??????? ?? ???

(דברים שנאמרו בהלוויתה)

אמא אף פעם לא הייתה אמא במובן המסורתי של המילה. אם היו סירים על ×”×’×– – סימן שמרגלית ×–"ל, או אחר כך-  פלורה, באו לבקר. אם הייתה עוגה על השולחן – כנראה שלאפרת ×”×™×” חשק לאפות. אם הבית מצוחצח – עדי  חטפה קריזה. אם ×”×’×™× ×” מטופחת – דורית מצאה רגע פנאי. כמו שאמא בעצמה אמרה לי פעם – `אני לא הטיפוס של בלבוסטע`.

אבל במובן אחר, עמוק יותר, חשוב הרבה יותר, היא הייתה הכי אמא שיש. כל כך אמא, שארבעתנו לא הספקנו לה. היא הייתה אמא לכל כך הרבה אנשים – החל מפנינה ומאיציק, שהיו ילדים שלה עוד לפנינו, דרך אינספור מתנדבים ובני גרעין – ביניהם דורין ועדי – ועד שהפכה את האמהות שלה למקצוע.
היא הייתה האמא של כל המטופלים שלה – קודם באשכול, אחר כך בבאר שבע ועכשיו במצפה רמון. בכל מקום אספה עוד ילדים, אנשים שדאגה להם וטיפלה בהם הרבה אחרי שסיימה לעבוד איתם.
והיו לה גם המון ילדים אחרים, שלא הכרנו – האחרונה שבהם, ככל הידוע לנו, היא הזקנה ששכבה במיטה לידה בפנימית ח` בשבוע שעבר, שאמא הייתה אמא גם שלה, ליום יומיים.
אבל נדמה שהדוגמא הטובה ביותר לאמהות הבלתי מוגבלת שלה הייתה עבודת התיזה. כמו שניסחה זאת אחת הקולגות שלה – `רק יעל יכולה לגלות כל כך הרבה אמפתיה, חום והבנה לנשים, שלפחות חלקן התעללו בילדיהן`.

לכן כל כך הופתענו כשגילינו, לפני פחות מארבע שנים, שיש דבר אחד שאמא שלנו יודעת לעשות טוב יותר מלהיות אמא. כשרֹתם נולדה, ומעט אחריה אייל, אמא נולדה מחדש כסבתא. כשהייתה עם הנכדים, שכחה את כל העולם – העבודה לא לוחצת, הפוליטיקה לא מעצבנת, הגוף לא כואב. רק היא והנכדים. ומה שהם עשו ביחד… רבים בקיבוץ לא ישכחו את המראה של סבתא יעל על הקלנועית, ילד על כל ברך, שועטת בין הרפת לחי-נגב. גם כשכבר לא הייתה לה קלנועית, הקפידה לבלות כמה שיותר זמן עם הנכדים – אם לא טיול, אז משחק בחוץ. אם לא משחק בחוץ – יצירה. תמיד ידעה מה לעשות איתם – והם ידעו זאת. במשפחת פרץ המילה הראשונה של ילדים אינה `אמא` או `אבא` אלא דווקא `סבתא`…

אבל הלב הענק שלה, שידע להעניק כל כך הרבה אהבה, היה גם הקללה שלה. אותו איבר שהפך אותה לאישה הנפלאה שהייתה, היה גם האיבר שגרם לה כל כך הרבה סבל, ושבסוף נכשל ובגד בה.

יהי זכרה ברוך.