שבירת שביתה: האקט האולטימטיבי של חוסר סולידריות

נדב

(מנסה להחיות קצת את הבלוג. נראה אם זה יחזיק)

בשלושת השבועות האחרונים, הסגל הבכיר בשמונה מכללות אקדמיות שובת. לא אכנס כאן לשאלה על מה שובתים (אפשר לקרוא כאן, למשל), אבל דבר אחד שהרתיח אותי הוא מרצים שלא רק ששוברים שביתה, גם מגינים על עמדתם בפורומים ציבוריים (רשת התפוצה של אקדמיה.יל, למשל). הרתיח אותי עד כדי כך שצייצתי את זה בטוויטר:

בדיון שהתפתח הבנתי שמה שנראה לי כמובן מאליו דורש כמובן הסבר, שקצת ארוך לטוויטר, אז אסביר – אבל אפתח בהסתייגות (שהוספתי במורד השרשורים בטוויטר): כשאני מדבר על 'שוברי שביתה' אני חושב קודם כל על אנשים שמגיעים לעבוד בגלל התנגדותם לשביתה. מקרים אחרים של שבירת שביתה יכולים להיות מובנים, ואולי אפילו מוצדקים: אדם שמגיע לעבודה כי בלי המשכורת הוא ירעב ללחם; אישה שמגיעה לעבודתה כי היא חוששת שאחרת תפוטר.

כדי להבין למה שבירת שביתה היא אקט כל כך בעייתי, צריך ללכת צעד אחורה ולדבר על חוסר האיזון בין עובדים למעסיקים. בניגוד לפנטזיה הליברלית, משא ומתן בין עובד ומעסיק הוא לא מו"מ בין שווים שמגיעים להסכם המיטבי ביניהם; הוא משא ומתן שמתקיים בתנאים של חוסר שוויון קיצוני, ולכן מוטה בחריפות לטובת המעסיק. יש אינספור ניתוחים מרקסיסטיים שמראים את זה, אבל אפשר להסתפק בחוויה האישית של 99% מאיתנו: משא ומתן על שכר, בעולם האמיתי, הוא בעצם מצב שבו המעסיק מציג לך את תנאי השכר ואת מקבלת אותם (או מתפטרת). היכולת שלנו להציב דרישות אפקטיביות מול המעסיק היא, כמעט תמיד, אפסית. יחסי הכוחות בינינו לא מאוזנים: אם נתפטר, ניקלע לקשיים כלכליים עמוקים; המעסיק, לעומת זאת, יצטרך להסתדר עם עובדת אחת פחות, דבר שבדרך כלל יפגע בצורה מינימלית בארגון, אם בכלל.

האמצעי היחיד שיכול לאזן את חוסר השוויון הזה הוא התאגדות עובדים. כאשר כל העובדים מתאגדים ומנהלים משא ומתן מול המעסיק, חוסר השוויון הזה מתאזן: אמנם העובדים עדיין מסכנים את המשכורת שלהם, אבל יש להם את היכולת לעצור את העבודה אצל המעסיק. שביתה היא הנשק האולטימטיבי – וכמעט היחידי – שבו עובדים יכולים להשתמש כדי לאזן את חוסר השוויון הזה, המובנה באופן בסיסי בשיטה הקפיטליסטית.

כלומר, אם להגיד את הדברים בצורה קצרה ופשוטה: שביתה היא הכלי של החלש נגד החזק; שבירת שביתה, כשמה, שוברת את הכלי הזה.

זה אקט כל כך מובהק של חוסר סולידריות ושל פגיעה באינטרסים שלך-עצמך, שקשה לראות איך ניתן להצדיק אותו.

השביתה לא מוצדקת לדעתך? אפשר לפעול בדרכים דמוקרטיות: לשכנע את העובדים, ואת חברי הוועד, שהשביתה לא מוצדקת; אפשר אפילו להחליט להתמודד לוועד, להיבחר ולהנהיג מדיניות שמתנגדת לשביתה הבאה*. מרגע שיש החלטה על שביתה, שבירת שביתה לא רק פוגעת במטרות השביתה הנוכחית (שהן אינטרס גם שלך), אלא פוגעות באופן גורף בכוח של העובדים מול המעסיק, גם בדרישות אחרות. כשהמעסיק יודע שהעובדים לא מסוגלים לשבות, הוא יחזור להתנהל מול כל אחד מהם בנפרד – וכמו שראינו, זה יפגע בכל העובדים כולם.

