אופיר פינס – חברתי אינסטנט

נדב

לפני חצי שנה בערך, אופיר פינס עשה צעד אמיץ כשהחליט להתפטר מתפקיד שר המדע והתרבות, עקב התנגדותו לישיבה המשותפת בממשלה עם אביגדור ליברמן. היו שאמרו שזהו צעד ציני, שנועד לתת פוש התחלתי למרוץ של פינס לכסא יו"ר המפלגה – מרוץ שהתחיל כמה רגעים אחרי ההכרזה. הם הצביעו על העובדה, שבממשלה הקודמת אופיר פינס ישב ליד אותו שולחן ממשלה עם אותו אביגדור ליברמן – ואז הגזענות והפשיזם לא הפריעו לו כל כך. אני לא הסכמתי, בזמנו, וטענתי שיש להעריך צעד נכון גם אם הוא נראה ציני על פניו.

אלא שנראה שהעניין הפך להיות סדרתי. אחרי שאופיר פינס עשה את התרגיל הזה עם ליברמן, הגיע הזמן לאותו התרגיל גם עם האג'נדה החברתית. מסתבר שבמפלגת העבודה יש הרבה חברים סוציאל דמוקרטיים, שהצטרפו למפלגה לפני הבחירות האחרונות. מסתבר גם שרבים מהם מאוכזבים מהיו"ר הנוכחי, שבעקבותיו הגיעו למפלגה. לכן, כדאי עכשיו להיות חברתי – ואכן, אופיר פינס שלף מצע חברתי מן המוכן.

פינס בטוח, כנראה, שאף אחד לא זוכר שבעשר שנות פעילותו בפוליטיקה הארצית לא התעניין כהוא-זה בסוגיות סוציאל דמוקרטיות, והן לא היו על סדר יומו. לטעמו, כולנו שכחנו שאפילו במערכת הבחירות האחרונה, שהנושא החברתי היה בה עניין מפתח, קולו לא נשמע בעניינים אלו. הוא סומך על זכרונם הקצר של מצביעי העבודה עד כדי כך, שהוא מצפה שנשכח שידו הורמה בעת ההצבעה על תקציב המדינה לשנת 2007 – תקציב ששלי יחימוביץ' כינתה בצדק רב 'תקציב נתניהו'. מה שווים כל אלה, אם אפשר חודשיים לפני בחירות לנסח מצע נוצץ ויפה?

תאמרו – תן לאיש צ'אנס! אולי הוא השתנה? אולי בגלל השינויים בכיוון הרוח, הוא הבין ששווה לו להיות סוציאל דמוקרט על אמת – ולא רק לצרכי בחירות? הרי נתת לו את הצ'אנס הזה בעניין ליברמן – למה לא גם בעניין הזה?

גם אם נתעלם מהשאלה עד כמה אפשר למתוח תפנית אידיאולוגית שבאה חודשיים לפני בחירות, לפני שתהפוך להיות לא אמינה – יש הבדל בין שני הנושאים. האמירה 'אני לא מוכן לשבת עם ליברמן בממשלה' היא אמירה פשוטה, חדה וקלה ליישום. האמירה 'אני חברתי', לעומתה, היא אמירה שצריך לפרוט לפרוטות ולראות איך היא מתיישמת במציאות (שהרי ראינו שאפילו הירשזון יודע להיות חברתי על הנייר).

למרבה המזל, אופיר פינס פרסם מסמך שמציג את מצע הבחירות שלו באופן מצוחצח ויפה (למרות השם המטופש Restart ישראל). המצע הזה מאפשר לבחון – כשפינס אומר 'חברתי', למה הוא מתכוון?

נפנה לעיון בפרק הרלוונטי של המצע של אופיר פינס, 'פרק ג. צמצום פערים בחברה הישראלית ומלחמה בעוני':

  • תת הפרק הראשון, 'צמצום הפערים החברה הישראלית- כפרוייקט לאומי', מכיל בעיקר סיסמאות שאינן אומרות הרבה.
  • תת הפרק השני, 'הגדרת הבעיה', מנסה להסביר מהי הבעיה שיש לתקוף. הבעיה היחידה המתוארת בקטע היא העוני. מוצעים שני פתרונות מיידים – העלאת שכר המינימום ועידוד יציאה לעבודה – וחינוך כפתרון אמיתי לבעיה, שאמור לפתור אותה מהשורש.
  • תת הפרק השלישי, 'צעדים עיקריים לביצוע', בנוי ממספר תת-סעיפים:
    1. צמצום פערי השכר בחברה הישראלית – תת פרק שעיקרו שכר מקסימום במגזר הציבורי והעמקת המיסוי על ההון, ותמורתם – הקלת המיסוי על מעמד הביניים ו"הבטחת הכנסה" לשכבות החלשות. (המרכאות במקור)
    2. שיקום ובנייה באמצעות חינוך – לפרוץ את ”מעגל העוני“ – סעיף זה מציע שוויון הזדמנויות שיושג דרך השקעה מסיבית בחינוך
    3. פרויקט מאה הכוכבים – טיפול הוליסטי בישוב או בשכונה – מציע התמקדות במתן פתרון נקודתי לאזור מגורים 'מוכה עוני'.
    4. רשת בטחון חברתית כלכלית – מערכת של קצבאות, שמיועדת למי שאינו יכול לעבוד.
    5. השכלה גבוהה – כלי לצמצום פערים בחברה הישראלית – במקביל לשכר לימוד דיפרנציאלי, פינס מציע סיוע בשכר לימוד לאוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.

