חידת הילודה של משפחות חילוניות

נדב

משפחות ישראליות הן משפחות גדולות. גדולות מאוד. ענקיות.

לפי נתוני ה-OECD, שיעור הפריון1 בישראל הוא 3.11 ילדים לאישה. זה בערך כפול מממוצע הפריון ב-OECD . כמו שאפשר לראות בגרף, זה הרבה יותר גבוה מכל מדינה מתועשת אחרת. למעשה, זה הרבה יותר גבוה מהרבה מאוד מדינות לא מתועשות. שיעור פריון חריג בכל קנה מידה.

מה שעוד יותר חריג, הוא שבניגוד לכל המדינות האחרות שהילודה בהן גבוהה – שיעור הפריון בישראל נמצא בעלייה מאז אמצע שנות התשעים.

ואין לנו מושג למה.

כדי לחדד את הנקודה, בואו ונצלול קצת לתוך נתוני הפריון, ובפרט לתוך נתוני הפריון לפי קבוצות אתניות. כי הרי כולנו יודעים שהילודה בישראל גבוהה בגלל החרדים והערבים, לא?

אז זהו, שלא.

ראשית – שיעור הפריון של הפלסטינים אזרחי ישראל נמצא בירידה, בדפוס מאוד דומה לדפוסים שמתרחשים בכל העולם המערבי ובכל העולם הערבי. הדרוזיות והנוצריות עומדות על 2.3 ו-2.1 ילדים לאישה, בהתאמה; שיעור הפריון של המוסלמיות עומד על 3.3, רק קצת מעל לממוצע הישראלי2.

ומה לגבי החרדיות? שיעור הפריון של החרדיות הוא אמנם גבוה – כ-7 ילדים לאישה – אבל הוא נמצא במגמת ירידה (איטית) ב-30 השנים האחרונות (ובכל מקרה, מספר החרדיות בישראל נמוך יחסית וההשפעה שלהן על שיעור הפריון הכולל לא גבוהה)

אז מהיכן מגיעה העליה בשיעור הפריון הישראלי בעשורים האחרונים? מהיהודיות שאינן חרדיות, ובעיקר מהחילוניות. כשבודקים לפי רמת דתיות, רואים שהקבוצה שבה הייתה את העלייה המשמעותית ביותר בשיעור הפריון היא נשים חילוניות:

כלומר, ניתן לראות שאחרי ירידה מהירה ומתמשכת עד לאמצע שנות התשעים – שדומה מאוד למה שקרה בהרבה מדינות ברמת התיעוש של ישראל – אנחנו רואים שינוי מגמה בולט באמצע שנות ה-90, ותחילת עלייה (הנתונים שאסף אחמד חליחל מגיעים עד 2009 ואין לנו נתונים טובים בפילוח לפי רמת דתיות מאוחר יותר – אבל כל האינדיקציות מראות שהעלייה הזו ממשיכה גם בעשור האחרון).

הנתונים עבור דתיות ועבור מסורתיות דומים, אבל קיצוניים פחות (הירידה קטנה יותר וכך גם העלייה שאחריה).

וכאמור, לחוקרי המשפחה בישראל אין שמץ של מושג למה זה קורה.

דפוס הנתונים הזה מציב כמה תנאים להסבר אפשרי. הסבר כזה צריך להתמקד בשאלה מה קרה בשנות התשעים שהשפיע על דפוס הילודה של נשים יהודיות חילוניות ודתיות, אבל לא השפיע על נשים פלסטיניות או חרדיות.

הדרישה הזו פוסלת את רוב ההסברים המקובלים, הן אלו שמבוססים על נימוקים מבניים והן אלו שמתמקדים בנימוקים תרבותיים.

הסברים שמבוססים על נימוקים מבניים (כמו יציאת נשים לתעסוקה, מבנה שוק העבודה, תמיכת מדינת הרווחה וכו') נתקלים בקושי משמעותי – מכיוון שהשינוי בדפוסי הפריון הוא יחודי לישראל, גם השינוי המבני צריך להיות ייחודי. וקשה למצוא שינוי מבני שהתרחש בישראל בעשורים הרלוונטיים, ולא התרחש בארצות אחרות באותה רמת הכנסה, שישפיע בצורה כל כך דרסטית על שיעור הפריון.

דרך אחת להציב את השאלה המבנית היא – ניקח משפחה ישראלית לצד משפחה הולנדית, בריטית או אמריקאית, בעלת מאפיינים דומים. לצורך הדיון, משפחה שמורכבת מגבר ואישה, הגבר עובד בהייטק והאישה אקדמאית במקצוע טיפולי (הבחירה במשפחה הסטריאוטיפית מכוונת). נוכל לראות שבהולנד, בריטניה וארה"ב – רוב המשפחות שמאורגנות כך מביאות לעולם ילד או שניים. בישראל משפחות כאלה יביאו שלושה או ארבעה, למרות שרמות ההכנסה, המשאבים והתמיכה שהן מקבלות הן דומות (ואף גבוהות יותר באירופה).

