הרהורים של אבא

אלו מכם שהם חברים שלי בפייסבוק, יודעים כבר שהחלפתי לפני כחודש את שמי מ'נדב פרץ' ל-'נדב פרץ-וייסוידובסקי'. השינוי בפייסבוק הוא חלק מתהליך (ארוך ולא פשוט…) של שינוי שם המשפחה שלנו, לכל המשפחה, לאחר 12 שנות נישואין. השלב של משרד הפנים עוד לפנינו, עקב ביורוקרטופוביה…

באופן טבעי, ההחלטה על שינוי שם היא החלטה שמבוססת על מגוון של נימוקים. חלקם מאוד פרטיים, וישארו בין אשתי לביני. אחרים הם פחות אישיים, ומדוברים בין חברים – אבל לא מתאימים לפורום פומבי כמו זה. ויש נימוקים שראויים לפרסום פומבי, שיבואו כאן.

למה לאמץ שם משפחה ממוקף?

אנחנו מאמינים שזוגיות לא מורכבת רק מבני זוג. יצירת זוגיות היא לא רק חיבור של שני אנשים, אלא חיבור של שתי משפחות-מוצא – הגבר מצטרף למשפחת המוצא של האישה, והאישה מצטרפת למשפחת המוצא של הגבר. העובדה הזו מקובלת על כולנו, כפי שמעידה העובדה שאנו רואים במשפחת בן-הזוג 'חלק מהמשפחה' שלנו, במידה כזו או אחרת. שם המשפחה הממוקף – יצירת שם משפחה שכולל את שמות שתי משפחות המוצא – מבטא את העובדה הזו ומעיד על ההשתייכות בצורה הכי ברורה שאפשר.

וכמובן, שהטיעון הזה, שנראה לנו מובן מאליו כשמדובר בהצטרפות של נשים למשפחת הגבר, נכון לא פחות בכיוון ההפוך. כגבר, אני גאה להיות חלק ממשפחת המוצא של אשתי.

חשוב להדגיש שלא מדובר כאן (רק) בטיעון פמיניסטי-תיאורטי, על חשיבותה של שוויוניות בבחירת משפחות מוצא. מדובר על החשיבות של השתייכות למשפחה ספציפית, למשפחת וייסוידובסקי. מנקודת המבט שלי, נדב, אני עושה את הצעד הזה משום שאני גאה להשתייך למשפחה הספציפית הזו, משפחת וייסוידובסקי, ואני רוצה שהשייכות הזו תתבטא באופן פומבי, וכמובן – שהשייכות הזו תתבטא גם בשמם של ילדינו.

מה גם שהשם וייסוידובסקי רחוק מלהיות שם נפוץ – משפחתה של אשתי היא המשפחה היחידה שנושאת את השם הזה בארץ, וכנראה שגם ברחבי העולם אין הרבה. יש סוג של אחריות ויחודיות בנשיאת שם נדיר, ויש כאן מידה של 'הטיית שכם' לשימור השם.

למה דווקא עכשיו?

שאלה טובה. מדוע אנו משנים את השם דווקא עכשיו, אחרי 12 שנים של נישואין?

הסיבה הראשונה היא פרוזאית – כי לא עשינו את זה קודם. התחתנו צעירים, כשעוד לא היינו מודעים מספיק למגוון השיקולים. אנחנו משתעשעים ברעיון מזה זמן, ועכשיו החלטנו לעשות את הצעד.

הסיבה השנייה מקורה בשאלות ששאלו הילדים. כשילדים לומדים את הנורמות החברתיות שלנו, הם לפעמים מאלצים אותנו להסתכל עליהן במערומיהן.

- 'למה קוראים לנו פרץ?'

- 'כי אנחנו חלק ממשפחת פרץ'

- 'אז זה אומר שאנחנו לא חלק ממשפחת וייסוידובסקי'?

(וכן, זה המקום גם להגיד תודה למיכל רום – שהדוקטורט ואחר כך הספר שלה גרמו לנו לחשוב שוב על הנושא)

ומה עם הילדים?

טוב תודה, איך אצלכם?

לא, ברצינות, אתם לא עושים לילדים חיים קשים?