מאחורי הרשימה הזו עומדים שני עקרונות מכוננים: שוויון הזדמנויות – מתן נקודת התחלה שווה לכל האזרחים, וסיוע לאוכלוסיות נזקקות – מתן סיוע נקודתי למי שלא מצליח להשתלב בשוק העבודה. שני העקרונות האלה הם העקרונות המאפיינים מדינת רווחה שאריתית, כמו זו הנהוגה בארצות האנגלוסקסיות. העקרון המכונן של מדינת רווחה כזו היא שהשוק הוא מנגנון החלוקה האולטימטיבי – כל עוד המדינה דואגת שכל האזרחים יתחילו את המרוץ בשוק בנקודה שווה, ודואגת למחסורם של מי שלא יכול להשתתף במרוץ הזה – המרוץ כבר ידאג לחלוקה הוגנת של המשאבים בשוק.

בניגוד לעמדה זו, העמדה של מדינת הרווחה הסוציאל דמוקרטית אומרת שהשוק אינו מנגנון הוגן כזה. אמנם מדינה כזו לא מוותרת לחלוטין על השוק הקפיטליסטי, אבל היא יוצאת מנקודת הנחה ששוק כזה יוצר עיוותים ונקודות של אי-צדק, ולכן מתפקידה להתערב גם במקרים של אזרחים שמשתתפים בשוק העבודה.

עד כאן, נשמע כמו דיון תיאורטי, שמעניין בעיקר סטודנטים לסוציולוגיה המתמחים במדינת רווחה. אבל יש לו השלכות כבדות משקל לגבי רבים מאיתנו. אם את מרוויחה בין שכר המינימום לשכר הממוצע במשק, ואם בעלך מרוויח שכר דומה – אופיר פינס גורס שמצבכם מצויין, ושכדאי שתסתדרו עם מה שאתם מרוויחים בשוק – מדינת רווחה זה לא בשבילכם. זה שהמשכנתא חונקת אותכם זה לא עניינה של מדינת ישראל (אין דיור ציבורי בתוכנית). כדאי שתתחילו כבר מהיום לחסוך לשכר הלימוד של הילדים שלכם – אופיר פינס מציע להפוך אותו לדיפרנציאלי, ואתם לא בין הזכאים למלגות. אף אחת מהרפורמות שפינס מציע – למעט חלק קטן מהרפורמות החינוכיות והעלאת שכר המינימום – אינה נוגעת למי שמשתתף (או שמסוגל להשתתף) באופן פעיל בשוק העבודה. למעשה, כמה מההצעות שלו אפילו פוגעות בציבור הזה – כמו שכר לימוד דיפרנציאלי באוניברסיטאות ומדיניות הקצבאות שלו, שכלל אינה מתייחסת לקצבאות לאנשים המסוגלים לעבוד. תשכחו מקצבאות ילדים, תשכחו מנקודות זיכוי לאישה עובדת. לא בבית ספרנו.

אז האם אופיר פינס רוצה להנהיג כאן מדינת רווחה בסטייל אמריקאי? קשה לדעת. ההרגשה שלי אומרת שלא – הוא פשוט היה צריך לשלוף מצע חברתי אינסטנט, ואימץ את הטרמינולוגיה ששמע ליד שולחן הממשלה בממשלות ברק ושרון. מה מהשניים יותר גרוע? לא יודע. בכל מקרה, מי שחיפש מועמד סוציאל דמוקרטי להנהגת מפלגת העבודה – זו לא הכתובת.

גילוי נאות – אני אחיין של עמיר פרץ ותומך בו במרוץ לראשות מפלגת העבודה.

18 תגובות »

נדב ב6/04/2007 22:59 תחת חברה בישראל

18 Responses to “אופיר פינס – חברתי אינסטנט”

  1. שולמית הגיב:

    שלום נדב
    האם נראה לך שמישהו יתיחס ברצינות לביקורת היעני " הסוציאל דמוקראטית" שלך על פינס, על ברוורמן, על אילון. הרי אתה תועמלן של דודך.
    באמת, זה כל כך גלוי.
    שולמית

    • נדב פרץ הגיב:

      מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני אחיין של עמיר פרץ, או שאני תומך בו במרוץ לראשות העבודה (ברשומה הזו השמטתי את 'הגילוי הנאות' שאני נוהג לצרף – טעות שתוקנה). מה רע בזה?
      לתומי חשבתי שדיון ביקורתי בין המועמדים ומחנותיהם, דיון שנסוב על עמדות ועל המצע, הוא דבר חיובי שמאפשר השוואה הוגנת והארכה של עמדות כל הצדדים כדי לעזור למתלבטים להכריע הוא דבר חיובי. אולי טעיתי, ועדיף לזעוק בקול רם 'אני לא מושחת' כדי לרמוז שאחרים כן בלי שצריך להוכיח את זה.

