יאיר לפיד, אין מה להתגאות בקיצוץ בקצבאות הילדים

נדב

היום, כמו בכל 20 לחודש, יקבלו מליוני הורים בישראל קצבת ילדים לחשבון הבנק שלהם.

היום, ה-20 ליולי 2013, יגלו הורים רבים שמאבק הקיום שהם ממילא נמצאים בו, המאבק להתאים את גובה המשכורת הנשחקת לגובה ההוצאות המאמירות, הפך להיות קשה יותר בכמה מאות שקלים.

רבים מהורים אלו הם מצביעי 'יש עתיד', שהיו בטוחים שהקיצוץ בקצבאות הילדים יפגע בעיקר בחרדים ובערבים, והולכים להרגיש את מה שנאמר כבר רבות – הקיצוץ הנוכחי פוגע בעיקר במשפחות בעלות שניים ושלושה ילדים.

כדי לרכך את המכה שהוא הולך לחטוף ממצביעיו, פרסם היום לפיד סטטוס בפייסבוק, שבו הוא שוב מנסה להצדיק את הקיצוץ:

מחר יכנס לתוקפו הקיצוץ בקצבאות הילדים.
זו היתה אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלנו, ועכשיו היא יוצאת אל הפועל. אנחנו נעזור כמובן לכל משפחה נזקקת והקצבנו מאות מיליונים לבטחון תזונתי לילדים, ובמקביל ביטלנו לחלוטין את קצבאות הילדים למשפחות המאיון העליון, אבל מדובר במהלך היסטורי של מעבר מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה.
במשך שנים על שנים הוכח שוב ושוב שקצבאות הילדים אינן מוציאות את האנשים מעוני, אלא רק מנציחות את העוני. יש רק דבר אחד שמאפשר למשפחות לצאת ממעגל העוני – וזו עבודה. במשפחות שבהן שני ההורים עובדים, העוני צונח אל מתחת ל-5%.
זה הפירוש של אחריות הורית, זה גם הפירוש של אחריות חברתית. כשאדם מביא ילדים לעולם, הוא זה שאחראי עליהם. לא המדינה אמורה לפרנס אותם, גם לא הורים אחרים.
אנחנו נעשה הכל כדי לסייע לכל הורה שרוצה לצאת לעבודה – החל מתוכניות השמה וכלה בתמריצים כספיים לכל מי שעובד בשכר נמוך – אבל יש עקרון אחד שאנחנו לא מתכוונים לוותר לגביו: מעמד הביניים הישראלי אינו אמור לממן אנשים שיכולים לעבוד ואינם עובדים.

הסטטוס הזה מכיל, כהרגלו של לפיד, בליל של טענות לא נכונות, טענות שלא מוכיחות את מה שהוא מנסה לטעון, וסתם מריחות. בואו נעבור אחת אחת:

"זו היתה אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלנו, ועכשיו היא יוצאת אל הפועל." – אפילו ביבי, כשקיצץ בקצבאות הילדים באכזריות בשנת 2003, אמר שהוא עושה זאת כי אין ברירה. יאיר לפיד גאה שהוא מדרדר ילדים לעוני.

"אנחנו נעזור כמובן לכל משפחה נזקקת והקצבנו מאות מיליונים לבטחון תזונתי לילדים" – כפי שמציין אילן גילאון בפייסבוק, שר הרווחה מאיר כהן אמנם הצהיר שיוקצבו מאות מיליונים לביטחון תזונתי, אבל ההצהרה הזו לא מצאה את דרכה לספר התקציב. שוב, אוויר חם.

"ובמקביל ביטלנו לחלוטין את קצבאות הילדים למשפחות המאיון העליון" – קרי, הוספנו הליך בזבזני ומסובך, שיחסוך עשרות אלפי שקלים לכל היותר (ויעלה מיליונים), הליך שמטרתו היחידה היא להרחיב את האוכלוסיות שלא מקבלות קצבאות כדי לפגוע בעתיד גם במעמד הביניים.

"במשך שנים על שנים הוכח שוב ושוב שקצבאות הילדים אינן מוציאות את האנשים מעוני, אלא רק מנציחות את העוני." – פשוט לא נכון. קצבאות ילדים, ברמתן הנוכחית, הן חסרות משמעות מבחינת מוטיבציה לעבודה, והן כלי מעולה לחילוץ מעוני.

"יש רק דבר אחד שמאפשר למשפחות לצאת ממעגל העוני – וזו עבודה." – זה המשפט הנכון היחיד בכל הטקסט הזה. חבל שלפיד לא עושה כלום כדי לעמוד מאחוריו (ועוד על כך בהמשך).

"במשפחות שבהן שני ההורים עובדים, העוני צונח אל מתחת ל-5%" – זה אולי המשפט המרגיז ביותר בכל הסטטוס הזה, מכיוון שהוא בו זמנית גם שקרי, גם חצוף וגם לא רלוונטי.

