הרהורים של אבא

כמה ימים אחרי שמאהל הפריירים עלה לקרקע, פגש בנימין נתניהו את מיסדיו לשיחה של שעתיים בלשכתו, והבטיח להם כי יפעל במרץ למען גיוס החרדים. תשוו ליחס שקיבלה משפחת שליט או המחאה החברתית, ובהתחשב בכך שנתניהו הוא לא ראש ממשלה שבדרך כלל שש לפגוש אזרחים מודאגים, להגיד שנתניהו חיבק את המחאה הזו, זה אנדרסטייטמנט כמו להגיד שנתן אשל השתמש באייפון שלו לצילומי נוף.
לנתניהו דרך אגב היסטוריה של הרמת ומימון מחאות מילואמיניקים "אותנטיות" שמשרתות אותו. מישהו זוכר את מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השניה?

ומה המטרה? הסעיף הראשון בהסכם הקואליציוני בין מופז לנתניהו שנחתם היום:

"הצדדים מתחייבים לפעול לחקיקתו של חוק אשר יסדיר חלוקה שוויונית והוגנת של נטל השירות בצה"ל בין חלקי האוכלוסייה השונים בישראל וזאת עד ליום 31.7.2012".

זה הסעיף הראשון, והכי חשוב מבחינת נתניהו. כניסת מופז לממשלה מייתרת את הכוח החרדי שכל ממשלות ישראל מאז המהפך היו תלויות בו, ויוצרת שינוי אמיתי של מאזן הכוחות לרעת החרדים, שיאפשר בתורו גיוס המוני של חרדים תוך זמן קצר. המהלך כמובן ילווה בהפגנות ענק אלימות של חרדים שיגמדו את המחאה החברתית מצד אחד, ומצד שני ימצבו את נתניהו כאריק שרון החדש. כמו שבגוש קטיף השמאל היה מוכן להעלים עין מהנוכלויות והדורסנות של שרון כי הוא הכניס למתנחלים, עכשיו נתניהו יכניס לחרדים באבי אביהם ויזכה בתמיכה גורפת במרכז – שמאל הישראלי, שאין דבר שישמח אותו יותר מאשר לראות חרדים מצווחים נגררים בזקניהם בהמונים אל לשכת הגיוס.

ומה המטרה ארוכת הטווח? נתניהו אינו חובש כיפה, וזו עובדה מטעה, כיוון שבאידיאולוגיה שלו הוא נטוע עמוק בקצה המחנה החרד"לי. נתניהו הוא בן בית בישיבת מרכז הרב, הלב המשיחי הפועם של החרד"לים. בביקורו האחרון שם, מיד לאחר שחזר מביקורו בוושינגטון אמר (מומלץ גם לקרוא את הנאום המלא, כל מילה פנינה):

אני רואה בכם סיירת של תורה. יש פה כמה שהיו בסיירות אחרות, אבל אתם סיירת של תורה. ובדומה לתפקידה של הסיירת בצבא, כך אתם הולכים לפני מחנה בכדי להאיר את דרכו.

בשנים האחרונות הושלם תהליך ההשתלטות המוחלטת של החרדים על הרבנות הראשית, שעד סוף שנות השמונים הייתה מעוז דתי לאומי. ברגע שהחרדים הצליחו להתגבר על הסרחון האידאולוגי של לקבל משכורת וג'וב מהציונים, הם כבשו אותה בסערה. הדתיים לאומיים נדחקו לרבנות הצבאית, שהפכה לממסד הרבני המרכזי שבשליטתם. אין שם חילונים, ואין שם חרדים.
במקביל הרבנות הראשית השלימה תהליך שהחל עם הרב גורן במלחמת ששת הימים בכותל, והסתיים בעופרת יצוקה, בה ליוותה הרבנות את הלוחמים באופן צמוד ונתנה להם אינדוקטורינציה אידיאולוגית בשדה הקרב, שזה הדבר הקרוב יותר לפוליטרוקים בצבא מאז בני מרשק, האחראי על האידאולוגיה בפלמ"ח, שדרך אגב היה ממקימי גוש אמונים.

