הרהורים של אבא

שכונת עוני במקסיקו. מקור תמונה: ויקיפדיה

לפני כשבועיים התפרסם דו"ח של ארגון ה-OECD, שקבע כי בשנת 2010 חלפה ישראל על פני מקסיקו, ולראשונה דורגה כמדינה שבה תחולת העוני היא הרחבה ביותר מבין מדינות הארגון. נתון מזעזע זה – שלא הפתיע אף אחד שמצוי בנתוני העוני בישראל – התקבל, מצד אחד, בתדהמה על ידי הציבור הרחב. אך לצד תגובה מובנת זו, רבים הגיבו לנתון זה בתמיהה.

האמנם ניתן לטעון שהעוני בישראל חמור מהעוני במקסיקו? הלא רבים במקסיקו חיים בפחונים, ונאלצים להיאבק על גישה למזון ולמים נקיים, לא כל שכן על גישה לתרופות ולחינוך נאות. האמנם ניתן לטעון שהעוני במקסיקו חמור פחות מאשר בישראל? או כפי שמנסחים את הטענה באתר השמרני 'מידה':

רבים מ"עניי" ישראל מחזיקים באייפון, מכשירי טלוויזיה ואף נוהגים ברכב, אך מבחינת ה-OECD הם יהיו במקום נמוך יותר מדרי הפחונים של מקסיקו, רק בגלל שמצב המעמד הגבוה בישראל טוב בהרבה ממצבו של אותו מעמד במקסיקו.

טענה זו מבקרת, כמובן, את שיטת חישוב העוני היחסי. כידוע, תחולת העוני בישראל – ואף בדו"ח המדובר של ה-OECD – היא השיטה היחסית, בה קו העוני מחושב כמחצית מההנכסה החציונית. לטענת מתנגדי שיטה זו, חישוב כזה של קו העוני אינו מבטא כראוי את תופעת העוני – משום שהוא מתחשב לא רק במצבם של העניים, אלא גם במצבם של שאר האוכלוסיה. האם, שואלים אותנו מתנגדי הגישה היחסית, מצבם של שני בני אדם, בעלי משאבים כלכליים זהים, שונה – רק משום שהם חיים בחברות אחרות? כיצד יתכן שאדם יהיה מוגדר כעני בישראל, אך אם יועבר, באורח פלא, למקסיקו, ולא יחול שום שינוי במשאביו הכלכליים – יפסיק להיות עני?

ביקורת זו מתייחסת למימד היחסי של העוני במידה רבה כפי שגננת מתייחסת לילד שמאוכזב מכך שיש לו שתי סוכריות, בעוד לחברו יש שלוש. מדוע אתה מתייחס לחברך, תשאל הגננת? תתמקד במה שיש לך, והיה שמח בחלקך. אמירה דומה מפנים השמרנים לחיים בעוני: מדוע אתם מודדים את עצמכם מול אנשים שאינם חיים בעוני? היו שמחים בכך שמדינת ישראל מעניקה לכם חינוך חינם (בערך), וביטוח בריאות (חלקי), ואתם נהנים ממים זורמים ומחשמל. העובדה שאתם שוכנים ליד אנשים שחיים ברווחה רבה יותר, לא הופכת אתכם למסכנים יותר ממי שאינם נהנים מתנאים אלו, אך חיים בסביבה שבה זהו המצב המקובל.

באורח אופייני לגישות ניאו-ליברליות, גם גישה זו נגלה את נקודת העיוורון שלה ביחס לחברה. היא מתעלמת מכך שעוני הוא אמנם תופעה שבסיסה הוא חומרי, אך ההיבטים החברתיים שלה הם לא פחות – ולעתים אף הרבה יותר – משמעותיים מאלו החומריים.

ההיבטים החברתיים של העוני אינם מתמצים בקנאה של אלו שאין להם באלו שיש להם (על אף שזהו אלמנט שאין לזלזל בו). המחסור החומרי המאפיין את העוני מוביל לפגיעה אנושה ביכולת של הסובלים ממנו להשתתף בחברה בה הם חיים, במגוון של רמות ואופנים.