      נ.ב.
      על תטעי – עמדתי לא מייצגת את עמדתו של עמיר פרץ ואינה מתואמת איתו.

  2. איתי הגיב:

    נא להעלות לע"ש

  3. דובי הגיב:

    זה לא בדיוק הדיון שרצית לעורר, אבל אני חייב לשאול, בעקבות דיון שהיה לי עם אשתי.
    אני מרוויח כיום שכר ששווה ערך (נטו) לפעמיים שכר מינימום. אשתי לא עובדת. לצורך העניין, אנחנו כמו זוג שמרוויח כל אחד שכר מינימום.
    אנחנו משלמים שכר דירה שמקביל פחות או יותר (יותר, למעשה) למה שהיינו משלמים על משכתנא עבור דירה קטנה ונחמדה בפריפריה.
    אנחנו מצליחים לשים בצד מדי חודש סכום ששווה ערך פחות או יותר לעלות של מטפלת בפריפריה (על בסיס דיווחים של קרובת משפחה שגרה בקרית גת).
    ואחרי כל זה, אנחנו עוד מצליחים לנהל סגנון חיים לא ספרטני – אני קונה מספר ספרים ו/או דיסקים בחודש, אנחנו יוצאים למסעדות ובתי קפה (או מזמינים משלוחים) שלוש-ארבע פעמים בחודש, בקיצור, חיים כמו שבא לנו. לא חורגים מהיכולת שלנו אבל גם לא מגבילים את עצמנו בשם החסכנות.

    עכשיו, תסביר לי, איך בדיוק משפחה מקבילה שגרה בפריפריה, עם שתי משכורות מינימום, לא מצליחה להתקיים? האופציה היחידה שאני יכול להעלות על דעתי (פרט לאסונות וכאלה) היא בזבזנות וחיים מעל ליכולת. למשל, מישהו שלקח משכנתא של 250,000 דולר כדי שיוכל לגור בקוטג' בדרום, במקום להסתפק בדירת שלושה חדרים שהייתה מאפשרת לו לחיות בנוחות ובכבוד, בלי משכנתא חונקת. למשל, הוצאת כמויות אדירות של כסף על ארועים משפחתיים למרות שאין להם באמת מספיק כסף בשביל זה. כניסה לחובות כדי לקנות מכונית חדשה במקום להסתפק במכונית יד שניה (לנו, למשל, יש מכונית אחת, בת 15).
    בקיצור, ההסברים היחידים שלי הם סטריאוטיפיים. אני מבין שסביר להניח שאני מפספס משהו.

    אז אני אשמח אם תסביר לי מה.

    • נדב פרץ הגיב:

      זו שאלה קשה – כי מאוד קשה להעריך ככה סל הוצאות של משפחה, והשוואת סלי הוצאות זה דבר שאף פעם לא עשיתי או התעמקתי בו.

      הנקודה שמאוד בולטת לי היא שאלת הילדים. אני מבין שאין לכם ילדים – ילדים זה הרבה הוצאות מעבר לשכר מטפלת. אבל שוב, ניחוש – אין לי כלים לענות לך.

    • אורח הגיב:

      דובי, אתה כותב שאתה מרוויח בנטו כפול מעובד המרוויח שכר מינימום, כלומר 40 ש"ח נטו לשעה. נניח שאתה עובד 200 שעות בחודש, ולכן שכרך הוא כ-8,000 ש"ח נטו בחודש. לדבריך אתה משלם שכר דירה בגובה של משכנתא על דירה קטנה בפריפריה, כלומר לפחות 1,750 ש"ח בחודש (ניקח את הגבול התחתון). בנוסף אתה מחזיק מכונית בת 15 שנה. אוטו זה תענוג יקר, אך נניח שהאוטו שלך בקושי יוצא מן החניה, ולכן הוא עולה לכם רק 9,000 ש"ח בשנה, או 750 ש"ח בחודש. בנוסף אתה טוען כי אתה ואשתך שמים בצד סכום השווה לעלות העסקתה של מטפלת בפריפריה. ניקח פה את הגבול התחתון: 2,500 ש"ח בחודש. כלומר, לאחר הפרשה לחיסכון, שכר דירה, ואחזקת רכב נותרים בידיכם 3,000 ש"ח בחודש ועם זה אתם חיים וחיים טוב.

