הרהורים של אבא

אביב, שעת אחרי הצהריים. שני הילדים הגדולים ואני בדרך חזרה מהגן.

אני רואה פשפש אש, ומראה להם אותו. הם מתלהבים ומתחילים לעקוב אחריו.

פתאום עוברת לידו נמלה. מיד מוקד תשומת הלב משתנה, והילדים מתחילים לעקוב אחרי הנמלה אל תוך הדשא שלידינו.

הנמלה עולה על צמח חוביזה, ואני שואל את הילדים אם הם יודעים איזה צמח זה. הגדולה מכירה, וישר מתחילה לחפש פירות לאכול. הקטן לא מכיר.

אני עוזר לגדולה למצוא פירות ולקלף אותם, ומראה לקטן מה זה. משום מה, הוא לא מוכן לטעום. כשאני מראה לו שאפשר לפרק את החוביזה לפלחים, הוא מסכים לאכול אותה - אבל רק פְּלַח אחד בכל פעם.

יושבים כמה דקות על הדשא. אוכלים חוביזה ומדברים. על חוביזה, על פשפשי אש, על כל מני דברים.

ממשיכים הביתה.

בית המשפט המחוזי פסק לאחרונה שיש להכיר בהוצאות על מטפלת כהוצאה מוכרת לצורכי מס.

דעתי בנושא לא השתנתה מאז שכתבתי אותה כאן. אתם מוזמנים לקרוא שם, ולהמשיך את הדיון.

אבל העובדה שבית משפט הוא שקבע שהחזרי מס כאלה ינתנו היא מזעזעת, לטעמי. גם אם שיר-דמע צודקת, ומבחינה משפטית-טכנית זה אכן בתחום סמכותו של בית המשפט (אני לא השתכנעתי), מבחינה מהותית ברור שמדובר בשאלה שהיא בתחום אחריותו של המחוקק. ולא שהמחוקק לא נדרש לעניין - הכנסת הכריע נגד ההצעה להעניק הטבות מס דומות שלושה ימים בלבד(!) לפני פסק הדין. כלומר, הכנסת אמרה את דעתה בקול רם וברור - אבל את כבוד השופט זה בכלל לא מעניין.

במקביל, בית המשפט פסק שמותר למכור חמץ בבתי עסק, כי הם אינם מרחבים פומביים. גם כאן, ברור לכולם - סביר להניח שגם לשופט - שפסק הדין ניתן בניגוד לכוונת המחוקק, ותוך פרשנות יצירתית מאוד של החוק. יהונתן חושב שזה טוב - אני מסכים עם ההסתייגות שלו מחוק החמץ, אבל סבור שריבונות הכנסת וההפרדה בין הרשויות חשובה הרבה יותר מאשר הנקודה הספציפית הזו של החופש מדת.

בתוך שבוע, שני מקרים של שופטים שמעניקים פרשנות יצירתית מאוד לחוקים - באופן שדי ברור שמשרת את האג'נדה שלהם. נראה שאנחנו לא בדרך לדיקטטורה משפטית - אנחנו כבר שם. מה שחשוב במקרה של זיכוי המס למטפלת הוא שהוא מדגים איך הדיקטטורה השיפוטית הזו יכולה לפגוע באג'נדה של כל אחד, גם בזו של החרדי וגם בזו של הסוציאל דמוקרט.

שמעתי עכשיו בדרך את התכנית של רזי ברקאי. הוא ומתן חודרוב ראיינו את שר האוצר , רוני בראון , בנוגע לפסיקת בית המשפט בנושא החזרי מס על טיפול בילדים, נושא שכבר נידון כאן בפירוט ובהרחבה. ראיון די ארוך, לפחות עשר דקות, במסגרתו שאלו את השר מאיפה המדינה תממן את ההחלטה של בית המשפט. כמובן שדיברו על "קיצוץ רוחבי", אותה המצאה מחורבנת שגורמת לכך שהדרך הכי נוחה לנהל היום מוסד ציבורי במדינת ישראל היא לסגור את הדלתות, לא לעשות מאום, כי המשכורות משולמות בכל מקרה, אלו רק התקציבים שמקוצצים. ואז בא השמוק התורן , וצועק שהמוסד הנ"ל לא פעיל, וצריך לסגור אותו. אבל זו כבר סטיה מהנושא.