שקרי – משום ששיעור המשפחות העניות מבין המשפחות בעלי שני מפרנסים הוא 6.7%, ולא פחות מ-5%, לפי דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי. שליש יותר ממה שאמר לפיד. עוד כמה אלפי משפחות שבהן שני ההורים קמים בבוקר לעבודה, מקבלים משכורת ונשארים עניים. אבל למי אכפת? בטח לא ללפיד.

כדאי גם להזכיר שהצעד של לפיד צפוי, באופן מיידי, להגדיל את המספר הזה – רבות מהמשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, והן מצליחות לשרוד מעל לקו העוני, עושות זאת בזכות קצבאות הילדים. לאחר קיצוץ של כמה מאות שקלים, ידרדרו מתחת לקו זה.

חצוף – מכיוון שלהתגאות במספר המביש הזה זה לא פחות מחוצפה. עצם העובדה שיש משפחות שבהן שני ההורים עובדים והן עדיין חיות בעוני היא לא פחות מחרפה. העובדה שהמספר הזה הוכפל בעשור האחרון צריכה להיות תמרור אזהרה מהבהב בפני כל שר אוצר, ובטח שלא לא נתון להתגאות בו!

ולא רלוונטי – משום שהעובדה ש'רק' אחת מכל 16 משפחות שבה שני מפרנסים חיה בעוני, אין משמעותה שמשפחה שחיה בעוני, לו שני ההורים יתחילו לעבוד בה, תהיה בסיכון של 1 ל-16 לחיות בעוני. מכיוון שאנחנו מדברים על משפחות שפוטנציאל ההשתכרות בהן הוא נמוך ממילא, סיכוי גבוה שגם לו שני בני הזוג יצליחו למצוא עבודה ולשמור אותה לאורך זמן, הם עדיין יחיו בעוני.

ומה האינדיקציה הטובה ביותר לכך? מה שקרה בעקבות הקיצוץ האחרון בקצבאות, בשנת 2003. ביבי אמר לאזרחי ישראל 'לכו לעבוד', והם צייתו והלכו לעבוד – ומאז יש לנו עובדים עניים…

"אנחנו נעשה הכל כדי לסייע לכל הורה שרוצה לצאת לעבודה – החל מתוכניות השמה וכלה בתמריצים כספיים לכל מי שעובד בשכר נמוך" – אם זה כל הרפרטואר של הצעדים שממשלת ישראל מתכוונת לנקוט כדי לסייע למי שאינו עובד – וזה נשמע סביר – אנחנו צפויים לראות הרבה יותר עניים בקרוב. יש רפרטואר גדול מאוד של צעדים שאפשר לנקוט כדי לסייע להורים שרוצים לצאת לעבודה – בראש ובראשונה, מדיניות המכוונת ליצירת משרות. אם אין מספיק משרות במשק, העובדה שאדם מעוניין לצאת לעבוד לא תסייע לו כהוא-זה – ואם ימצא עבודה, זה יהיה על חשבון הורה אחר, שידרדר לעוני. צעדים נוספים יכולים לכלול אכיפה של חקיקת העבודה, העלאת שכר המינימום, וצעדים רבים אחרים, שהמשותף להם הוא מצד אחד שהם יסיעו באופן ממשי לאנשים החיים בעוני, ומצד שני – יכריחו את המעסיקים לשלם שכר הוגן, ולכן הסיכוי שנראה אותם מהממשלה הנוכחית נמוך עד אפסי.

(בטקסט יש עוד כמה אמירות פומפוזיות שמתחזות לאמיתות ערכיות. אנא סלחו לי שהתעלמתי מהן, כדי להקל על הקוראים)

פורסם במקור בעבודה שחורה

10 הערות »

נדב בתאריך 20/08/2013 9:59 ב מדיניות חברתית

זנות – מעבר למיסוד מול הפללה

נדב

בשבועות האחרונים, הרשת סוערת בדיונים סביב שאלת הזנות. הדיון התחיל במאמרו של גדי טאוב בעין השביעית, שבו הוא טוען שהתמיכה של העיתונות בהפללת לקוחות הזנות היא חד צדדית ולא מבוססת, והמשיך בתגובות רבות, הן באתר העין השביעית והן באתרים אחרים.

דיון זה – כמו רוב הדיונים בשאלה 'כיצד להתמודד עם סוגיית הזנות' – נע על הציר שבין הפללת הלקוחות – ההפיכה של רכישת שירותי מין לעבירה פלילית, במטרה לצמצם למינימום את תופעת הזנות, בדומה לנעשה בשבדיה – לבין מיסוד הזנות – הפיכת הזנות למקצוע חוקי ולגיטימי, במטרה להרחיב את ההגנה על נשים העוסקות בזנות מפני ניצול, מפני תקיפה ומפני מחלות מין, בדומה לנעשה בהולנד.