במידה מסויימת, כן. המעבר משם משפחה בן 3 אותיות לשם בן 15 אותיות ומקף הוא חתיכת טרחה, במיוחד לילדים שכרגע לומדים לכתוב. שלא לדבר על הצורך המתמיד להתמודד עם שאלות על שם המשפחה הממוקף.

מצד שני, האידיאל החינוכי שלנו הוא לא 'חיים קלים'. אנחנו נקל על הילדים שלנו בכל מקום שבו זה אפשרי, אבל יש מטרות חשובות יותר בחינוך. אנחנו מאמינים שהצבת אידיאל של משפחתיות שוויונית מצד אחד, והדגשת העובדה שיש להם מורשת משפחתית ענפה שמורכבת משני צדדים שווי משקל מאידך, טומנים בחובם יתרונות גדולים מספיק, כדי לחפות על הקושי והסרבול שבשם משפחה ממוקף.

ומה הילדים יעשו כשיתבגרו ויקימו משפחות? מה, יהיו להם ארבעה שמות משפחה? ובדור הבא שמונה?

זו באמת שאלה טובה, שאין לנו תשובה מאוד משכנעת אליה. יש כמה אפשרויות, שהם יאלצו לבחור ביניהן. אחת האופציות היא המצאת שם משפחה חדש, מאוחד, למשפחה החדשה. אחרת היא אימוץ רק חלק מהשמות, לבחירתם. השלישית היא אימוץ של כל שמות המשפחה – יש תרבויות שבהן ריבוי שמות משפחה הוא מקובל.

בכל מקרה, זו החלטה שהם, כבוגרים, יצטרכו לקבל בעצמם. כמו שאמרנו קודם, אין מה לפחד מהתמודדות.

הציוץ הבא של רועי צ'יקי ארד גרם לי לחשוב, סדרת מחשבות קצרה, בה הייתי רוצה לשתף אתכם.

מהי בעצם שנאת חרדים? במה היא נבדלת משנאת נשים או ערבים?

החרדים שינו את הופעתם כל כך, במכוון שלעיתים יש לנו נטייה לשכוח שהם בסך הכל אזרחים ישראלים יהודים רגילים. לחרדי יקחו בדיוק שעתיים לגלח את הזקן והפאות שלו, לשים חולצת טי ולנסוע לתל אביב, והוא יכול להפסיק להיות חרדי.
חרדיות היא בעצם נורמה חברתית, דפוסי התנהגות, דפוסי לבוש ואמונה. האדם, ואנחנו נוטים לשכוח זאת, הוא יצור חופשי, ויכול להתנער מכל אלו בכל עת שיחפוץ. לכן אני נוטה לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות של חרדים שהם יהיו בעתיד הרוב במדינה. כי אדם שנולד חרדי לא חייב גם למות חרדי. מה שאי אפשר לומר על ערבי, שלא משנה כמה פעמים הוא ייתגלח ויחליף בגדים, הוא עדיין ישאר ערבי, או על אישה. מניסיוני העשיר בתנועה הקיבוצית מערכות אינדוקטרינציה, אימתניות ככל שיהיו, הן בעלות כח מוגבל בלבד על הצעירים, במיוחד במציאות חברתית משתנה במהירות.

חרדי לשעבר

ההנחה הזו, כאילו החרדים הם גוף מונוליטי שלא נתון לשינוי נוחה לכולם: לחילונים נוח יותר לשנוא אותם כך. לחרדים זה מחמיא לחשוב שילדיהם ילכו בדיוק בדרכם, ושהחברה השמרנית שבנו תשאר לנצח, וככה הם יכולים להשוות את מתנגדיהם לאנטישמים וצוררים למיניהם, למרות שהביקורת היא לא על יהדותם. גם על התנועה הקיבוצית בזמנו נמתחה ביקורת רחבה ביותר סביב נושא האונס בשומרת. הקיבוצניקים טענו להגנתם שמדובר במקרה יוצא דופן, ושהאנסים לא מייצגים את כל התנועה הקיבוצית. הם כמובן צדקו, אך באופן חלקי בלבד.כי באמת הייתה בעיה של השתקת מקרים דומים בקיבוצים לאורך שנים.