רק בסוף הראיון עלה המונח "גירעון תקציבי", והעלה אותו דווקא השר רוני בר-און. חבל מאד שרמת הידע של העיתונאים בגלי צה"ל כל כך נמוכה, ולא מאפשרת להם לשאול את כבוד השר את השאלה הפשוטה - יש לכם עודף תקציבי, של כמליארד שקלים, שזה במקרה בדיוק הסכום שיעלה החזר המס לנשים עובדות. אבל בכלכלה לא צריך להבין. אפשר סתם ללהג. מדכא.

אז מר רזי ברקאי, ומר מתן חודרוב, קריאה חובה עבורכם:

לחץ חברתי

אתמול בערב שודרה בחדשות ערוץ 10, במסגרת פסטיבל ההורים המתעללים המתקיים בימים אלו, כתבה מאת נסלי ברדה^[1] על ילדים שהוצאו מהבית. לקראת סוף הכתבה, מוצגת הבעיה של ילדים שהוצאו מהבית, ולאחר שעברו את גיל 18 יוצאים מהפנימייה - ונותרים ללא תמיכה:

בעבור מי שהצליחו, התבגרו וגדלו במשפחות הקלט, המשפחתון והפנימייה, עכשיו מתקרב יום הדין. בגיל 18 המדינה משחררת את החיבוק, ובן לילה אותם ילדים מטופלים הופכים למבוגרים בודדים.

ברדה מצטטת את רינת תפוחי, בוגרת פנימייה בת 19:

אין לי מי שיתמוך בי כמו שההורים תומכים, אין לי מי שילווה אותי כמו שההורים מלווים. אם זה ללכת לחפש עבודה לבד, זה לבד. זה לא "אימא, אני לא מוצאת עבודה. את יכולה ככה וככה, את יכולה לעזור לי? אני יכולה לבוא אלייך?"

ברדה קוראת למדינה לתמוך בילדים הללו גם לאחר שהגיעו לגיל 18 ויצאו מהמשפחתון. לכאורה, דאגה לגיטימית וחשובה. אך בפועל, כדאי לשים לב לסיבה שלפיה הילדים הללו (עד איזה גיל הם ילדים, בעצם) זקוקים לתמיכה: אין להם תמיכה מההורים. הנחת היסוד מאחורי הטיעון הזה היא שמי שסיים את חוק לימודיו ויצא מהמסגרת החינוכית, עדיין איננו מבוגר העומד בכוחות עצמו - הוא עדיין זקוק לתמיכה.
ברדה יוצאת מנקודת ההנחה שהמצב שבו מבוגר צעיר אינו יכול להבטיח את מחייתו, אינו יכול למצוא עבודה בכוחות עצמו ואינו יכול להתקיים בכוחות עצמו אם לא מצא עבודה - הוא מצב טבעי ובריא, והוא בעייתי רק במקרה שאין רשת משפחתית תומכת שתוכל להציל את המבוגר הצעיר מנפילה - ואז, תפקידה של המדינה הוא לספק את הרשת הזו.
מדינת הרווחה שברדה מדמיינת היא מדינת רווחה שאריתית, מהסוג המקובל בארה"ב. המדינה אינה מתערבת במקרים שבהם האזרח מצליח, פחות או יותר, להסתדר בעצמו; היא נכנסת לפעולה רק כשהאזרח נמצא כבר צעד אחד לפני התהום, ובולמת את הנפילה הסופית, ממנה לא יתאושש. הכתבה הזו גם מדגימה מצויין את אחד מהחסרונות של מדינת רווחה כזו: הסטיגמטיזציה.
ברדה לא מתייחסת לשאלה מה מסלול החיים הצפוי של הצעירים הללו, אם אכן המדינה תתמוך בהם גם לאחר צאתם מהמסגרות החינוכיות. במערכת המשוערת שברדה מציעה, הם ישארו כל חייהם תלויים במערכות רווחה של המדינה, ויאלצו להתחנן לסיוע בפני המדינה בכל צומת של חייהם. גם לאחר שיתחתנו ויקימו משפחה משלהם, הם יוותרו 'הילדים שהוצאו מהבית', אותם מסכנים שהחיים התאכזרו אליהם ואנחנו, האזרחים הנורמטיביים, צריכים לעזור להם^[2]
במדינת רווחה סבירה יותר, השאלות העולות בכתבה לא היו מתעוררות בכלל. כל מתבגר שאינו מצליח למצוא עבודה, יקבל תמיכה מינימלית ויוכל להסתדר עד שימצא. מכיוון שהתלות של מתבגרים בהוריהם תיעלם, היעדר התלות הזו לא תהיה בעיה כל כך חמורה עבור ילדים שהוצאו מהבית. מבוגרים צעירים כאלה עדיין יסבלו מקשיים; יתכן שהמדינה עדיין תאלץ לעזור להם בתחומים אחרים. אבל הנחת היסוד הזו, לפיה אין להם סיכוי להסתדר בחיים ללא תמיכה הורית. תתייתר.