הסברים שמבוססים על נימוקים תרבותיים מתקשים להסביר איזה שינוי תרבותי משמעותי התרחש בישראל בשנות ה-90, שיוכל להסביר כזו ירידה ברמת הילודה.

שנות ה-80 וה-90 היו שנים של שינויים תרבותיים משמעותיים בישראל – אלא שהשינויים האלה, לכאורה, אמורים לתמוך בירידת הילודה ולא בעלייתה. השנים האלו מתאפיינות בתהליכי אינדיבידואציה חברתיים ובירידה בקולקטיבזציה. המשפחה הופכת להיות חשובה, ודאי שהמדינה והעם מאבדים מחשיבותם בעיני היחיד. איך שינויים כאלה מתבטאים דווקא בעלייה בשיעור הפריון?

אם להתייחס לשני הסברים מקובלים (אך מוטעים, לדעתי) לשיעור הפריון הגבוה – השואה והסכסוך:

השואה משמשת פעמים רבות כהסבר לשיעור הילודה הגבוה. ההגיון אומר שעקב הטראומה הקשה שעבר העם היהודי במהלך השואה, משפחות יהודיות נוטות להביא מספר גבוה של ילדים כדי להבטיח את הישרדות העם.

הבעיה עם ההסבר הזה – הוא לא מביא בחשבון את שינוי המגמה בשנות ה-90. נשים שילדו בשנות ה-80 – חלקן הגדול דור שני לשואה – ילדו פחות ופחות ילדים. דווקא אצל בנותיהן, בשנות ה-2000, דור שלישי לשואה – השואה התחילה להיות שוב חשובה ולהשפיע על שיעור הילודה? זה לא הסבר שנשמע סביר.

הסבר מקובל אחר מתייחס למאבק הדמוגרפי. נשים יהודיות יולדות הרבה ילדים, לפי ההסבר, מכיוון שהן רוצות לתרום למאבק הדמוגרפי ולשמירה על אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

ההסבר הזה נתקל באותה בעיה – הוא לא מצליח להתמודד עם מגמת השינוי. שנות ה-90 הן שנות הדעיכה של 'אווירת הסכסוך'. תחושת האיום הקיומי בישראל והמאבק על עצם קיומה של מדינה יהודית ירדו באופן משמעותי בעשורים האחרונים. מדוע דווקא בעת שהאיום הקיומי יורד שיעור הילודה עולה?

הסיכום של הפוסט הזה קצת מבאס – אין לנו מושג מדוע שיעור הילודה בישראל הוא כל כך גבוה. אנחנו יודעים מספיק כדי לפסול את רוב ההסברים המקובלים, אבל לא כדי לספק הסבר משכנע.

5 הערות »

נדב בתאריך 25/06/2019 10:22 ב כללי

Enemies, allies or citizens? The subject positions of men in the making of birth leave for fathers in Israel

נדב

העמדה של קובעות מדיניות השואפות לשוויון מגדרי ביחס לתפקידם של אבות היא מורכבת. בעוד חלקן רואות את הפוטנציאל בהגברת מעורבות אבות במשק הבית לעידוד שוויון מגדרי, אחרות רואות את את הסיכון בכך שגברים ישתלטו על מוקדי הכוח המעטים של נשים.

מאמר זה בוחן את עמדות הסובייקט המוקצות לגברים בהליך החקיקה של חוק חופשת לידה לגברים בישראל ומראה כיצד, בהתאם לחלוקה זו, לגברים מוקצית אחת משתי עמדות – זו של האויב או זו של העמית עם זאת, קובעי מדיניות אינם מציבים גברים בעמדה של אזרחים, הזכאים לזכויות מעצם הסטטוס שלהם. מצב זה מהווה שיקוף של מצבן של נשים בישראל, שאזרחותן מוגבלת לאמהותן.

על אף שהטענה כי אבות אינם נתפסים כאזרחים, וכי הזכויות שלהם אינם מוגנות דיין, עשויה להישמע כאבסורד, אני טוען כי עמדה כזו היא נדרשת על מנת לקדם שינוי רדיקלי בחלוקת העבודה במשק הבית.

אין הערות »

נדב בתאריך 30/05/2019 14:12 ב כללי

למה מרכזים למניעת גירושין הם רעיון רע כל כך בעצם?

