??????? ?? ???

כשהתפרסמה אתמול בבוקר החשיפה של דקלה אהרון רשת ב' על ההפרדה בין יהודיות לערביות בחדרי הלידה, התגובות היו מעורבות. ברור שברמה הרשמית היו גינויים, אבל בפייסבוק ובטוויטר בהחלט שמענו את 'מה אתם רוצים, זו תרבות שונה'. זו לא גזענות, אתם מבינים. זה פשוט שיהודים וערבים באים מתרבויות שונות, ולשני הצדדים יהיה נוח יותר אם כל אחד יקבל חדר משל עצמו. הערבים הפרימיטיבים יוכלו לרקוד סביב היולדת ביללות, והיהודים המתורבתים יוכלו לשבת בשקט, לא יותר מאורח אחד כל פעם, ולשמור על התנהגות תרבותית.

התופעה הזו נקראת 'גזענות תרבותית'. מאז מלחמת העולם השניה, כבר ממש לא מקובל להגיד שיש הבדלים גנטיים בין אוכלוסיות – ראינו לאן ×–×” עלול להגיע. אז עוטפים את ×–×” בעטיפה תרבותית יפה. ×–×” לא שיוצאי אתיופיה טפשים יותר מסיבות גנטיות – יגיד הגזען התרבותי – ×–×” פשוט התרבות שהם מגיעים ממנה. פערי השכר בין אשכנזים למזרחים לא נובעים מכך שהמזרחים עצלנים מטבעם – הם פשוט מגיעים מתרבות שבה עבודה קשה פחות מקובלת. ×–×” לא שאני לא רוצה להיות ליד ערבים, הם פשוט עושים המון רעש.

ואז בא סמוטריץ'.

הציוץ הראשון של סמוטריץ' היה עדיין במסגרת הגזענות התרבותית, גם אם מתח אותה לקצה:

@diklaaharon @ranbinyamini אשתי ממש לא גזענית אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות

— בצלאל סמוטריץ' (@bezalelsm) April 5, 2016

אבל מהר מאוד יצא המרצע מן השק, והוברר שהחפלות הבעייתיות שייכות רק ללאום אחד:

@zionnenko @diklaaharon @ranbinyamini עולי אתיופיה הם אחים שלי ולכן אני מת על האינג'רה שלהם. ערבים הם אויב שלי ולכן לא כיף לי להיות איתם.

— בצלאל סמוטריץ' (@bezalelsm) April 5, 2016

ואז, כמובן, באה רויטל 'ממש לא גזענית' סמוטריץ', ושמה את כל הקלפים ישר על השולחן

רויטל סמוטריץ` אצל @ReshefRafi שוברת את השיאים של בעלה @bezalelsm .
“תפריע לך מיילדת ערבייה?“
”כן, כל מי שהוא לא יהודי“

— Moria Dvir (@moriadvir) April 5, 2016

המהלך של סמוטריץ' כאן חושף בצורה יעילה מאוד את ההיגיון מאחורי הגזענות התרבותית: ההבדלים התרבותיים הם רק תירוץ. הבעיה היא לא עם החפלות, הבעיה היא עם טוהר הגזע. החפלות הן לא יותר מתירוץ.
והחשיפה האפקטיבית הזו של הגזענות התרבותית הפכה אותה לבלתי לגיטימית. מרגע שאמר סמוטריץ' מה שאמר, לא נותרה ברירה לכל אדם חשוך טיפה פחות – מנפתלי בנט ועד חנוך דאום – והוא נאלץ להתייצב ולהודיע שאין שום הצדקה להפרדה בין יהודים לערבים בבתי החולים, וכמובן שזה נוהל פסול שצריך להיפסק.
החושך הקיצוני והמוחלט של סמוטריץ' עשה כאן שירות לציבוריות הישראלית: היעדר הגבולות שלו חשף בצורה אפקטיבית מאין כמוה את הנחות היסוד הגזעניות שעומדות בבסיס הגזענות התרבותית, והפך אותה ללא לגיטימית. בלעדי סמוטריץ', עדיין היו שקועים בדיון האם הפרדה היא לגיטימית או לא (אם החשיפה לא הייתה שוקעת תוך שעתיים).
אז תודה לך, סמוטריץ'

אז הכותרות מספרות לנו שאריה דרעי, מגן השקופים, אביר החלכאים, גיבור מעמד הפועלים, פועל להעלאת שכר המינימום – וזאת כחלק מהעסקה שבה הסכים לזוז באלגנטיות מהדרך ולהפסיק להפריע לשדוד את ×”×’×– של כולנו.