בהצעת החוק שעברה בקריאה טרומית, על שכר מינימום לחיילים, יש כמה דברים טובים. הראשון שבהם הוא, כמובן, שעמיר הכניס קטנה לברק, וזה תמיד משמח. אבל יש עוד כמה דברים טובים, ולאור הביקורות שהחוק הזה זוכה להן - כדאי לפרט אותן^[1]

נתחיל מהיתרון המובן-מאליו של החוק, זה שמשום מה כולם מתעלמים ממנו: במדינת ישראל החוק קובע שכל אדם מקבל עבור עבודתו תמורה מינימלית בגובה כך-וכך שקלים - כל אדם למעט חיילים בשירות חובה, שמקבלים בערך 10% מסכום זה. מה הסיבה? מה ההגיון? הסיבה היא כפולה. ראשית, המדינה יכולה להרשות לעצמה, באמצעות חוק, את מה שהיא אוסרת על אחרים, ולשלם לחיילים סכומים מגוכחים. הסיבה השנייה היא שהנחת היסוד היא שהורה צריך לתמוך בילדו גם כשזה עבר את גיל 18, וכבר אינו נמצא במסגרת חינוכית, כפי שמעיד הסטטוס של 'חייל בודד' - החריג שזכאי לסיוע הוא מי שאין לו הורים שיתמכו בו.

היתרון השני שאני רואה בחוק הוא כנראה, החסרון העיקרי שלו לפי דברים שכתב יואב רובין, עמית ליסו"ד. יואב מונה שני יתרונות לתפיסת 'הצבא האזרחי', שנפגמת לטעמו עם תשלום שכר מינימום לחיילים. הראשון:

התפיסה המרכזית הייתה כי שירות צבאי הוא כרטיס הכניסה לאזרחות הישראלית. אפשר לבקר את התפיסה הזו בהרבה מאוד אופנים אבל לא כדאי להתעלם גם מיתרונותיה. לאורך זמן הצבא היווה את אחד הגורמים החשובים לשילוב חברתי ולניידות מעמדית בקרב מי ששירת בו. כתוצאה מכך קבוצות ששאפו לשפר את מעמדן בחברה הישראלית נאבקו על זכותן לשרת בצבא בתפקידים "נחשבים". כך עשו הנשים (בג"ץ אליס מילר לדוגמא). וכך עשו קבוצות "שוליים" אחרות: עולים חדשים, בדואים, דרוזים וכד'. מעבר לכך כדאי גם לזכור שגיוס החובה בארץ כמו בדוגמאות אחרות בעולם, קיים יחסי גומלין עם מדינת הרווחה. החיילים המשוחררים שתרמו למדינה קיבלו בתמורה זכויות אזרחיות ודרשו אף זכויות חברתיות וניוד חברתי בצורת מענק שחרור ללימודים או גמול דומה לפתיחת עסקים, קצבאות ילדים ובאופן מובלע זכויות נוספות. מובן שזכויות אלה נשענו על הגמול הסמלי שקיבלו המשרתים בצבא ובעיקר החיילים הקרביים. למערכת יחסים זו קורא יגיל לוי בספרו "מצבא העם לצבא הפריפריות", המשוואה הרפובליקנית.