בחזרה לשביתת המרצים: מרצה שחושב שהשביתה לא מוצדקת ולכן שובר שביתה, פוגע בכוח של הארגון שלו. בכך הוא לא רק פועל באופן אנטי-דמוקרטי, והולך בניגוד לדעת רוב העובדים, הוא גם פוגע באינטרס שלו עצמו – בפעם הבאה שהארגון יבוא בדרישות למעסיק – אולי, הפעם – דרישות שלדעתו מוצדקות –  המעסיק ירשה לעצמו פשוט להתעלם מהדרישות, משום שהוא יודע שהדרישות האלה לא מגובות בכוח ארגוני שמאפשר שביתה.

* הדמוקרטיה בארגוני העובדים בארץ, וספציפית בהסתדרות, אכן בעייתית מאוד; אבל לא ידוע לי על מקרה שבו וועד במקום העבודה התנגד לשביתה והארגון הארצי כפה עליו לשבות, רק על מקרים הפוכים. בכל מקרה, מוזמנים להתארגן ולעבור לארגון עובדים דמוקרטי

6 תגובות »

נדב ב9/11/2018 10:28 תחת כללי

6 Responses to “שבירת שביתה: האקט האולטימטיבי של חוסר סולידריות”

  1. יהונתן הגיב:

    בתור מרצה מן החוץ אני מבין אותך. אני מסכים עם כל מה שאמרת. ואני אסביר, להבדיל, את הבעייתיות שלי.

    להבדיל ממרצים מן החוץ שהם דרך של המכללה לחסוך כסף, אני באמת מרצה מן החוץ. יש לי עבודה אמיתית ואני מתפרנס ממנה, ואני בא פעם בשבוע לדבר שעתיים עם סטודנטים, להעביר להם קורס ולקבל על זה בוטנים.

    כאן, עם כל הרצון הטוב, נגמר הקשר שלי עם המכללה.

    מנגד, אני מתעקש לא להיות שכיר של המכללה. למה זה? כי אני לא "עובד" במובן של יחסי עובד-מעביד. אני ספק. אני לא מישהו שמחזיק תפקיד של מרצה מן החוץ מתוך תקווה להיות קבוע, אני מרצה מן החוץ כי אני מן החוץ.

    לכן, להתאגדות ולשביתה יש גם השפעות עליי, שהן לא טובות. העיקרית היא שבגלל שמכללות העסיקו מרצים מוחלשים בעבר בחשבונית, ואז היו שביתות, אז הפסיקו להעסיק בחשבונית.

    המחיר של לא להיות קבלן בחשבונית אלא להיות עובד שכיר הוא מחיר שאני לא יכול לשלם. אני לא יכול להתעסק עם כאב הראש הלא יאמן של להיות גם שכיר במכללות (אני מלמד בשתיים, שנה שעברה לימדתי בשלוש) וגם להיות עצמאי. לכן, אני מעדיף לוותר על משרת הוראה ועל הכסף הנלווה אליה.

    אני סולידרי איתכם, אני לא הייתי שובר שביתה אם הייתי שכיר, אבל המודל הזה שבו יש "סגל זוטר" בנפרד ומנסים להכליל בו קבוצות שונות שכוללות דרגים שונים פוגע בי בתור מי שכן רוצה ללמד ולא יכול בגלל שלא אותן הגנות חלות על כולם.

    ושבירת שביתה היא מעשה מכוער, שפוגע בכולם.

    • מישהו הגיב:

      תוכל לפרט מה מהות הבעיה – מדוע זה "כאב ראש לא יאמן" להיות גם שכיר במכללה (או בכמה מכללות) וגם עצמאי? היכן הנטל המוגבר עליך מעבר לצירוף טפסי 106 לדו"ח השנתי שאתה מגיש למס הכנסה ומעבר לתיאום מסוים של דמי הביטוח הלאומי? (אני שואל כי אני לא יודע, לא מתוך קינטור. אם עצמאים נפגעים בצורה מאוד משמעותית כתוצאה מהדרישה להיות מועסקים כשכירים בעבודה צדדית, זה משהו שכדאי לארגונים לדעת ולנסות לטפל בו מול מקום העבודה, אם אפשר.)