      !No Freaking Way

  4. נמרוד ברנע הגיב:

    שמחתי לקרוא ביקורת עניינית על ענייני מדיניות ומצע ולא התנגחויות והתלהמויות חסרות תוכן של ממש.
    אין ספק כי ח"כ אופיר פינס-פז אינו סוציאל-דמוקרט, אני משוכנע כי הוא התאים את מצעו הכלכלי-חברתי להלך הרוח החברתי, למרות שאין לטעות ולראות בו ניאו-ליברל קניבליסטי תאב בצע, אלא סתם אדם שההוויה הקפיטליסטית עיצבה את התודעה שלו. הוכחה אחת לכך היא ציטוט של תמהיל שיחה של שוקי גלילי (http://www.notes.co.il/shooky/24098.asp) ודבר שני הוא שיחה שערכתי עם ח"כ ממפלגת שמאל כלשהי שקרוב לדעותיו השמאליות של פינס בנושא השלום אשר סיפר לי כי בתקופה מסויימת, כאשר פינס היה כה מיואש מהמצב במפלגת העבודה (שהפכה לאבודה), הוא שקל לעבור ל'שינוי' – מפלגה קפיטליסטית פר-אקסלנס – ושם חיכו לו בשמחה ובששון. מדוע הוא לא עבר בסוף אינני יודע.

    יחד עם זאת, אופיר פינס הוא אדם ישר, צעיר, רציני, שהוכיח את עצמו בכל המשרדים בהם כיהן והן בתפקידו כיו"ר וועדת חוק חוקה ומשפט, משמש כמגן למערכת המשפט בימים בהם רבים סימנו אותה כמטרה ומהווה חלק מהסמן השמאלי של מפלגת העבודה. הוא איש שלום, אשר תמך ביוזמת ז'נבה וחבר במועצה הציבורית שלה (למרות שלא חתם עליה), הוא הוכיח חוט שידרה אידיאולוגי כשהתפטר מהממשלה עם צירופו של ליברמן בזמן שכל מה שפרץ עשה זה להתבוסס בתבוסתו אל מול שאר הקואליציה בקרב על צירוף הימין הקיצוני בדמות 'ישראל ביתנו'. ועל כך שפינס הצביע בעד חוק ההסדרים – והאם מישהו אחר מהמועמדים לראשות העבודה לא הצביע בעדו? הרי פרט לשלי יחימוביץ', שהיא צדיקה בסדום, סוציאליסטית דמוקרטית ברמ"ח אבריה, שראויה לכל שבח, תמיכה וחיזוק, לא היו ח"כים מהעבודה שעשו יותר מרעש נגד התקציב.

    • נדב פרץ הגיב:

      א. אין ספק שדעותיו של פינס בענייני שלום נראות מצויין (אם כי לא התעמקתי בהן), והן בהחלט עשויות להיות מקובלות עלי – בדומה לדעות של עמי איילון. אבל כמו שציינתי באותו ההקשר סביב עמי איילון, הסיכוי שאצביע למועמד תומך-שלום שאינו סוציאל דמוקרט דומה לסיכוי שאצביע לשאול יהלום – סוציאל דמוקרט ומחוקק חברתי לעילא ולעילא.
      ב. לגבי ההצבעה על התקציב – נשמט לי שם 'בממשלה'. להזכירך, עמיר נמנע בהצבעה על התקציב – וגם זה רק בגלל שאולמרט סגר עם שאר שרי העבודה (כולל פינס) מאחורי גבו והעמיד אותו מול תמיכה מוגמרת.

      • נמרוד ברנע הגיב:

        א. דעותיו בתחום השלום והביטחון של אופיר פינס הן יותר שמאלה מאלו של עמיר פרץ, הן ברמה ההצהרתית (תמיכה בז'נבה מול אי-תמיכה) והן ברמה הפרקטית (שר ביטחון שהורה על חיסולים ארבע שעות לאחר שהושבע לתפקיד). עמי איילון, שהוא מועמד לא לגיטימי לעניות דעתי מכיוון שהוא מחזק את תופעת הכוכב נולד, וסכ"ה נמצא בכנסת רק שנה, בלי להיות יו"ר וועדה או שר אפילו, וכבר קופץ קדימה, אמר שתי אמירות שמוציאות אותו מהספקטרום של איש שלום, הראשונה היא: "רק הימין יכול לעשות שלום" (בזמן המפקד הלאומי) ו"אף אחד לא הרג הרבה ערבים כמוני" (בזמן מערכת הבחירות). פרץ דרך אגב, ולזה לא מצאתי תשובה בשום מקום, לא פינה ולו מאחז קטנטן אחד מאז שנבחר לתפקיד. לאחרונה הוא נזכר לפנות את "בית המריבה" – מעט מדי, מאוחר מדי. פרץ, שמתיימר מאז בחירתו ליו"ר העבודה להיות "ראש מחנה השלום הישראלי" לא הוכיח את אמירת הכנף הריקה הזו.
        ב. ח"כ לשעבר מטעם מרצ, אילן גילאון, שד"א, העוזר הפרלמנטרי שלו תום ווגנר היה הדובר של פרץ בפריימריז, אמר פעם: "אין שמאל סוציאליסטי שהוא לא שוחר שלום ואין שמאל שוחר שלום שהוא לא סוציאליסטי, וכל מי שאומר לכם משהו אחר עובד עליכם" – ואני מסכים עם האמירה הזאת במאת האחוזים. שמאל אמיתי, הומאניסטי, שרואה באדם את תכלית הכל, חייב להיות גם סוציאליסטי וגם שוחר שלום. שאול יהלום אומנם מחוקק חברתי, אבל מתנחל ובונה התנחלויות, ולעמיר פרץ יש רקע נרחב של עשייה חברתית הן בהסתדרות (ואת מי לעזאזל הוא השאיר לנו שם בתור ירושה, את החתלתול עיני) והן בכנסת, אך הוא לא עשה צעד אחד לעבר השלום שהוא מעבר להתבטאויות ריקות מתוכן נוסח "אני עשיתי צעדים הומאניטרים לקראת הפלשתינאים" (ובזמן כהונתך גדלו ההתנחלויות ב-16%) ו"דחפתי את הממשלה לתמיכה ביוזמה הסעודית" (ובינתיים הממשלה הזאת היא סרבנית השלום הגדולה ביותר מאז גולדה). לצערי הרב, במפלגת העבודה אין אף מועמד שהוא גם שוחר שלום וגם סוציאל-דמוקרט. גם אתה נדב, אמרת, באחת התגובות בבלוג פה, שיש לך וויכוח נרחב עם דודך בדבר דעותיו המדיניות, דבר שמחזק את טענתי כי הוא אינו איש שלום ולא שר ביטחון יוני.
        ג. מקבל את תיקון הטעות. למרבה הצער, ואתה אולי צריך להצטער בשם המפלגה שאתה חבר בה, יש במפלגת העבודה איזה יצר נוראי שברגע שיו"ר נבחר כל הח"כים והשרים חותרים תחתיו. זה קרה לרבין, למצנע וזה קורה לפרץ – וזה יקרה לכל מי שייבחר. עמיר פרץ היה צריך לדעת את זה כשהוא נבחר ליו"ר העבודה, כפי שאני יודע את זה אך ורק מקריאת עיתונים, ולכן הוא היה צריך לחזות את זה מראש ולבנות אסטרטגיה כזו שתמצמם את החתירה תחתיו, וגם אם לא, שהמילה האחרונה תהיה שלו. ברור לי שזה קשה ואולי בלתי אפשרי – אבל יו"ר מפלגה לא יכול לשרוד לאורך זמן אם אין לו שליטה על אנשיו, וגם אם הוא ייבחר הפעם, זה לא יסייע לו להחזיק בתפקיד, כי ימשיכו לחתור תחתיו.