באותו מקום שבו יואב רואה את היתרון המרכזי של התפיסה הזו, אני רואה את נקודת החולשה שלה, ואת אחת הבעיות הקשות של מדינת הרווחה הישראלית. יואב כותב 'הצבא היווה את אחד הגורמים החשובים לשילוב חברתי ולניידות מעמדית בקרב מי ששירת בו'. אני קורא את המשפט הזה הפוך - הצבא היווה את אחד הגורמים החשובים למניעת שילוב חברתי וניידות מעמדית בקרב מי שלא שירת בו. וכשאנחנו אומרים 'מי שלא שירת בו', אנחנו משתמשים בשפה יפה כדי להגיד 'ערבים'.
השירות הצבאי שימש עבור מדינת הרווחה הישראלית אמצעי מוסדי לאפלייה נגד פלסטינאים אזרחי ישראל. ברמה ההצהרתית, המדינה הישראלית מחוייבת לשוויון זכויות לכל אזרחיה, ולכן אינה יכולה להפלות ביניהם על רקע אתני באופן מפורש. לכן נדרשות דרכים עקיפות לעשות זאת. המקרה המפורסם ביותר של אפליה כזו במחקר הוא המקרה של קי"ץ - קצבאות יוצאי צבא. בשנות ה-70, התחילה המדינה לחלק קצבאות ילדים מוגדלות למי ששירת שירות צבאי. הלגיטימציה הרשמית להגדלת הקצבאות הייתה כתגמול על התרומה למדינה. אך בפועל, הסדרים שונים ומשונים דאגו שגם חרדים ועולים חדשים יזכו לקצבאות מוגדלות, ובפועל הקבוצה היחידה שנפגעה באופן מסיבי מקצבאות אלו הייתה הפלסטינאים.
אבל הטיעון הזה לא נעלם מהשיח בשנות ה-70. קצבאות יוצאי צבא עצמן חזרו לספר החוקים הישראלי ב-1998, אחרי שבוטלו על ידי ממשלת רבין ב-1992. הטיעון הכללי נשמע כעת מתחת לכל עץ רענו, כדי להסביר מדוע הטבות כאלה ואחרות, ממעונות באוניברסיטה ועד מלגות, ניתנות רק ליהודים - כי הם שרתו בצבא, הקריבו שלוש שנים ועכשיו זכאים לפיצוי.
שכר מינימום לחיילים מבטל את ההגיון העקום של הטיעון הזה. אין ספק שלחיילים מגיע פיצוי על הזמן שהם משקיעים בצבא. למה לא לתת להם את הפיצוי הזה כמו שהוא ניתן לכל מי שמשקיע זמן בדבר זה או אחר בישראל - אחת לחודש, במזומן?
יואב קורא לרפובליקניזם בשם הסוציאל דמוקרטיה. אלא ששני הרעיונות האלה הם לא בני זוג טובים. הסוציאל דמוקרטיה שואפת שהעקרון לפיו מחולקים טובין אזרחיים יהיה עקרון האזרחות - שכל מי שחבר בקהילה הפוליטית יהיה זכאי להם. זאת בניגוד לעקרונות חלוקתיים אחרים, שמניחים שצריך לעשות משהו כדי לזכות בטובין - בין אם לעבוד בשוק, או לשרת בצבא.

והערת אגב ליוסי - מה הקשר כאן להפרטה? איך בדיוק העלאת שכר לעובדי המגזר הציבורי היא הפרטה?