נדגים זאת באמצעות אביזר שרבים נתלים בו כמעיד על העוני בישראל, ביניהם גם בציטוט לעיל מ'מידה': טלפון סלולרי. אחת הטענות נגד האנשים החיים בעוני בישראל, היא שהם מסתובבים עם סלולרי, שהוא מוצר מותרות שאפשר להסתדר בלעדיו. ואם הם יכולים לרכוש סלולרי, כנראה שהם לא באמת חיים בעוני.

ואכן, לפני 20 שנה הרוב המכריע של אזרחי ישראל הסתדרו ללא טלפון סלולרי. האם הם היו עניים אז? אם לא, כיצד ניתן לטעון שמי שאין לו סלולרי היום סובל מעוני?

טענה זו מעידה על חוסר הבנה של התפקיד שהטלפון הסלולרי ממלא בחברה הישראלית נכון ל-2013. לפני עשרים שנה, כשרק לבעלי עסקים היה טלפון סלולרי, ההנחה המקובלת הייתה שלאף אדם אין מכשיר כזה – ולכן שאף אדם אינו זמין כאשר הוא מחוץ לבית. בעשרים השנים האחרונות, ההנחה הזו השתנתה – והיום החברה שלנו מבוססת על ההנחה שניתן להשיג כל אדם בכל עת. כאשר אנו מנסים להשיג אדם, אנו מצפים לתפוס אותו באופן מיידי, ולא רק בערב, כשיחזור לביתו. מי שלא ירכוש טלפון סלולרי, ולא יהיה זמין בכל עת – יפסיד מגוון של הזדמנויות, מהזדמנויות של תעסוקה ועד להזדמנויות חברתיות.

לכן, לא ניתן לשפוט את מצבו הכלכלי של אדם לפני 20 שנה כפי שאנחנו שופטים את מצבו של אדם היום. אותו מכשיר שלפני 20 שנה היה בגדר מותרות, הוא היום בגדר הכרח – לא משום שאדם רוצה את מה שיש למי שסביבו, אלא משום שלפני 20 שנה, להיעדר טלפון סלולרי לא הייתה אותה משמעות חברתית שיש לו היום.

כך גם לגבי אלמנטים רבים נוספים של העוני. מצבו של מי שאין לו חשמל בבית בחברה שבה חשמל הוא סטנדרט שונה ממצבו של אדם בחברה שבה לכולם אין חשמל, משום שהיעדר החשמל משפיע על יכולתו לארח אחרים בביתו. אדם צריך בגדים הגונים על מנת להגיע לראיון עבודה – אך השאלה מהם 'בגדים הגונים' משתנה מחברה לחברה. והדוגמאות רבות ונמשכות.

מדידת העוני בשיטה היחסית אינה מושלמת, והיא סובלת מבעיות רבות. ברור שאדם שאין לו נגישות למים טהורים, או לו די אוכל כדי להזינו, נמצא במצב גרוע יותר מאדם שיש לו כל אלה, גם אם הם חיים בחברות שונות. אך מאידך, כל מי שמכיר אנשים החיים בעוני יודע שעיקרה של תופעת העוני הוא ההיבטים החברתיים שלה, ולכן לא ניתן לאמץ מדדי עוני שאינם חברתיים. החלפתה של המדידה היחסית במדידה מוחלטת – כזו המתייחסת רק לקיומו או להיעדרו של 'סל מוצרים' מוגדר-מראש – תביא לעיוות גדול הרבה יותר מאשר המדידה היחסית המקובלת בישראל. למרבה המזל, יש מדדי עוני מורכבים יותר ומתקדמים יותר, המצליחים למדוד את תופעת העוני בצורה מקיפה הרבה יותר גם מהשיטה היחסית ובוודאי מהשיטה המוחלטת.

פורסם במקור בעבודה שחורה

אחד המרכיבים המרכזיים בתקציב המסתמן לשנים 2013-2014, לפי הפרסומים בעיתונות, הוא קיצוץ עמוק בקצבאות הילדים. נדב פרץ-וייסוידובסקי מסביר מדוע קיצוץ כזה יעמיק את העוני בקרב ילדים, אך לא ישיג את המטרות שמסמנים תומכיו.

