אבירמה, זו לא רב תרבותיות

נדב

אבירמה גולן כותבת על שלושה כשלונות של השמאל הישראלי בשבוע החולף – ביטול מצעד הגאווה, כניסת ליברמן לקואליציה והתחמקות הרב הראשי עמאר מכנס מסורבות הגט. לפי גולן, המשותף לכל הכשלונות האלו – הם נובעים מכך ש"קולו של השמאל נשמע מגומגם מתמיד". ולמה? הכל בגלל הרב תרבותיות:

חסידי הרב-תרבותיות נסחפו לפנאטיות. הם מתנגדים בתוקף להתערבות של פעילות פמיניסטיות ב"נוהג תרבותי" של ביצוע מילה בבנות, ברצח על רקע "כבוד המשפחה", בסרבנות גט וב"מנהג" של הכאת ילדים. רק דרך הפריזמה המתעתעת של הרב-תרבותיות אפשר להבין את השיתוק שאחז בכמה מנכבדי המאבק לזכויות ההומוסקסואלים כשהתברר להם, שהחרדים משתמשים בשיח התרבותי המגזרי שלהם עצמם: אם המצעד בירושלים מעמיד את הנרטיב ההומואי מול הנרטיב החרדי,הלגיטימי לא פחות באשר הוא נרטיב, איך ימצאו הצדקה למצעד?


הטקסט הזה מראה על חוסר היכרות עם הגישה הרב-תרבותית, בעיקר משום שהוא מערבב ללא הכרה בינה לבין הפרדיגמה הפוסט-מודרנית. שתי אלה נחשבות קרובות, אבל יש ביניהן הבדלים מהותיים מאוד – החשוב שבהן הוא שהרב-תרבותיות היא גישה
לתרבות פוליטית בעוד הפוסט-מודרניזם הוא פרדיגמה פילוסופית (ההבדל יובהר בהמשך). העובדה שאבירמה גולן לא מבחינה בין השניים הופכת את עבודתי לקלה – למרות שטענתה לא נכונה לגבי הפוסט-מודרניזם, הפרכתה בהקשר הזה תחייב עבודת רגליים מאומצת בתחום התיאורטי. מכיוון שהיא מתייחסת לרב תרבותיות, העניין הופך להיות פשוט בהרבה.

רב תרבותיות, כפי שציינתי, היא גישה פוליטית בעיקרה, הטוענת כי כדי לקיים חברה בעלת מגוון תרבויות שונות בצורה הרמונית שלא תביא לדיכוי חלק מהן, יש ליצור מערכת שתשמור על האוטונומיה של כל אחת מהקבוצות ותשאיר לה מרחב מחיה למצוא בו ביטוי. זאת בניגוד לגישת `בניין האומה` שהייתה מקובלת מאז צצו האומות, אי-אז בסביבות המהפכה הצרפתית, הטוענת כי כדי לקיים אומה, ומדינת לאום, יש ליצור תרבות אחת לאומה, שתהיה דומיננטית ביחס לתרבויות אחרות ואם אפשר – תחליף אותן. בישראל התבטאה גישה זו במדיניות `כור ההיתוך` – הטוענת כי יהודי התפוצות צריכים לוותר על זהותם הקודמת ולאמץ זהות חדשה, ישראלית.

חסידי הרב-תרבותיות טוענים כי מדיניות כזו היא מדכאת בהכרח, משתי סיבות. ראשית, הדרישה ממיעוטים לוותר על תרבותם היא דרישה דכאנית. שנית, למרות העמדת הפנים לפיה הזהות החדשה אינה שייכת למי מהקבוצות המקוריות ונגישה לכולם במידה שווה, זהות זו תמיד תהיה קרובה לתרבות המקורית של הקבוצה החזקה בחברה, זו שבידיה היה הכוח לעצב את הזהות הדומיננטית, ולכן היא אינה נייטרלית והשלטתה אינה בגדר אקט שוויוני עבור כל הקבוצות.
אם ניצמד, לצורך הדוגמא, למקרה הישראלי – הטענה היא שהזהות הישראלית-הצברית איננה זהות חדשה, `מן הים`, אלא זהות שמתבססת על הזהות האשכנזית ומאמצת סממנים מרכזיים ממנה. לכן כפיית תרבות כזו על כולם, עולי מרוקו כעולי פולין, איננה אקט שוויוני – מצד אחד, כפייתה על עולי פולין אינה ממש כפייה; מצד שני, לעולי פולין יש יתרון מובנה בהשתלבות בתרבות ה`חדשה`. (אבל עזבו את הדוגמא – הנקודה פה היא אחרת).