לכאורה – כל הכבוד! ממלא את תפקידו! עוזר למי שבחר לו! בפועל, דרעי ממשיך במסורת שלא הוא התחיל, שבה מעלים את שכר המינימום בכל פעם רגע לפני שהוא עומד להתעדכן אוטומטית, ובכך מקבלים כותרות בעיתון ורווח פוליטי על דבר שהיה אמור לקרות ממילא.

היסטוריה של שכר המינימום. שכר מינימום בפועל: שכר המינימום כפי שנקבע בחוק ושולם בפועל. שכר מינימום מחושב: שכר המינימום הצפוי ע"פ מנגנון העדכון האוטומטי, שהוא 47.5% מהשכר הממוצע במשק באפריל האחרון

איך זה קורה?

כדי להבין את זה, צריך להבין איך מתעדכן שכר המינימום.

חוק שכר מינימום נחקק בשנת 1987 (כן, רק אז). בראשיתו, לא ×”×™×” בו מנגנון עדכון. בשנת 1997 עברה הצעת חוק פרטית של מספר חברי כנסת – ביניהם גם עמיר פרץ* – שקבעה ששכר המינימום יתעדכן באפריל מדי שנה, ויקבע לגובה של 47.5% מהשכר הממוצע במשק. המנגנון ×”×–×” נקבע על מנת למנוע שחיקה של שכר המינימום ולשמור אותו ברמה המאפשרת מחיה, וגם כדי לאפשר גם לעובדים המוחלשים ביותר ליהנות מפירות הצמיחה. כפי שניתן לראות בחלק 1 של הגרף המצורף, ×–×” הביא לצמיחה של שכר המינימום בהתאם לגידול בשכר הממוצע.

המנגנון ×”×–×” נשבר פעם ראשונה בשנת 2003, כששר האוצר דאז – אחד בנימין נתניהו, אולי שמעתם עליו – פשוט ביטל את מנגנון העדכון, וקבע ששכר המינימום (וגם הקצבאות) ישארו צמודים לרמתם באפריל 2002. כפי שניתן לראות בחלק 2 של הגרף, בפועל לא הייתה למהלך ×”×–×” השפעה משמעותית – בגלל שגם השכר הממוצע לא עלה בכל אותה תקופה (שזה אומר משהו על הפלא הכלכלי של אדון בנימין נתניהו, אבל ×–×” סיפור אחר).

השלב הבא בסיפור שלנו הוא בחירות 2006. עמיר פרץ (שוב, גילוי נאות וזה) רץ בראשות מפלגת העבודה עם הבטחת בחירות של העלאת שכר המינימום ל-4,600 ש"×—. בכהונתו הקצרה כשר ביטחון, הוא לא הצליח להשלים את המהלך – אבל בתקופה קצרה העלה את שכר המינימום בשיעור משמעותי, כפי שניתן לראות בחלק מס' 3 (כפי שניתן לראות באותו החלק, למרות שחכמי הכלכלה הבטיחו לנו מיתון נוראי בעקבות העלאת שכר המינימום, כשנה לאחר העלאת שכר המינימום, השכר הממוצע זינק. אבל ×–×” שוב סיפור אחר). במקביל להעלאת שכר המינימום, הוחזר גם מנגנון העדכון האוטומטי לחוק.