      תודה!

      • יהונתן הגיב:

        נתחיל. זכויות יוצרים.

        בתור שכיר, זכויות היוצרים שייכות למכללה ולא לי. זה אומר שאני לא יכול ללמד את הקורס בעוד מקום כי הזכויות של המכללה. מה שפוגע ביכולת שלי להתפרנס.

        בתור שכיר, מכריחים אותי לבצע הפרשות לפי כמה שהם מכניסים לי לקופות. זה בא במקביל להפרשות שאני מבצע בכל מקרה לקופות מסוג אחר. במקרה שלי, יש לי קופות מאוד רווחיות שמיועדות לעצמאיים ואני לא ממש רוצה את הקופה שמכניסים לי.

        נמשיך, ההכנסה בפועל (שהיא דחיית מס) יורדת בצורה משמעותית. גם כי מנכים בערך 30% של סוציאליות, גם בגלל תיאום המס (שיחזור בסוף השנה, אבל עדיין כאב ראש) וגם בגלל שאני כבר לא רחוק מהתקרה של ביטוח לאומי, אז לשלם את הסכום הזה לא ממש עוזר.

        נמשיך עם הכניסה של הכסף. מרגע שהכסף נכנס לך בתור "משכורת" בהגדרה בההעברה הבנקאית זה משפיע על איך מערכות המחשוב של הבנק מזהות את זה. זה אומר גם שאתה בפועל "שכיר" וכל ההטבות של "אשראי בגובה שלוש פעמים המשכורת" פתאום באות לפי ה-800 שקל בחודש שנכנסים לך (כן, קודם לנכות את הקופות ושונות, אחרי זה לנכות מס הכנסה מלא וביטוח לאומי, ו3,000-4,000 ש"ח הופכים ל800 ש"ח).

        ימי חופשה (בתשלום לפי חוק) אני לא צריך, כי אני *עצמאי*, אז לא צריך לחשב לי אותם פנימה; ימי מחלה גם לא, וגם לא כל מיני זכויות סוציאליות שאני מבין לגמרי למה מרצה זוטר צריך, אבל אני בתור מרצה מן החוץ לא.

        נמשיך שזה פשוט לא מצדיק את זה. בתור עצמאי? דו"ח בסוף השנה מבוסס על מערכת הנהלת החשבונות שלי, אפילו בלי רואה חשבון: אינפוט של כמה קיבלתי, אאוטפוט של הקופות + מספר הוצאות, דו"ח שנתי. בתור שכיר+עצמאי: לחכות לקבל מהם את הניירת, לחשב דברים, להוסיף מלא דברים בדו"ח, זה כאב ראש של מצדיק את *פחות* הכסף שאני מקבל.

        ועוד דברים מציקים: בתור שכיר אני מקבל נסיעות לפי חופשי חודשי, בתור עצמאי מחשבים לי לפי תעריף נסיעה ברכב, גם אם אני נוסע בתחבורה ציבורית. בתור שכיר אני מחויב לעשות דברים שקשורים למקום העבודה (נניח יום כיף) שבתור עצמאי אני לא.

        אני דוגמא חריגה, באמת. אני מרוויח מספיק בתור עצמאי, ואני מוכן לקבל את זה שאני מאבד כסף (כאמור, ויתרתי על משרה אחד בגלל שלא הסכימו לשלם בחשבונית, כלומר הצבעתי ברגליים בעד סולידריות ונגד הכיס שלי) רק כדי לחזק מישהו חלש יותר.