לכן, אליבא דתומכי הרב תרבותיות, יש לאפשר לעולי מרוקו לאחוז בתרבותם, בעוד עולי פולין יחזיקו בתרבותם הם. תפקיד המדינה הוא ליצור מנגנון שיאפשר מחד, ביטוי מלא לכל אחת מהתרבויות ומאידך – שיתוף פעולה בין התרבויות השונות, באופן שימנע חיכוכים ביניהן ויאפשר את קיומה של חברה בהיקף גדול יותר. במובן זה, תומכי הרב תרבותיות אכן טוענים כי אין תרבות גבוהה ונמוכה – אין לתת עדיפות לתרבות אחת על השניה.

הדוגמאות שמביאה אבירמה גולן הן דוגמאות מצויינות כדי להראות התנהגויות המנוגדות לרוח הרב תרבותיות. הדוגמא הקלה ביותר היא מצעד הגאווה – החרדים יצאו במוצהר כנגד הזכות של קהילה אחרת, קהילת הלהט"ב, לביטוי עצמי ולהגדרה עצמית. אין כאן עניין של `נראטיב מול נראטיב` אלא עניין של זכות קיום לקהילה או לא. גם שתי הדוגמאות האחרות הן מופרכות למדי: עניין מסורבות הגט הוא אישיו רק מכיוון שמדינת ישראל כופה על אזרחיה הסדרה דתית של יחסי האישות. מתן אפשרויות שונות למיסוד הזוגיות, כפי שמכתיבה הרב-תרבותיות, יפתור את בעיית העגינות עבור כולן פרט לנשים יהודיות דתיות, ועבור אלה הפתרון ממילא יהיה רק בדיון תוך-תרבותי – שבהחלט יכול להיערך גם בחברה רב-תרבותית.

בעניין ליברמן, נראה שאבירמה גולן החליטה לתקוף איש קש. היא טוענת כי "אנחנו אמנם נגד ליברמן, התפתלו כמה אקדמאים ערבים בולטים, אבל לא נוכל לצאת נגד בוחריו". בפועל, האקדמאים הערבים יצאו כמעט כאיש אחד כנגד הצטרפות ליברמן לממשלה (יתכן שהיו חריגים בודדים – אני לא שמעתי אותם). הטיעון שלעיל – על ליברמן כמייצג העולים החדשים – נשמע דווקא מהאגף הימני של מפלגת העבודה, שחיפש הצדקות לישיבה עם ליברמן בקואליציה, והיה בעל גוון אלקטורלי ברור (לא כיבוד הנרטיב אלא אפשרות לגניבת קולות). תומכי הרב תרבותיות אמרו בקול גדול – מי ששולל את הלגיטימציה של התרבות הפלסטינאית-ישראלית אינו לגיטימי.

בשורה התחתונה, אידיאולוגיה רב-תרבותית לא הפריעה לאף אחד להאבק נגד ביטול מצעד הגאווה או נגד כניסת ליברמן לקואליציה.

(לא, לא התחמקתי מדיון דומה בהקשר פוסט-מודרניסטי. גם מעמדה פוסט-מודרניסטית אפשר לתמוך במצעד הגאווה ולהתנגד לליברמן. אם השיקולים התיאורטיים של איך זה קורה נורא מעניינים אותכם, תגידו).

3 תגובות »

נדב ב15/11/2006 0:30 תחת חברה בישראל

3 Responses to “אבירמה, זו לא רב תרבותיות”

  1. האזרח נמרוד הגיב:

    משעשע
    דווקא אבירמה גולן היא מחסידות הרב-תרבותיות. אני זוכר כשבדיונים על תוכנית ליבה בדו"ח דוברת, שהיה אולי אחד הדברים היחידים שהיו טובים ומשמעותיים שם, היא התנגדה בטענה כי יש לתת לכל קהילה ללמד את בניה ובנותיה בדרכיה שלה ללא כל רגולציה של המדינה.

  2. מיה אחת2 הגיב:

    ובכן, האמת היא שכן,
    זה מעניין אותנו (אותי. למעשה. אם כי עדיין לא הצלחתי להגדיר לעצמי מהו פוסט מודרניזם, כך שאיתך הסליחה). בכ"מ, רשומה מעניינת ואני נהנית לחטט בבלוג.

  3. felagund הגיב:

    מעניין אז מעניין
    אם זה מעניין אותך, אני אקדיש פוסט למוסר פוסט-מודרני. בקרוב – בתקווה שהיום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877422 דפים נצפים, 69 היום
308922 ביקורים, 32 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