אלא ששני פתרונות סותרים אלו אינם הדרך היחידה להתמודד עם בעיית הזנות, וההתמקדות רק בהם היא בעייתית. מצד אחד, ברור שאף אחד מהפתרונות האלה לא ייושם בישראל בטווח הזמן המיידי, כך שמצוקתן של נשים בזנות דורשת דיון גם בפתרונות אחרים. מצד שני, כפי שמוכיח הנסיון ההיסטורי, אף אחד מהפתרונות האלו אינו מצליח להעלים את התופעה של ניצול נשים במעגל הזנות, כך שגם אם ייושמו – עדיין תידרש פעולה נוספת.

לכן, נדרשים פתרונות נוספים להתמודדות עם הניצול הנורא שעוברות נשים הנמצאות במעגל הזנות. אציג כאן שני פתרונות, שאינם סותרים לא את האפשרות של הפללה ולא את האפשרות של מיסוד, וניתנים ליישום במקומם או במקביל אליהם – ויש להם פוטנציאל להציל נשים מהמעגל המזוויע של הזנות, בדגש על זנות הרחוב.

הפתרון הראשון נראה מובן מאליו – הרחבת מערך השירותים לנשים בזנות. בישראל קיים טווח שירותים רחב מאוד, שיודעים לתת מגוון של מענה לנשים בזנות – החל מאספקה של מיטה, מקלחת וארוחה חמה למי שלא זכתה לאלו כבר זמן רב, ועד תכניות שיקום אישיות, שנועדו לחלץ נשים מהמעגל ההרסני של זנות וסמים.

ועד כמה שהשירותים האלה נראים מובנים מאליהם, ולמרות העובדה שהשירותים הללו קיימים בישראל – הם סובלים, שלא במפתיע, מתת תקצוב, ואינם מצליחים לתת מענה גם לחלק קטן מהנשים שנזקקות לשירותיהם. אז לפני שאנחנו שוקעים בויכוח 'האם יש נשים שבוחרות בזנות' – בואו נסייע לאלו שללא ספק לא בחרו בכך, ושאינן מצליחות להיחלץ. כשיהיו שירותים הולמים לכל אישה המעוניינת להיחלץ מהזנות – אז, אולי, אפשר יהיה לקיים את הדיון על מהות הבחירה בזנות באופן אמיתי.

אלא שמערך יעיל לחילוץ נשים מזנות אינו אפקטיבי, כל עוד אנו מחלצים אותן לחיים של עוני. אישה שנחלצה ממעגל הזנות, היא בדרך כלל אם חד הורית, ללא השכלה וללא ניסיון תעסוקתי. בישראל 2013, לנשים בסטטוס כזה קשה מאוד להיחלץ מעוני – גם אם אינן מתמודדות עם טראומות משנים של עבודה בזנות, עם הסטיגמה המודבקת למי שעבדה בזנות ולמכורות לשעבר, ואולי גם עם עבר בכלא. רוב הנשים שמצליחות להיחלץ מהמעגל הנורא של זנות והתמכרות, מוצאות את עצמן במשרות חלקיות קצרות טווח, בשכר מינימום, ללא כל תנאים סוציאליים – וזה במקרה הטוב שבו הצליחו למצוא עבודה.

וכשהדפוס הזה מוביל, באופן בלתי נמנע, למשבר כלכלי – בין אם סביב תשלום חשבון החשמל, מקרר שהתקלקל או כל הוצאה בלתי צפויה אחרת – הפיתוי לחזור לזנות – רק כדי לכסות את ההוצאה החד-פעמית – הוא עצום. ומרגע שאישה חזרה לזנות, אפילו לזמן קצר – סיכוי גדול שתחזור למעגל הנורא של סמים כדי לשכוח את הכאב של הזנות, וזנות כדי לשלם עבור הסמים.

עוני אינו הגורם לזנות, וזנות קיימת גם במקומות שבהם שיעור העוני נמוך. אבל קיומו של עוני מעודד זנות ומקשה על היציאה ממנה. מאבק אפקטיבי בזנות מחייב מאבק אפקטיבי בעוני – כזה המבוסס על סיוע לאנשים החיים בעוני, ולא מלחמה נגדם. שילוב של הגנה על אנשים שמחוץ למעגל העבודה דרך קצבאות הוגנות, הבטחה של ביטחון תעסוקתי ושכר סביר גם למועסקים בתחתית שוק העבודה, ומדיניות של שאיפה לתעסוקה מלאה – יצמצמו דרסטית את העוני הנורא בחברה הישראלית, ותוך כך גם יסייעו לנשים להיחלץ ממעגל הזנות.

שני הפתרונות שהצגתי כאן לא יעלימו את בעיית הזנות. גם במדינות שנותנות שירותים הולמים לנשים בזנות, וששיעורי העוני בהם נמוכים – תופעת הזנות עדיין קיימת. אבל פתרונות אלו יציעו תקווה לנשים רבות, שהיום לכודות במעגל הזנות ואינן יכולות להיחלץ ממנו. נראה לי שזו מטרה ראויה.

