הרהורים של אבא

היום ראיתי פרק בתכנית סופר נני, בה מיכל דליות הולכת למשפחה שמת לה הילד הגדול. כמובן שהיה פרק עצוב ומרגש, כשבני המשפחה התמודדו עם האובדן.

באמצע הפרק, באחד הרגעים המרגשים ביותר, קמה מיכל, וחיבקה את אם המשפחה, דנה. באמצע החיבוק, לשניה אחת, כמעט בלתי נתפסת, היא שלחה מבט קטן וחטוף אל המצלמה, כאילו אומרת לצלם – קלטת? ראית את זה? צילמת? וחזרה מיד לסיטואציה.

מה היא בעצם עושה שם, מיכל דליות? היא מטפלת במשפחה במצוקה? היא שחקנית בדרמת טלוויזיה? מה הביזנס שלה? למען המשפחה, טיפול במשפחות וילדים במצוקה? מכירת פרסומות לגבינה לבנה, בנקים וחברות סלולר?

היתרון הגדול , שהוא בעצם גם החיסרון הגדול של פרסומות הוא שהן רצות לך מול העיניים שוב, ושוב, ושוב, עד זרא, וגם הרבה אחר כך. אז למה יתרון? כיוון שזה מאפשר לך לאט לאט לפרק את הטקסט גם אם אתה לא מתכוון לעשות את זה.
הפרסומת של הוט, עם משפחת זלצמן, עיצבנה אותי מהרגע הראשון שראיתי אותה:

בפרסומת הראשונה בסדרה מבחינים הפושעים (המזרחיים כמובן, אבל אל דאגה, לא כל הפושעים מזרחיים: הם פוגשים פושעים רוסים) מהסדרה "הבורר" כי מישהו מקליט אותם, ומחליטים לבקר אותו באופן אישי. איפה הוא גר? ברעננה. מה עוד מספרים לנו בפרסומת על זלצמן? מה הוא עושה כשהוא לא בבית? משחק סקווש. הוט משתמשים כאן בטריק המוכר של הפרסומאים כאפיון קהל המשתמשים במוצר שלהם כמעמד גבוה – אשכנזי יאפי מרעננה, המבלה את הערבים שלו במשחק סקווש "עם החברים המג'ייפים שלו" כפי שמכנה אותם בנו של הבורר, אבי "הטחול" אסולין. הטריק הזה מוזכר בספרה של נעמי קליין – no logo – בו היא מתארת כיצד חברת גאפ תלתה בלב הגטאות השחורים בארצות הברית פרסומות שמתארות לבנים ביאכטות ובמכוניות פאר, כדי לפנות לצעירים השחורים.

בפרסומות ההמשך מתגלה ההיפוך האירוני שבכל הסיטואציה. הבורר ובנו מכים את מנש, כשהם מסיימים מסתבר שהם צריכים לעשות הכל שוב. למה? כי זלצמן, המגולם על ידי השחקן אמיתי קידר, שניחן במראה לפלפי אשכנזי במיוחד, שעד עכשיו השיג לו תפקידים בעיקר בתאטרון האידי, (ואני דווקא מוקיר את התיאטרון האידי) לחץ על כפתור הסטארט אובר (עלק סטארט אובר, הרי זה מיועד ללקוחות ישראלים). רוצה לומר: כמה שאתם מזרחיים קשוחים ועבריינים, בסופו של דבר, זלצמן האשכנזי החנון מרעננה יחזור ממשחק הסקווש שלו, והוא זה שיגיד לכם מה לעשות, מתי לעשות את זה, באילו שעות לעשות את זה. והמסרים האלו, דווקא בגלל שהם מוסווים ומעודנים כל כך, מחלחלים, ומעצבים את התודעה שלנו. לדעתי זה מה שאנשים מסוגו של נדב מכנים "הבניה תרבותית".

יצא טיפה "העוקץ" סטייל הפוסט הזה, אבל הפרסומת הזו פשוט ביקשה את זה.

היום ראיתי את הפרק הראשון של הסדרה "חטופים". שזכתה לקידום אגרסיבי, או כפי שניסח זאת גיל רובנשטיין:

כשאהיה גדול אכתוב סדרת טלוויזיה על אנשים שקיבלו עונש גלות של 17 שנה אחרי ששידרו פרומואים הרבה יותר מדי ממה שמקובל. אקרא לה חצופים

נושא החטופים הפך בשנים האחרונות לאובססיה לאומית וכשראיתי את הסדרה ניסיתי להבין מדוע בעצם. מדוע אומרים ש'גלעד שליט הוא הילד של כולנו', מה שלא אומרים למשל על חיילים שנפלו. כל כך הרבה חיילים ואזרחים נהרגו בשנים האחרונות, בקרבות ובפיגועים. מה הקטע עם החטופים?

