אנחנו באמת מגינים על הילדים שלנו ככה?

נתאי

הפוסט הזה נכתב בעקבות משהו שקראתי אצל oobi , אמא צעירה שקיבלה במתנה את הספר 100 שירים ראשונים (שיקום מי שעשה ילד ולא קיבל אותו) ובהמשך לפוסט על תפילילה, ספר שמצייר עולם אידילי (אידילי זו מילה יפה לעולם מפלסטיק) נטול דאגות ומתחים. oobi כותבת שהיא החלה לשיר לפעוט שלה את כל השירים הישנים והמוכרים של ילדותה וגילתה בהם מסרים אלימים ומיליטריסטים לרוב. היא מדווחת שבחלק מן השירים היא שינתה את המילים, כמו שאני נוהג לעשות באילת מטיילת. שירים אחרים היא פשוט לא שרה. (וכאן באות שמונה שורות של דיון תאורטי כבד עם מלא מילים לועזיות, שאפשר לדלג עליהן בקלות)

1-האקט שלה מזכיר לי פרסומת ישנה למשקה פריגת, שהיא בעיני אחד הטקסטים הנוקבים נגד הניו אייג':

2-בפרסומות רואים חבורה של היפים עליזים רוקדים בשדה פרחים, כשברקע מפעל מזהם. המפעל מפריע להם, אז 3-הם מכינים ציור צבעוני ענק על בד ומסתירים את המפעל!

4-מלחמות, אלימות, מיליטריזם – כל אלו יתקיימו בעולם לצערנו בכל מקרה. השאלה האמיתית היא האם בכך

5-שאנחנו מסתירים מילדינו הרכים את טבעו של העולם, אנחנו באמת מגוננים עליהם?

6- ברור שאי אפשר ולא רצוי לחשוף ילדים לזוועות העולם הקשות ביותר ,אבל זו בדיוק גדולתם של שירי הילדים

7- הלא פוליטיקלי קורקט.הם מתווכים לילד את האלימות, המיליטריזם , בגרסה מרוככת. בפסיכולוגיה זה נקרא

8- סובלימציה – החלפת תשוקות שאינן מקובלות בכאלה שהן מקובלות.

כשאני שר לקטן שלי את 100 שירים ראשונים – אז ראשית כל אני משתדל לעשות את זה כשאני ביחידות אתו. אני שר נורא. פעם שרתי לו בנוכחות כמה אנשים שעובדים בתחום המוזיקה. הם כולם הסכימו שאני גורם לחושים המוזיקלים של הילד נזקים איומים בשירה שלי, חוץ מאחת שטענה שזה ממש מרשים שאני יכול לשיר שיר אחד על כמה סולמות שונים.

בכל מקרה, הערס הפעוט נמשך ישר לשירים שמכילים אלימות. השיא הוא השיר : "אל תכה/ זה לא נאה/ תן לי יד ועוד אחת/ חברים טובים נהיה" אני רואה שהוא מזדהה עם הילד המכה. לעומת זאת, כשאני מנסה לשיר לו שיר תמים ויפה כמו "מתחת לסלע צומחת רקפת" אני נתקל במחאות נמרצות ביותר של הזאטוט הקטן, שמשתעמם מהשיר. נו שוין. אולי יום אחד תהיה לי בת חמודה ורגועה עם קוקיות, שיהיה אפשר לשיר לה שירי ארץ ישראל היפה, ולא שני פושטקים שכל היום משתוללים והורסים.

הדוגמה הכי יפה לסובלימציה היא בשיר "הדב הצהוב":

ואולי תגידו מי
רב היום עם נעמי
והרביץ לה הרבצה
על החוטם בביצה.
זה הדב הצהוב
בן הפיל אחי הקוף.

ואולי זה לא הדב
כי הדב הוא ילד טוב,
ואולי זה אך ורק
בן דודי ושמו יצחק
כמובן כמובן
זה יצחק שובב קטן.