פורסם במקור בעבודה שחורה

אין הערות »

נדב בתאריך 24/07/2013 9:26 ב מגדר, מדיניות חברתית

יותר גרועים ממקסיקו

נדב

שכונת עוני במקסיקו. מקור תמונה: ויקיפדיה


שכונת עוני במקסיקו. מקור תמונה: ויקיפדיה

לפני כשבועיים התפרסם דו"ח של ארגון ה-OECD, שקבע כי בשנת 2010 חלפה ישראל על פני מקסיקו, ולראשונה דורגה כמדינה שבה תחולת העוני היא הרחבה ביותר מבין מדינות הארגון. נתון מזעזע זה – שלא הפתיע אף אחד שמצוי בנתוני העוני בישראל – התקבל, מצד אחד, בתדהמה על ידי הציבור הרחב. אך לצד תגובה מובנת זו, רבים הגיבו לנתון זה בתמיהה.

האמנם ניתן לטעון שהעוני בישראל חמור מהעוני במקסיקו? הלא רבים במקסיקו חיים בפחונים, ונאלצים להיאבק על גישה למזון ולמים נקיים, לא כל שכן על גישה לתרופות ולחינוך נאות. האמנם ניתן לטעון שהעוני במקסיקו חמור פחות מאשר בישראל? או כפי שמנסחים את הטענה באתר השמרני 'מידה':

רבים מ"עניי" ישראל מחזיקים באייפון, מכשירי טלוויזיה ואף נוהגים ברכב, אך מבחינת ה-OECD הם יהיו במקום נמוך יותר מדרי הפחונים של מקסיקו, רק בגלל שמצב המעמד הגבוה בישראל טוב בהרבה ממצבו של אותו מעמד במקסיקו.

טענה זו מבקרת, כמובן, את שיטת חישוב העוני היחסי. כידוע, תחולת העוני בישראל – ואף בדו"ח המדובר של ה-OECD – היא השיטה היחסית, בה קו העוני מחושב כמחצית מההנכסה החציונית. לטענת מתנגדי שיטה זו, חישוב כזה של קו העוני אינו מבטא כראוי את תופעת העוני – משום שהוא מתחשב לא רק במצבם של העניים, אלא גם במצבם של שאר האוכלוסיה. האם, שואלים אותנו מתנגדי הגישה היחסית, מצבם של שני בני אדם, בעלי משאבים כלכליים זהים, שונה – רק משום שהם חיים בחברות אחרות? כיצד יתכן שאדם יהיה מוגדר כעני בישראל, אך אם יועבר, באורח פלא, למקסיקו, ולא יחול שום שינוי במשאביו הכלכליים – יפסיק להיות עני?

ביקורת זו מתייחסת למימד היחסי של העוני במידה רבה כפי שגננת מתייחסת לילד שמאוכזב מכך שיש לו שתי סוכריות, בעוד לחברו יש שלוש. מדוע אתה מתייחס לחברך, תשאל הגננת? תתמקד במה שיש לך, והיה שמח בחלקך. אמירה דומה מפנים השמרנים לחיים בעוני: מדוע אתם מודדים את עצמכם מול אנשים שאינם חיים בעוני? היו שמחים בכך שמדינת ישראל מעניקה לכם חינוך חינם (בערך), וביטוח בריאות (חלקי), ואתם נהנים ממים זורמים ומחשמל. העובדה שאתם שוכנים ליד אנשים שחיים ברווחה רבה יותר, לא הופכת אתכם למסכנים יותר ממי שאינם נהנים מתנאים אלו, אך חיים בסביבה שבה זהו המצב המקובל.

באורח אופייני לגישות ניאו-ליברליות, גם גישה זו נגלה את נקודת העיוורון שלה ביחס לחברה. היא מתעלמת מכך שעוני הוא אמנם תופעה שבסיסה הוא חומרי, אך ההיבטים החברתיים שלה הם לא פחות – ולעתים אף הרבה יותר – משמעותיים מאלו החומריים.

ההיבטים החברתיים של העוני אינם מתמצים בקנאה של אלו שאין להם באלו שיש להם (על אף שזהו אלמנט שאין לזלזל בו). המחסור החומרי המאפיין את העוני מוביל לפגיעה אנושה ביכולת של הסובלים ממנו להשתתף בחברה בה הם חיים, במגוון של רמות ואופנים.

נדגים זאת באמצעות אביזר שרבים נתלים בו כמעיד על העוני בישראל, ביניהם גם בציטוט לעיל מ'מידה': טלפון סלולרי. אחת הטענות נגד האנשים החיים בעוני בישראל, היא שהם מסתובבים עם סלולרי, שהוא מוצר מותרות שאפשר להסתדר בלעדיו. ואם הם יכולים לרכוש סלולרי, כנראה שהם לא באמת חיים בעוני.

ואכן, לפני 20 שנה הרוב המכריע של אזרחי ישראל הסתדרו ללא טלפון סלולרי. האם הם היו עניים אז? אם לא, כיצד ניתן לטעון שמי שאין לו סלולרי היום סובל מעוני?