על הכוונת של שר האוצר החדש שלנו: קצבאות הילדים. הקצבאות האלו, שקוצצו באכזריות בשנת 2003 (ומאז עלו מעט) עומדות – לפי הפרסומים – להיות מקוצצות שוב, ושוב באכזריות. אלא שקיצוץ כזה, מחד, יעמיק מאוד את העוני בקרב ילדים – ולא ישיג את המטרות שתולים בו תומכיו. קצבאות הילדים צריכות להיות המקום האחרון שבו מקצצים, ולא הראשון.

ישראל היא מדינה מוכת עוני. שיעור העוני בישראל הוא הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD, למעט מקסיקו. מצבם של ילדי ישראל גרוע הרבה יותר: 35.69% מהם – יותר מאחד מכל שלושה – חיים בעוני. בזה אנחנו לוקחים אפילו את מקסיקו, ומגיעים לשיעור הכי גבוה מבין מדינות ה-OECD בעוני של ילדים.

אבל למשרד האוצר הנתון המחפיר הזה כנראה לא מספיק – הוא רוצה יותר. קיצוץ בקצבאות הילדים – המקוצצות ממילא, נזכיר – יעמיק בצורה משמעותית את שיעור העוני של ילדים, עוד הרבה מעבר לרמה המחפירה הקיימת היום. לפי הערכות המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני במקרה של קיצוץ יעלה בכ-6 נקודות אחוז נוספות – לרמה המזעזעת של 42%.

שוב – עוני של 42%. כמעט מחצית מהילדים הישראלים יחיו בעוני. זה מה שמציע לנו יאיר לפיד.

אבל, אומרים לנו תומכי הקיצוץ – לקצבאות ילדים יש חסרונות! צריך לקצץ בהן!

בואו נבחן את החסרונות האלה:

קצבאות ילדים פוגעות במוטיבציה לעבודה

לא נכון.

קצבאות הילדים הן קצבאות קטגוריאליות. כלומר – כל ילד מקבל שיעור קצבה זהה (בהתאם למיקומו במשפחה), בלי קשר להכנסת הוריו. המשמעות היא שאין קשר בין יציאת ההורים לעבודה, לבין גובה קצבאות הילדים. להורה שמקבל קצבאות ילדים משתלם באותה מידה לצאת לעבודה כמו להורה שאינו מקבל קצבאות כאלה.

קצבאות ילדים מעודדות ילודה

אם נכון, אז במידה מוגבלת בלבד.

דנתי בטענה הזו בהרחבה בעבר במקום אחר. מאז, התפרסמו נתונים נוספים – המאמר המלא שעליו התפרסמו הנתונים שהתייחסתי אליהם. הנתונים עוד יותר משכנעים: בקרב חרדיות, אין השפעה לשינוי בגובה הקצבאות על הסיכוי ללידת ילד נוסף (שלישי). בקרב נשים שאינן חרדיות, ההשפעה היא מצומצמת מאוד. אין צורך לחפור בנתונים – צריך רק ללכת לשורת הסיכום של המאמר, שהתפרסם באחד מכתבי העת היוקרתיים לסטטיסטיקה: “מדיניות ממשלתית שמשפיעה על הכנסה אין השפעה משמעותית על פוריות”.

כלומר, גם אם המטרה שלכם היא שיהיו פחות ילדים חרדים וערבים – וזו אינה מטרה ראויה לטעמי – כדאי שתחפשו אמצעי אחר. קצבאות ילדים לא ישיגו את המטרה הזו.

ההורים מבזבזים את הכסף של הקצבאות על דברים לא ראויים. עדיף להעביר את הכסף לשירותים אחרים, כמו חינוך

המשפט הזה עשוי להיות נכון – אם אתם מניחים שאנשים החיים בעוני הגיעו למצבם בגלל שהם לא מספיק מוכשרים, לא מספיק חרוצים, ובאופן כללי – חשודים אוטומטית כבלתי מוסריים.