משנת 2007 ועד היום – וזה החלק המעניין בסיפור – אנחנו רואים דפוס קבוע. בתקשורת, אנחנו שומעים על מאבקי-אימים להעלאת שכר המינימום. פעם ×–×” עופר ×¢×™× ×™ אביר הפועלים, ופעם אריה דרעי מגן השקופים. הם מנהלים מאבק, לפעמים אפילו כמעט משביתים את המשק, ובסוף מצליחים להשיג העלאה מסויימת בשכר המינימום. ×–×” לא הרבה – הם אומרים – אבל ×–×” ×”×›×™ טוב שיכולנו לקבל. לפחות נתנו משהו למשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך!

אלא שמבט על חלק 4 בגרף שלנו יראה שהטריק כאן פשוט. איכשהו, המאבק ×”×–×” מתקיים בכל פעם שהעדכון האוטומטי של שכר המינימום עומד לעבור את השכר שנקבע על ידי הפוליטיקאים. כשזה קורה, הפוליטיקאים דואגים מיד לעדכן את שכר המינימום – בשיעור גבוה במעט מהשיעור שבו ×”×™×” מתעדכן ממילא…

וכך, כולם מרוצים. הפוליטיקאים מרוצים, ×›×™ הם קיבלו את הכותרות בעיתון והם נורא חברתיים. פקידי האוצר והמעסיקים מרוצים, ×›×™ שכר המינימום לא עולה מעבר לרמת העדכון האוטומטי. מי שקצת פחות מרוצים הם אלה, אתם יודעים – השקופים, המעמד הפועלים, העובדים. אבל כנראה שבסוף, לאף אחד לא באמת אכפת מהם.

* גילוי נאות – עמיר פרץ הוא דוד שלי.

היום, כמו בכל 20 לחודש, יקבלו מליוני הורים בישראל קצבת ילדים לחשבון הבנק שלהם.

היום, ה-20 ליולי 2013, יגלו הורים רבים שמאבק הקיום שהם ממילא נמצאים בו, המאבק להתאים את גובה המשכורת הנשחקת לגובה ההוצאות המאמירות, הפך להיות קשה יותר בכמה מאות שקלים.

רבים מהורים אלו הם מצביעי 'יש עתיד', שהיו בטוחים שהקיצוץ בקצבאות הילדים יפגע בעיקר בחרדים ובערבים, והולכים להרגיש את מה שנאמר כבר רבות – הקיצוץ הנוכחי פוגע בעיקר במשפחות בעלות שניים ושלושה ילדים.

כדי לרכך את המכה שהוא הולך לחטוף ממצביעיו, פרסם היום לפיד סטטוס בפייסבוק, שבו הוא שוב מנסה להצדיק את הקיצוץ:

מחר יכנס לתוקפו הקיצוץ בקצבאות הילדים.
זו היתה אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלנו, ועכשיו היא יוצאת אל הפועל. אנחנו נעזור כמובן לכל משפחה נזקקת והקצבנו מאות מיליונים לבטחון תזונתי לילדים, ובמקביל ביטלנו לחלוטין את קצבאות הילדים למשפחות המאיון העליון, אבל מדובר במהלך היסטורי של מעבר מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה.
במשך שנים על שנים הוכח שוב ושוב שקצבאות הילדים אינן מוציאות את האנשים מעוני, אלא רק מנציחות את העוני. יש רק דבר אחד שמאפשר למשפחות לצאת ממעגל העוני – וזו עבודה. במשפחות שבהן שני ההורים עובדים, העוני צונח אל מתחת ל-5%.
זה הפירוש של אחריות הורית, זה גם הפירוש של אחריות חברתית. כשאדם מביא ילדים לעולם, הוא זה שאחראי עליהם. לא המדינה אמורה לפרנס אותם, גם לא הורים אחרים.
אנחנו נעשה הכל כדי לסייע לכל הורה שרוצה לצאת לעבודה – החל מתוכניות השמה וכלה בתמריצים כספיים לכל מי שעובד בשכר נמוך – אבל יש עקרון אחד שאנחנו לא מתכוונים לוותר לגביו: מעמד הביניים הישראלי אינו אמור לממן אנשים שיכולים לעבוד ואינם עובדים.