כדי לענות על כך אני רוצה לקחת אתכם לקטע הפתיחה הנהדר של הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין בטון". מתואר שם סיפורו של שען עיוור שבנו נהרג במלחמת העולם הראשונה. הוא מקבל משימה לבנות שעון מפואר בתחנת הרכבת של העיר. כשהוא חושף את השעון שהוא בנה, מתברר שהשעון הולך אחורה. ראש העיר זועק כי השעון מקולקל, אולם השען עונה לו כי הוא בנה אותו כך, כיוון שאם הזמן ילך אחורה, יחזרו כל הבנים שנהרגו במלחמה הביתה. כמובן שהסוף לא יכול להיות טוב, והשען חותר בסירה קטנה לתוך הים אל מותו. הייתי מדביק פה את הקטע, אבל האולפנים הסירו אותו מכל אתרי הווידאו.

המטאפורה החזקה של השעון ההולך לאחור מאד מתאימה לטעמי לישראל של היום. אחרי שנכזבו וננטשו כל התקוות לשלום, לפתרון הסכסוך, שהיו קיימות, אולי אפילו רק ברמה ההצהרתית, מאז קום המדינה, נותרה לנו כעם רק ההשתבללות העיוורת בפנטזיה על חזרתם של כל אלו שהלכו מאיתנו – לאו דווקא החטופים, אלא גם המתים, חזרתם לבריאות של הנכים, השבתן של כל ההזדמנויות שהוחמצו. כמו הפנטזיה של השען העיוור, גם כאן מדובר בפנטזיה מנותקת. היא מנותקת כיוון שחזרתו של חייל אחד או שניים לא תשנה לנו כלום כעם, ולא תפחית כהוא זה את תחושות האובדן וההחמצה. כמו בכל פנטזיה שמתגשמת, ההקלה היא רגעית, והריקנות לאחר מכן גדולה יותר.

ב-1969 כתב רוטבליט ללהקת הנחל את שיר לשלום, ובו השורה שהעלתה את חמתו של אלוף פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי, שאסר על השמעת השיר: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". ישראל של היום מקדשת את המבט לאחור. כך אפשר לפרש את ההתעסקות האובססיבית בסוגיית החטופים, שיצאה מכל פרופורציה, העיסוק בשואה, שהולך ותופס מקום מפלצתי בשיח הציבורי בישראל, ועוד. המבט לעבר החליף את המבט לעתיד, שהיה נהוג פעם. היום ברור שאין שם כבר שום דבר לראות. מי זוכר שכשהיינו ילדים נהגו לומר לנו: "עד שתתגייסו כבר לא יהיו מלחמות"? אבל מצד שני גם בעתידות בבזוקה היה כתוב "עד גיל 21 תגיע לירח"…

לא היו פה פעם עתידות?

בלוגרים רבים נזעקים על כך שפורום תקנה שפט את הרב מוטי אלון, ולא השאיר את העבודה למוסדות המדינה. אני דווקא חושב שבמקרה הזה, החברה הדתית-לאומית הוכיחה את החשיבות של קיומה של קהילה.

לצורך העניין, אני אניח שאחת משתי טענות, שמובאות בהודעה של פורום תקנה, הן נכונות: שהמעשים לא היו בגדר עבירה על החוק, או שהנפגעים לא רצו להתלונן. עד כמה שהצלחתי להבין, יש לקונה בחוק שלא רואה ביחסי רב-תלמיד יחסי מרות, ולכן לא הופכת מערכת יחסים כזו לפלילית; ובכל מקרה, התרחיש שלפיו נפגע עבירה מינית לא מוכן להתלונן, מחשש ששמו יחשף, הוא תרחיש נפוץ הרבה יותר מדי. הנחה נוספת שיש לי כאן – שחטאו של הרב אלון לא היה זה שהוא קיים מערכת יחסים הומוסקסואלית.