צה"ל של 2012, ובליבו הרבנות הראשית מהווה מכשיר רב ערך לאינדוקטורינציה פוליטית בכפיה של ציבורים שלמים בחברה, כפי שהיה בצבא האדום בשעתו. נתניהו הולך לקבל עכשיו עשרות ומאות אלפי חיילים, שלא עברו לימודי ליבה, שאין להם שום תודעה דמוקרטית או הומניסטית, למחנות החינוך מחדש שיוקמו. הוא בעצם הולך לחרד"ל להם את הצורה. כשהם יצאו מן הצבא לחברה, הם כבר יצאו עם אידאולוגיה שמרנית, לאומנית, דתית – פאנטית, ומשיחית, ברוח ערכי הרבנות הצבאית:

קיים "איסור מדאורייתא לוותר על מילימטר אחד ממנה (מארץ ישראל. ע"ה) לגויים, בצורת כל מיני סילופי טומאה והבל של אוטונומיה, מובלעת ושאר חולשות לאומיות. לא נניח אותה בידי עם אחר, אף לא אצבע ממנה, אף לא חתיכת ציפורן" (מתוך "חוברת ללימוד תורה יומי לחייל ולמפקד במבצע עופרת יצוקה" שהפיצה הרבנות הצבאית.

התחלתי כאן בעבר מסורת של הימורים פוליטיים בבלוג, מסורת ארוכת ימים שנמשכה פוסט אחד בדיוק. אז הנה ההימור הפוליטי השני: בראש ממשלת ישראל ה-33, שתושבע כנראה עוד ב-2012, תעמוד שלי יחימוביץ'.

ההימור הזה מתבסס על שתי הנחות: מפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה בגוש השמאל, וגוש השמאל יהיה גדול מגוש הימין.

הטענה הראשונה – שמפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה בגוש השמאל – נראתה די פנטסטית לפני כמה חודשים, אבל עכשיו לכולם ברור שקדימה היא סוס מת. אחרי הפעם הראשונה שבה העבודה עברה את קדימה בסקרים – במהלך הפריימריז בעבודה – סיפרו לנו שכשיש פריימריז, מפלגות עולות בסקרים, וזה יקרה גם לקדימה. כשזה לא קרה במהלך הפריימריז, הסבירו לנו שמופז מתחיל לאט, אבל הוא יתעשת בהמשך. ומאז, הנפילה בסקרים רק ממשיכה.

ואם מפלגת העבודה עוברת, במספר המנדטים, את קדימה – היא הופכת להיות המפלגה הגדולה בגוש השמאל, מה שמבטיח לשלי יחימוביץ' או את ראשות האופוזיציה או את ראשות הממשלה. ואני מהמר על השני.

כפי שציין דובי, כדי שתקום בישראל ממשלת שמאל, גוש השמאל – המפלגות שלא יצביעו למועמד הימין – צריך להשיג גוש חוסם של 60 מנדטים. ברגע שהיעד הזה מושג – ברגע שברור שמועמד הימין לא יכול להרכיב ממשלה – מפלגות המרכז (ש"ס ויהדות התורה, אולי יאיר לפיד ואולי אפילו ישראל ביתנו) יתמכו במועמד השמאל, ולכן הוא כבר יוכל להרכיב קואליציה בלי בעיה (ולצערנו, בלי הערבים).

היום לגוש השמאל (רעמ-תעל, חד"ש, בל"ד, מרצ, עבודה, קדימה) יש 55 מנדטים. כלומר, כדי ששלי יחימוביץ' תהיה ראש הממשלה, 5 מנדטים צריכים לעבור מימין לשמאל. במצב עניינים רגיל, הייתי אומר שזוהי משימה בכלל לא פשוטה, אבל אפשרית בהינתן קמפיין בחירות מבריק וטעויות של היריב. אלא שמצב העניינים בחברה הישראלית של 2012 הוא כל דבר חוץ מרגיל.