כהתגלגל לידי הספר 'המדריך הישראלי לאוכל אורגני' של שירי כץ ואביב לביא. מיד רצתי לחלק שאני מבין בו - החלק שמדבר על הרפת. אין לי דרך לבדוק את הטענות שלהם על גידולי שדה או על כוורות, אבל כאן אני מבין דבר או שניים.

מה אגיד? הזדעזתי. טענות חסרות משמעות מונחות לצד טענות שלא רלוונטיות לישראל, מתובלות בכמה אמירות שהן פשוט לא נכונות.

הפרק הרלוונטי נקרא 'פרות משוגעות, תרנגולות טורפות' (עמ' 28-31) נעבור כאן על ההארות שלהם לגבי הרפת:

נתחיל משם הפרק. הוא רומז למחלת הפרה המשוגעת, אלא שבשום מקום לא מוזכר הקשר בין המחלה לבין חקלאות לא-אורגנית - הסיבה היא שאין כזה קשר.

אחר כך הם עוברים לעסוק בהאבסת בעלי חיים במזון מן החי. הם מביאים ציטוט של תזונאי ממכון תערובת, שאומר:

בעקבות מחלת הפרה המשוגעת, אסרו על השימוש בקמחים [מן החי] במזון לפרות, אבל הם מותרים לשימוש בתערובות לעופות

מה שלא מפריע להם לציין, פסקה אחר כך, ש

ברפת אורגנית הפרות צימחוניות - חל איסור להאכיל אותן בפגרים או בזבלים מבעלי חיים אחרים.

המשפט נכון, כמובן. הוא נכון לרפת אורגנית בעיקר משום שכפי שצויין קודם, הוא נכון לכל רפת בישראל.

אחר כך הם מספרים על בעל דיר שאצלו הם פגשו חומר ריסוס מסוכן, שאיתו הוא מרסס את העדר נגד פרעושים, ומזכירים ש

באותה תקופה מתו ברפת של קיבוץ אייל 200 פרות שהורעלו על ידי חומר הדברה.

שוב, עובדתית הם אכן צודקים. ברפת אייל אכן קרתה הייתה הרעלה המונית של פרות כתוצאה משימוש בחומר הדברה. התקלה קרתה עקב טעות של הרפתן, שהשתמש בחומר שאינו מאושר לשימוש על בקר - בעיקרון, הוא פשוט ריסס אותן בקוטל חרקים סטנדרטי. התוצאה הייתה הרת אסון. אבל בדרך כלל, הפרות אכן מטופלות בחומרי הדברה מאושרים נגד טפילים כמו כינים וקרציות, שמהווים מטרד עצום עבורם (במרעה, אגב, יותר מאשר ברפת המתועשת). האם המחברים ממליצים להפסיק להשתמש בחומרי ההדברה האלה ולתת לפרות לסבול?

עברנו לתת הפרק 'אנטיביוטיקה', שנפתח במילים הללו:

הצפיפות ותנאי החיים הלא היגייניים ברפתות ובלולים התעשייתיים מחייבים את המגדלים להזין את הדיירים שלהם בכמויות גדולות של אנטיביוטיקה כדי למנוע התפרצות מחלות.

המשפט הזה פשוט לא נכון. הטיפול האנטיביוטי ניתן ברפת במשורה, ואף פעם לא לכל העדר. הסיבה היא לא רצונו הטוב של הרפתן, אלא שהשיווק של חלב מפרות מטופלות באנטיביוטיקה אסור באיסור חמור, והעניין מפוקח בקפדנות. גם מערך הפיקוח לא מתבסס על רצונן הטוב של המחלבות, אלא על העובדה הפשוטה שחלב מפרה מטופלת באנטיביוטיקה פוגע קשות במערך הייצור שלהן, הורס חלק מהמוצרים (כמו יוגורט) ופוגע קשות בחיי המדף של השאר. כל משלוח חלב שמגיע למחלבה נבדק לנוכחות שאריות אנטיביוטיקה, ובמידה ונמצאת נוכחות כזו החלב נשפך לביוב.