טענה זו מעידה על חוסר הבנה של התפקיד שהטלפון הסלולרי ממלא בחברה הישראלית נכון ל-2013. לפני עשרים שנה, כשרק לבעלי עסקים היה טלפון סלולרי, ההנחה המקובלת הייתה שלאף אדם אין מכשיר כזה – ולכן שאף אדם אינו זמין כאשר הוא מחוץ לבית. בעשרים השנים האחרונות, ההנחה הזו השתנתה – והיום החברה שלנו מבוססת על ההנחה שניתן להשיג כל אדם בכל עת. כאשר אנו מנסים להשיג אדם, אנו מצפים לתפוס אותו באופן מיידי, ולא רק בערב, כשיחזור לביתו. מי שלא ירכוש טלפון סלולרי, ולא יהיה זמין בכל עת – יפסיד מגוון של הזדמנויות, מהזדמנויות של תעסוקה ועד להזדמנויות חברתיות.

לכן, לא ניתן לשפוט את מצבו הכלכלי של אדם לפני 20 שנה כפי שאנחנו שופטים את מצבו של אדם היום. אותו מכשיר שלפני 20 שנה היה בגדר מותרות, הוא היום בגדר הכרח – לא משום שאדם רוצה את מה שיש למי שסביבו, אלא משום שלפני 20 שנה, להיעדר טלפון סלולרי לא הייתה אותה משמעות חברתית שיש לו היום.

כך גם לגבי אלמנטים רבים נוספים של העוני. מצבו של מי שאין לו חשמל בבית בחברה שבה חשמל הוא סטנדרט שונה ממצבו של אדם בחברה שבה לכולם אין חשמל, משום שהיעדר החשמל משפיע על יכולתו לארח אחרים בביתו. אדם צריך בגדים הגונים על מנת להגיע לראיון עבודה – אך השאלה מהם 'בגדים הגונים' משתנה מחברה לחברה. והדוגמאות רבות ונמשכות.

מדידת העוני בשיטה היחסית אינה מושלמת, והיא סובלת מבעיות רבות. ברור שאדם שאין לו נגישות למים טהורים, או לו די אוכל כדי להזינו, נמצא במצב גרוע יותר מאדם שיש לו כל אלה, גם אם הם חיים בחברות שונות. אך מאידך, כל מי שמכיר אנשים החיים בעוני יודע שעיקרה של תופעת העוני הוא ההיבטים החברתיים שלה, ולכן לא ניתן לאמץ מדדי עוני שאינם חברתיים. החלפתה של המדידה היחסית במדידה מוחלטת – כזו המתייחסת רק לקיומו או להיעדרו של 'סל מוצרים' מוגדר-מראש – תביא לעיוות גדול הרבה יותר מאשר המדידה היחסית המקובלת בישראל. למרבה המזל, יש מדדי עוני מורכבים יותר ומתקדמים יותר, המצליחים למדוד את תופעת העוני בצורה מקיפה הרבה יותר גם מהשיטה היחסית ובוודאי מהשיטה המוחלטת.

פורסם במקור בעבודה שחורה

10 הערות »

נדב בתאריך 10/06/2013 7:15 ב כללי

קצבאות ילדים: בהן אסור לקצץ

נדב

אחד המרכיבים המרכזיים בתקציב המסתמן לשנים 2013-2014, לפי הפרסומים בעיתונות, הוא קיצוץ עמוק בקצבאות הילדים. נדב פרץ-וייסוידובסקי מסביר מדוע קיצוץ כזה יעמיק את העוני בקרב ילדים, אך לא ישיג את המטרות שמסמנים תומכיו.

על הכוונת של שר האוצר החדש שלנו: קצבאות הילדים. הקצבאות האלו, שקוצצו באכזריות בשנת 2003 (ומאז עלו מעט) עומדות – לפי הפרסומים – להיות מקוצצות שוב, ושוב באכזריות. אלא שקיצוץ כזה, מחד, יעמיק מאוד את העוני בקרב ילדים – ולא ישיג את המטרות שתולים בו תומכיו. קצבאות הילדים צריכות להיות המקום האחרון שבו מקצצים, ולא הראשון.

ישראל היא מדינה מוכת עוני. שיעור העוני בישראל הוא הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD, למעט מקסיקו. מצבם של ילדי ישראל גרוע הרבה יותר: 35.69% מהם – יותר מאחד מכל שלושה – חיים בעוני. בזה אנחנו לוקחים אפילו את מקסיקו, ומגיעים לשיעור הכי גבוה מבין מדינות ה-OECD בעוני של ילדים.

אבל למשרד האוצר הנתון המחפיר הזה כנראה לא מספיק – הוא רוצה יותר. קיצוץ בקצבאות הילדים – המקוצצות ממילא, נזכיר – יעמיק בצורה משמעותית את שיעור העוני של ילדים, עוד הרבה מעבר לרמה המחפירה הקיימת היום. לפי הערכות המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני במקרה של קיצוץ יעלה בכ-6 נקודות אחוז נוספות – לרמה המזעזעת של 42%.