אם, לעומת זאת, אתם מאמינים שאנשים נקלעים למצבי עוני בגלל שהמבנה החברתי שלנו אינו מספק די משרות בשכר הולם – ואני, כמו הרוב המכריע של חוקרי העוני, שותף להנחה זו – אז אין שום בסיס להנחה הזו.

מי שנקלע למצב עוני בגלל מאפיינים מבניים של החברה, יכול להפעיל שיקול דעת הולם בדיוק כמו מי שלא נקלע למצב כזה. מכיוון שכך, אנחנו מניחים שהוא – כהורה – יודע טוב מכולם מה ילדיו צריכים. עדיף לתת לו את הכסף, שיחליט האם הוא מעדיף להוציא אותו על חינוך, בריאות או מזון, ולא להחליט עבורו.

חשוב מכך – זו לא השאלה. ההצעה שעל הפרק אינה העלאת ההקצאה לחינוך, או הרחבת יום ההזנה, תמורת קיצוץ בקצבאות הילדים. ההצעה היא קיצוץ שאין לצידו תמורה אחרת למשפחות החיות בעוני – הצעה שתפגע בהם באופן ישיר, כואב ומיידי.

 פורסם במקור בעבודה שחורה

ההישג האופוזיציוני המשמעותי של הכנסת ה-18 בתחום החברתי-כלכלי הוא, ללא ספק, ביטולה של תכנית ויסקונסין.

התכנית הופעלה כפיילוט בארבעה אזורים בארץ, משנת 2004 עד שנת 2010 (בשני שלבים שונים). באחד במאי 2010 עמד לפוג תוקפה של הוראת השעה שמכוחה פעלה התכנית, והממשלה קידמה הצעת חוק שהפכה את התכנית לקבועה, והחילה אותה על כל הארץ ולא רק על אזורי הניסוי.

חברי ועדת העבודה והרווחה ניהלו מאבק איתנים נגד החוק. הם ערכו סיורים, שמעו עדויות, נפגשו עם נפגעי התכנית ועם נציגי ארגוני חברה אזרחית שביקרו את התכנית (וכמובן, גם עם נציגי הממשלה ועם תומכי התכנית), ודאגו שכל המסע המתוקשר הזה יגיע לתקשורת. חברי כנסת מרכזיים במאבק הזה היו דב חנין,אורלי לוי, עפו אגברייה ושלי יחימוביץ’. מי שהוביל אותו היה יו”ר הוועדה, ח”כ חיים כץ.

בסופו של דבר, התכנית כלל לא הגיעה להצבעה בכנסת, בזכות תרגיל פרלמנטרי מבריק של ח”כ חיים כץ, שהצליח לגרור את הדיונים אל מעבר לתאריך התפוגה של הוראת השעה וכך – באמצעים טכניים לחלוטין – הביא לביטול החוק, להפסקת פעולתה של התכנית ולהצלתם של אלפי ישראלים מהתעמרות בידיהם של פקידי מפעילות התכנית. אבל הצעד הזה לא היה מתאפשר בלי עבודת ההכנה האינטנסיבית של חברי הוועדה, שהשקיעו בה זמן ניכר.

בזמן שעשו את עבודת הקודש הזו, חברי הכנסת לא נכחו במשכן (כי בדיוק היו בסיור). סיכוי לא רע שכך הפסידו הצבעה על חוק יסוד: זכויות חברתיות, שעלה שוב להצבעה טרומית בלי שיש לו סיכוי לעבור. סביר שגם מנעו מעצמם לעבוד על עוד טיוטת חוק סוציאל דמוקרטי נפלא, שאמנם לא היה עובר גם הוא את הקריאה הטרומית, אבל היה נשמע נפלא. בסך הכול, לא מן הנמנע שבמאבק הזה פגעו בצורה די חמורה בציון שלהם במדד החברתי של כנסת פתוחה.

***

אחת המגמות המבורכות ביותר שהתחילו בעקבות מחאת קיץ 2011 (שכזכור, נכשלה ולא השפיעה ב-כ-ל-ל על המציאות) הוא עלייה דרסטית בעניין של אזרחים ישראלים במה שהנציגים שלהם עושים בכנסת. הביטוי הבולט ביותר למגמה הזו הוא הפעילות הברוכה של המשמר החברתי (שהביקורת שאביע בהמשך לא רלוונטית לרוב פעולתו).