הלאה:

הפרות מטופלות באנטיביוטיקה גם נגד דלקות העטינים שנפוצות בגלל חליבת היתר וההתחככות ברצפה הרטובה והמזוהמת של הרפת

אפשר להתחיל מזה שהסיפא של המשפט נכונה, עבור מספר מוגבל של רפתות שהמשותף לכולן הוא שהן מתנהלות גרוע. אין היום שום מחלוקת בקרב המומחים שהשיטה הטובה ביותר להפיק חלב איכותי ובכמויות גדולות היא לשמור על החצרות יבשות, וברוב הרפתות משקיעים היום מאמצים אדירים בייבוש של החצרות.

הרישא של המשפט נכונה גם היא, אבל מטעה. במקרים אקוטיים של דלקת הפרות מטופלות באנטיביוטיקה. רפתן חושב פעמיים, שלוש וחמש לפני שהוא מטפל באנטיביוטיקה - שוב, לא מסיבות מוסריות אלא משום שזה אומר שהוא צריך להפריד את החלב של הפרה הזו ולשפוך אותו לביוב במשך כשבוע, כך שממילא שאריות האנטיביוטיקה לא מגיעות לחלב שלכם.

מה שמעניין הוא שהחלק הזה של המשפט נכון גם לרפתות אורגניות, שגם בהן משתמשים באנטיביוטיקה במקרים אקוטיים - כמו שהם מציינים בהמשך.

נעבור לתת-הפרק 'הורמונים'. תת הפרק נפתח בתיאור של התפתחות מינית מהירה הנגרמת מצריכת בשר המטופל בהורמון גדילה. בקשר לישראל, הם אומרים:

בישראל אסור השימוש בהורמון גדילה לבקר, אבל לא ברור מהי מידת האכיפה בנושא.

זה לא ברור רק למי שלחלוטין אינו מכיר את העובדות. לפני כמה שנים נעשה נסיון של חברה מסחרית ליבא הורמון גדילה לפרות, שמותר לשימוש בארה"ב ואסור באירופה ובישראל. החברה נאבקה על הזכות של הרופאים לרשום את ההורמון לרפתנים בלי לדווח לאף אחד, וכך יצרה אפשרות לרפתנים המעוניינים בכך להזריק את ההורמון בחשאי, למרות האיסור.

תנובה, שהכוויה שחטפה מסיפור הסיליקון הייתה אז טריה מאוד, נכנסה להיסטריה, ועשתה הכול כדי לעצור את הסיפור הזה - כש'הכול' כולל הפעלת חוקרים פרטיים שתיעדו במצלמות נסתרות מתן הורמוני גדילה באחת הרפתות, ואז ענישה כבדה מאוד לרפת הזו - איסור על קליטת התוצרת שלה למשך חודש. למותר לציין שאחרי העונש הזה, סיפור הורמון הגדילה הסתיים. אי אפשר לדעת האם אין רפתנים ספורים שעדיין ממשיכים להזריק אותו בחשאי, אבל גם אם כן - מדובר בתופעה ספורדית ושולית.

המשך המשפט המצוטט לעיל:

ובכל מקרה נעשה שימוש בהורמוני מין המווסתים את מעוד העיבור של החברות העדר על פי צרכי הרפתנים. לזה צריך להוסיף את העובדה - הנכונה גם לגבי רפת אורגנית - שפרות בהיריון, שגופן מייצר הורמונים בקצב מוגבר, ממשיכות להיחלב.

שוב, נכון אבל מטעה. אכן נעשה שימוש בהורמונים לסנכרון ייחומים. אבל זה נעשה רק לפרות הסובלות מקשיי התעברות, וגם אז - הכמויות מזעריות. מדובר על מיליליטרים ספורים שניתנים לפרה במשקל של 700 ק"ג, שחלבה מתערבב בחלב של עוד מאות פרות ברפת ואלפי פרות במחלבה, כך שהמינון שמגיע לצרכן הוא אפסי. ובכל מקרה, מדובר בהורמונים שנמצאים, כפי שהם מציינים, בגוף הפרה ממילא.