בהנחה שכל זה נכון – הנחה סבירה, כמו שנראים הנתונים כרגע – חבל שבציבור החילוני אין איזה 'פורום תקנה' כזה. חבל שהציבור שאני חלק ממנו לא מסוגל להגיד 'התנהגות כזו אנחנו לא מוכנים לקבל ממי שאמור לייצג אותנו'. חבל שבמערכת הארץ לא יושב אדם הגון מספיק, כדי לתפוס את זה שמשפיל נשים על בסיס יומיומי, ולשלוח אותו להיות כתבנו במגדל.

כולם אומרים – 'בשביל זה יש בית משפט'. נכון, יש בית משפט, וטוב שעבירת ההטרדה המינית היא עבירה פלילית. אבל בית משפט הוא לא חזות הכל. החוק, מטבעו, הוא דבר מלא חורים, שמיועד לטפל רק במקרי הקיצון. נורמות אמורות להיות מקיפות יותר מאשר החוק היבש, ואמורות להיות בעלות כוח כפייה גם הן. המצב שבו יש שני מצבים אפשריים – 'פלילי' ו'סבבה' – הוא מצב רע, שצריך להימנע ממנו בכל מחיר, בתחום ההטרדות המיניות בדיוק כמו בתחום יחסי העבודה.

אז עם הסערה-זוטא שהתחילה כאן אשכר, והמשיכה נעמה באומץ מעורר הערכה, ושלו ניסיתי גם אני לתרום משהו, הוא בגדר 'פורום תקנה חילוני' – אשרינו. אם בפעם הבאה שתגיע אלינו ידיעה כשהיא עוד בחיתוליה, נצליח לעצור מקרה של תקיפה מינית – מצויין. אני חושש שאנחנו רחוקים משם.

בעקבות המאמר של אשכר והפוסט בנושא בקהילת מגדר, שהיה אחד מני רבים וטובים שעלו בימים האחרונים ברשת (קישורים כאן) – אני קורא למתלוננות להשמיע את קולן. זו ההזדמנות לעשות משהו – כדי שהוא יועמד לדין, כדי שיושת עליו קלון וכדי שלא יפגע בנשים נוספות.
עיתונאית שמעוניינת לכתוב על הנושא נתקלה היום בלא מעט אמירות מפורשות המציינות את שמו ומעשיו הנקלים אולם גם בהיעדרן של נשים שתעזנה להתלונן. על הפחד הזה התוקפן בונה. בלי השם שלכן והשם שלו – הוא ימשיך במעשיו ללא הפרעה כפי שעשה עד היום. בלי תלונה שלכן (גם אם חלה התיישנות) – נשים נוספות תיפגענה. לא רק קורבנותיו שלו, אלא גם קורבנות של עוד רבים אחרים, שיקבלו תחושת לגיטימציה מהשתיקה. לכאורה – אם הן שותקות, הפוגעים יבינו שזה מותר.
המצב שנוצר אינו מה שאתן רוצות. ולא מה שאנחנו רוצים. ולא מה שאנחנו כחברה רוצים. אנחנו יודעים שיש לכך מחיר. אנחנו מבטיחים לתת כתף, להיות שם בשבילכן, לסייע בכל מה שניתן. וכמונו יש רבות. ורבים. שרוצים לעשות כל שביכולתם כדי שהוא ישלם את המחיר.

פעילות נגד הפרדה באוטובוסים. מקור תמונה: עידוק

ישראל כץ הודיע בבג"צ כי משרדו יאפשר אפלייה מגדרית בקווי ה'מהדרין' – נשים מאחורה, גברים מקדימה.

לפי ההסבר שנתן בכיר במשרד התחבורה (רדיו, אין לינק), ההבדל המהותי בין ההסדר הקיים כרגע לבין ההסדר המוצע עכשיו הוא שלספק השירות (אגד, דן וכו'), יש אחריות על כך שהשירות יהיה באמת וולנטרי, ושלא יהיו מקרים של אלימות פיזית או מילולית.

ואני תוהה האם אין כאן פתח לאקטיביזם, עבור הארגונים שמתנגדים להפרדה. מוצאים (או ממציאים) נוסעת שנסעה מקדימה והייתה חשופה לאלימות, ומגישים בשמה תלונה למשרד התחבורה – על ספק השירות. למחרת, על אותו קו, מגישים עוד אחת. ועוד אחת.

כשהתלונות יצטברו, למשרד התחבורה לא תהיה ברירה אלא לאיים על הספק. ואם לא – זה נותן בסיס לעתירה חוזרת לבג"צ.

