הרהורים של אבא

אמילי מואטי – מגישת טלוויזיה, אקטיביסיטית, סופרת, אשת יח"צ – הכריזה לא מזמן על כוונתה להתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה. במבט ראשון, מואטי נראית כמו מועמדת מצויינת – אישה מזרחית שגדלה בעוני, עם הרבה רוח לחימה אופוזיציונית, הרבה רעב לנצח והרבה מוטיבציה, בדיוק הדברים שאין היום מספיק באופוזיציה.
אבל אז הגיע הראיון הזה בדבר ראשון. בראשיתו מואטי מציגה את כל הדברים החיוביים שתיארתי, ואז המראיין שואל אותה על עמדותיה הכלכליות:

איפה את מבחינה כלכלית-חברתית?

"הכי בנאלית, סוציאל-דמוקרטית".

טוב, סוציאל-דמוקרטית זו סיסמה.

"אני בעד חברה מריטוקרטית שבה עובדת סוציאלית מרוויחה טוב, שבה מורה זה מעמד ולא ברירת מחדל".

ובהמשך:

מה היית משנה בפועל?

"הייתי מעניקה וואוצ'רים לתלמידים מרקע כלכלי חלש כדי שבתי ספר ציבוריים-יוקרתיים  יחזרו אחריהם, משום שהם יהפכו לשווים יותר כלכלית. הייתי מפרקת את המוסד לביטוח לאומי ומתחילה מאפס, אם זה בשאלת קצבת ילדים או אימהות חד-הוריות. […]

"אותו דבר באוניברסיטאות. למה שהילדים של תשובה ישלמו שכר לימוד כמו הילדים של ברכה מהדרום? צריך לקחת את המערכת הצבאית של הקב"א שממקמת אותך בסולם סוציו-דמוגרפי, וליישם אותה באוניברסיטאות כך שאם אתה מגיע מנקודה נמוכה – יגיע לך תואר ראשון. לתת לאנשים האלה גישה לכוח שהוא לא מעמדי, שלא נולדים אליו".

את קצת מבטלת בדיפרנציאליות הזו בביטוח הלאומי ובאקדמיה את עיקרון האוניברסאליות הסוציאליסטי, לא?

"אני אומרת שאין לנו, למדינת ישראל, מספיק כסף לעקרונות אוניברסאליים – בין היתר בגלל תקציב הביטחון הגדול. לכן נדרשת 'סולידריות מעשית', שלתפיסתי המשמעות היא לקחת מהעשירים ולתת לעניים. כשיש לך זקנים שעבורם קצבת הזקנה של ביטוח לאומי היא קריטית במובן של בחירה בין להדליק תנור חימום בחורף או לרכוש תרופה, ובמקביל יש אנשים שבסכום הזה קונים בקבוק יין – אני אומרת בואו נכפיל את הקצבה לראשונים על חשבון השניים. ככה פשוט. כשהעוגה התקציבית תשתנה, כי מי יודע אולי יפרוץ שלום, נחזור להיות אוניברסליים".

מה שמואטי עושה כאן הוא להצהיר על עצמה כעל סוציאל דמוקרטית, ואז לצאת נגד העקרונות הכי בסיסיים של הסוציאל דמוקרטיה תוך שימוש ברטוריקה ניאו-ליברלית והצעת פתרונות ניאו-ליברליים.

העיקרון הבסיסי והראשון של הסוציאל דמוקרטיה הוא אוניברסליות. בדוגמת החינוך שמואטי משתמשת בה – מדינה סוציאל דמוקרטית מעניקה חינוך איכותי לכולם ובחינם. חינוך הוא לא טובה שעושה המדינה למי שלא הצליח להסתדר לבד – הוא זכות אדם בסיסית, וככזו מגיעה לכל ילד, בלי קשר למוצא, למקום מגורים וגם למצב כלכלי. זה הדבר הנכון לעשות גם מבחינה ערכית וגם מבחינה מעשית – אנחנו יודעים שאוניברסליות היא הדרך הטובה ביותר להעניק שירותים איכותיים גם ובעיקר לאנשים בעוני.