נדב

במסגרת המשא ומתן הקואליציוני, אחת הדרישות של איחוד מפלגות הימין היא:

מהלך להפחתת שיעור הגירושים במדינה. […] הדרישה תהיה גם תקציבית בסך 5 מיליון שקל להקמת אגף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ואפשרות קבלת הטבות במס לזוגות שיפנו לייעוץ זוגי לפני גירושים.

טל שניידר בגלובס

נו, אז למה לא? שאלו רבים בטוויטר ובפייסבוק. הממשלה תקצה 5 מיליון שקל להקמת 'אגף למניעת גירושין', שיעניק ייעוץ לזוגות שעומדים בפני גירושין על ידי עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות. שירות חברתי על חשבון המדינה לאנשים שנמצאים במצבי משבר. אמנם לא חשבנו שזה יגיע מסמוטריץ' דווקא, אבל מה רע?

רע מאוד.

אין לי התנגדות לתכנית מדינתית להענקת ייעוץ זוגי חינם מטעם המדינה לזוגות במצבי משבר. להיפך – רעיון מצויין. אלא שחשוב לשים לב שזה לא מה שאיחוד מפלגות הימין דורש. זה לא יעוץ זוגי או משפחתי אלא מרכז למניעת גירושין. זה אולי נשמע כמו הבדל סמנטי, אבל המשמעות שלו קריטית.

תמיכה בזוגות במצבי משבר משמעה, הרבה פעמים, לעזור לבני הזוג להבין שהפתרון הטוב ביותר עבור שניהם הוא פרידה, ולסייע להם לעשות את הפרידה הזו בדרך הטובה ביותר.

אלא שעבור גוף שמוגדר כ'מרכז למניעת גירושין', כל מקרה שנגמר בפרידה של בני הזוג הוא כישלון במטרתו המוצהרת – מניעת גירושין, מן הסתם. ולכן, המטרה של ארגון כזה לא תהיה לשאוף לפתרון הטוב ביותר עבור בני הזוג, אלא לשאוף לשמר את המערכת הזוגית גם כאשר זה מזיק לבני הזוג או לאחד (ובדרך כלל אחת) מהן.

רבים מכם ודאי חושבים עכשיו – בסדר, אלו המטרות המוצהרות של המרכז. אבל בסופו של דבר, יושבת אשת מקצוע מול שני בני זוג, היא תפעיל את שיקול דעתה המקצועי, ותפעל בהתאם לטובת בני הזוג, לא?

אז זהו, שזה לא עובד ככה.

גוף שיוגדר כ'מרכז למניעת גירושין' יוערך ויתוגמל בהתאם להצלחה שלו במטרתו המוצהרת – מניעת גירושין. ככל שאחוז גדול יותר מהזוגות שיופנו למרכז ישארו נשואים, כך המרכז יוכל להכריז שהצליח במשימתו, ויזכה ליותר יוקרה ותקציבים. לא מן הנמנע שגם ייסדו מנגנון של תגמול לפי תפוקות – ואז הקשר בין מניעת גירושין לבין תגמול כספי למרכז יהיה ישיר לחלוטין.

הדרך היחידה שבה המרכז יכול להשיג את המטרה שלו – צמצום מספר הגירושין – היא דרך אנשי המקצוע שלו, שידרשו לתעדף שימור נישואין גם במקרים שבהם טובת בני הזוג היא אחרת, לפי שיקול דעתם המקצועי.

והמחקר מראה לנו שכשיש לחצים כאלה על אנשי מקצוע, הם נענים להם ומשנים את הפרקטיקה המקצועית בהתאם.

במרכז כזה אנשי המקצוע לא ידברו עם זוגות על 'מה טוב לשניכם'. הם ידברו איתם על 'מה אתם יכולים לעשות כדי להישאר ביחד – גם כשברור שזה רע לבני הזוג, גם כשברור שזה רע לילדים, ולא מן הנמנע שגם כשיש חשש לאלימות או להתעללות ברקע.

וכמובן שמי שצפוי להיפגע מכך יותר הן דווקא הנשים – שהן, באופן מסורתי, הצד החלש במערכות זוגיות, ואלו שנפגעות ראשונות ככל שמקשים על פירוק התא המשפחתי.


אין הערות »

נדב בתאריך 2/05/2019 13:17 ב כללי

Israel: Leave policy, familialism and the neoliberal welfare state

נדב

Parental Leave and Beyond

פרק שלי התפרסם בספר 'Parental Leave and Beyond: Recent International Developments, Current Issues and Future Directions". הספר, בעריכתם של פטר מוס, אן-צופי דובנדר ואליסון קוסלובסקי, הוא פרי עבודתה של קבוצת המחקר בנושא חופשות לידה שאני חבר בה מזה כחמש שנים.