ואם יאיימו על אגד בסגירת הקו – הם כבר ימצאו את הסידור שיהפוך את העניין לוולנטרי באמת (איש ביטחון על כל אוטובוס? אוטובוס מעורב אחרי כל אוטובוס מופרד?)

הספר הכינה נחמה מאת מאיר שלו, עם הציורים של המאייר הקבוע שלו, יוסי אבולעפיה, הוא כנראה אחד הספרים הפופולריים ביותר בעברית. זהו סיפורה המרגש והמשעשע של כינה בחיפוש עצמי. אופיו השמלאני של הספר בא ליידי ביטוי כשהכינה קופצת על ראשם של חיילים, המצוידים בציוד לפיזור הפגנות, שימו לב למטולי רימוני הגז שמורכבים על רובי הגליל שלהם.

חיילים מתוך הכינה נחמה

בהמשך הסיפור מעלה הכינה נחמה תכנית אירוח אה-לה "המעגל" של דן שילון שהיה כה פופלרי בשנות התשעים. בתוכנית ערבוביה של משתתפים, כפי שהיה נהוג אז, בהשתתפות "הפרעוש שעלה למעלה" – בן דמותו של שר החוץ דאז, דוד לוי.

מתוך הכינה נחמה, לחץ להגדלה

לשם השוואה, יש עוד שר בספר, כנראה ממוצא לא מזרחי, גם הוא לא סופג יותר מדי מחמאות, ראשו ריק לגמרי. אבל כאן אפשר למצוא את הגישה הידועה, שלצערי כנראה לא מבדילה בין ימין לשמאל, הטוענת כי המזרחיים מקומם למטה, ומקומם של האשכנזים למעלה, אפילו אם ראשם ריק. זה המזון הרוחני שהטף בישראל מקבל, דווקא באחד הספרים המוערכים ביותר שיש. הפרט הקטן הזה עוזר להבין עד כמה קשה היא בעיית היצוג המזרחי, ומה עמוקות הדעות שיש לכל ישראלי נגד יצוג כזה. וכמה זה נעשה באופן לא מודע על ידי מאייר שלפי שמו לפחות, הוא ממוצא מזרחי…

(אין זמן לכתוב פוסטים. תסתכלו על זה בתור טוויט מורחב)

היו לנו, כאן בתגובות בבלוג, לא מעט ויכוחים על נושא שעות העבודה. הטענה המרכזית של מתנגדי הייתה שאין מקום להתערבות ממשלתית – בגלל שמי שעובד שעות נוספות בחר בזה, ואם היה רוצה – היה יכול לבחור אחרת. ההנחה מאחורי הטענה הזו היא שיש מספר מוגבל של מקצועות ששעות העבודה בהם ארוכות, ומי שרוצה יכול לבחור בעבודה אחרת.

בעקבות פוסט מבריק של שחר – שטוען, בעצם, בדיוק את אותה טענה שלי אבל מכיוון אחר – הלכתי לאתר הלמ"ס, והוצאתי מנתוני הסקר החברתי את הפרטים לגבי שעות העבודה של אבות ושל אמהות בישראל. ידעתי שהמצב גרוע, אבל הנתון הזה כל כך הדהים אותי שהוא שווה פוסט.

הגרף הזה מתאר את שעות העבודה של נשים (אדום) ושל גברים (כחול), שהם הורים לילדים עד גיל 5 ושמשתתפים בשוק העבודה. הקו האדום מציין 43 שעות – משרה מלאה. כל מי שנמצא משמאל לקו הזה, עובד יותר ממשרה מלאה (הנתונים מקובצים לקטגוריות, כך שנכון היה לעשות גרף עמודות, אבל הקרבתי את הדיוק למען הויזואליה).

הנתונים מדהימים: 52.2% מהאבות בישראל עובדים 50 שעות בשבוע או יותר. 50 שעות, להזכירכם, הן 10 שעות ביום, ברוב מקומות העבודה. כלומר, מי שמתחיל לעבוד ב-9, לא מסיים לפני 19:00, לא מגיע הביתה לפני 19:30. עבור ילד בן 0-5, המשמעות היא שאבא לכל היותר מקלח ומשכיב לישון. ואנחנו לא מדברים כאן על מיעוט קרייריסטי – אנחנו מדברים על רוב האבות העובדים בישראל.

מישהו אמר משהו על בחירה?

שחר: אבא, נכון לטוס במטוס זה מאוד יקר?

