??????? ?? ???

רב תרבותיות, כפי שציינתי, היא גישה פוליטית בעיקרה, הטוענת ×›×™ כדי לקיים חברה בעלת מגוון תרבויות שונות בצורה הרמונית שלא תביא לדיכוי חלק מהן, יש ליצור מערכת שתשמור על האוטונומיה של כל אחת מהקבוצות ותשאיר לה מרחב מחיה למצוא בו ביטוי. זאת בניגוד לגישת `בניין האומה` שהייתה מקובלת מאז צצו האומות, אי-אז בסביבות המהפכה הצרפתית, הטוענת ×›×™ כדי לקיים אומה, ומדינת לאום, יש ליצור תרבות אחת לאומה, שתהיה דומיננטית ביחס לתרבויות אחרות ואם אפשר – תחליף אותן. בישראל התבטאה גישה זו במדיניות `כור ההיתוך` – הטוענת ×›×™ יהודי התפוצות צריכים לוותר על זהותם הקודמת ולאמץ זהות חדשה, ישראלית.

חסידי הרב-תרבותיות טוענים כי מדיניות כזו היא מדכאת בהכרח, משתי סיבות. ראשית, הדרישה ממיעוטים לוותר על תרבותם היא דרישה דכאנית. שנית, למרות העמדת הפנים לפיה הזהות החדשה אינה שייכת למי מהקבוצות המקוריות ונגישה לכולם במידה שווה, זהות זו תמיד תהיה קרובה לתרבות המקורית של הקבוצה החזקה בחברה, זו שבידיה היה הכוח לעצב את הזהות הדומיננטית, ולכן היא אינה נייטרלית והשלטתה אינה בגדר אקט שוויוני עבור כל הקבוצות.
אם ניצמד, לצורך הדוגמא, למקרה הישראלי – הטענה היא שהזהות הישראלית-הצברית איננה זהות חדשה, `מן הים`, אלא זהות שמתבססת על הזהות האשכנזית ומאמצת סממנים מרכזיים ממנה. לכן כפיית תרבות כזו על כולם, עולי מרוקו כעולי פולין, איננה אקט שוויוני – מצד אחד, כפייתה על עולי פולין אינה ממש כפייה; מצד שני, לעולי פולין יש יתרון מובנה בהשתלבות בתרבות ×”`חדשה`. (אבל עזבו את הדוגמא – הנקודה פה היא אחרת).

לכן, אליבא דתומכי הרב תרבותיות, יש לאפשר לעולי מרוקו לאחוז בתרבותם, בעוד עולי פולין יחזיקו בתרבותם הם. תפקיד המדינה הוא ליצור מנגנון שיאפשר מחד, ביטוי מלא לכל אחת מהתרבויות ומאידך – שיתוף פעולה בין התרבויות השונות, באופן שימנע חיכוכים ביניהן ויאפשר את קיומה של חברה בהיקף גדול יותר. במובן ×–×”, תומכי הרב תרבותיות אכן טוענים ×›×™ אין תרבות גבוהה ונמוכה – אין לתת עדיפות לתרבות אחת על השניה.

הדוגמאות שמביאה אבירמה גולן הן דוגמאות מצויינות כדי להראות התנהגויות המנוגדות לרוח הרב תרבותיות. הדוגמא הקלה ביותר היא מצעד הגאווה – החרדים יצאו במוצהר כנגד הזכות של קהילה אחרת, קהילת הלהט"ב, לביטוי עצמי ולהגדרה עצמית. אין כאן עניין של `נראטיב מול נראטיב` אלא עניין של זכות קיום לקהילה או לא. גם שתי הדוגמאות האחרות הן מופרכות למדי: עניין מסורבות הגט הוא אישיו רק מכיוון שמדינת ישראל כופה על אזרחיה הסדרה דתית של יחסי האישות. מתן אפשרויות שונות למיסוד הזוגיות, כפי שמכתיבה הרב-תרבותיות, יפתור את בעיית העגינות עבור כולן פרט לנשים יהודיות דתיות, ועבור אלה הפתרון ממילא ×™×”×™×” רק בדיון תוך-תרבותי – שבהחלט יכול להיערך גם בחברה רב-תרבותית.

בעניין ליברמן, נראה שאבירמה גולן החליטה לתקוף איש קש. היא טוענת ×›×™ "אנחנו אמנם נגד ליברמן, התפתלו כמה אקדמאים ערבים בולטים, אבל לא נוכל לצאת נגד בוחריו". בפועל, האקדמאים הערבים יצאו כמעט כאיש אחד כנגד הצטרפות ליברמן לממשלה (יתכן שהיו חריגים בודדים – אני לא שמעתי אותם). הטיעון שלעיל – על ליברמן כמייצג העולים החדשים – נשמע דווקא מהאגף הימני של מפלגת העבודה, שחיפש הצדקות לישיבה עם ליברמן בקואליציה, והיה בעל גוון אלקטורלי ברור (לא כיבוד הנרטיב אלא אפשרות לגניבת קולות). תומכי הרב תרבותיות אמרו בקול גדול – מי ששולל את הלגיטימציה של התרבות הפלסטינאית-ישראלית אינו לגיטימי.

בשורה התחתונה, אידיאולוגיה רב-תרבותית לא הפריעה לאף אחד להאבק נגד ביטול מצעד הגאווה או נגד כניסת ליברמן לקואליציה.