יש ילד בגן של הבן שלי שכל פעם שהוא עושה מעשה אסור הוא מתחיל לשיר: "זה הדב הצהוב"…

העיקרון שעובד פה זה עיקרון החיסון. צריך לחשוף את הילדים לכל הרעלים של העולם כשהם מוחלשים, בצורה מבוקרת, לאפשר להם להתמודד אתם. ילד שמוגן בבועה מהעולם לא ידע להתמודד עם הדברים האלו כשהוא יפגוש אותם או אפילו אם הם נובעים מתוכו. פעם ראיתי מרפא הומאופתי שבא להרצות נגד חיסונים בכנס של "באופן טבעי" (האו אירוניק). זה היה אירוע די מחופף לכשלעצמו. הבחור היה עם שלושה ילדים. הם השתוללו נורא, מכים אותו ואחד את השני והוא אומר להם בקול רך: "יורבי, ועילמי ענחנו לא רבים ככה…" מה שכמובן רק גרם לזעם שלהם להתפרץ ביתר שאת.
אם אתם רוצים לייצר ילד אלים מאד יש לי מתכון בדוק : ג'אנק פוד ושעות של סרטים מצויירים בלי שום דבר שהוא לא פוליטיקלי קורקט. תאמינו לי זה עובד כל פעם כמו שעון.

.

6 Responses to “אנחנו באמת מגינים על הילדים שלנו ככה?”

  1. מרמיט הגיב:

    פוסט מצוין – ולראייה, הצלחת לעצבן אותי (-:
    זאת הפעם השלישית שאני כותב תגובה ומוחק, כי אני מסכים איתך חלקית אבל מתנגד נחרצות למסקנה. ילדים נחשפים למספיק רעלים ותסכולים בחיים כמו שהם, בלי שנשיר להם על גננים שמרביצים לחמורים (בקרוב! גרסאות מעודכנות לשירי ילדים #002). סובלימציה זה טוב, אבל עד רמה מסוימת (היי, גם לראות קרבות אגרוף זאת סובלימציה של אלימות!). מי קובע איזו רמה מתאימה ומתי זה מוגזם? ההורה. לי לא דחוף שהילדה שלי (שנתיים) תשמע על לגיטימציות להרביץ לחיות במקל. גם ככה היא יודעת טוב מאוד לדחוף את החתולה מהמקום "שלה". אפשר לתת לילדים הזדמנות לפרוק יצרים "לא נחמדים" בלי לעודד אותם לזה.

    יש ספקטרום שלם בין סביבה סטרילית לסביבה מזוהמת. ואם תיתן לילד לראות סרטים מצוירים כל היום סביר להניח שהוא יצא אלים, ולא משנה על מה הסרטים, פשוט כי חסר לו מגע אנושי. טקסטים זה לא הכל.

    יש גם ספקטרום שלם בין להתרפס בפני הילדים מצד אחד ולהשליט עליהם טרור מצד שני (אפרופו ההומאופת). השביל האמצעי, עם כל הגוונים של אפור, הוא האתגר האמיתי, כי שם אי-אפשר להיתפס לדוֹגמה. הכי קל דוגמה, לא צריך לחשוב.

    ונסיים בציטוט חצי-קשור מהאתר האהוב על שנינו: אם היו אומרים לך שעוד 15 שנה תצטרך לאכול חרא, היית מתחיל היום לאכול כפית ביום כדי להתרגל?

  2. BoR|S הגיב:

    קצת קשה לדבר כאשר אני לא אבא, אבל מתישהו גם זה יגיע, ורצוי להכנס ל-mood הזה עוד קודם לכן.
    ילד שלא נחשף לעולם האמיתי אלא בהפתעה גמורה בגיל 18, סביר להניח שלא ידע איך להתמודד.

  3. oobi הגיב:

    סליחה, אבל איפה בדיוק כתבתי "שמונה שורות של דיון תאורטי כבד עם מלא מילים לועזיות, שאפשר לדלג עליהן בקלות"? אין לי בעיה כמובן שאתה מדלג על מילים לועזיות, אבל איפה בדיוק אני כתבתי אותן?

    אה, ותודה שאתה מעיף מבט בבלוג שלי. 🙂 לכבוד הוא לי.

  4. נתאי הגיב:

    את השמונה שורות של דיון תיאורטי כבד וגו' – אני כתבתי ממוחי הקודח – אפילו מספרתי אותן – אמנם לא נכון, אבל מספרתי אותן, מייד לאחר מכן. בכל אופן את מוזמנת לקרוא כאן ולהשתתף 🙂

  5. […] אנחנו באמת מגינים על הילדים שלנו ככה? […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

768759 דפים נצפים, 364 היום
276285 ביקורים, 306 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