אבא: נכון

שחר: אז אולי תעבדו קשה ויהיה לנו כסף לטוס^[1]

אבא: אבל אז אנחנו לא נהיה איתכם בבית.

שחר: אז אתה תעבוד קשה כדי שיהיה לנו כסף, ואמא תישאר בבית לשמור עלינו

(אגב התנצלות למגיבים: היו פה תגובות מעניינות מאוד ובהחלט ראויות לדיון מעמיק, אין לי כל כך זמן לנשום. מצטער)

מפעל הייטק מנצל את עובדיו, ומעביד אותם בניגוד להוראות חוק עבודה ומנוחה (או לכל הפחות, בניגוד לרוח החוק). כששואלים למה למפעל מותר לעשות את זה, נשלפת התשובה האוטומטית – 'אם לא נאפשר להם, הם יעברו לייצר בחו"ל".

עד כאן, סיפור סטנדרטי ורגיל. אלא שבסיפור שלנו יש טוויסט: בעקבות ההפרה הזו, התקבצה הפגנת המונים מול שערי המפעל. הנהלת המפעל התקפלה, וקיבלה על עצמה הסדר שלא פוגע בזכויותיהם של העובדים.

בעקבות האירוע, הופיע פוסט בעבודה שחורה. אלא שלמרבה ההפתעה, אותו הפוסט לא תקף את החברה הטרנס-לאומית, שניסתה לנצל עובדים תוך איומים חסרי תוכן – אלא דווקא את המפגינים מול שערי המפעל.

כמו שבטח הבנתם, החברה הטרנס-לאומית היא אינטל, המפגינים על זכותם של עובדי אינטל למימוש חוק שעות עבודה ומנוחה הם החרדים, ועצם הזהות הזו של המפגינים הצליחה להוציא מאיש שמאל עקבי כמו אורי יזהר משפטים ששטרסלר היה גאה בהם, המדברים על 'הנזקים החמורים' שיגרמו לאינטל מהפסקת המפעל, ועל האיום כי 'אם הם ימשיכו בכך, ייתכן מאד שאינטל תפסיק את פעילותה בירושלים ובישראל בכלל'.

ובמפתיע, כמה שעות לאחר פרסום הפוסט של אורי, הגיעו החרדים ואינטל לפשרה: בשבתות יופעלו רק קווי הייצור הנחוצים ביותר, ויועסקו בהם לא-יהודים. לא 'נזקים חמורים', ולא 'הפסקת פעילות'. אה, כן – בעקבות ההסדר, יש אפילו סיכוי שכמה ערבים יקבלו עבודה בהיי-טק. מה רע?

אז ברשותכם, כמה מילים על שני הנושאים החמים – שלא לומר הבוערים – שיש כאן – מצד אחד, עבודת יהודים (ולא יהודים) בשבת, מצד שני החרדים.

לגבי עבודה בשבת, קובע חוק שעות עבודה ומנוחה:

7. שעות המנוחה השבועית

(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.

(ב) המנוחה השבועית תכללו -

(1) לגבי יהודי – את יום השבת;

(2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את יום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.

כלומר, כל עובד צריך לקבל חופשה רצופה של 36 שעות, בהם אסור לו לעבוד; עבור יהודים זה יהיה יום שבת.

ההגיון מאחורי הקביעה הזו, שלכאורה מגביל את חופש הבחירה של העובד, הוא אותו ההגיון שמאחורי כל חוקי המגן, משכר מינימום ועד תקנות הבטיחות בעבודה: התפיסה לפיה יחסי הכוח בין העובד לבין המעביד אינם שווים, והבחירה של העובד לעבוד בשבת אינה באמת בחירה כאשר מתנופפת מעליה חרב הפיטורים.

בעולם האידילי (והשקרי) של התחרות המשוכללת הנאו-קלאסית, העובד שאינו רוצה לעבוד בשבת ינהל מו"מ מול כל המעסיקים, עד שימצא את האחד שיסכים להעסיקו שלא בשבת. במציאות הלא משוכללת שלנו, המעביד מודיע לעובד שעליו לעבוד בשבת, ואם לא יעשה זאת – יפוטר. ולך תמצא עכשיו עבודה, אפילו אם אתה הייטקיסט.

אבל, תשאלו, למה שבת? מה קדוש ביום השבת? האין זו כפייה דתית? למה להכריח אותי לקחת חופש דווקא בשבת, ולא בשלישי או בחמישי, רק בגלל שנולדתי לאם יהודיה?

