר אותנו. אמרו, ואפילו לא הזכירו את שמו, אלא שתו מהעראק בכוס חד פעמית.

התקלחנו ערומים בברזים של מכלית המים הצבאית. הרגשתי כאילו נלכדתי בתוך גלויה קפואה ממלחמת יום כיפור. כאילו נפלתי לתוך זיכרונותיו של אבא שלי. הכל היה חאקי דהוי כמו בתמונה ישנה.

בלילה הודיעו לצוות אחד שהוא נכנס ללבנון. קצין מהחטיבה הסדירה הגיע, והסביר להם בתנועות כלליות ביותר על גבי מפת הקוד איפה נמצאים הכוחות וכיצד עליהם לחבור אליהם. לא נתנו להם תדרי קריאה, והורו להם לחבור לכוח הסדיר בצעקות. אנשי הצוות, שכלל בוגרי סיירות ולוחמים מנוסים, היו חיוורים לגמרי. הם היו בטוחים שהם יהרגו או יחטפו. הפרמדיק נתן להם את המספר של המבצעים של יחידה 669. אם אתם מסתבכים, פשוט תפתחו פלאפון ותתקשרו. אל תהססו. בסוף ביטלו את המבצע והם נשארו בארץ.

בסוף היו כבר התראות לפני נפילת טילים קרבה. רוב החיילים בכלל לא טרחו להתייחס אליהן, אלא המשיכו לרבוץ כאילו כלום לא קרה, גם כשהרמקולים צעקו "שחר אדום" בקול מתכתי. אני וחבר אחד הלכנו בכל פעם עם שכפ"צ, ספר ובקבוק מים להתחבא בין הסלעים, שאולי יגנו עלינו מנפילת רקטות. המלחמה כבר התחילה להיגמר. הכריזו על הפסקת האש שמתחילה בשמונה בבוקר. אני חשבתי רק מי יהיה ההרוג האחרון של המלחמה. בסוף זה היה איזה מסכן מגבעתי שעלה על מוקש.

אחר כך נסענו לימ"חים, פשוט זרקנו שם את הציוד. לא ספרו שום דבר. אנשים לקחו הביתה המון דברים. אחד אפילו הביא מהעבודה טנדר כדי שיוכל לסחוב יותר. עד היום הוא בטח שותה בבית עם האישה מים מינרלים מהימ"חים. אני לקחתי שלושה סטיקלייטים כדי לשחק בהם עם הילדים.

ככה נגמרה המלחמה. לקחתי רכבת דרומה, והתחלתי לנסות לצוף בחזרה לכיוון המציאות. אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב עם תעודת הערכה וסיכת ברזל קטנה, אות המלחמה, שבאמת אישרו שהכל קרה. גם העלו אותי בדרגה, מסתבר שלא חייבים להיהרג בשביל זה, והיום אני אשכרה רס"ר או משהו כזה.

6  4  2  3    3

צפיתי כמו רבים בסרטון של חיילי פלחו"ד 50 מרקדים לצלילי לידי גאגא קישה! קישה! תודה למיכאל ואלעד בקסבה הנטושה של חברון, בעוד התושבים שעוד לא גורשו משם נצורים בבתיהם בפחד(בינתיים הורד הקליפ מן הרשת תודה ל"לא חשוב" שאיתר עותק שלו). אני לא ממש מסכים עם אביעד שכתב:

אין שום הבדל בין ריקוד ברחובות חברון ובין מעגל שמחה לאיד למחבל שנתפס או אונס קבוצתי של תומכת בטרוריסטים. בכל המקרים הצד השני מושפל עד עפר ובכל המקרים – כל הצדדים מאבדים צלם אנוש

כיוון שהתושבים לא נצורים בגלל שהחיילים רוקדים, אלא בגלל החלטות של מפקדים בדרג גבוה, ולמרבה הצער הם היו נצורים גם אם החיילים לא היו רוקדים.

אני חושב שיש פה משהו חמקמק בהרבה, אבל לא פחות חמור. כדי להבין היכן זה התחיל, אני רוצה לחזור לשירו של שלמה ארצי: "שיר החייל"

את מילות השיר כתב נמרוד גאון ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים. מתוך השיר משך את עיני במיוחד הבית השני:

אהבתי רגעי זיכרונות וגעגועים טרופים
על השולחן סיפורים של צ'כוב
כאבן שאין לה הופכין,
כי אני הוא אדם המחופש לחייל,
כפות בכתונת משוגעים,
אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,
ובכי לי ילדה על הציפיות על השנים,
ובכי על שני לבבות אהובים ורחוקים

המתח האירוני בריקוד של חיילי גדוד 50 בתלבושת קרבית מלאה ובמבנה קרבי רוקדים לצלילי לידי גאגא הוא בכך שלשנייה נחשף האדם שמתחת לחייל: צעירים, כיפיים תוססים ומגניבים. ובחזרה לשיר החייל. האשליה שאפשר לזנוח את הספרים של צ'כוב, כלומר את האנושיות, לתקופת מה היא פה בבסיס העניין.

האדם "המחופש לחייל" שכח כי התחפושת לפעמים כמו בסרט "המסכה" אמנם מקנה לך כוחות, אך גם שואפת להשתלט עליך ולהשחית אותך.

עוד נקודה מעניינת היא שהנער הישראלי נכנס לצבא מבחירה, פעמים רבות בהתלהבות, עוטה עליו את "כתונת המשוגעים" של החייל. משיל מעליו את האנושיות שלו, במטרה ללבוש אותה אחר כך. אבל אחר כך, פעמים רבות, כבר מאוחר מדי. מסתבר שהאנושיות היא לא תמיד חליפה שאפשר לקפל, לאכסן בארון, ולהוציא וללבוש כשנוח.

מי שמתעלם מן הרקע החברוני, שכולו עוולה ואי צדק, תוך ריקוד שובב ושמח, בעצם יוצר בועה. כמו בישראל, בה יש אזורים מוגבלים ותחומים, בועות, של תרבות, חוק, נאורות וצדק, במרחב של עוולות, שקרים, אטימות ואלימות. הבועות הללו אינן אטומות כפי שאנחנו אוהבים לחשוב, והמרחב הסובב לאט לאט מרעיל אותן, וכל המחסומים, הגדרות והמאבטחים בעולם לא יצליחו למנוע זאת.

.