אבל רגע, בואו נעצור. מה הבעיה עם הורמונים? כפי שצויין בתחילת הפרק, מתן תוספות של הורמון גדילה לפרות עלול ליצור בעיות אצל מתבגרים. אבל מה הבעיה במינונים נמוכים של הורמוני מין. זה משהו אחר לגמרי. יש לכם ראיות לזה שהורמוני מין במינונים כאלה מזיקים? איפה הן?

כאן נגמר הפרק המיוחד לפרות ותרנגולות. יש עוד הערות על פרות ברחבי הספר, אבל הן לא מבוססות באותה מידה.

ואני תוהה  - אם החלק שאני מבין בו זרוע בכל כך הרבה טענות מוטעות ודמגוגיות, מה לגבי החלקים האחרים?

הבעיה היא שקשה מאוד להאשים את הכותבים. התופעות שתוארו לעיל הן אופייניות לצורת החשיבה האורגנית - במקום לבדוק נקודתית, לצאת בהכללות גורפות. לא לבדוק האם חומר הדברה X מזיק לבריאות, אלא לאסור באופן גורף את כל חומרי ההדברה הסינטתיים. או בדוגמא כאן - לא לרכז את המאמצים במלחמה נגד הורמון הגדילה, אלא לצאת בהצהרות של 'הורמונים זה רע ובחלב פרה יש הורמונים'.

שלא תבינו לא נכון. אני מאוד בעד חקלאות בת קיימא ובעד פיקוח על תוספי מזון. אבל אחד המכשולים בדרך לשתי מטרות אלו הוא החקלאות האורגנית עצמה, ושיטת הפסילה הגורפת שלה. אני מסכים שצריך להנהיג מבחנים חמורים מאוד לחומרי הדברה לפני הכנסתם לשימוש - אבל מי שפוסל כל חומר הדברה באשר הוא מפריע לי לעשות זאת בדיוק כמו מי ששואף לאשר כל חומר הדברה באשר הוא. כמו ערוץ 10, גם החקלאות האורגנית מעודדת צרכנות היסטרית, שרואה בכל מה שמתחיל ב-E אוייב, במקום לעודד צרכנות נבונה.

מתעוררים (קצת מאוחר מדי)  לקול הרעש של מכסחת הדשא. האישה שולחת את הבן הגדול לאסוף את כל הצעצועים שלו שמפוזרים על הדשא בחוץ. הוא חוזר אחרי שדרך על עוגת קקי של כלב, ומשאיר עקבות בכל הבית. שטיפה ראשונה של הבית לבוקר, סוף האפיזודה הראשונה.

עוד שתי שטיפות עד שהבית כבר לא מאד מסריח מקקי, ואז סוף האפיזודה השניה

המכסחת עוברת, ממלאת את כל המדרכה והמרפסת שתוטאו אמש בעלים, ומעיפה דינוזאור פלסטיק מיניאטורי לתוך החלון.

החלון נשבר , הבית מתמלא פירורי זכוכית - שטיפה שניה לבוקר, ועוד לא שמונה.

יופי, עכשיו אפשר לשים את הילדים בגנים, ולצאת לעבודה,

שיהיה יום טוב!

וכך נראית דלת שספגה פגיעה מדינוזאור

crooked timber מפנים למחקר מעניין, שבדק את ההשפעה של קריירה פוליטית על צבירת ההון של פרטים.

הממצאים מאלפים: הבחירה לפרלמנט הכפילה את ההון שצברו חברי פרלמנט שמרנים עד למותם, ביחס לאחרים בעלי אותם נתונים סוציאל דמוגרפיים. חברי פרלמנט מהלייבור, לעומת זאת, לא הרוויחו כלום מהבחירה שלהם.

נתון מעניין לדיון בענייני הון-שלטון, במיוחד לאור הבילויים האחרונים של נתניהו בלונדון.

חבל רק שמה שנכון לליבור הבריטי לא נכון למפלגת העבודה הישראלית.