אספקט נוסף, משמעותי, של העניין הזה, מתבטא במדידה כמותית של ‘ביצועי’ הח”כים. המדד החברתי, שהובא לעיל, בפרט, ואתר כנסת פתוחה בכלל, הוא הביטוי העקבי והשיטתי ביותר לתופעה הזו: כל הצעת חוק של הח”כ, כל הצבעה שלו, כל ביקור שלו במליאה – כולם נספרים ומשוקללים לכדי מדדים ממדדים שונים, שנועדו, לכאורה, לשקף את פעלתנותו של הח”כ ואת נאמנותו לנושאים שונים. ביטוי אחר של התופעה הוא פרסומים – בדרך כלל בפייסבוק, בדרך כלל בצורת תמונה מרהיבה – של תוצאת ההצבעה על חוק זה או אחר: מי הצביע בעד, מי הצביע נגד, ומי נעדר מההצבעה.

כל מי שמכיר, ולו מעט, את הפרלמנטריזם הישראלי, יודע שהניסיונות האלה – שמטרתם נפלאה וראויה לכל שבח – מאירים בזרקור בדיוק את הנקודות הפחות-חשובות בתהליך החקיקה.

כמעט בכל ההצבעות בכנסת, התוצאה ידועה מראש. הממשלה מקבלת החלטה, הקואליציה הולכת בעקבותיה, ולאופוזיציה קשה מאוד להתנגד, כי מעצם היותה אופוזיציה אין לה רוב בכנסת. יש מקרים שבהם חלק מחברי הקואליציה מתמרדים ומצביעים נגד, ואז ההצבעה של כל ח”כ וח”כ היא קריטית. המקרים האלה נדירים, וקורים אולי פעם אחת בכל מושב של הכנסת. בשאר המקרים, נוכחות או היעדרות של ח”כ אינה מעלה ואינה מוסיפה.

קחו, למשל, את ההצבעה על ‘חוק הרווחים הכלואים’, שסיכום ההצבעה עליה מופיע כאן. המסקנה המתבקשת מהכותרת לרשימת הח”כים שנעדרו מהצבעה (“נעלמו”), היא שאם רק החברים הללו לא היו נעלמים – היה סיכוי שההצבעה תעבור. לכאורה, מכיוון שבעד החוק הצביעו 40 חברי כנסת – האופוזיציה הייתה יכולה להתגייס, להביא 41 חברי כנסת, ולהביא לעצירת חוק גרוע.

בפועל, ברור שלתכנית כזו סיכויים אפסיים לקרות. קשה מאוד לתכנן ‘אמבוש’ כזה, ולהביא את כל חברי הכנסת למשכן, בלי שהצד השני ישים לב שמשהו קורה ויגיב בגיוס משלו, שיסכל את היוזמה (כי כזכור, לקואליציה יש רוב מובנה בכנסת). זה לא אומר שזה בלתי אפשרי – אמבושים כאלה קורים, מפעם לפעם – אבל זה לא פשוט, ואי אפשר לעשות את זה כל יום.

כלומר, במצב העניינים הנוכחי – הצבעה בעד או נגד הצעת חוק היא חסרת משמעות, כמעט בכל המקרים.

אוקיי, אז הצבעות לא. אז מה עם הצעות חוק של הח”כ? למה לא לספור אותן?

הצעות חוק פרטיות – הסוג היחיד שיכולה לקדם האופוזיציה – הפכו, בעשורים האחרונים, לסוג של בדיחה בכנסת ישראל. בכנסת ה-18 (הנוכחית) הוגשו 4,614 הצעות חוק פרטיות. כמעט 40 הצעות חוק לכל חבר כנסת. אני לא יודע כמה מהן עברו, אבל בכנסת ה-15 עברו 194 מתוך 4,012 – 5% מההצעות. כלומר: חבר כנסת ממוצע מגיש 40 הצעות חוק. מתוכן רק 2 עוברות. כמובן שחבר הכנסת יודע שהרוב הגדול לא יעברו.