        • נדב פרץ הגיב:

          א. אני לא בטוח שאפשר למקם את עמיר ימינה מפינס. אמנם עמיר מתנגד לז'נווה, אבל להזכירך – עמיר היה היחיד במפלגת העבודה שהתנגד להתנתקות. הם קרובים למדי בדעותיהם, ואני לא חושב שאפשר להכריע בודאות 'מי נמצא יותר ימינה'. מצד שני, זה ויכוח די עקר – צריך להכריע עניינית לגבי העמדות של כל אחד מהם.
          לגבי עמי איילון – לא זוכר את הציטוט לגבי הימין, אבל הציטוט לגבי 'הרגתי הכי הרבה ערבים' זה המקרה הקלאסי של הוצא מהקשרו.
          הוא אמר 'אני הרגתי הכי הרבה ערבים, אבל הבנתי שטעיתי'.
          לגבי פינוי מאחזים – עמיר ענה על זה די הרבה פעמים, האחרונה שבהן כאן. אפשר לא לקבל את העמדה הזו, אבל כדאי לזכור שהוא כן התייחס לטענה.
          לגבי העמדה שלי – זה לא חוכמה שיש לי ויכוח איתו. יש לי ויכוח גם עם כל מרצ. אותי צריך לחפש איפשהו באיזור המדינה הדו-לאומית.

          ב. אני מכיר את העמדה הזו, והיא לטעמי מסוכנת. הטהרנות הזו, שאומרת 'מי שלא חושב בדיוק כמוני – בכל המימדים – לא יכול להתהדר בנוצות של 'סוציאל דמוקרט' או 'איש שלום' מביאה בעיקר לפלגנות. אני לא רואה מה התועלת שלה, למעט זה שנרגיש יותר צודקים. הרי אני רוצה לשתף פעולה עם שאול יהלום בשאלות חברתיות ועם אופיר פינס בשאלות מדיניות. מה יעזור לי להצהיר שהם לא במחנה? חשוב לדעת מה חילוקי הדעות שלי איתם, אבל חשוב גם לחתור לשיתוף פעולה.

          ג. אני יודע ומצטער, ואני יכול להגיד לך – וזו אחת הפעמים היחידות שאני יכול להגיד משהו מידיעה אישית – שגם עמיר מודע לזה. האם הוא פעל נכון? האם הוא נערך לזה כמו שצריך? התשובה לשאלה הזו תלויה בהערכה שלך להישגים של המהלך שלו. אני סבור שאם בוחנים מציאות אלטרנטיבית, שבה עמיר פרץ היה נשאר בעם אחד – למהלך שלו היו אספקטים מאוד חיוביים גם אם הוא יפסיד עכשיו בבחירות (מה שלא הולך לקרות).