עקובית הגלגל, 'קוץ יפהפה'. מקור תמונה: ויקיפדיה. צילום: MathKnight

בזמן האחרון אשתי מתיישבת על המחשב, אז אני נאלץ לראות חדשות בטלוויזיה. התוצאות הרות אסון…

הפעם דווקא העברתי לערוץ 2. שודרה שם כתבה שהכותרת שניתנה לה, באתר רשת לפחות, היא 'מלחמה וקוץ בה'. מסופר שם על הצמח המוגן, עכובית הגלגל, שנקטף בהמוניו בידי פלסטינים בדרום הר חברון, מכיוון שהוא נחשב למעדן במטבח הפלסטיני.

הכתבה הזו מצליחה לזקק באופן כמעט מושלם את העמדה השולית שאליה נדחקו העניינים הירוקים בעבר, עמדה שממנה הם מצליחים סוף סוף להיחלץ באמצעות מושגים כמו 'צדק סביבתי'. היא מציגה את שמירת הטבע כעניין כמעט אזוטרי, שעומד תמיד מול טובת האדם.

עכובית הגלגל, כמו שטורחים להזכיר בלי הרף בכתבה, היא פשוט קוץ. אמנם 'קוץ יפהפה', כלשונו של מטבע הלשון המגוחך שטבע שגיא בשן, אבל בכל זאת קוץ. בכתבה לא מוזכרות השפעות נוספות של היכחדות הצמח על המאזן האקולוגי, ולמעשה אפילו לא מציינים שהכחדה צפוייה. הבעיה מוצגת כאיום על הקוץ. מנגד, עומדים תושבי דרום הר חברון. הכתבה לא מזכירה עובדה זו, אבל מדובר באוכלוסייה שסובלת מעוני מחפיר - האוכלוסייה הענייה ביותר בגדה המערבית.

אבל לא תשמעו בכתבה התייחסות למצב הכלכלי של התושבים. הם קוטפים את הצמח כי הוא טעים, לא כי אין להם פרנסה אחרת^[1] כי הרי גם שגיא בשן בחר בקריירה של כתב טלוויזיה, והחליט להימנע מקריירה של קוטף קוצים בשדות בור, רק בגלל שהוא חס על עכובית הגלגל.

כשהשאלה מוצבת כך - פרנסה לעניים קשי יום מול קיומו של קוץ - ברור למה כל אדם בעל מצפון חברתי יתנגד, באופן מיידי, למאבק על איכות סביבה. אם הכחדה של מין קוץ אחד תביא לקיום בכבוד של אוכלוסייה שסובלת מעוני, אני בעד. אלא שזו לא השאלה, כמו שהבינו כבר הארגונים הירוקים. לא בדקתי את זה, אבל אני מוכן להתערב שהסיבה שעכובית הגלגל נמצאת במעמד של צמח מוגן מלכתחילה היא היעלמות של שטחי המחייה שלה, שלא נגרמה בשל הבנייה המופרזת של מבנים צמודי קרקע מצד תושבי המערות בדרום הר חברון. צמצום של שאלת הכחדות מיני הצמחים בארץ ישראל לקטיף שמבוצע על ידי פלסטיניות הוא העלמת עין מהאיומים האמיתיים על הסביבה.

הוספתי בבלוגדיבייט ממשק תגובות חדש, המבוסס על RSS. הממשק פשוט בהרבה מהקודם - כל מה שצריך לעשות זה לבחור בלוג ואז לבחור רשומה מתוך הרשומות האחרונות בבלוג. הממשק הוא גם הרבה יותר אג'אקסי, ולכן הרבה יותר מהיר.

האמת היא שאת הממשק פיתחתי די מזמן, ועבדתי איתו בעצמי, ולכן אני יכול להעיד שהוא הופך את מלאכת הוספת הפוסטים לנוחה בהרבה. עכשיו עשיתי את הפינישים האחרונים הדרושים כדי לשחרר אותו לציבור הרחב.

בקשה קטנה - אל תשחקו איתו סתם כך, כי הוא עובד - זה יוסיף פוסטים לא קשורים. נא להוסיף רק פוסטים רלוונטיים (ואם גרמתי למישהו לכתוב תגובה כדי להתנסות בממשק, מה טוב