אז למה בכלל מגישים כל כך הרבה הצעות חוק? שבח וייס טבע להצעות חוק אלו את המינוח הקולע ‘הצהרות חוק’. המטרה של הצעות החוק האלה הן לא לשנות את המצב החוקי במדינת ישראל, אלא להצהיר הצהרה. ולמה להשתמש בהצעת חוק, ולא בהצעה לסדר היום, שזו המטרה שלה? כי אפשר.

להגיש הצעת חוק זה מאוד פשוט. אחוז ניכר מבין 4,614 הצעות החוק האלה הן שחזורים של הצעות חוק, מהכנסת הזו או מכנסות קודמות, שלא עברו ומוגשות שוב כמו שהן. אפס עבודה עבור חבר הכנסת.

העברה של חוק, לעומת זאת, היא עבודה מורכבת ומסובכת בהרבה. צריך לברר מה עמדת הממשלה. לבדוק מהם מוקדי ההתנגדות, ולנסות לרכך אותם. לבדוק איפה ניתן להגמיש את הצעת החוק, כדי שמשרדי הממשלה יוכלו ‘לבלוע’ אותה. לייצר רעש תקשורתי, כדי ללחוץ עליהם לעשות זאת. ועוד, ועוד ועוד.

כלומר, למספר הצעות החוק שמציע חבר הכנסת, ולאופיין, אין שום משמעות.

הקריטריון השלישי שאפשר לחשוב עליו הוא מספר הצעות החוק שאושרו. בניגוד לשני הנתונים הקודמים, המספר הזה איננו חסר משמעות. חבר כנסת שהעביר מספר רב של חוקים התואמים לאידיאולוגיה שלי, אכן השפיע על המציאות הישראלית.

אבל גם החשיבות של הנתון הזה היא מוגבלת: ראשית, חקיקה פרטית היא חלק קטן מתפקידו של ח”כ. לפעמים, התערבות אינטליגנטית ורגישה בעת דיון על חוק בוועדה יכולה לשנות את המציאות הרבה יותר מעוד חוק שמסדיר פרט קטן בתקנות הביטוח הלאומי (ורובה של החקיקה הפרטית נופל לקטגוריה הזו).

וזו הבעיה השנייה של ‘ספירת חוקים’ – לא כל החוקים נולדו שווים. אם אנחנו סופרים תיקון קטן, במקום לא רגיש ולא חשוב, כמו שאנחנו סופרים פרוייקט אישי משמעותי של ח”כ שמשפיע על חייהם של אזרחים רבים בצורה משמעותית (כמו למשל חוק שיקום נכי נפש בקהילה, של תמר גוז’נסקי, או חוק הדיור הציבורי של רן כהן) – אנחנו לא מקבלים תמונה ריאלית של פעולותיהם של הח”כים.

***

תאמרו – ואללה, שכנעת אותנו. ספירה של פעולות חקיקתיות היא לא מספיקה כדי להעריך את פועלם של ח”כים. אבל ספירה היא נורא פשוטה, אפשר לעשות אותה אוטומטית, והיא מספקת המון מידע. אולי עדיף שנסתמך על המידע החלקי הזה, מאשר על שום מידע בכלל?

הבעיה היא שהסתמכות על מידע חלקי היא לא רק מטעה, אלא גם מעוותת את המציאות. נחזור לדוגמא שפתחה את הפוסט – ביטול תכנית ויסקונסין. אם הח”כים שפעלו לביטול התכנית היו יודעים שהנתון היחיד שמעניין בוחרים הוא מספר ההצבעות – הם היו מקפידים להגיע לכל הצבעה בוועידה, גם אם המשמעות היא שהם היו מפספסים סיור במרכז השמה בחדרה. כלומר, היינו מקבלים עוד קול בעד הרווחים הכלואים – שלא היה משנה את המציאות כהוא-זה – אבל לא היינו מקבלים את ביטול תכנית ויסקונסין.

בעקבות ההחלטה ההיסטורית על ייצוג של 40% נשים במוסדות מפלגת העבודה, תובא להחלטת ועידת המפלגה בשבוע הבא הצעה היסטורית אפילו יותר – שריון של 40% מהמקומות ברשימה לכנסת לנשים.