בהקשרים של הדרת נשים, ההתנגדות לחרדים, כקבוצה שמנהיגיה לא טורחים להתנער מהתופעה במקרה הטוב ומעודדים אותה במקרה הרע, היא סופר לגיטימית, עד שיתנערו מאותם חלקים ויפעלו לביעור הנגע. אותם כללים, אגב חלים גם על מתנחלים ותופעת הפוגרומים המכונים בלשון מכובסת "תג מחיר".

שוב חזקת הגיל הרך עולה על סדר היום, ושוב אני חלוק על אנשים (ובעיקר נשים) שאני נוטה תמיד להסכים איתם.

הפעם זה עצוב במיוחד, כשמירב מיכאלי – כותבת שאני בדרך כלל מאוד מעריך – מפרסמת באתר 'הארץ' טור דעה שהוא פשוט עירוב של שקרים\טעויות ושל הכפשות גסות.

הטענה המרכזית של מיכאלי היא שבביטול חזקת הגיל הרך תומכים רק ארגוני גברים קיצוניים, שלא מעוניינים בקשר משמעותי עם ילדיהם, אלא רק בפגיעה קשה ככל האפשר בנשותיהם, גם אם בדרך הם דורסים את הילדים. כדי לבסס את הטענה השקרית הזו, מיכאלי לא מהססת להשתמש בשורה ארוכה של חצאי אמיתות, אי דיוקים ושקרים גסים.

בואו נראה:

המשמורת שמדובר בה היא רק מקום המגורים העיקרי; משמורת משפטית יש לשני ההורים באותה המידה בכל מקרה

אבל דיברנו על טיפול בילדים, וטיפול בילדים – כמו שאמרו בצדק דורות של פמיניסטיות – זה לא עניין של 'זמן איכות' אלא של 'זמן כמות'. כדי להיות הורה משמעותי, צריך להיות עם הילד הרבה זמן. העובדה שאתה יכול להחליט לאיזה בית ספר הוא ילך לא משמעותית כאן.

ובכל מקרה, הסדרי הראייה הנהוגים בישראל הם מהרחבים בעולם

פשוט שקר. ביותר ויותר מדינות עוברים למשמורת משותפת, שבה יש איזון בין כמות הטיפול של שני ההורים, והמושג האנכרוניסטי של 'הסדרי ראייה' הולך ונעלם מן העולם.

כשיש הסכמה בין ההורים אין כלל בעיה. משמורת להורה אחד אינה מונעת מההורה האחר לראות את ילדיו ככל שיחפוץ.

נכון, לא רלוונטי. כשיש הסכמה בין ההורים חזקת הגיל הרך בכלל לא נכנסת לפעולה

בעניין דמי המזונות, נתוני הביטוח הלאומי מראים כי מאז 1972 שילמה המדינה 4.1 מיליארד (!) שקל דמי מזונות במקום גברים שלא שילמו מזונות שנפסקו להם.

וזה רלוונטי כי?

בכל המדינות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך קרה אותו הדבר: רוב הילדות והילדים נשארו בחזקת האם, אבל במזונות פחותים, המקשים מאוד על הקיום היום יומי ועל תנאים נאותים לילדים.

פשוט לא נכון.

החלוקה השוויונית-כביכול וההתעלמות מכך שנשים הן ההורה המטפל העיקרי הופכות שוב את עבודת הנשים לשקופה ומחזירה אותן להיות עבד-חינם.

לא, מה שיהפוך נשים להיות עבד-חינם הוא ביסוס ההנחה שרק הן מוכשרות לטיפול בילדים, ושהן מוכשרות רק לטיפול בילדים. זה מה שעושה חזקת הגיל הרך.

המאבק על חזקת הגיל הרך מתחולל היום במדינות רבות, ובכולן ארגוני הגברים הנאבקים לביטולה הם קומץ לא מייצג של גברים, שאינם בוחלים בהכפשות של נשות אקדמיה בעלות שם בינלאומי, באיומים על פעילות בארגוני נשים, בשקרים לתקשורת ולציבור ובלחצים על המערכת הפוליטית והמקצועית.

שוב, פשוט טעות (שלא לומר הטעיה, שלא לומר שקר).חזקת הגיל הרך היא הסדר די יחודי לישראל, ולכן לא יכול להיות שהמאבק מתחולל במדינות רבות. ובכל מקרה, בכל המדינות ששמות דגש על חקיקה תומכת שוויון מגדרי – משבדיה עד ארה"ב – משמורת משותפת היא ההסדר המועדף, בין אם החוק קובע אותו כברירת מחדל, או שיש עידוד משמעותי של משפחות לאמץ אותו.