הסטטוס הזה מכיל, כהרגלו של לפיד, בליל של טענות לא נכונות, טענות שלא מוכיחות את מה שהוא מנסה לטעון, וסתם מריחות. בואו נעבור אחת אחת:

"זו היתה אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלנו, ועכשיו היא יוצאת אל הפועל." – אפילו ביבי, כשקיצץ בקצבאות הילדים באכזריות בשנת 2003, אמר שהוא עושה זאת ×›×™ אין ברירה. יאיר לפיד גאה שהוא מדרדר ילדים לעוני.

"אנחנו נעזור כמובן לכל משפחה נזקקת והקצבנו מאות מיליונים לבטחון תזונתי לילדים" – כפי שמציין אילן גילאון בפייסבוק, שר הרווחה מאיר כהן אמנם הצהיר שיוקצבו מאות מיליונים לביטחון תזונתי, אבל ההצהרה הזו לא מצאה את דרכה לספר התקציב. שוב, אוויר חם.

"ובמקביל ביטלנו לחלוטין את קצבאות הילדים למשפחות המאיון העליון" – קרי, הוספנו הליך בזבזני ומסובך, שיחסוך עשרות אלפי שקלים לכל היותר (ויעלה מיליונים), הליך שמטרתו היחידה היא להרחיב את האוכלוסיות שלא מקבלות קצבאות כדי לפגוע בעתיד גם במעמד הביניים.

"במשך שנים על שנים הוכח שוב ושוב שקצבאות הילדים אינן מוציאות את האנשים מעוני, אלא רק מנציחות את העוני." – פשוט לא נכון. קצבאות ילדים, ברמתן הנוכחית, הן חסרות משמעות מבחינת מוטיבציה לעבודה, והן כלי מעולה לחילוץ מעוני.

"יש רק דבר אחד שמאפשר למשפחות לצאת ממעגל העוני – וזו עבודה." – ×–×” המשפט הנכון היחיד בכל הטקסט ×”×–×”. חבל שלפיד לא עושה כלום כדי לעמוד מאחוריו (ועוד על כך בהמשך).

"במשפחות שבהן שני ההורים עובדים, העוני צונח אל מתחת ל-5%" – ×–×” אולי המשפט המרגיז ביותר בכל הסטטוס ×”×–×”, מכיוון שהוא בו זמנית גם שקרי, גם חצוף וגם לא רלוונטי.

שקרי – משום ששיעור המשפחות העניות מבין המשפחות בעלי שני מפרנסים הוא 6.7%, ולא פחות מ-5%, לפי דו"×— העוני של המוסד לביטוח לאומי. שליש יותר ממה שאמר לפיד. עוד כמה אלפי משפחות שבהן שני ההורים קמים בבוקר לעבודה, מקבלים משכורת ונשארים עניים. אבל למי אכפת? בטח לא ללפיד.

כדאי גם להזכיר שהצעד של לפיד צפוי, באופן מיידי, להגדיל את המספר ×”×–×” – רבות מהמשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, והן מצליחות לשרוד מעל לקו העוני, עושות זאת בזכות קצבאות הילדים. לאחר קיצוץ של כמה מאות שקלים, ידרדרו מתחת לקו ×–×”.

חצוף – מכיוון שלהתגאות במספר המביש ×”×–×” ×–×” לא פחות מחוצפה. עצם העובדה שיש משפחות שבהן שני ההורים עובדים והן עדיין חיות בעוני היא לא פחות מחרפה. העובדה שהמספר ×”×–×” הוכפל בעשור האחרון צריכה להיות תמרור אזהרה מהבהב בפני כל שר אוצר, ובטח שלא לא נתון להתגאות בו!

ולא רלוונטי – משום שהעובדה ש'רק' אחת מכל 16 משפחות שבה שני מפרנסים ×—×™×” בעוני, אין משמעותה שמשפחה שחיה בעוני, לו שני ההורים יתחילו לעבוד בה, תהיה בסיכון של 1 ל-16 לחיות בעוני. מכיוון שאנחנו מדברים על משפחות שפוטנציאל ההשתכרות בהן הוא נמוך ממילא, סיכוי גבוה שגם לו שני בני הזוג יצליחו למצוא עבודה ולשמור אותה לאורך זמן, הם עדיין יחיו בעוני.