          • נמרוד ברנע הגיב:

            א. התנגדות להתנתקות מצד שמאל היא דבר נכון אך אווילי, ההתנתקות היא באמת סתירת לחי למתונים ברש"פ, העדפה של מהלכים חד-צדדים על פני דו-שיח והסכם שלום וברור שהימין ביצעה אותה רק מתוך כוונה לחזק את ההתנחלויות בגדה המערבית – אך אף אחד איש שמאל לא יכול להצביע נגדה, מכיוון שהצבעה נגדה היא בעצם הצבעה בעד המשך הכיבוש, או כפי שסרי נוסייבה ניסח זאת: "ההתנתקות היא התסריט הרע ביותר מבין התסריטים הטובים". רוצה לומר, ההתנתקות היא טעות ויש לבקר אותה, אך אין לנו שום אפשרות, כמי שנלחמים בכיבוש, להצביע נגדה.
            ב. זה שפרץ התייחס לטענה הזאת מספר פעמים לא מצדיקה את העובדה שהוא לא פינה פאקינג מאחז אחד לרפואה, דבר שהוא בניגוד מוחלט לא רק לערכי השמאל והשלום, אלא גם לערכי שלטון החוק (דו"ח טליה ששון) ויריקה בפרצוף לכל מי שבחר בפריימריז ושלח אותו לכנסת. פרץ, שאחת הסיבות המרכזיות שהערכתי אותו רבות והייתה לי תקווה אמיתית – ולכן גם הכעס שלי היום עליו הוא חזק, כי כעס קיים רק איפה שיש הערכה – היא שהוא לא פודל, הוא לא חתולתול, הוא איש חזק, וכן, כוחני, וזה לא דבר רע לדעתי. הוא ידע להשתמש בכוח של ההסתדרות כשהיה צריך, הוא השבית בלי למצמץ והוא הסתער על ראשות העבודה בלי מורא. על כך הערכתי עליו. לצערי, מאז שהוא נכנס לתפקידו, הוא פחדן בן פחדן – מדוע שלא יפנה מאחזים? ממי הוא מפחד? מאולמרט? מהמתנחלים? מהימין הקיצוני? מפואד? מברק? אם הוא היה מפנה מאחזים, אפילו רק את המאחזים הבלתי חוקיים, עוד מיום כניסתו לתפקיד, השמאל הישראלי היה הולך שבי אחריו. פרץ הודה בחוג בית בתל-אביב, כך דווח בוואי נט אתמול, על כך שהוא עשה טעות שהוא נכנס עם ליברמן לממשלה, מעניין מתי הוא יודה על הטעות שהוא לא פינה את המאחזים קודם.
            ג. מקבל את ההוצאה מהקשר של איילון, אך זה עדיין לא מצדיק את הציטוט שלו לגבי כך שרק הליכוד יכול לעשות שלום ולהחזיר שטחים, מה שגרם לי ולאחרים לעזוב את המפקד הלאומי.
            ד. אינני שותף לתפיסות הטהרניות בשמאל ואני בעד יצירת שיתופי פעולה על בסיס ערכים משותפים, אינטרסים והן הקמת קואליציות אד-הוק, גם עם המפד"ל, גם העבודה, גם עם חד"ש וגם עם הליכוד. יחד עם זאת, המועמד שיקבל את הקול שלי ולמענו אני יפעל, יהיה מועמד שיתדהר גם בנוצות הסוציאליזם וגם בנוצות השלום.
            ה. זה שאתה בעד מדינה דו-לאומית יכול להיות כותרת לתומכי ברק או איילון, אני מדמיין את זה לעצמי: "אחיינו של פרץ, בן קיבוץ רביבים, סטודנט לסוציולוגיה, אשר פעל למענו ומפעיל בלוג שעוסק בבחירתו מחדש ליו"ר העבודה תומך במדינה דו-לאומית". LoL. בכל מקרה, לא נכנס לוויכוח הזה עכשיו (אני בעד שתי מדינות לשני עמים נוסח הסכמי ז'נבה) אבל מה אתה עושה לעזאזל בעבודה?
            ו. אני לא יודע מהן האלטרנטיבות, ופרץ הוא פוליטיקאי הרבה יותר מוכשר וממומלח ממני, אבל בכל מקרה, מי שרץ לתפקיד הזה, צריך לדעת שביום אחרי היבחרו החותרים הבלתי נלאים יתחילו במלאכת החתירה, ההדחה, השת"פ עם הימין ולקקנות התחת לראש הממשלה.

          • נדב פרץ הגיב:

            א. עוד בתקופת ההתנתקות סברתי שההתנתקות היא לא הרעה מבין האופציות האפשריות, אלא אופציה רעה נקודה. כל מה שקרה מאז – שזה, פחות או יותר, התגשמות התחזית הפסימיסטית – הצדיק את העמדה שלי. אם לשמאל הישראלי היו ביצים לעמוד ולהגיד בקול צלול – המטרה שלנו היא לא לפנות מתנחלים אלא לסיים את הכיבוש, וההתנתקות רק תרחיק את היעד הזה, מצבנו היום יכול היה להיות טוב בהרבה. התוצאה של תמיכת השמאל בהתנתקות היא שעכשיו הגישה המקובלת אומרת 'ניסינו את הפתרון של השמאל, לא עבד'.

