??????? ?? ???

אתר שקוף, שעליו סיפרתי פה כבר, מתחיל להתמלא בתכנים. אחד התכנים שמראים שהכיוון הוא נכון, ושקוף עומד למלא את מטרתו, הוא הטור של רביב נאווה – שבו הוא סוקר בצורה בקורתי מדי יום את מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה המסחריים.

אבל הפעם, רביב פספס לטעמי. הוא בוחן את הסיקור של חדשות ערוץ 2 את האירוע שבו עוברת אורח נורתה במהלך נסיון חיסול כושל בבת ים, ואת האופן שבו נוסבאום מראיין את יעד החיסול:

העניין הוא, מר נוסבאום, שאת ×–×” שיש לך מקורות בעולם התחתון אנחנו כבר יודעים. אתה מראיין אותם אתה לא מהאו"ם, אתה מייצג אותנו – האזרחים שרוצים ללכת מחר עם הילדים לים – ואנחנו, יש לנו הרבה דברים לשאול את החבר'×” האלה.

המסגור שעושה כאן רביב הוא בעייתי, משום שהוא מציב בצד אחד את הפושעים ובצד השני את האזרחים. זהו תיאור שמאמץ את השיח המשטרתי במלואו. מצד אחד, אנשי עולם הפשע, שלאף אחד אין ספק שהם פושעים גדולים והמשטרה לא מצליחה לתפוס אותם רק בגלל נודניקים שמתעקשים על שטויות כמו 'משפט הוגן' ו'זכויות אדם'. לעומתם, יש את האזרחים שומרי החוק, שזה אנחנו, והמשטרה תמיד נמצאת בצד שלנו. היא מנסה להגן עלינו מהרשעים.

התיאור הזה מזכיר לי סרטי משטרה בסגנון 'נשק קטלני'. כולם יודעים מי הם הרשעים, והם באמת רשעים. המשטרה מנסה לתפוס אותם, אבל היא לא מצליחה בגלל שהעדים לא מוכנים לדבר, ובגלל שעורכי הדין של הפושעים טובים מדי. אז צריך את השוטר המופרע, שיקח את החוק לידיים ויתקע להם כדור בראש ביוזמתו.

לתפיסת העולם הזו יש שני תוצרים: הראשון הוא פגיעה בזכויות הפרט. כמו שניסח את ×–×” מכר שלי, בעדינות אופיינית: 'אני מאוד בעד טיפול קשוח בעברייני תנועה. כל מי שתופסים אותו מתפרע על הכביש, צריך לחטוף. הבעיה היא שיום אחד הפרצוף שלי לא ימצא חן בעיני אחד השוטרים, והוא יפוצץ לי את הביצים'. כדי לשמוע עוד על ×–×”, לכו ליהונתן – אני אזכיר כאן רק את חוק נתוני תקשורת. אבל הלוגיקה ברורה: אם בעקבות דיני הראיות המחמירים שלנו, בעקבות ×”×”×’× ×” על פרטיות או בעקבות ביקורת על שוטרים אזרחים נורים ברחוב – המסקנה המתבקשת היא שצריך להקל על המשטרה בכל הפרמטרים האלו. התוצאה המתבקשת – פגיעה בזכויות של האזרחים.

התוצר השני נובע מהאופי המעמדי של הפשיעה האלימה. פשיעה אלימה נפוצה הרבה יותר בקרב מעמדות(כשאני משתמש במונח מעמד כאן אני משתמש בו בצורה יותר מדוייקת סוציולוגית מאשר רק 'רמת הכנסה'.)נמוכים. כתוצאה מכך, הגישה של 'להרחיק את הפושעים מהאזרחים המהוגנים' מקבלת טוויסט מעמדי – מכיוון שאנחנו לא יודעים בדיוק איך לזהות את הפושעים, נעשה הכללות. חלקן יהיו שייכות לסעיף הקודם (כל מי שמדבר יותר מדי בטלפון עם פושע הוא כנראה פושע) ובעקבותיהן ילכו אנשים חפים מפשע לכלא; חלקן יהיו בעלות אופי מעמדי – או אתני תואם – ובעקבותיהן תיווצר ההפרדה המיוחלת בין 'הפושעים' ל'אזרחים'.

תיווצר, אמרתי? נוצרת ברגעים אלו ממש, במגדלי יוקרה שבהם עומד שומר בפתח. אל חשש, לשם לא ×™×’×™×¢ שום מתנקש. גם את הפורצים והנרקומנים שמטרידים שכונות אחרות בעיר לא תראו שם. מגדלים אלו מחזירים את הפשע למקומו הטבעי – שכונות העוני.

אבל, תאמרו, כאן ×–×” קרה באמת – אישה נורתה ומתה. כאן באמת קיימת הפרדה בין הפושעים – אלו ששולפים אקדחים ויורים על יריבים – לבין האזרחים הפשוטים שבסך הכל רצו להשתזף.

אבל כמו שרביב מקפיד לציין – ובצדק – השאלה כאן היא שאלה של מסגור. האם השתוללות הפשע ברחובות היא סיפור על כמה מסוכן להיות אזרח ישראלי? על איזה רשעים הפושעים? אולי בכלל על אוזלת היד של המשטרה? או על התוצאות של תת-התקצוב שלה?