ומה האינדיקציה הטובה ביותר לכך? מה שקרה בעקבות הקיצוץ האחרון בקצבאות, בשנת 2003. ביבי אמר לאזרחי ישראל 'לכו לעבוד', והם צייתו והלכו לעבוד – ומאז יש לנו עובדים עניים…

"אנחנו נעשה הכל כדי לסייע לכל הורה שרוצה לצאת לעבודה – החל מתוכניות השמה וכלה בתמריצים כספיים לכל מי שעובד בשכר נמוך" – אם ×–×” כל הרפרטואר של הצעדים שממשלת ישראל מתכוונת לנקוט כדי לסייע למי שאינו עובד – וזה נשמע סביר – אנחנו צפויים לראות הרבה יותר עניים בקרוב. יש רפרטואר גדול מאוד של צעדים שאפשר לנקוט כדי לסייע להורים שרוצים לצאת לעבודה – בראש ובראשונה, מדיניות המכוונת ליצירת משרות. אם אין מספיק משרות במשק, העובדה שאדם מעוניין לצאת לעבוד לא תסייע לו כהוא-×–×” – ואם ימצא עבודה, ×–×” ×™×”×™×” על חשבון הורה אחר, שידרדר לעוני. צעדים נוספים יכולים לכלול אכיפה של חקיקת העבודה, העלאת שכר המינימום, וצעדים רבים אחרים, שהמשותף להם הוא מצד אחד שהם יסיעו באופן ממשי לאנשים החיים בעוני, ומצד שני – יכריחו את המעסיקים לשלם שכר הוגן, ולכן הסיכוי שנראה אותם מהממשלה הנוכחית נמוך עד אפסי.

(בטקסט יש עוד כמה אמירות פומפוזיות שמתחזות לאמיתות ערכיות. אנא סלחו לי שהתעלמתי מהן, כדי להקל על הקוראים)

פורסם במקור בעבודה שחורה

בשבועות האחרונים, הרשת סוערת בדיונים סביב שאלת הזנות. הדיון התחיל במאמרו של גדי טאוב בעין השביעית, שבו הוא טוען שהתמיכה של העיתונות בהפללת לקוחות הזנות היא חד צדדית ולא מבוססת, והמשיך בתגובות רבות, הן באתר העין השביעית והן באתרים אחרים.

דיון ×–×” – כמו רוב הדיונים בשאלה 'כיצד להתמודד עם סוגיית הזנות' – × ×¢ על הציר שבין הפללת הלקוחות – ההפיכה של רכישת שירותי מין לעבירה פלילית, במטרה לצמצם למינימום את תופעת הזנות, בדומה לנעשה בשבדיה – לבין מיסוד הזנות – הפיכת הזנות למקצוע חוקי ולגיטימי, במטרה להרחיב את ×”×”×’× ×” על נשים העוסקות בזנות מפני ניצול, מפני תקיפה ומפני מחלות מין, בדומה לנעשה בהולנד.

אלא ששני פתרונות סותרים אלו אינם הדרך היחידה להתמודד עם בעיית הזנות, וההתמקדות רק בהם היא בעייתית. מצד אחד, ברור שאף אחד מהפתרונות האלה לא ייושם בישראל בטווח הזמן המיידי, כך שמצוקתן של נשים בזנות דורשת דיון גם בפתרונות אחרים. מצד שני, כפי שמוכיח הנסיון ההיסטורי, אף אחד מהפתרונות האלו אינו מצליח להעלים את התופעה של ניצול נשים במעגל הזנות, כך שגם אם ייושמו – עדיין תידרש פעולה נוספת.

לכן, נדרשים פתרונות נוספים להתמודדות עם הניצול הנורא שעוברות נשים הנמצאות במעגל הזנות. אציג כאן שני פתרונות, שאינם סותרים לא את האפשרות של הפללה ולא את האפשרות של מיסוד, וניתנים ליישום במקומם או במקביל אליהם – ויש להם פוטנציאל להציל נשים מהמעגל המזוויע של הזנות, בדגש על זנות הרחוב.