שוב – עוני של 42%. כמעט מחצית מהילדים הישראלים יחיו בעוני. זה מה שמציע לנו יאיר לפיד.

 

אבל, אומרים לנו תומכי הקיצוץ – לקצבאות ילדים יש חסרונות! צריך לקצץ בהן!

בואו נבחן את החסרונות האלה:

קצבאות ילדים פוגעות במוטיבציה לעבודה

לא נכון.

קצבאות הילדים הן קצבאות קטגוריאליות. כלומר – כל ילד מקבל שיעור קצבה זהה (בהתאם למיקומו במשפחה), בלי קשר להכנסת הוריו. המשמעות היא שאין קשר בין יציאת ההורים לעבודה, לבין גובה קצבאות הילדים. להורה שמקבל קצבאות ילדים משתלם באותה מידה לצאת לעבודה כמו להורה שאינו מקבל קצבאות כאלה.

קצבאות ילדים מעודדות ילודה

אם נכון, אז במידה מוגבלת בלבד.

דנתי בטענה הזו בהרחבה בעבר במקום אחר. מאז, התפרסמו נתונים נוספים – המאמר המלא שעליו התפרסמו הנתונים שהתייחסתי אליהם. הנתונים עוד יותר משכנעים: בקרב חרדיות, אין השפעה לשינוי בגובה הקצבאות על הסיכוי ללידת ילד נוסף (שלישי). בקרב נשים שאינן חרדיות, ההשפעה היא מצומצמת מאוד. אין צורך לחפור בנתונים – צריך רק ללכת לשורת הסיכום של המאמר, שהתפרסם באחד מכתבי העת היוקרתיים לסטטיסטיקה: “מדיניות ממשלתית שמשפיעה על הכנסה אין השפעה משמעותית על פוריות”.

כלומר, גם אם המטרה שלכם היא שיהיו פחות ילדים חרדים וערבים – וזו אינה מטרה ראויה לטעמי – כדאי שתחפשו אמצעי אחר. קצבאות ילדים לא ישיגו את המטרה הזו.

ההורים מבזבזים את הכסף של הקצבאות על דברים לא ראויים. עדיף להעביר את הכסף לשירותים אחרים, כמו חינוך

המשפט הזה עשוי להיות נכון – אם אתם מניחים שאנשים החיים בעוני הגיעו למצבם בגלל שהם לא מספיק מוכשרים, לא מספיק חרוצים, ובאופן כללי – חשודים אוטומטית כבלתי מוסריים.

אם, לעומת זאת, אתם מאמינים שאנשים נקלעים למצבי עוני בגלל שהמבנה החברתי שלנו אינו מספק די משרות בשכר הולם – ואני, כמו הרוב המכריע של חוקרי העוני, שותף להנחה זו – אז אין שום בסיס להנחה הזו.

מי שנקלע למצב עוני בגלל מאפיינים מבניים של החברה, יכול להפעיל שיקול דעת הולם בדיוק כמו מי שלא נקלע למצב כזה. מכיוון שכך, אנחנו מניחים שהוא – כהורה – יודע טוב מכולם מה ילדיו צריכים. עדיף לתת לו את הכסף, שיחליט האם הוא מעדיף להוציא אותו על חינוך, בריאות או מזון, ולא להחליט עבורו.

חשוב מכך – זו לא השאלה. ההצעה שעל הפרק אינה העלאת ההקצאה לחינוך, או הרחבת יום ההזנה, תמורת קיצוץ בקצבאות הילדים. ההצעה היא קיצוץ שאין לצידו תמורה אחרת למשפחות החיות בעוני – הצעה שתפגע בהם באופן ישיר, כואב ומיידי.

 פורסם במקור בעבודה שחורה

15 הערות »

נדב בתאריך 11/04/2013 8:00 ב חברה בישראל, מדיניות חברתית

למה אני לא מתרגש מספירת הצבעות

נדב

ההישג האופוזיציוני המשמעותי של הכנסת ה-18 בתחום החברתי-כלכלי הוא, ללא ספק, ביטולה של תכנית ויסקונסין.

התכנית הופעלה כפיילוט בארבעה אזורים בארץ, משנת 2004 עד שנת 2010 (בשני שלבים שונים). באחד במאי 2010 עמד לפוג תוקפה של הוראת השעה שמכוחה פעלה התכנית, והממשלה קידמה הצעת חוק שהפכה את התכנית לקבועה, והחילה אותה על כל הארץ ולא רק על אזורי הניסוי.

חברי ועדת העבודה והרווחה ניהלו מאבק איתנים נגד החוק. הם ערכו סיורים, שמעו עדויות, נפגשו עם נפגעי התכנית ועם נציגי ארגוני חברה אזרחית שביקרו את התכנית (וכמובן, גם עם נציגי הממשלה ועם תומכי התכנית), ודאגו שכל המסע המתוקשר הזה יגיע לתקשורת. חברי כנסת מרכזיים במאבק הזה היו דב חנין,אורלי לוי, עפו אגברייה ושלי יחימוביץ’. מי שהוביל אותו היה יו”ר הוועדה, ח”כ חיים כץ.