הגברים האלה אינם נאבקים על שוויון בחופשת הלידה, בימי היעדרות ממקום העבודה לטיפול בילדים, בשעות עבודה גמישות. בעודם נשואים, חלוקת התפקידים המסורתית הולמת אותם מאוד דווקא.

יו, איזה קטע, את המאבק למען שוויון בחופשת הלידה אני דווקא מכיר לא רע (וגם על שעות עבודה גמישות שמעתי לא מעט). מוזר, בשם מירב מיכאלי לא נתקלתי באף אחד מהדיונים שנוגעים בכך.

זה חלק מתגובת-הנגד על ההתקדמות של הנשים, היותן בעלות זכויות אדם. עד לפני מאה שנה המערכת המשפטית לא דנה כלל במשמורת ילדים; הם היו פשוט שייכים לגבר. המאבק שהגברים האלה מנהלים הוא על הבעלות הזאת, על האשה, הילדים והכסף.

המשפט הזה היה יכול להיות נכון לחלוטין, אם הוא היה מתייחס לחזקת הגיל הרך. אבל הוא מתייחס למאבק לביטולה. חזקת הגיל הרך מכילה בדיוק את ההנחה השובינסיטית ביותר: שנשים הן היחידות שיכולות לטפל בילדים.

המאבק הברוטלי של ארגוני הגברים הביא להקמת ועדת שניט, הבוחנת את חזקת הגיל הרך ותגיש את מסקנותיה לשר המשפטים בתוך כמה ימים. אך סמלי הוא, שהוועדה מורכבת מרוב של גברים, כולל היו"ר.

בועדה יש 12 חברים, 6 גברים ו-6 נשים. אופס.

דעת המיעוט בה הציעה לעבור לחזקת ההורה המטפל; המלצה הוגנת, המזמינה כל גבר לקחת חצי לפחות מעמדת ההורה המטפל בתוך הנישואים, ולהמשיך להחזיק בה גם אחריהם.

זוהי המלצה מאוד הוגנת, אם אנחנו מניחים שחלוקת העבודה במשק הבית נקבעת רק על פי בחירתם של בני הזוג, ואין לגורמים חברתיים, תרבותיים, סוציאליזטוריים, מבניים, כלכליים ועוד השפעה. מצד שני, אם אנחנו מקבלים את ההנחה הזו, אפשר לסגור את התנועה הפמיניסטית וללכת הביתה: הגענו לשוויון!

שאלת חזקת הגיל הרך היא מורכבת. מחד, מתן הזדמנות שווה להורים לטפל בילדיהם היא תנאי הכרחי לקיומו של שוויון במשפחה; מאידך, הדין המשפחתי הישראלי הוא כל כך לא שוויוני, שלקיחת ההגנה היחידה על נשים היא בעייתית. צריך למצוא את הדרך לאפשר להורים חלוקת אחריות הורית שוויונית לאחר הגירושין, בלי לערער עוד את מעמדן של נשים בתהליך הגירושין.

אבל הדרך היא לא קידוש חזקת הגיל הרך כאיזו אמת אובייקטיבית, שצריך להיזהר ממנה. חזקת הגיל הרך צריכה להיתפס בתור מה שהיא: רע, שיתכן שהוא הכרחי.

ובטח שהדרך היא לא שקרים והטעיות.

פעילי שמאל מיצהר

בשבועות האחרונים אני שומע מפעילי ימין את ההטענה, שפעילי שמאל פוגעים בחיילי צה"ל באופן קבוע, ולכן יש כביכול איזו לגיטימציה לפגיעה של נוער הגבעות בחיילי צה"ל. הגדיל לעשות העיתונאי אליהו זלמנוביץ' מעיתון המבשר שבישר ש130 חיילי צהל נפגעו פמעילי שמאל בשנים האחרונות. למרות עבודת התחקיר המרשימה שהוא עשה בגוגל, הוא לא מוצא מקרה אחד מוכח, אלא הוא זוקף מקרים של חיילים שנפגעו מידויי אבנים של פלסטינאים ל"פעילי השמאל".