בקיץ 2011, התחילו הרבה תהליכים משמעותיים בישראל. אולי התהליך המשמעותי ביותר והעמוק ביותר הוא הפוליטיזציה של החברה הישראלית, ובפרט – הפוליטיזציה של שאלות כלכליות בישראל. מאז קיץ 2011, שאלות כמו מחיר הקוטג', מחיר החשמל, גובה המס ותנאי ההעסקה שלנו – הפכו להיות משאלות שמעסיקות את היחיד לשאלות חברתיות, פוליטיות. ובראש שני הגושים הגדולים עומדים מייצגים מובהקים של שתי הגישות הכלכליות המנוגדות: בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ'. לא צריך עבודת קמפיין מורכבת כדי להעביר את המסר שהבחירות האלה הן על השאלות שבהן עסקה המחאה החברתית. שכדי לקדם את הערכים שתמכו בהם 87% מהישראלים, צריך לקום לקלפי ולעשות מעשה. מעבר של חמישה מנדטים מצד לצד הוא לא אתגר גדול, בתנאים האלה.

המעבר הזה לא חייב, אגב, להתבטא באנשים שהצביעו בעבר לימין ויעברו להצביע לשמאל (למרות שגם כאלה יהיו רבים). הוא יכול להתבטא באזרחים שלא הצביעו עד היום, כי חשבו שפוליטיקה זה מלוכלך, מיותר ולא משנה. אבל האנשים האלה, כמו שבאו לראשונה בחייהם להפגנה בקיץ שעבר, יבואו לראשונה בחייהם לקלפי בקיץ הבא.

כדי להעביר חמישה מנדטים מצד לצד, צריך שכ-284 אלף אזרחים שלא הצביעו בעבר, יבואו להצביע הפעם. הרבה? כן. אבל הרבה פחות ממספר האזרחים שהתגייסו – למהלכים שדורשים הרבה יותר אנרגיה – במהלך מחאות הקיץ. וזה אם לא ניקח בחשבון מעבר של מצביעים מהשמאל לימין.

כלומר, לא רק שהתרחיש שבו גוש השמאל בראשות שלי יחימוביץ' זוכה בבחירות הוא תרחיש אפשרי – הוא גם תרחיש סביר בהחלט. מה הסבירות שיקרה? האם זה בטוח? בוודאי שלא. בחירות הן עניין נזיל מאוד, ואירועים קצרי טווח, קמפיינים גרועים, סתם מזל רע ועוד יכולים לשנות את התוצאות. אבל לטעמי, מדובר בתרחיש סביר מאוד, אם לא התרחיש הסביר ביותר.

===

אחרי שעסקנו בשאלה 'האם זה סביר', צריך גם לעסוק בשאלה 'האם זה טוב'. האם אנחנו רוצים את שלי יחימוביץ' בראשות הממשלה?

קוראי המתמידים יודעים שאני לא מחסידיה של יחימוביץ', וביקרתי אותה בהרחבה כאן בבלוג ובמקומות אחרים. אבל אין לי שום ספק שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית. שלי יחימוביץ' בראשות ממשלת ישראל זה בערך התרחיש החיובי ביותר שאנחנו יכולים לצפות לו.

ראשית, בואו נבדוק את האלטרנטיבות. מי עשוי להיות ראש ממשלה? האופציות הן יחימוביץ', ביבי, מופז ואם נתפרע, אז גם יאיר לפיד. אין לי שום ספק שמהרשימה הזו, שלי היא המועדפת עלי בלי תחרות בכלל. גם אם אני חלוק עליה בנושאים רבים, המחלוקות שלנו הן בתחום הטקטיקה – אנחנו חולקים את אותם הערכים ואת המתווה הכלכלי ליישומם, דבר שאין שום ספק שאיננו נכון לגבי האחרים.

מעבר לזה – אנחנו צריכים לשאול לא רק מי תהיה ראש הממשלה במקרה הזה, אלא גם מי יהיו שר האוצר, שר המשפטים, שר התמ"ת, שר החינוך. גם כאן, אין לי שום ספק שהמועמדים לתפקידים האלה בממשלת יחימוביץ' (סתם בשביל הספקולציה: עמיר פרץ, בוז'י הרצוג, ברוורמן, גלאון, בהתאמה) עדיפים בהרבה על מקביליהם בממשלת ביבי או בממשלת מופז.

כמו שאמרתי, זה תרחיש סביר אבל לא תרחיש בטוח. והמטלה הזו – אם אכן הבחירות בפתח – מוטלת על כתפינו. לשכנע את המכרים שלנו שלא הלכו להצביע בסיבוב הקודם, אבל ישבו באוהלים ברוטשילד, שחשוב לעשות את המאמץ. לשכנע את ההוא שהצביע לליברמן 'כי צריך לשמור על הביטחון', שהמשכורת שלו וגובה המשכנתה שלו חשובים יותר, והוא צריך להצביע בשבילם הפעם. לא צריך לשכנע אותם להצביע לעבודה – הצבעה למרצ או לחד"ש היא אפקטיבית באותה המידה – אבל צריך לשכנע. כי הפעם אפשר באמת לעשות שינוי.