הפתרון הראשון נראה מובן מאליו – הרחבת מערך השירותים לנשים בזנות. בישראל קיים טווח שירותים רחב מאוד, שיודעים לתת מגוון של מענה לנשים בזנות – החל מאספקה של מיטה, מקלחת וארוחה חמה למי שלא זכתה לאלו כבר זמן רב, ועד תכניות שיקום אישיות, שנועדו לחלץ נשים מהמעגל ההרסני של זנות וסמים.

ועד כמה שהשירותים האלה נראים מובנים מאליהם, ולמרות העובדה שהשירותים הללו קיימים בישראל – הם סובלים, שלא במפתיע, מתת תקצוב, ואינם מצליחים לתת מענה גם לחלק קטן מהנשים שנזקקות לשירותיהם. אז לפני שאנחנו שוקעים בויכוח 'האם יש נשים שבוחרות בזנות' – בואו נסייע לאלו שללא ספק לא בחרו בכך, ושאינן מצליחות להיחלץ. כשיהיו שירותים הולמים לכל אישה המעוניינת להיחלץ מהזנות – אז, אולי, אפשר ×™×”×™×” לקיים את הדיון על מהות הבחירה בזנות באופן אמיתי.

אלא שמערך יעיל לחילוץ נשים מזנות אינו אפקטיבי, כל עוד אנו מחלצים אותן לחיים של עוני. אישה שנחלצה ממעגל הזנות, היא בדרך כלל אם חד הורית, ללא השכלה וללא ניסיון תעסוקתי. בישראל 2013, לנשים בסטטוס ×›×–×” קשה מאוד להיחלץ מעוני – גם אם אינן מתמודדות עם טראומות משנים של עבודה בזנות, עם הסטיגמה המודבקת למי שעבדה בזנות ולמכורות לשעבר, ואולי גם עם עבר בכלא. רוב הנשים שמצליחות להיחלץ מהמעגל הנורא של זנות והתמכרות, מוצאות את עצמן במשרות חלקיות קצרות טווח, בשכר מינימום, ללא כל תנאים סוציאליים – וזה במקרה הטוב שבו הצליחו למצוא עבודה.

וכשהדפוס ×”×–×” מוביל, באופן בלתי נמנע, למשבר כלכלי – בין אם סביב תשלום חשבון החשמל, מקרר שהתקלקל או כל הוצאה בלתי צפויה אחרת – הפיתוי לחזור לזנות – רק כדי לכסות את ההוצאה החד-פעמית – הוא עצום. ומרגע שאישה חזרה לזנות, אפילו לזמן קצר – סיכוי גדול שתחזור למעגל הנורא של סמים כדי לשכוח את הכאב של הזנות, וזנות כדי לשלם עבור הסמים.

עוני אינו הגורם לזנות, וזנות קיימת גם במקומות שבהם שיעור העוני נמוך. אבל קיומו של עוני מעודד זנות ומקשה על היציאה ממנה. מאבק אפקטיבי בזנות מחייב מאבק אפקטיבי בעוני – ×›×–×” המבוסס על סיוע לאנשים החיים בעוני, ולא מלחמה נגדם. שילוב של ×”×’× ×” על אנשים שמחוץ למעגל העבודה דרך קצבאות הוגנות, הבטחה של ביטחון תעסוקתי ושכר סביר גם למועסקים בתחתית שוק העבודה, ומדיניות של שאיפה לתעסוקה מלאה – יצמצמו דרסטית את העוני הנורא בחברה הישראלית, ותוך כך גם יסייעו לנשים להיחלץ ממעגל הזנות.

שני הפתרונות שהצגתי כאן לא יעלימו את בעיית הזנות. גם במדינות שנותנות שירותים הולמים לנשים בזנות, וששיעורי העוני בהם נמוכים – תופעת הזנות עדיין קיימת. אבל פתרונות אלו יציעו תקווה לנשים רבות, שהיום לכודות במעגל הזנות ואינן יכולות להיחלץ ממנו. נראה לי שזו מטרה ראויה.