מה שאני מבקש זה דבר פשוט מאד. שם אחד. אחד. של פעיל שמאל ישראלי יהודי שזרק אבן על חייל. אחד. פלוני אלמוני מרמת אביב זרק בבלעין אבנים על חיילים בתאריך כזה וכזה. הרי אם מדובר במעשה כה שגרתי ונפוץ לא צריכה להיות שום בעיה. לא?

הסוציולוג הפוליטי מייקל מאן מבחין בין שני סוגי כוח שהמדינה יודעת להפעיל: הראשון הוא כוח רודני (Despotic Power), והשני הוא כוח תשתיתי (Infrastructural power).

הסוג הראשון, הכוח הרודני,  הוא הכוח הגלוי והערום, זה שאנחנו רגילים לראות את המדינה מפעילה: שוטרים שמרביצים למפגינים, יורים רימוני גז בכינון ישיר ודומיהם.  אבל הטענה החשובה של מאן היא שלמדינה המודרנית יש מקור כוח הרבה יותר משמעותי בידיים –הכוח התשתיתי.

הכוח התשתיתי נובע מכך שמאז המהפכה התעשייתית, המדינה הופכת להיות יותר ויותר מעורבת בחייהם של האזרחים, עד שהיום המדינה נוכחת כמעט בכל תחום של החיים. המעורבות הזו של המדינה היא, כמובן, לא נייטרלית: המדינה מסוגלת לשנות את אופי המעורבות הזו, ובכך להפעיל כוח משמעותי כלפי האזרחים – משמעותי הרבה יותר מהכוח הרודני.

במה דברים אמורים? אנחנו רואים את הפעולה של הכוח התשתיתי בהמון תחומים, ובחלק מהמקומות הוא חשוף וקל לראות אותו. כשאנחנו אומרים שצריך להקים מעונות יום כדי לעודד השתתפות נשים בשוק העבודה, אנחנו מדברים על הפעלת כוח תשתיתי כדי לשנות את יחסי הכוחות בתוך המשפחה, ואת מערכת השיקולים של נשים, כדי לעודד אותן לעשות פעולה שנראית חיובית בעיני המדינה. לקטגוריות האלו נופל חוק חינוך חובה, שמכריח ילדים ללכת ללמוד; סבסוד תחבורה ציבורית, שמאלץ אנשים לנסוע באוטובוס ולא ברכב פרטי; ועוד ועוד.

בנקודה זו חשוב להדגיש, שכוח תשתיתי אינו רע בהכרח; אם הנחת היסוד שלנו היא שבחברה תמיד מופעל כוח, בין אם על ידי בעלי ההון, הכנסייה, תפיסות חברתיות, מבנים כלכליים ועוד – אין רע בכך שהכוח הזה יופעל על ידי המדינה, שהנהגתה נבחרת באופן דמוקרטי.

הכוח התשתיתי הזה הוא העוצמה האמיתית של המדינה המודרנית. לכאורה, אנו נוטים לחשוב שמדינות רודניות מפעילות יותר כוח כלפי אזרחיהן, ושולטות בחייהן בצורה עמוקה יותר, מאשר מדינות דמוקרטיות; מייקל מאן טוען שהמצב הוא הפוך. מדינות רודניות אמנם מפעילות הרבה יותר כוח רודני, אבל היכולת של מדינות דמוקרטיות להפעיל כוח תשתיתי היא הרבה יותר משמעותית, ונותנת להם שליטה הרבה יותר יסודית על חייהם של האזרחים.

בעקבות התפרעות נערי הגבעות אתמול בלילה ברחבי השטחים, נשמעות קריאות לטפל בהם ‘ביד קשה’, ולהפעיל הרבה כוח. איזה כוח? רודני, כמובן. צריך לשלוח את המשטרה, ולמה החיילים לא הגיבו כמו שהם מגיבים לפלסטינים שמנסים לפרוץ לבסיס?

במילים אחרות, למה לא מפעילים יותר כוח רודני?