***

עדכון, בוקר ה-2/5: התגובות התעכבו – ובצדק – על השאלה מדוע אני מכליל את קדימה בגוש החוסם, וזו אכן נקודה שלא התעכבתי עליה מספיק.

אין ספק שקדימה היא שותפה פחות ברורה מאליה לגוש החוסם מאשר מרצ או בל"ד. ועדיין, במידה שיש לגוש שכולל את המפלגות מקדימה ושמאלה 60 מנדטים ויותר, המשמעות היא שניתן לגבש גוש חוסם – אפשר להיפגש עם מופז, להבטיח לו שלל משמעותי (נניח, תיק הבטחון ותיק החוץ) ולמנוע מביבי את האפשרות להקים ממשלה.

זה לא חייב, אגב, להיות גוש שכולל את קדימה – ההנחה שלי היא שניתן להחליף את קדימה בתרחיש הזה במפלגה של יאיר לפיד, במידה ותקבל מספיק מנדטים.

ונדמה לי שתרחיש שבו קדימה מעדיפה ממשלת שמאל על פני ממשלת ימין הוא תרחיש סביר. במשך כל כהונת הכנסת הנוכחית, קדימה סימנה את עצמה כאנטיתיזה לביבי. הקמפיין המסתמן של מופז – 'זה או אני או ביבי' – ממשיך את הקו הזה. זה לא אומר, כמובן, שקדימה לא תלך לקואליציה עם ביבי בשום מקרה, אבל זה כן אומר שהיא תעדיף קואליציה עם העבודה על פני קואליציה עם הליכוד.

אם פתחתם איזשהו ערוץ חדשות ישראלי בשלושת הימים האחרונים, שמעתם על סא"ל שלום אייזנר. לטובת אלו שיקראו את הפוסט בעתיד: אייזנר, סמג"ד בבקעה, תועד כשהוא מכה בעזרת נשקו בפניו של פעיל תנועת ה-ISM, בעת שזה לא היווה כלפיו שום איום. אייזנר הושעה מעט לאחר שהפרשה התפוצצה בכלי התקשורת, וצפוי להיות מודח.

על נועם גור סביר פחות ששמעתם. נועם מסרבת להתגייס לצה"ל, ולכן צפויה להיכנס במהלך היום לכלא הצבאי. הנימוקים לסירובה הם:

אני מסרבת לקחת חלק בצה"ל, כי אני מסרבת להצטרף לצבא שמאז הקמתו עסוק בשליטה בעם אחר, גזל, והטלת טרור על אוכלוסייה אזרחית הנמצאת תחת שליטתו. ההרס והנישול השיטתי כחלק ממדיניות טרנספר ארוכת שנים, רצח מפגנים לא אלימים, חומת האפרטהייד, "מבצעי" הטבח שצה"ל בוחר לבצע ושאר הפרות זכויות האדם היומיות של הפלסטינים הובילו וממשיכים להוביל למעגל דמים ארוך וסתמי שניתן למניעה.

במשך שנים נאמר לי ששליטה זו אמורה להגן עליי, אך המידע אודות הסבל הנגרם כתוצאה מהטרור המופעל על האוכלוסייה הפלסטינית נשמט מהסיפור. הדרך לפירוק האפרטהייד והשגת שלום אמיתי וצודק היא ארוכה וקשה, אך פעולות אלו של צה"ל רק מרחיקות אותו, לתפיסתי. העם הפלסטיני מתחיל להיאבק יותר ויותר בעשור האחרון בדרכים לא-אלימות מתוך הבנה זו, ואני בוחרת להצטרף לדרך זו, ולפנות למאבק עממי לא אלים בפלסטין, במקום לשרת בצה"ל ולהמשיך את האלימות.