בסופו של דבר, התכנית כלל לא הגיעה להצבעה בכנסת, בזכות תרגיל פרלמנטרי מבריק של ח”כ חיים כץ, שהצליח לגרור את הדיונים אל מעבר לתאריך התפוגה של הוראת השעה וכך – באמצעים טכניים לחלוטין – הביא לביטול החוק, להפסקת פעולתה של התכנית ולהצלתם של אלפי ישראלים מהתעמרות בידיהם של פקידי מפעילות התכנית. אבל הצעד הזה לא היה מתאפשר בלי עבודת ההכנה האינטנסיבית של חברי הוועדה, שהשקיעו בה זמן ניכר.

בזמן שעשו את עבודת הקודש הזו, חברי הכנסת לא נכחו במשכן (כי בדיוק היו בסיור). סיכוי לא רע שכך הפסידו הצבעה על חוק יסוד: זכויות חברתיות, שעלה שוב להצבעה טרומית בלי שיש לו סיכוי לעבור. סביר שגם מנעו מעצמם לעבוד על עוד טיוטת חוק סוציאל דמוקרטי נפלא, שאמנם לא היה עובר גם הוא את הקריאה הטרומית, אבל היה נשמע נפלא. בסך הכול, לא מן הנמנע שבמאבק הזה פגעו בצורה די חמורה בציון שלהם במדד החברתי של כנסת פתוחה.

***

אחת המגמות המבורכות ביותר שהתחילו בעקבות מחאת קיץ 2011 (שכזכור, נכשלה ולא השפיעה ב-כ-ל-ל על המציאות) הוא עלייה דרסטית בעניין של אזרחים ישראלים במה שהנציגים שלהם עושים בכנסת. הביטוי הבולט ביותר למגמה הזו הוא הפעילות הברוכה של המשמר החברתי (שהביקורת שאביע בהמשך לא רלוונטית לרוב פעולתו).

אספקט נוסף, משמעותי, של העניין הזה, מתבטא במדידה כמותית של ‘ביצועי’ הח”כים. המדד החברתי, שהובא לעיל, בפרט, ואתר כנסת פתוחה בכלל, הוא הביטוי העקבי והשיטתי ביותר לתופעה הזו: כל הצעת חוק של הח”כ, כל הצבעה שלו, כל ביקור שלו במליאה – כולם נספרים ומשוקללים לכדי מדדים ממדדים שונים, שנועדו, לכאורה, לשקף את פעלתנותו של הח”כ ואת נאמנותו לנושאים שונים. ביטוי אחר של התופעה הוא פרסומים – בדרך כלל בפייסבוק, בדרך כלל בצורת תמונה מרהיבה – של תוצאת ההצבעה על חוק זה או אחר: מי הצביע בעד, מי הצביע נגד, ומי נעדר מההצבעה.

כל מי שמכיר, ולו מעט, את הפרלמנטריזם הישראלי, יודע שהניסיונות האלה – שמטרתם נפלאה וראויה לכל שבח – מאירים בזרקור בדיוק את הנקודות הפחות-חשובות בתהליך החקיקה.

כמעט בכל ההצבעות בכנסת, התוצאה ידועה מראש. הממשלה מקבלת החלטה, הקואליציה הולכת בעקבותיה, ולאופוזיציה קשה מאוד להתנגד, כי מעצם היותה אופוזיציה אין לה רוב בכנסת. יש מקרים שבהם חלק מחברי הקואליציה מתמרדים ומצביעים נגד, ואז ההצבעה של כל ח”כ וח”כ היא קריטית. המקרים האלה נדירים, וקורים אולי פעם אחת בכל מושב של הכנסת. בשאר המקרים, נוכחות או היעדרות של ח”כ אינה מעלה ואינה מוסיפה.

קחו, למשל, את ההצבעה על ‘חוק הרווחים הכלואים’, שסיכום ההצבעה עליה מופיע כאן. המסקנה המתבקשת מהכותרת לרשימת הח”כים שנעדרו מהצבעה (“נעלמו”), היא שאם רק החברים הללו לא היו נעלמים – היה סיכוי שההצבעה תעבור. לכאורה, מכיוון שבעד החוק הצביעו 40 חברי כנסת – האופוזיציה הייתה יכולה להתגייס, להביא 41 חברי כנסת, ולהביא לעצירת חוק גרוע.

בפועל, ברור שלתכנית כזו סיכויים אפסיים לקרות. קשה מאוד לתכנן ‘אמבוש’ כזה, ולהביא את כל חברי הכנסת למשכן, בלי שהצד השני ישים לב שמשהו קורה ויגיב בגיוס משלו, שיסכל את היוזמה (כי כזכור, לקואליציה יש רוב מובנה בכנסת). זה לא אומר שזה בלתי אפשרי – אמבושים כאלה קורים, מפעם לפעם – אבל זה לא פשוט, ואי אפשר לעשות את זה כל יום.