פורסם במקור בעבודה שחורה

לפני כשבועיים התפרסם דו"×— של ארגון ×”-OECD, שקבע ×›×™ בשנת 2010 חלפה ישראל על פני מקסיקו, ולראשונה דורגה כמדינה שבה תחולת העוני היא הרחבה ביותר מבין מדינות הארגון. נתון מזעזע ×–×” – שלא הפתיע אף אחד שמצוי בנתוני העוני בישראל – התקבל, מצד אחד, בתדהמה על ידי הציבור הרחב. אך לצד תגובה מובנת זו, רבים הגיבו לנתון ×–×” בתמיהה.

האמנם ניתן לטעון שהעוני בישראל חמור מהעוני במקסיקו? הלא רבים במקסיקו חיים בפחונים, ונאלצים להיאבק על גישה למזון ולמים נקיים, לא כל שכן על גישה לתרופות ולחינוך נאות. האמנם ניתן לטעון שהעוני במקסיקו חמור פחות מאשר בישראל? או כפי שמנסחים את הטענה באתר השמרני 'מידה':

רבים מ"עניי" ישראל מחזיקים באייפון, מכשירי טלוויזיה ואף נוהגים ברכב, אך מבחינת ה-OECD הם יהיו במקום נמוך יותר מדרי הפחונים של מקסיקו, רק בגלל שמצב המעמד הגבוה בישראל טוב בהרבה ממצבו של אותו מעמד במקסיקו.

טענה זו מבקרת, כמובן, את שיטת חישוב העוני היחסי. כידוע, תחולת העוני בישראל – ואף בדו"×— המדובר של ×”-OECD – היא השיטה היחסית, בה קו העוני מחושב כמחצית מההנכסה החציונית. לטענת מתנגדי שיטה זו, חישוב ×›×–×” של קו העוני אינו מבטא כראוי את תופעת העוני – משום שהוא מתחשב לא רק במצבם של העניים, אלא גם במצבם של שאר האוכלוסיה. האם, שואלים אותנו מתנגדי הגישה היחסית, מצבם של שני בני אדם, בעלי משאבים כלכליים זהים, שונה – רק משום שהם חיים בחברות אחרות? כיצד יתכן שאדם ×™×”×™×” מוגדר ×›×¢× ×™ בישראל, אך אם יועבר, באורח פלא, למקסיקו, ולא יחול שום שינוי במשאביו הכלכליים – יפסיק להיות ×¢× ×™?

ביקורת זו מתייחסת למימד היחסי של העוני במידה רבה כפי שגננת מתייחסת לילד שמאוכזב מכך שיש לו שתי סוכריות, בעוד לחברו יש שלוש. מדוע אתה מתייחס לחברך, תשאל הגננת? תתמקד במה שיש לך, והיה שמח בחלקך. אמירה דומה מפנים השמרנים לחיים בעוני: מדוע אתם מודדים את עצמכם מול אנשים שאינם חיים בעוני? היו שמחים בכך שמדינת ישראל מעניקה לכם חינוך חינם (בערך), וביטוח בריאות (חלקי), ואתם נהנים ממים זורמים ומחשמל. העובדה שאתם שוכנים ליד אנשים שחיים ברווחה רבה יותר, לא הופכת אתכם למסכנים יותר ממי שאינם נהנים מתנאים אלו, אך חיים בסביבה שבה זהו המצב המקובל.

באורח אופייני לגישות ניאו-ליברליות, גם גישה זו נגלה את נקודת העיוורון שלה ביחס לחברה. היא מתעלמת מכך שעוני הוא אמנם תופעה שבסיסה הוא חומרי, אך ההיבטים החברתיים שלה הם לא פחות – ולעתים אף הרבה יותר – משמעותיים מאלו החומריים.

ההיבטים החברתיים של העוני אינם מתמצים בקנאה של אלו שאין להם באלו שיש להם (על אף שזהו אלמנט שאין לזלזל בו). המחסור החומרי המאפיין את העוני מוביל לפגיעה אנושה ביכולת של הסובלים ממנו להשתתף בחברה בה הם חיים, במגוון של רמות ואופנים.