לספר שלושה חלקים: הראשון סוקר התפתחויות בחופשות הלידה ברחבי העולם בעשור האחרון; השני מסתכל במבט רוחב על מאפיינים וסוגיות בחקר חופשות לידה; והאחרון מנסה להציע כיוונים עתידיים להתפתחות חופשת הלידה. הפרק שלי, שנכלל בחלק הראשון, סוקר את התפתחות חופשת הלידה בישראל בעשור 2007-2017.

עשור זה היה, מחד, עשור של עיסוק רב במבנה חופשת הלידה בישראל, ובעיקר באורכה, אך מאידך – עשור של ניסיונות כושלים לשינוי ושל הצלחות לא מספקות. בראשית 2007, אורכה של חופשת הלידה בישראל היה 12 שבועות – בדומה לאורכה בשנת 1954. בעשור נעשו מספר ניסיונות לשינוי חופשת הלידה, חלקם אף הצליחו בצורה חלקית – ובפרט, ההארכה מ-12 ל-14 שבועות (2007) ואז ל-26 שבועות, אך ללא תשלום (2010). אך גם בניסיונות המוצלחים, כל הצדדים הסכימו שההצלחה היא חלקית ולא מספקת, ויש להמשיך ולהרחיב את חופשת הלידה בישראל.

בסיומה של התקופה חל השינוי המשמעותי ביותר, לפחות מבחינת מערך יחסי הכוחות הפוליטיים – צמיחתה של קבוצת הפייסבוק 'חופשת לידה זו לא זכות זו הישרדות' (ששינתה את שמה מאז ל'הורות בזכות'), שגייסה מאות אלפי ישראלים ובעיקר ישראליות למאבק להארכת חופשת הלידה לחצי שנה. הפרק מסתיים בצורה אופטימית – עם הארכת חופשת הלידה -15 שבועות והתקווה להארכה נוספת. מאז הפרסום, נראה שהכוונות להארכה נוספת חזרו למגירה בינתיים (אך נושא חופשת לידה ייחודית לאב עלה על השולחן).


אין הערות »

נדב בתאריך 17/04/2019 9:30 ב כללי

בשם האם: בחינת מעמדם של אבות במדיניות החברתית בישראל דרך חוק חופשת לידה לאב והגבלת שעות עבודה ומנוחה

נדב

רקע: מעורבותם הגדלה של אבות במשק הבית זוכה לפרופיל ציבורי גבוה. בחברה הישראלית מתקיים דיון ציבורי נרחב על שינוי זה, אך הוא אינו מקבל ביטוי בתחום המדיניות החברתית.
מטרת המאמר: המאמר מבקש לבחון את המדיניות החברתית המיועדת לאפשר לאבות לטפל בילדיהם במדינת ישראל. המאמר מתמקד בתחום המוגדר כ'איזון עבודה–משפחה', שנועד לאפשר להורים לשלב בין מעורבותם בשוק העבודה בשכר לבין מחויבותם ושאיפתם לטפל בילדיהם. המאמר עוסק בשני תחומי מדיניות הנכללים בתחום זה: חופשת הלידה והגבלת שעות העבודה.
שיטת המחקר: מחקר איכותני, שימוש בניתוח ראיונות מובנים-למחצה, חומרי ארכיון וספרות משנית.
ממצאים: המאמר מתאר את המצב החוקי בישראל בשני תחומים אלה, ובוחן את השיקולים שהובילו את עיצוב המדיניות, במטרה לזהות כיצד מעצבי המדיניות תופסים את תפקידם של אבות במשפחה. בשני התחומים שנסקרו פועל עקרון 'בשם האם': גם בתוכניות המדיניות המיועדות באופן מפורש לאבות, מעצבי המדיניות אינם פועלים כדי לאפשר לאבות לטפל בילדיהם, אלא כדי לאפשר לאימהות להשתלב באופן מיטבי בשוק העבודה.
מסקנות והמלצות למדיניות: ההתמקדות בצרכיה של האם מובילה ליצירת חוקים שאינם ממלאים את מטרתם. כדי לגרום לאבות להעמיק את מעורבותם במשק הבית, ולשנות את חלוקת העבודה המגדרית במשק הבית ובשוק העבודה, יש להתמקד במאפייניהם הקונקרטיים של אבות אלו, ולהתאים את החקיקה לצורכיהם.

גרסת PDF של המאמר

פרץ-וייסוידובסקי, נ. בשם האם: בחינת מעמדם של אבות במדיניות החברתית בישראל דרך חוק חופשת לידה לאב והגבלת שעות עבודה ומנוחה. חברה ורווחה, ל"ח (2), 281-310

אין הערות »

נדב בתאריך 3/12/2018 21:12 ב מאמרים שפורסמו

758669 דפים נצפים, 163 היום
272376 ביקורים, 32 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