            ב. אפשר לבוא לפרץ בטענות על זה שלא פינה מאחזים לבדו בערך כמו שאפשר לבוא בטענות כאלה לזהבה גלאון. שר בטחון לא יכול לפנות מאחזים לבד – הוא צריך אישור של ראש ממשלה, אישור שעמיר היה מקבל בחלומות הלילה. הוא היה יכול לפוצץ על זה את הממשלה, אבל לא דיברנו על אג'נדה חברתית?

            ג. לא מכיר את הציטוט הזה… בכל מקרה, מעריץ של איילון אני לא.

            ד. הויכוח פה הוא על סמנטיקה. גם אני אפעל רק למען מועמד שתומך במדינת רווחה מרחיבה ובסיום הכיבוש, אני פשוט מוכן להעניק את הכותרת 'סוציאל דמוקרט' גם לאחרים.

            ה. הגעתי למסקנה שאם אני מחפש בפוליטיקה עמדות ס"ד + עמדות יוניות + יכולת השפעה, אני צריך לוותר על היוניות כדי להשיג את יכולת ההשפעה.

            ו. הכל ידוע. אבל עדיין – האם שכר המינימום היה עולה במה שעלה אם עמיר היה עדיין בעם אחד? האם חוק חברות כוח אדם היה מקודם? האם הירשזון היה מעלה בדעתו להעביר חוק פנסיה חובה (עם כל הביקורת שלי על החוק הזה)?

          • נמרוד ברנע הגיב:

            א. לשיטתך, השמאל הישראלי היה צריך להתנגד להתנתקות. האם אתה היית יכול להרים את ידיך נגד פינוי כוחות הצבא והמתנחלים שיושבים בלב-ליבה של האוכלוסייה הפלשתינאית בעזה, שהיא המקום הצפוף ביותר בעולם, שגרם לאנשים כמו שבט המואסי לחיות בין הגדר של נווה דקלים לגדר של חאן-יונס? האם היית יכול להרים את ידיך נגד פינוי נצרים, שחיילים ישראלים צעירים מסרו את נפשם על קיומו של היישוב המטומטם הזה? אני לא חושב. ובכל מקרה, גם אם אתה היית יכול, אני לא הייתי יכול, ולדעתי גם שאר השמאל הישראלי לא היה יכול. היינו יכולים להיאבק על מו"מ, נגד החד-צדדיות, על שת"פ עם הפתח והמתונים ברש"פ, אבל לא היינו יכולים להרים אצבע נגד שחרור עזה מנוכחות הכיבוש.
            ב. אל ח"כ זהבה גלאון אי-אפשר לבוא בשום טענה על כך שלא פינתה התנחלויות מכיוון שהיא חברת כנסת מהשורה שמעולם לא כיהנה בתפקיד מינסיטריאלי או אפילו יו"ר וועדה סטטורית. עמיר פרץ הוא שר הביטחון, ואומנם אינני משפטן או עו"ד, אך לעניות דעתי מבחינה *חוקית* גרידא הסמכות להורות לצבא על פינוי מאחזים בלתי חוקיים נמצא אצלו. אולי מבחינה פוליטית זה היה מסבך אותו, אבל מבחינה חוקית למיטב ידעתי זוהי סמכתו המלאה. אני לא דיברתי מעולם על אג'נדה חברתית, דיברתי על אג'נדה של שמאל – שכולל בתוכו, כפי שאתה אמרת, גם חתירה לשלום וגם סוציאליזם. לשבת בממשלה שיהיו לה הישגים חברתיים מדהימים אבל היא תהיה סרבנית שלום סדרתית (אשכרה ירקנו בפרצוף של אסד שעשה הכל בשביל שרק נשב איתו למו"מ בלי תנאים מוקדמים וסירבנו ליוזמה הסעודית) ובתקופתה יהיה גידול של 16% בהתנחלויות (דבר שהוא כמעט חסר תקדים בחריגותו) לא עושה לי את זה בדיוק. גם להיות חבר בממשלה שתעשה שלום עם כל העולם הערבי, תסיים את הכיבוש ובאותו זמן תבטל את האיגודים המקצועיים, תוציא מחוץ לחוק את ההסכמים הקיבוציים, תסגור את בית הדין הארצי לעבודה ותקצץ בחינוך, בבריאות וברווחה לא עושה לי את זה.
            ד. אני שמח שלפחות על איילון אנחנו מסכימים 🙂
            ה. חבל לי מאוד שאתה מוותר על יוניות, כי סוציאל-דמוקרטיה היא לא פרקטיקה בלבד אלא חלק ממכלול אידאולוגי שלם שרואה באדם את תכלית הכל – והתפיסה בנושאי שלום וביטחון של רוב הח"כים ממפלגת העבודה לא בדיוק קרובה לזו של השמאל (גם אם נכליל את עמיר פרץ בתוכו, שאתה טוען שהוא לא פחות שמאלני מפינס-פז).
            ו. אני לא טוען שפרץ היה צריך להישאר ב'עם אחד', ואני חושב שהמהלך של האיחוד היה מהלך חיובי ובריא, והיכולות שלו להיבחר מראה על כישורים רבים ויכולת להפוך לכוח קומנדו פוליטי, דבר שחסר לנו כאן בצד השמאלי, אבל הוא מתלונן בתמימות כזאת (בנאום מחג הפסח, שאחיך הביא לי קישור אליו) על איך התחילו לחתור תחתיו. וחוק פנסיה חובה של הירשזון הוא בדיוק כמו הכינוי של מרכז אדווה למס הכנס שלילי "סוס טרויאני". במקום לפתור את בעיות הפנסיה בצורה אמיתית ואוניברסלית, הירשזון זורק סוכריות לעניים. זה בדיוק כמו קצבת הבטחת הכנסה שבאה במקום שהמדינה תדאג לתעסוקה מלאה.

