הרהורים של אבא

הדרישה הבסיסית של העובדים הסוציאליים השובתים היא, כמובן, העלאת שכר – וזו דרישה מוצדקת מאין כמותה. בין אם מדובר בעובדת סוציאלית מתחילה, אקדמאית ששכר הבסיס שלה עומד על פחות מ-2,300₪, או על עובדת ותיקה ובכירה, משכילה ובעלת ותק, שלא מצליחה להגיע לשכר הממוצע במשק – מדובר בשכר שאינו הולם וחייב לעלות.

אך דרישה נוספת של העובדים– דרישה שמהווה כרגע את הפער העיקרי בינם לבין האוצר – היא הדרישה להחיל את תנאי ההסכם גם על העובדים הסוציאליים שאינם עובדי המגזר הציבורי, אלא מועסקים בעמותות, במוסדות ללא כוונת רווח ואף בחברות פרטיות. דרישה זו היא לא רק בגדר סולידריות מבורכת, אלא אולי הדרישה החשובה ביותר במאבק זה.

ישאל הקורא הסביר – מה רוצה איגוד העו"ס ממשרד האוצר? אם יש לו דרישות שכר למי שמועסקים בארגונים אחרים, שיתכבד וידרוש את תנאי השכר מארגונים אלו, ואם צריך – שישבית את העבודה בהם. מדוע דורשים העו"סים מהממונה על השכר באוצר דרישות הנוגעות למשכורותיהם של עובדים בחברות שאינן ממשלתיות, כמו עמותת מט"ב או עמותת עלם? מה ההבדל בין תנאי השכר בעמותות אלו לתנאי השכר בחברות פרטיות מן השורה, שבהן אנו משאירים את דרישות השכר לעובדים ולמנהליהם?

אלא שעמדה זו מתעלמת מהתפקיד המהותי של ההפרטה ושל מיקור החוץ בתחומי עבודתם השונים של העובדים הסוציאליים. הרוב המכריע של העובדים הסוציאליים המועסקים בעמותות אלו מועסק בתחומים שבעבר ניתנו על ידי המדינה, והשירותים שהם מעניקים ממומנים, בסופו של דבר, על ידי המדינה.

לא מתקיים כאן מצב של 'שוק חופשי', אפילו לא במובן המצומצם שבו מתקיים שוק חופשי בשאר המשק הישראלי. תנאי העבודה והתמורה עליה אינם נקבעים במשא ומתן בין ספק ולקוח, אלא קבועים בחוזה מול המדינה. מצב זה מגביל מאוד את יכולתם של העובדים בארגונים אלו – והעובדים הסוציאליים בכללם – להתמקח על שכרם. כאשר הם באים בדרישות שכר אל ההנהלה, זו אומרת להם: "ידינו כבולות, עקב ההסכמים שלנו עם הממשלה", ואילו הממשלה מצידה מסבירה שמכיוון שאין לה יחסי עובד-מעביד עם עובדי העמותות, היא אינה אחראית לגובה שכרם.

מנגנון מתוחכם זה, שאינו מאפשר לעובדים בארגונים אלו להעלות תביעות שכר, הוא הסיבה העיקרית שבשלה האוצר מחבב כל כך את מדיניות ההפרטה. כאשר דוברי הממשלה מספרים לנו שדרך ההפרטה ניתן 'לצמצם עלויות', או 'להתייעל', אין הם אומרים אלא שההפרטה מאפשרת לקצץ בשכר העובדים, ובכלל זה גם בשכר העובדים הסוציאליים.

במידה והעובדים ינחלו הצלחה במאבקם ושכרם יעלה, אך לא יחילו את ההסכם על עובדי העמותות – התוצאה היחידה תהיה הגדלת הפרשי השכר בין עובדי המגזר הציבורי לעובדי העמותות, ולכן הגדלת הכדאיות של ההפרטה, מנקודת המבט של משרד האוצר. הלחץ להפרטתם של השירותים החברתיים יגבר, ועוד ועוד עובדים סוציאליים ימצאו את עצמם בתנאי השכר הירודים של העמותות. לכן, החלת ההסכם על עובדי העמותות היא הכרחית להצלחת המאבק.

וזוהי ההזמנות האחרונה של העובדים הסוציאליים לעצור את רכבת ההפרטה. למעשה – זוהי השביתה האחרונה של העובדים הסוציאליים. כיום 30-40% מהעובדים הסוציאלים מועסקים, על פי ההערכה, בעמותות. 75% מהעובדים הסוציאליים החדשים נקלטים בעמותות. כלומר, בעוד כמה שנים, התופעה של עובדים סוציאליים עובדי המדינה תהיה נחלת העבר – וכמו שראינו קודם, עובדים סוציאליים מופרטים הם עובדים סוציאליים שאינם יכולים לשבות.

איגוד העובדים הסוציאליים, ואיציק פרי בראשו, מראים סימני שבירה נוכח הלחץ המשולב של משרד האוצר ושל ההסתדרות, ולהסכים לפתרונות חלקיים, שאינם נותנים פתרון לבעיית עובדי העמותות. זה הזמן להפעיל עליהם לחץ, ולחזק את ארגוני העו"ס המתנגדים להסכם המתגבש – ובראשם תא 'עתידנו' וארגון הסטודנטים 'עו"סים שינוי'.

גם אם אינכם עובדים סוציאליים – זה הזמן לתפוס שלט ולהצטרף להפגנות. העובדים הסוציאליים זקוקים לתמיכתכם. מדינת הרווחה זקוקה לתמיכתכם.