כלומר, במצב העניינים הנוכחי – הצבעה בעד או נגד הצעת חוק היא חסרת משמעות, כמעט בכל המקרים.

אוקיי, אז הצבעות לא. אז מה עם הצעות חוק של הח”כ? למה לא לספור אותן?

הצעות חוק פרטיות – הסוג היחיד שיכולה לקדם האופוזיציה – הפכו, בעשורים האחרונים, לסוג של בדיחה בכנסת ישראל. בכנסת ה-18 (הנוכחית) הוגשו 4,614 הצעות חוק פרטיות. כמעט 40 הצעות חוק לכל חבר כנסת. אני לא יודע כמה מהן עברו, אבל בכנסת ה-15 עברו 194 מתוך 4,012 – 5% מההצעות. כלומר: חבר כנסת ממוצע מגיש 40 הצעות חוק. מתוכן רק 2 עוברות. כמובן שחבר הכנסת יודע שהרוב הגדול לא יעברו.

אז למה בכלל מגישים כל כך הרבה הצעות חוק? שבח וייס טבע להצעות חוק אלו את המינוח הקולע ‘הצהרות חוק’. המטרה של הצעות החוק האלה הן לא לשנות את המצב החוקי במדינת ישראל, אלא להצהיר הצהרה. ולמה להשתמש בהצעת חוק, ולא בהצעה לסדר היום, שזו המטרה שלה? כי אפשר.

להגיש הצעת חוק זה מאוד פשוט. אחוז ניכר מבין 4,614 הצעות החוק האלה הן שחזורים של הצעות חוק, מהכנסת הזו או מכנסות קודמות, שלא עברו ומוגשות שוב כמו שהן. אפס עבודה עבור חבר הכנסת.

העברה של חוק, לעומת זאת, היא עבודה מורכבת ומסובכת בהרבה. צריך לברר מה עמדת הממשלה. לבדוק מהם מוקדי ההתנגדות, ולנסות לרכך אותם. לבדוק איפה ניתן להגמיש את הצעת החוק, כדי שמשרדי הממשלה יוכלו ‘לבלוע’ אותה. לייצר רעש תקשורתי, כדי ללחוץ עליהם לעשות זאת. ועוד, ועוד ועוד.

כלומר, למספר הצעות החוק שמציע חבר הכנסת, ולאופיין, אין שום משמעות.

הקריטריון השלישי שאפשר לחשוב עליו הוא מספר הצעות החוק שאושרו. בניגוד לשני הנתונים הקודמים, המספר הזה איננו חסר משמעות. חבר כנסת שהעביר מספר רב של חוקים התואמים לאידיאולוגיה שלי, אכן השפיע על המציאות הישראלית.

אבל גם החשיבות של הנתון הזה היא מוגבלת: ראשית, חקיקה פרטית היא חלק קטן מתפקידו של ח”כ. לפעמים, התערבות אינטליגנטית ורגישה בעת דיון על חוק בוועדה יכולה לשנות את המציאות הרבה יותר מעוד חוק שמסדיר פרט קטן בתקנות הביטוח הלאומי (ורובה של החקיקה הפרטית נופל לקטגוריה הזו).

וזו הבעיה השנייה של ‘ספירת חוקים’ – לא כל החוקים נולדו שווים. אם אנחנו סופרים תיקון קטן, במקום לא רגיש ולא חשוב, כמו שאנחנו סופרים פרוייקט אישי משמעותי של ח”כ שמשפיע על חייהם של אזרחים רבים בצורה משמעותית (כמו למשל חוק שיקום נכי נפש בקהילה, של תמר גוז’נסקי, או חוק הדיור הציבורי של רן כהן) – אנחנו לא מקבלים תמונה ריאלית של פעולותיהם של הח”כים.

***

תאמרו – ואללה, שכנעת אותנו. ספירה של פעולות חקיקתיות היא לא מספיקה כדי להעריך את פועלם של ח”כים. אבל ספירה היא נורא פשוטה, אפשר לעשות אותה אוטומטית, והיא מספקת המון מידע. אולי עדיף שנסתמך על המידע החלקי הזה, מאשר על שום מידע בכלל?

הבעיה היא שהסתמכות על מידע חלקי היא לא רק מטעה, אלא גם מעוותת את המציאות. נחזור לדוגמא שפתחה את הפוסט – ביטול תכנית ויסקונסין. אם הח”כים שפעלו לביטול התכנית היו יודעים שהנתון היחיד שמעניין בוחרים הוא מספר ההצבעות – הם היו מקפידים להגיע לכל הצבעה בוועידה, גם אם המשמעות היא שהם היו מפספסים סיור במרכז השמה בחדרה. כלומר, היינו מקבלים עוד קול בעד הרווחים הכלואים – שלא היה משנה את המציאות כהוא-זה – אבל לא היינו מקבלים את ביטול תכנית ויסקונסין.

6 הערות »

נדב בתאריך 7/11/2012 9:00 ב פוליטיקה ישראלית

562556 דפים נצפים, 49 היום
214922 ביקורים, 20 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