נדגים זאת באמצעות אביזר שרבים נתלים בו כמעיד על העוני בישראל, ביניהם גם בציטוט לעיל מ'מידה': טלפון סלולרי. אחת הטענות נגד האנשים החיים בעוני בישראל, היא שהם מסתובבים עם סלולרי, שהוא מוצר מותרות שאפשר להסתדר בלעדיו. ואם הם יכולים לרכוש סלולרי, כנראה שהם לא באמת חיים בעוני.

ואכן, לפני 20 שנה הרוב המכריע של אזרחי ישראל הסתדרו ללא טלפון סלולרי. האם הם היו עניים אז? אם לא, כיצד ניתן לטעון שמי שאין לו סלולרי היום סובל מעוני?

טענה זו מעידה על חוסר הבנה של התפקיד שהטלפון הסלולרי ממלא בחברה הישראלית נכון ל-2013. לפני עשרים שנה, כשרק לבעלי עסקים ×”×™×” טלפון סלולרי, ×”×”× ×—×” המקובלת הייתה שלאף אדם אין מכשיר ×›×–×” – ולכן שאף אדם אינו זמין כאשר הוא מחוץ לבית. בעשרים השנים האחרונות, ×”×”× ×—×” הזו השתנתה – והיום החברה שלנו מבוססת על ×”×”× ×—×” שניתן להשיג כל אדם בכל עת. כאשר אנו מנסים להשיג אדם, אנו מצפים לתפוס אותו באופן מיידי, ולא רק בערב, כשיחזור לביתו. מי שלא ירכוש טלפון סלולרי, ולא ×™×”×™×” זמין בכל עת – יפסיד מגוון של הזדמנויות, מהזדמנויות של תעסוקה ועד להזדמנויות חברתיות.

לכן, לא ניתן לשפוט את מצבו הכלכלי של אדם לפני 20 שנה כפי שאנחנו שופטים את מצבו של אדם היום. אותו מכשיר שלפני 20 שנה ×”×™×” בגדר מותרות, הוא היום בגדר הכרח – לא משום שאדם רוצה את מה שיש למי שסביבו, אלא משום שלפני 20 שנה, להיעדר טלפון סלולרי לא הייתה אותה משמעות חברתית שיש לו היום.

כך גם לגבי אלמנטים רבים נוספים של העוני. מצבו של מי שאין לו חשמל בבית בחברה שבה חשמל הוא סטנדרט שונה ממצבו של אדם בחברה שבה לכולם אין חשמל, משום שהיעדר החשמל משפיע על יכולתו לארח אחרים בביתו. אדם צריך בגדים הגונים על מנת להגיע לראיון עבודה – אך השאלה מהם 'בגדים הגונים' משתנה מחברה לחברה. והדוגמאות רבות ונמשכות.

מדידת העוני בשיטה היחסית אינה מושלמת, והיא סובלת מבעיות רבות. ברור שאדם שאין לו נגישות למים טהורים, או לו די אוכל כדי להזינו, נמצא במצב גרוע יותר מאדם שיש לו כל אלה, גם אם הם חיים בחברות שונות. אך מאידך, כל מי שמכיר אנשים החיים בעוני יודע שעיקרה של תופעת העוני הוא ההיבטים החברתיים שלה, ולכן לא ניתן לאמץ מדדי עוני שאינם חברתיים. החלפתה של המדידה היחסית במדידה מוחלטת – כזו המתייחסת רק לקיומו או להיעדרו של 'סל מוצרים' מוגדר-מראש – תביא לעיוות גדול הרבה יותר מאשר המדידה היחסית המקובלת בישראל. למרבה המזל, יש מדדי עוני מורכבים יותר ומתקדמים יותר, המצליחים למדוד את תופעת העוני בצורה מקיפה הרבה יותר גם מהשיטה היחסית ובוודאי מהשיטה המוחלטת.

פורסם במקור בעבודה שחורה