הסיבה שהמחוקק קבע יום יעודי לחופשה השבועית בחוק אינה קשורה לדת דווקא, אלא שוב – לאיכות חייו של העובד. כדי שנוכל להנות מיום החופשה שלנו, עליו להיות מתואם עם זה של שאר בני הקהילה שלנו. קודם כל, של בני זוגנו – אם אני ביום חופשי ביום שבת, אבל אשתי ביום חופשי ביום ג', איכות החופשה שלנו נפגעת קשות. אבל גם מעבר לכך – אם כולם ביום חופשי בשבת ורק אני עובד בשבת וחופשי ביום ג', החופשה השבועית שלי תהיה הרבה פחות איכותית.

מטעם זה, המחוקק ראה לנכון לקבוע בחוק יום חופשה אחיד לכולם. מרגע שעשה זאת, נשאלת השאלה איזה יום לקבוע – והתשובה כאן נובעת מזה שקיים ציבור גדול בישראל, שמבקש להימנע מעבודה ביום שבת דווקא, ולכן זהו היום ההגיוני לקבוע כיום חופשה. ומתוך התחשבות במיעוטים אחרים, ניתנת להם בחירה – מוגבלת – בין ימי חופשה אפשריים (למרות שכזכור, יש כאן איום גם על היכולת שלהם לבחור באמת).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השנייה – החרדים. נדמה שאפשר לנחש בבטחון די גדול, שאת כל מה שאמרתי לעיל – אורי יזהר כבר יודע. אז למה הוא יוצא נגד הפגנות לאכיפת חקיקה סוציאלית?

בגלל שאלו חרדים.

ואני רוצה להזכיר – אנחנו מדברים על אותו אורי יזהר, שרק לפני שלושה חודשים שיבח את הקואליציה שכרת השמאל עם הקצוות ההזויים ביותר של הימין הלאומני, שהשתמש ברטוריקה לאומנית, כדי להילחם בהפרטת הקרקעות. האם, לדעת אורי יזהר, החרדים הם כה גרועים – ששיתוף פעולה עימם למען מטרות סוציאל-דמוקרטיות גרוע משיתוף פעולה עם מיכאל בן ארי?

מחרה-מחזיק אחרי אורי, בתגובות לפוסט, גם נגה תדמור, שמתייחס לתמיכתה של שלי יחימוביץ' בחוק כאל 'קואליציה עם אנשי החשכנות הבערות גניבת הדעת, לפרישמיש איזה שלא יהיה, ובלבד שתוכל להופיע באמצעי התקשורת' (ואז מביא ציטוט שבינו לבין החרדים אין דבר וחצי דבר).

היחס שלי אל החרדים אינו פשוט. אין ספק שמדובר באוכלוסיה שרווחות בה תפיסות בעייתיות, בלשון המעטה. אין ספק שהם מהכוחות הרגרסיביים ביותר בכל מה שקשור לשוויון מגדרי, לזכויות הלהט"ב, ועוד. ובתחומים האלה – כל פעם שמדובר על אוטובוסי מהדרין, או על התנגדות למצעד הגאווה – אתם מוזמנים לקרוא לי, אני בא עם השלט להפגין מולם, כקריאתו של אורי.

מצד שני, אסור לשכוח שמדובר כאן גם באחת האוכלוסיות שתחולת העוני בקרבה היא מהגבוהות בישראל. שמאל אמיתי לא יכול להתנכר לאוכלוסיה כזו; שמאל אמיתי חייב להיות חשדן כאשר הוא שומע שהם לא רוצים לעבוד, ושהם אשמים בעוניים – כמו שהוא חייב להיות חשדן בכל פעם שמאשימים עניים בעוניים, ולא משנה מיהי הקבוצה הסובלת מעוני.

ולכן, שיתוף פעולה עם החרדים סביב מאבק על אי-עבודה בשבת (בניגוד למאבקים אחרים סביב השבת) הוא שיתוף פעולה ראוי ומבורך. מטרת מצוות השבת בהלכה היהודית, למי ששכח, היא בראש ובראשונה מטרה סוציאלית; וכשהחרדים מגלים את הצד היפה של היהדות, אני איתם.

* ולראיה – גם במדינות שמקפידות קלה כחמורה על הפרדת דת ומדינה, דוגמת צרפת, יש יום אחד יעודי, קבוע בחוק, שהוא יום המנוחה השבועי.

(פורסם במקור בעבודה שחורה)