למה צריך את זה בכלל?

באופן היסטורי, בכנסת הישראלית יש מעט מאוד נשים. בכנסת ה-18 יש 24 נשים – 20% מחברי הכנסת, לעומת 51% מהאוכלוסיה. הנתון הזה שם אותנו במקום ה-76 והמביש, בין מדינות כמו קמבודיה, אסטוניה ובנגלדש, ורחוק מאוד ממדינות שהיינו רוצים להידמות להן, גם בהיבט של שוויון נשים, כמו שבדיה (44%), פינלנד (42.5%) והולנד (40.7%).

הטענה הקבועה היא שזה המצב ‘בגלל המפלגות החרדיות והערביות’. המפלגות החרדיות אכן לא בוחרות נשים, וייצוג הנשים במפלגות הערביות הוא נמוך, אבל מה לנו כי נלין? בסיעת העבודה בכנסת ה-18 יש אישה אחת מתוך 8. 12.5%. אם סיעת העבודה הייתה הפרלמנט, היינו במקום ה-120 בדירוג העולמי. מכובד, לא? (ברשימה המקורית היו 4 מ-13. קצת יותר טוב). זאת בהשוואה לרוב המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם, שקיבלו כבר מזמן החלטה על הבטחת ייצוג של 40%.

השאלה היא, כמובן, למה ייצוג הנשים הוא כל-כך נמוך בכנסת ישראל. האפשרות הראשונה היא שהנשים הישראליות הן פשוט פוליטיקאיות מוכשרות פחות מהגברים, ולכן לא בוחרים בהן. אם זו העמדה שלכם, אז אין טעם שתמשיכו לקרוא. פנו אלי במייל, אמליץ לכם על מכונת זמן שתיקח אתכם ישר למאה ה-21.

עדיין איתי? אז הסכמנו שלמרות שנשים מוכשרות לא פחות מגברים, הן בכל זאת מיוצגות בכנסת הרבה פחות. כלומר, קיימים חסמים להתמודדות שלהן במפלגות, או לבחירה שלהן לאחר שהן מתמודדות. יש הרבה הסברים לחסמים האלה, והדיון עליהם הוא מעניין מאוד, אבל לא רלוונטי כרגע לענייננו.

מה שחשוב הוא לא מה הגורמים לאפליה הזו, אלא כיצד מתגברים עליה. ולכך יש פתרון פשוט, שנוסה במדינות סקנדינביה וזכה להצלחה מסחררת: שריון של 40% לכל מגדר. הרשימה תכיל לכל הפחות 40% נשים, ו-40% גברים. כך יש גמישות מסויימת, שמאפשרת להעדיף מועמד אחד על משנהו, ועדיין נשמרת רשימה שוויונית-בעיקרה. הנסיון הסקנדינבי מראה, שכשפותחים את הדלת באמצעות הבטחת ייצוג – נשים איכותיות בוחרות להתמודד, ומצליחות להיכנס לרשימה.

מה שיפה בהבטחת ייצוג של 40%, זה שהיא לא סובלת מהבעיות הרגילות של העדפה מתקנת. הבעיה העיקרית במקרים אחרים של העדפה מתקנת היא שנשים שקודמו באמצעות שריון ‘נחשדות’ כמי שאינן מספיק מוכשרות, ולכן היו זקוקות להעדפה מתקנת. אלא שכאן אנחנו מדברים על העלאת הבטחת הייצוג, מ-20% ל-40%, דבר שצפוי דווקא לבטל את התופעה הזו, במידה שהיא קיימת כרגע. אם כרגע מתקיימת תחרות על מקומות בין נשים, שמרגישות מוגבלות להבטחת הייצוג – ההגדלה תאפשר מספיק מקום לנשים ראויות להתמודד ולהגיע להישגים.

לצערנו, עדיין לא הצלחנו להעביר את ההחלטה בוועידה. בכירי המפלגה מהססים ואינם תומכים ביוזמה – כנראה בגלל חשש מההשפעה על המעמדים ‘שלהם’ בפריימריז. אנחנו זקוקים לעזרתכם – במיוחד אם אתם חברי ועידת מפלגת העבודה, אבל גם אם אתם ‘סתם’ חברי מפלגה או אפילו תומכים ‘מבחוץ’.