מואטי מציעה לבנות מחדש את מדינת הרווחה – לפרק את התכניות האוניברסליות ולבנות אותן מחדש בצורה דיפרנציאלית. זה הבסיס של הרפורמות הניאו-ליברליות שנערכו במדינות רווחה בכל רחבי העולם בשנות ה-80 וה-90. שימו לב, ספציפית, לשאלת החינוך – כיום החינוך בישראל, לפחות במגזר היהודי הלא-חרדי* הוא ממלכתי כמעט לחלוטין (4% מהתלמידים לומדים בבתי"ס פרטיים). הפתרון של מואטי – ואוצ'רים לילדים ממשפחות בעוני כדי שילמדו בבתי ספר פרטיים – משמעו, בהכרח, הגדלה מסיבית של החינוך הפרטי על חשבון החינוך הציבורי. קוראים לזה הפרטה, וזה ההיפך מסוציאל דמוקרטיה.

רעיון הואוצ'רים הוא רעיון שלקוח ישירות מהספר של מילטון פרידמן – ההוגה המרכזי של הניאו-ליברליזם. כך גם רעיונות רבים שמואטי מהדהדת, והרטוריקה שבה היא משתמשת – הרעיון לפיו לתת קצבאות לעשירים זה בזבוז כסף כי אפשר למקד אותן בעניים ולתת יותר; הרעיון שתקציב המדינה הוא 'קופה סגורה', שהשאלה הרלוונטית היא איך לחלק אותה 'נכון' יותר ולא איך להגדיל אותה; ובהקשר הישראלי, הרעיון שהבעיה היא תקציב הביטחון, ושכל עוד מדינת ישראל נדרשת להוצאות ביטחון גדולות, אין סיכוי לשינוי בתחומים האזרחיים.

הרעיונות האלה לא חדשים; הם נהגו בשנות השבעים, ויושמו – בעולם ובישראל – בשנות השמונים והתשעים (ובישראל, ביתר שאת, בראשית שנות האלפיים). אנחנו כבר יודעים מה התוצאות של הרעיונות האלה – שחיקה ואף מחיקה של רשתות ההגנה של מעמד הביניים, עד כדי דרדור שלו לסף-עוני. ומנגד, לא צמצום העוני אלא החרפה והעמקה שלו – כמו שאנחנו רואים בכל העולם וספציפית בישראל. המצב שמואטי יוצאת נגדו הוא בדיוק תוצר של התכניות שהיא מציעה לפתרון.**

מואטי חוזרת כאן על בעיה מוכרת ונפוצה בשמאל הישראלי – 'סוציאל דמוקרטי' החליפה את 'חברתי' כסיסמא אלקטורלית – שזה מצויין מצד אחד, אבל מצד שני אפשר להשתמש בה בלי קשר לרעיונות שמרכיבים את הסוציאל דמוקרטיה. סוציאל דמוקרטיה זה לא שם קוד ל'אכפת לי מהמסכנים' – למעשה, זה כמעט בדיוק להיפך.

והערה קטנה לסיום על הבמה שבה התפרסמו הדברים – 'דבר ראשון', העיתון של ההסתדרות, מציג את עצמו כעיתון השמאל החברתי של ישראל. בעמוד האודות שלו כתוב: "דבר ראשון' מחויב להביא מידע אמין, בדוק ובעל עניין על המתרחש בכלכלה ובחברה הישראלית ובעולם". מאתר שזו המחוייבות שלו הייתי מצפה לעמת את מואטי עם הטענה שהיא מציעה דברים שהפוכים באופן מוחלט לסוציאל דמוקרטיה, לא להביע הסתייגות רפה ואז להמשיך כאילו כלום.

• המצב בחינוך החרדי והערבי שונה, אבל זה סיפור אחר שהפתרונות של מואטי לא רלוונטיים אליו

** לא זה המקום להרחיב על החשיבות של הכללת מעמד הביניים ועל אוניברסליות במדינת הרווחה. מוזמנים לקרוא משהו שכתבתי פעם מזמן

(מנסה להחיות קצת את הבלוג. נראה אם זה יחזיק)

בשלושת השבועות האחרונים, הסגל הבכיר בשמונה מכללות אקדמיות שובת. לא אכנס כאן לשאלה על מה שובתים (אפשר לקרוא כאן, למשל), אבל דבר אחד שהרתיח אותי הוא מרצים שלא רק ששוברים שביתה, גם מגינים על עמדתם בפורומים ציבוריים (רשת התפוצה של אקדמיה.יל, למשל). הרתיח אותי עד כדי כך שצייצתי את זה בטוויטר:

יש הרבה פעולות שאנשים עושים ואני לא מבין או לא מסכים אילן, אבל הפעולה (הלא אלימה) המתועבת ביותר בעיני, זו שאני ממש לא יכול למצוא דרך להצדיק, היא שבירת שביתה

— Nadav Perez-Vaisvidovsky ‏نداڤ (@NadavPerez) November 8, 2018

בדיון שהתפתח הבנתי שמה שנראה לי כמובן מאליו דורש כמובן הסבר, שקצת ארוך לטוויטר, אז אסביר – אבל אפתח בהסתייגות (שהוספתי במורד השרשורים בטוויטר): כשאני מדבר על 'שוברי שביתה' אני חושב קודם כל על אנשים שמגיעים לעבוד בגלל התנגדותם לשביתה. מקרים אחרים של שבירת שביתה יכולים להיות מובנים, ואולי אפילו מוצדקים: אדם שמגיע לעבודה כי בלי המשכורת הוא ירעב ללחם; אישה שמגיעה לעבודתה כי היא חוששת שאחרת תפוטר.

כדי להבין למה שבירת שביתה היא אקט כל כך בעייתי, צריך ללכת צעד אחורה ולדבר על חוסר האיזון בין עובדים למעסיקים. בניגוד לפנטזיה הליברלית, משא ומתן בין עובד ומעסיק הוא לא מו"מ בין שווים שמגיעים להסכם המיטבי ביניהם; הוא משא ומתן שמתקיים בתנאים של חוסר שוויון קיצוני, ולכן מוטה בחריפות לטובת המעסיק. יש אינספור ניתוחים מרקסיסטיים שמראים את זה, אבל אפשר להסתפק בחוויה האישית של 99% מאיתנו: משא ומתן על שכר, בעולם האמיתי, הוא בעצם מצב שבו המעסיק מציג לך את תנאי השכר ואת מקבלת אותם (או מתפטרת). היכולת שלנו להציב דרישות אפקטיביות מול המעסיק היא, כמעט תמיד, אפסית. יחסי הכוחות בינינו לא מאוזנים: אם נתפטר, ניקלע לקשיים כלכליים עמוקים; המעסיק, לעומת זאת, יצטרך להסתדר עם עובדת אחת פחות, דבר שבדרך כלל יפגע בצורה מינימלית בארגון, אם בכלל.

האמצעי היחיד שיכול לאזן את חוסר השוויון הזה הוא התאגדות עובדים. כאשר כל העובדים מתאגדים ומנהלים משא ומתן מול המעסיק, חוסר השוויון הזה מתאזן: אמנם העובדים עדיין מסכנים את המשכורת שלהם, אבל יש להם את היכולת לעצור את העבודה אצל המעסיק. שביתה היא הנשק האולטימטיבי – וכמעט היחידי – שבו עובדים יכולים להשתמש כדי לאזן את חוסר השוויון הזה, המובנה באופן בסיסי בשיטה הקפיטליסטית.

כלומר, אם להגיד את הדברים בצורה קצרה ופשוטה: שביתה היא הכלי של החלש נגד החזק; שבירת שביתה, כשמה, שוברת את הכלי הזה.

זה אקט כל כך מובהק של חוסר סולידריות ושל פגיעה באינטרסים שלך-עצמך, שקשה לראות איך ניתן להצדיק אותו.

השביתה לא מוצדקת לדעתך? אפשר לפעול בדרכים דמוקרטיות: לשכנע את העובדים, ואת חברי הוועד, שהשביתה לא מוצדקת; אפשר אפילו להחליט להתמודד לוועד, להיבחר ולהנהיג מדיניות שמתנגדת לשביתה הבאה*. מרגע שיש החלטה על שביתה, שבירת שביתה לא רק פוגעת במטרות השביתה הנוכחית (שהן אינטרס גם שלך), אלא פוגעות באופן גורף בכוח של העובדים מול המעסיק, גם בדרישות אחרות. כשהמעסיק יודע שהעובדים לא מסוגלים לשבות, הוא יחזור להתנהל מול כל אחד מהם בנפרד – וכמו שראינו, זה יפגע בכל העובדים כולם.