כוח רודני, ככלי לטפל במחאה חברתית, הוא אמצעי מאוד לא יעיל. במיוחד בחברה דמוקרטית, שבה כמויות הכוח שניתן להפעיל הן מוגבלות, הפעלת כוח ישיר על האזרחים מביאה, בדרך כלל, ליצירת מרטירים ולהחרפת המאבק, ולא לדיכויו. איך אני יודע? תסתכלו על הלינקים למעלה, ותשאלו את עצמכם האם האלימות המופרזת שהפעילו המשטרה והצבא, גרמו למישהו לסגת מהמחאה שלו.

(למען הסר ספק – אני לא טוען שצריך לנטוש את הכוח הרודני. כל מי ששרף מסגד, זרק אבנים על פלסטינים, השחית ציוד צבאי או איים על פעילי זכויות אדם – צריך לעמוד למשפט הוגן, ובמידה ואשמתו תוכח מעבר לספק הסביר לשאת בעונש בהתאם לחוק)

הפעלת כוח תשתיתי, לעומת זאת, יכולה להיות משמעותית הרבה יותר. והראיה הטובה ביותר לכך, היא שכוח תשתיתי כבר הופעל, באפקטיביות רבה, כלפי אותה קבוצה בדיוק, והצליח למגר תופעה שכל כוח רודני שהופעל לא הצליח למגר. ואני מדבר על תופעת הסרבנות מימין.

לפני פחות משנתיים, הייתה בישראל תופעה נרחבת של חיילים שהפגינו בעודם במדים, נגד פינוי מאחזים לא חוקיים. הצבא השתולל, הכניס חיילים לכלא והדיח אותם – ואותם חיילים הפכו ליקירי הימין, והתופעה רק הלכה והתרחבה. סיפור קלאסי של כישלון הכוח הרודני – שימוש בכוח רודני הופך את הסובייקטים שלו למרטירים, ואחרים הולכים בעקבותיהם בשמחה רבה.

עד שמשרד הביטחון החליט לעבור להשתמש בכוח תשתיתי – וביטל את ההסדר עם הישיבה שממנה יצאו החיילים המוחים. כלומר, לא הפעיל כוח ישירות כלפי ההתנהגות שאותה הוא רוצה למגר, אלא השתמש במעורבות העמוקה שלו בחברה כדי לפגוע בהם.

והפלא ופלא – מאז אותו רגע, לא שמענו יותר ש’'גולני לא מגרשים יהודים’.

כי ביטול ההסדר עם ישיבה לא יוצר מרטירים. אין בו הירואיקה שעליה אפשר לבנות מור”קים. הוא פשוט יוצר מצב, שבו אין לך יותר משאבים להמשיך להיאבק, ואתה נשבר והולך הביתה.

את אותו סוג של כוח תשתיתי אפשר להפעיל גם כלפי בריוני תג מחיר. הרי אנחנו יודעים איפה הם גרים, ואנחנו יודעים שבמקומות שהם גרים יש בעיות קשות של אישורים תכנוניים לסוגיהם. אז אפשר, למשל, להוציא צו תכנוני ולנתק את הישוב מהחשמל. ומהמים. ולסגור להם את גן הילדים (שיסעו לישוב הקרוב, אם הם רוצים). ואת כביש הגישה שצה”ל סלל. ואם רוצים, אפשר להמשיך עוד ועוד.

בשבוע הראשון, הם ירגישו נורא גיבורים אל מול הקור והחושך, וגם יצליחו לעורר סערה תקשורתית. אולי אפילו יזכו לחיזוק, מהרבה חבר’ה שיבואו לשבת איתם ולעודד אותם.

בשבוע השני, החבר’ה הנוספים כבר ילכו, כי אתם יודעים – צריך לעבוד וזה. והם ישארו בקור ובחושך.

בשבוע השלישי, אף אחד כבר לא יזכור איפה זה רמת מגרון. חוץ מהקור והחושך, כמובן, שעדיין ישארו שם. והעוקב, שצריך למלא כל פעם מחדש. ועם כל הכבוד למטרה, יש לנו חיים לנהל. ואז נראה איך הגיבורים הגדולים, שלא הייתה להם בעיה לעמוד מול המשטרה והצבא, הולכים ומתפוגגים.

האם כולם יעלמו? קשה להניח. הגרעין האידיאולוגי, הקשה, ישאר. אבל מרגע שהורדנו את מספרם מאלפים לעשרות, כבר הרבה יותר קל להתמודד איתם.