            ז. בשיחה שערכתי עם אדם שאני מעריך שפעל רבות במטה של פרץ ואח"כ במטה של יולי תמיר (שגם היא אכזבה גדולה), הוא ניתח את הסיטואציה הפוליטית ואמר שאם פרץ היה נשאר באופוזיציה אחרי הבחירות – הוא היה ראש ממשלה היום. לא פחות ולא יותר. אינני יודע אם הניתוח מדוייק, אבל אני בטוח שלפרץ היו כוונות טובות והדרך התחרבשה שלו מסיבות שונות. סיבה נוספת אגב לתמיכה בפינס לדעתי, ואותה מזכיר חיים ברעם במאמר השבועי שלו ב"גדה השמאלית", היא שהוא המועמד היחיד שמצהיר שאם בחירתו העבודה חוזרת לאופוזיציה ובונה את עצמה כאלטרנטיבה שלטונית ולא כסמרטוט הבית של ראש הממשלה התורן.

            חג פסח שמח,
            ומגיע לשנינו שכוייח על הדיון הענייני והארוך הזה לדעתי…

          • נדב פרץ הגיב:

            א. עם כל הצער והכאב, כן. למרות שבכל נסיעה בנגב המערבי הלב שלי בעננים כשאני רואה את השלטים שמחוק מהם 'גוש קטיף', אני עדיין חושב שהמהלך הזה עשה המון נזק – שמעמיד את התועלת שלו בצל. כן, השמאל היה צריך להתנגד – וככל שחולף הזמן אני משתכנע בזה יותר ויותר.
            ג+ה. לגבי השאלה המשפטית של פינוי התנחלויות – למיטב ידיעתי זו החלטה משותפת של שר הבטחון וראש הממשלה, אבל צריך לבדוק את זה.
            לגבי סוציאל דמוקרטיה מול יוניות – אין לי ספק שמבחינת הכרעה אידיאולוגית, היה לי הכי נוח לשבת בחד"ש – ואז לא הייתי צריך לסבול שום דבר שאני מתנגד לו. אלא שחד"ש זו אופציה שאומרת חוסר השפעה. בחרתי – במודע ומתוך צער – להתפשר על חלק מהעקרונות שלי, כדי להפוך את המימוש של האחרים לריאלי.
            ו. מה רצית שיגיד בנאום לפעילים לקראת חג הפסח? 'ידעתי שאני נכנס לקן צפעונים'? הוא בכל זאת פוליטיקאי.
            ז. השאלה היא האם זו הייתה אופציה, מבחינת הסיטואציה הפנימית במפלגת העבודה. מבחינה חוקתית, אם יו"ר המפלגה לא מרכיב את הממשלה – המרכז הוא זה שקובע אם ואיך נכנסים לממשלה. והמרכז הנוכחי של מפלגת העבודה נאמן לאהוד אולמרט הרבה יותר מלעמיר פרץ. האפשרות לא הייתה לשבת באופוזיציה (לפי הניתוח הזה) – אלא האם להצהיר על אופוזיציה ולהיות מובל לתוך הממשלה.

  5. […] במקור בבלוג של נדב פרץ תגיות:Tag: אופיר […]

  6. גולש הגיב:

    היכן ניתן למצוא את מצעו של פרץ בעניינים חברתיים (ובכלל)?
    לא שזה משנה, שכן גם אם הוא יכתוב את הדברים הטובים ביותר זה לא יעזור לו כי הוא איבד את האמון (הרב) שהיה לי בו

    • נדב פרץ הגיב:

      האתר אמור לעלות כל רגע, כבר חודשיים בערך.
      פניתי למטה לפני החג (השני) כדי לקבל משהו כזה, אני מחכה לתשובה – שתבוא, אני מניח, כשיחזרו לעבוד.

      בכל מקרה, אפשר להתחיל מהנאום שלו בפסח – הגרסא המלאה, לא הדבר המקוצץ והחלקי שפורסם בעיתונים. הוא נותן שם גם משנה חברתית וגם מנסה לענות לטענות נגדו – לטעמי בהצלחה.

  7. […] שלו לראשות מפלגת העבודה. בעבר קראתי את הרפורמה הזו, ועמדתי על הבעיות הקשות שיש בה. כשראיתי שפינס מתייחס אל התכנית הזו שוב, מייד חזרתי […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877428 דפים נצפים, 73 היום
308926 ביקורים, 34 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