אפשר לסייע לנו דרך מילוי פרטים בטופס הזה. פרטים נוספים אפשר למצוא באירוע הפייסבוק.

בין הקולות שנשמעו אחרי ההצתה העצמית של משה סילמן, נשמעו גם כאלה שטענו שכך דרכו של עולם. בכלכלה מודרנית, סילמן לקח סיכונים עסקיים, וכשל. המדינה אינה יכולה לערוב לאנשים שמקימים עסק; עליהם לשאת בתוצאות כשלונם. העובדות אינן תומכות בטיעון הזה: סילמן, כך נראה, זכה ליחס בלתי-הוגן בעליל מרשויות המדינה, וקרס בגלל לא פחות מאשר בגלל כישוריו העסקיים או היעדרם. אפשר גם להיזכר באחרים – השמות תשובה ובן-דוב עולים לראש – שכשנכשלו עסקית, לא הושלכו לרחוב. אבל נניח שסילמן אכן כשל בעסקיו, ורק באשמתו. שהקריסה העסקית שלו נבעה אך ורק מטעויות שלו. האם טעויות כאלה מצדיקות רעב וחיים ברחוב? בכלכלת השוק שבה אנו חיים – ושעל קיומה רק מיעוט קטן מערער – רמת החיים של נקבעת על פי ביצועיו של אדם בשוק החופשי. הקים עסק משגשג – שיתעשר. קרס כלכלית – רמת חייו תרד. כדי שהמערכת הזו לא תביא למצבים כמו זה של סילמן, אין צורך לבטלה – אלא רק לשים לה סייגים. רמת חייו של אדם תיקבע על פי הצלחתו הכלכלית – עד גבול מסוים. הצליח – שיהנה מהצלחתו, אך את חלקה ישיב לחברה שאפשרה אותה בצורת מסים. נכשל? רמת חייו תרד, אך לא מתחת למינימום המאפשר קיום בכבוד. מי שנכשל בעסקיו, רמת חייו תרד. הוא לא יחיה בדירה רחבת-ידיים, ויאלץ לוותר על חופשה שנתית בחו"ל – ואולי גם בארץ. אבל אותם הדברים המבטיחים קיום אנושי בכבוד ישמרו לו. קורת גג, טיפול רפואי וסכום כסף שיאפשר לו להיות אזרח נורמטיבי בחברה. לא משום החשש שיצית את עצמו; בגלל שמחובתה של כל חברה לשמור על כבודם של כל אזרחיה. ואדם שישן ברחוב – או נאלץ להתחנן לקורת גג בפני חבריו ומשפחתו; אדם שמבקש מזון מארגוני צדקה; אדם שאינו יכול ללבוש בגדים שאיתם הוא יכול לבוא בציבור – הוא אדם שכבודו האנושי אבד. כדי להבטיח את כל אלה, אנחנו זקוקים למערכת בריאות שמספקת בריאות טובה ללא תשלומים מופרזים; למערכת דיור ציבורי שיש בה מספיק דירות, ואלו אינן נמצאות בתת-תחזוקה כרונית; לקצבאות שמאפשרות מינימום של כבוד; ולמערכת רווחה מתוקצבת היטב, שתדע למצוא את כל אלו שהמערכות האחרות פספסו – ולהצילם. אם איננו רוצים להגיע למצב האמריקאי, שבו בין איש מעמד הביניים לבין הלינה ברחוב עומדת קטסטרופה אחת, אנחנו צריכים להבטיח מערכות תמיכה שימנעו מאדם להגיע לתחתיות של היעדר כבוד. חברה הומאנית היא חברה שמכירה בזה שאנשים צריכים לשאת בתוצאות מעשיהם. אך היא גם חברה שמגדירה גבולות למחיר שהם צריכים לשלם – גבולות השומרים על כבודם, ומונעים מהם להגיע למצבי ייאוש קיצוניים, כמו זה שהביא לאסון הנורא של משה סילמן.

פורסם במקור בעבודה שחורה