בחזרה לשביתת המרצים: מרצה שחושב שהשביתה לא מוצדקת ולכן שובר שביתה, פוגע בכוח של הארגון שלו. בכך הוא לא רק פועל באופן אנטי-דמוקרטי, והולך בניגוד לדעת רוב העובדים, הוא גם פוגע באינטרס שלו עצמו – בפעם הבאה שהארגון יבוא בדרישות למעסיק – אולי, הפעם – דרישות שלדעתו מוצדקות –  המעסיק ירשה לעצמו פשוט להתעלם מהדרישות, משום שהוא יודע שהדרישות האלה לא מגובות בכוח ארגוני שמאפשר שביתה.

* הדמוקרטיה בארגוני העובדים בארץ, וספציפית בהסתדרות, אכן בעייתית מאוד; אבל לא ידוע לי על מקרה שבו וועד במקום העבודה התנגד לשביתה והארגון הארצי כפה עליו לשבות, רק על מקרים הפוכים. בכל מקרה, מוזמנים להתארגן ולעבור לארגון עובדים דמוקרטי

מאמר שלי, בשיתוף עם פרופ' אורי אבירם, שהתפרסם בכתב העת ביטחון סוציאלי. לפרסום המקורי. תקציר המאמר:

המאמר בוחן את הנסיבות ואת התהליכים שהביאו לחקיקתו של חוק שיקום נכי נפש בקהילה בשנת 2000, את הגורמים שביקשו לבלום את החקיקה או לקדם אותה, על רקע הניגוד החריף שבין אופיו של חוק זה לבין מגמת המדיניות החברתית בישראל באותה עת. חוק שיקום נכי נפש בקהילה, הנחשב חוק חברתי מתקדם גם בהשוואה בינלאומית, מהווהשינוי בתפיסת האנשים הסובלים ממוגבלות על רקע נפשי וביחס החברה אליהם. באמצעות ניתוח המקרה ביקש המחקר לעמוד על הגורמים המכריעים המאפשרים שינויי מדיניות, הן בתחום בריאות הנפש והן במדיניות חברתית בכלל במצב של סביבות משתנות.

הבסיס התיאורטי שהנחה את המחקר היה גישתו של קינגדון, העוסקת בחבירת ערוצי מדיניות המאפשרת שינוי, והגישות הנוגעות ליזמי מדיניות בבואם לחולל רפורמות ולעצב מדיניות.

בחנו את הגורמים, את הנסיבות ואת הסוגיות העיקריות שעלו לאורך העשור שקדם לחקיקה כמו גם את בעלי העניין שהיו מעורבים במאבק שהוביל לשינוי המדיניות ולרפורמה השיקומית בבריאות הנפש.

הממצאים מעידים על חשיבותם של ערוצים המתכנסים יחדיו והיוצרים תנאים הכרחיים לשינוי ועל חשיבותם של יזמי מדיניות, הפועלים כדי להפוך את אפשרות השינוי למציאות. הדיון מציג את תנאי האקלים המאפשרים שינוי מדיניות ואת התכונות שיזמי מדיניות זקוקים להן כדי שיוכלו להוציא חזון מהכוח אל הפועל.

מאמר שלי שפורסם בכתב העת Journal of Men and Masculinities. תרגום התקציר לעברית, לנוחות הקוראים.

ההפללה של העוני, תהליך שבו מקבלי קצבאות מובנים כרמאים, היא תופעה מתועדת היטב. שני היבטים של תהליך זה הם השימוש בסטריאוטיפים ככלי להאשמה ברמאות, והתמקדות בהפללת אוכלוסיות מודרות. במאמר זה, אבקש להרחיב את הדיון הממוגדר בתופעה זו לגברים. לשם כך, אבחן את התהליך שבו מובנים אבות ישראלים, המבקשים לצאת לחופשת לידה, כרמאים. אטען כי תהליך זה מבוסס על הנחות מגדריות השוללות את האפשרות של אבות המבקשים לטפל בילדיהם.

קיימים דיווחים רבים על רמאות מצד אבות המנצלים את התכנית המאפשרת להם לחלוק את חופשת הלידה. עם זאת, הניתוח מראה כי הנתונים אינם תומכים בדיווחים אלו, וכי הטענות בדבר רמאות וניצול לרעה מבוססות על פרשנות מגמתית של המידע על ידי פקידים. מגמתיות זו מבוססת, לטענתי, על הנחות סמויות לגבי טבעם של גברים.