הסיפור של אייזנר – יטען איש המרכז-שמאל - מוכיח את האיוולת שבמעשה של גור. הרי השירות הטוב ביותר שיכולה להגיש גור לעם הפלסטיני, היא לדאוג שהיא תהיה שם, בבקעה, לצידו של אייזנר. שתדע לשים יד על הכתף שלו, וללחוש לו בטון גברי 'שלום, תרגיע'. הכי טוב יהיה, כמובן, אם היא תטפס בסולם הדרגות ותתפוס את מקומו של אייזנר, ותוכל להסביר לחייליה שהם צריכים לחייך אל הפלסטינים – ובטח אל דנים מבולבלים, שחושבים שהם מבינים טוב מאיתנו – במחסום ^[1] . זו, בבסיסה, העמדה של עופר שלח: הבעיה בכיבוש היא שהוא גורם לאנשים להתנהג כמו שאייזנר התנהג.

אבל בפועל, העוול שבכיבוש הוא לא רק – ואפילו לא בעיקר – מקרים של אלימות בוטה ובלתי-מוצדקת בעליל כמו זה של אייזנר. העוול האמיתי שהגדוד של אייזנר עושה הוא לא שבירת האף של אותו מפגין, אלא הגבלת התנועה וייבוש החקלאות של תושבי בקעת הירדן הפלסטינים, שבגללם הגיעו חברי ה-ISM למחות בבקעה מלכתחילה. וגם עם נועם גור תגיע להיות סמג"ד בחטיבת הבקעה, ותקבל את פניהם של המפגינים הבאים בחיוך ובכוס מים צוננים – היא עדיין תהיה שותפה להגבלת התנועה הזו, כחלק ממנגנון הכיבוש.

הכיבוש פוגע בעם הפלסטיני לא בגלל ההתנהגות הלא-מוסרית של החיילים. הכיבוש פוגע בעם הפלסטיני משום שהוא, בבסיסו, פרוייקט של שלילת זכויות. וככזה, הוא אינו יכול שלא לפגוע בעם הפלסטיני. לכן, שירות בצה"ל הוא שירות בצבא הכיבוש, הוא תחזוק הכיבוש, הוא פגיעה בעם הפלסטיני. אפשר לקיים דיון על סירוב סלקטיבי – סירוב לשרת את הכיבוש – מול סירוב כולל לשרת בצה"ל, אבל הנקודה החשובה, לטעמי, היא העובדה שכל שירות בשטחים הוא, בהכרח, פגיעה בזכויות של פלסטינים.

למען הסר ספק: גם בהקשר הנוכחי, המעשה של אייזנר חמור, ועליו להיענש. אבל גם אם לא יהיו עוד אייזנרים, וכל חיילי צה"ל יתנהגו בצורה הנחמדה ביותר האפשרית לפלסטינים – הכיבוש עדיין יהווה פגיעה חמורה בזכויות.

בנימין נתניהו טען בראיון כי האי שוויון נובע ממאפייניהם התרבותיים של החרדים והערבים. נדב פרץ-וייסוידובסקי טוען כי אי השוויון נובע ממדיניותו של בנימין נתניהו, וכי הפתרון היחיד הוא להחליפו

המשך קריאה »

טעמי בטחון (על פי רעיון של יריב מוהר)
========
בפורים התחפשתי לטעמי ביטחון,
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

הלכתי לרעי, ידידי היקר
והורדתי לו כאפה באחורה של הצוואר
למה? שאל הידיד המופתע
מטעמי בטחון, אמרתי והוספתי עוד בעיטה.

טעמי בטחון, טעמי בטחון
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

בחשאי באישון ליל חמקתי לדירת השכן, איש אמיד וחביב
החרמתי לו אייפד ושני קילו זהב
טעמי בטחון, תעודת כשרות לגנב.

טעמי בטחון, טעמי בטחון
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

לקחתי לי חוף ים פרטי, שיהיה פה איפה עם החבר'ה על האש לעשות
לירוקים המגעילים אמרתי להתחרקש
אני בינתיים במנהיג ערבי בתוניס מתנקש.

אזרח יקר, לך לישון
אנחנו שומרים עליך מטעמי בטחון
תנוח בשקט ואל תבכה
כשתקבל את החשבון.
כי כל מה שעשינו, עשינו
[מקהלה]
מטעמי בטחון, אפשר בבקשה את החשבון?
[מקהלה בוכה]