    • נדב הגיב:

      יהונתן, אני מכיר מקרוב את הקושי הזה, כמי שישב בחדרי מו"מ של סגל זוטר. יש הבדל משמעותי בין מי שהוא באמת 'מן החוץ', כמוך, לבין מי שהקריירה שלו היא אקדמית אבל המכללה מעדיפה להעסיק אותו בתנאים ירודים. יש שני דברים שמקשים עוד יותר על ייצוג של שתי הקבוצות: קודם כל, העובדה שהמרצים מן החוץ כמוך לא ישקיעו בלהיות מיוצגים (כי זה לא שווה את הזמן שלהם), ומאוד קשה לייצג מישהו שלא מוכן להשתתף, במיוחד כשהוא בד"כ החזק יותר (ביחס למתרגל המאסטרנט) – קל מאוד לשכוח (אם או בלי מרכאות) את האינטרסים שלהם.

      הבעיה השנייה היא שההנהלות ישתמשו בכל אפשרות שתינתן לגמישות עבור 'מן החוץ' כדי להעסיק סגל זוטר בתנאים גרועים (ככה התחיל הרי כל המעמד של מרצים מן החוץ).

      • יהונתן הגיב:

        אני מבין את הבעייתיות.

        אני מבין שרוב המרצים מוחלשים ולכן צריך להגן עליהם, ולכן אני מעדיף לוותר על הוראה לפעמים מאשר להיות חלק מזה.

        אני לא שוכח את האינטרס של החלש, אני רק אומר שמכח ההזדהות איתו מאבדים אותי, ועוד קומץ קטן של אנשים כמוני. לפעמים זה טוב, כי זה גם אומר שמישהו שה"בוטנים" שלי הם עבורו משכורת מלאה מקבל אותה, וזה גם ערך.

  2. מישהו הגיב:

    במקום עבודה דומה אך שונה שאני מועסק בו, רוב שוברי השביתה (המעטים אך הרעשנים) נימקו את מעשיהם בשתי טענות סותרות: האחת – שהם "מרוצים מהתנאים הנוכחיים שלהם", והשנייה – שצריך לבטל את התארגנות העובדים ולעבור להעסקה בחוזים אישיים, שהרי "עקרונות ההיצע והביקוש" פשוט ידאגו לכך שלכל עובד ישולם הסכום ההגיוני המגיע לו: אם השכר יהיה נמוך, אז פשוט "לא יהיו עובדים" ומקום העבודה ייאלץ להעלות את השכר. מסיבה זו יש מהם הסבורים שכתחליף לשביתה, אם התנאים באמת גרועים ובלתי נסבלים, עדיף פשוט להתפטר, ובכל מקרה לא לשבות.
    בדרך זו הם עונים לטענה שלך על כך שהם "פוגעים במטרות השביתה הנוכחית (שהן אינטרס גם שלהם)" – הם פשוט טוענים שהם לא תומכים במטרות השביתה או בחתימת הסכם חדש, ואף לא תומכים בכוח של העובדים מול המעסיק או באיגודי עובדים בכלל. (אבל הייתי תוהה כמה מהם היו מסכימים שהישגי ההסכם החדש, מרגע שהושג, לא יחולו עליהם. אין ספק שיש כאן צביעות.)

    כלומר, שבירת השביתה מוסברת בטעמים אידאולוגיים ניאו-ליברליים מובהקים, שמשתלבים, כרגיל, בראייה לא-אמיתית של מצב הדברים לאמיתו (שאותו הסברת היטב בפוסט). נעלם לגמרי מעיניהם ש"התנאים הנוכחיים שלהם", שהם מרוצים מהם (ולא בלי הצדקה – רובם שייכים לדרגות השכר הגבוהות ביותר במקום העבודה; ובכל זאת, גם הם יקבלו תוספת שכר משמעותית בהסכם הקיבוצי), הושגו בשביתות קודמות, ושיש עוד מגזרים שתנאי העסקתם נותרו מקפחים הרבה יותר; עוד נעלם מעיניהם שהמודל הנכסף בעיניהם של "העסקה בחוזים אישיים" אינו מתקיים בדרך כלל במגזר הציבורי, ושהעסקה ללא ארגון עובדים במגזר הציבורי פירושה בדרך כלל העסקה בתנאים אחידים, מקפחים וחד-צדדיים שנקבעים בידי המעסיק (זה כבר קרה בעבר).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

704984 דפים נצפים, 41 היום
256234 ביקורים, 30 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