כפי שמראה מקרה זה, הפללה של מקבלי קצבאות יכולה להיות מכוונת לקבוצות לא מודרות ואף לקבוצות פריבילגיות. בכך המחקר שופך אור חדש הן על תהליך ההפללה והן על פעולתם של מנגנוני כוח מגדריים.

לקריאת המאמר המלא

כשהתפרסמה אתמול בבוקר החשיפה של דקלה אהרון רשת ב' על ההפרדה בין יהודיות לערביות בחדרי הלידה, התגובות היו מעורבות. ברור שברמה הרשמית היו גינויים, אבל בפייסבוק ובטוויטר בהחלט שמענו את 'מה אתם רוצים, זו תרבות שונה'. זו לא גזענות, אתם מבינים. זה פשוט שיהודים וערבים באים מתרבויות שונות, ולשני הצדדים יהיה נוח יותר אם כל אחד יקבל חדר משל עצמו. הערבים הפרימיטיבים יוכלו לרקוד סביב היולדת ביללות, והיהודים המתורבתים יוכלו לשבת בשקט, לא יותר מאורח אחד כל פעם, ולשמור על התנהגות תרבותית.

התופעה הזו נקראת 'גזענות תרבותית'. מאז מלחמת העולם השניה, כבר ממש לא מקובל להגיד שיש הבדלים גנטיים בין אוכלוסיות – ראינו לאן זה עלול להגיע. אז עוטפים את זה בעטיפה תרבותית יפה. זה לא שיוצאי אתיופיה טפשים יותר מסיבות גנטיות – יגיד הגזען התרבותי – זה פשוט התרבות שהם מגיעים ממנה. פערי השכר בין אשכנזים למזרחים לא נובעים מכך שהמזרחים עצלנים מטבעם – הם פשוט מגיעים מתרבות שבה עבודה קשה פחות מקובלת. זה לא שאני לא רוצה להיות ליד ערבים, הם פשוט עושים המון רעש.

ואז בא סמוטריץ'.

הציוץ הראשון של סמוטריץ' היה עדיין במסגרת הגזענות התרבותית, גם אם מתח אותה לקצה:

@diklaaharon @ranbinyamini אשתי ממש לא גזענית אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות

— בצלאל סמוטריץ' (@bezalelsm) April 5, 2016

אבל מהר מאוד יצא המרצע מן השק, והוברר שהחפלות הבעייתיות שייכות רק ללאום אחד:

@zionnenko @diklaaharon @ranbinyamini עולי אתיופיה הם אחים שלי ולכן אני מת על האינג'רה שלהם. ערבים הם אויב שלי ולכן לא כיף לי להיות איתם.

— בצלאל סמוטריץ' (@bezalelsm) April 5, 2016

ואז, כמובן, באה רויטל 'ממש לא גזענית' סמוטריץ', ושמה את כל הקלפים ישר על השולחן

רויטל סמוטריץ` אצל @ReshefRafi שוברת את השיאים של בעלה @bezalelsm .
“תפריע לך מיילדת ערבייה?“
”כן, כל מי שהוא לא יהודי“

— Moria Dvir (@moriadvir) April 5, 2016

המהלך של סמוטריץ' כאן חושף בצורה יעילה מאוד את ההיגיון מאחורי הגזענות התרבותית: ההבדלים התרבותיים הם רק תירוץ. הבעיה היא לא עם החפלות, הבעיה היא עם טוהר הגזע. החפלות הן לא יותר מתירוץ.
והחשיפה האפקטיבית הזו של הגזענות התרבותית הפכה אותה לבלתי לגיטימית. מרגע שאמר סמוטריץ' מה שאמר, לא נותרה ברירה לכל אדם חשוך טיפה פחות – מנפתלי בנט ועד חנוך דאום – והוא נאלץ להתייצב ולהודיע שאין שום הצדקה להפרדה בין יהודים לערבים בבתי החולים, וכמובן שזה נוהל פסול שצריך להיפסק.
החושך הקיצוני והמוחלט של סמוטריץ' עשה כאן שירות לציבוריות הישראלית: היעדר הגבולות שלו חשף בצורה אפקטיבית מאין כמוה את הנחות היסוד הגזעניות שעומדות בבסיס הגזענות התרבותית, והפך אותה ללא לגיטימית. בלעדי סמוטריץ', עדיין היו שקועים בדיון האם הפרדה היא לגיטימית או לא (אם החשיפה לא הייתה שוקעת תוך שעתיים).
אז תודה לך, סמוטריץ'