הרהורים של אבא

אתמול חסמתי איזה פאקאצה מקפה דה קעקער ששלחה בתפוצת נאטו איזה פוסט מתיפייף ומתבכיין שלה על ילדי שדרות האומללים.

הגיעו מים עד נפש.

אני רוצה להתחיל בסיפור שסיפרה לי סיגל, חברה שלי משדרות, אישה מוכשרת כמו שד, מפיקה שחיה ומגדלת ילדים בשדרות. היא סיפרה שפנו אליה לדבר פעם מתכנית רדיו. היא אמרה שהיא מוכנה לדבר, אבל רק בתנאי ש"יתנו לה להציג גם את הפן האחר של שדרות."- היא התכוונה להישגים, לאנשים שחיים שם וטוב להם, כל מיני דברים כאלו. האישה שדברה איתה אמרה לה שהיא תבדוק ותחזור אליה. סיגל עדיין מחכה לתשובה שלה.

יש לי מילדות המון ימי שדרות. פעם גם גרתי שם שנה. יש לי שם גם משפחה ענפה. בחודשים האחרונים יצא לי להסתובב המון בשדרות, בעקבות התחקיר לסרט "החלוצים" על הקמת שדרות. יש שם המון דברים, יפים ומכוערים, שלא באים לידי ביטוי בשום אופן בתקשורת. אם היו מקדישים חמישה אחוז מכל שעות הקשקושים כדי לדבר על שדרות האמתית ומה האנשים במקום הזה צריכים, מה הבעיות שלהם, זה היה תחליף אידאלי לאותם מחנות נופש מגעילים שמוזמנים אליהם בעיקר עדרים של צלמי עיתונות וטלוויזיה.

אז מה שדרות הופכת להיות? מה שהנגב הפך להיות. כל דיבור כזה על שדרות מטשטש ומעמעם את שדרות האמיתית, והופך את שדרות לאידאה אפלטונית בשמיים, כמו שעשו לנגב, שמרוב שכל הלהקות בתל אביב שרו במשך 30 שנה "לך לך למדבר", זכה בעיקר בכורים, מחנות צבא, מפעלי כימיקלים רעילים ובדווים שאין להם אף לא תקליט אחד של הדודאים בבית.

השיח בישראל על שדרות, מזכיר לי את מה שעושים בארצות ערב לפלשתינים. זמרת לבנונית ענוגה מזילה דמעה כשהיא שרה מאוול מסולסל על סבלם של ילדי פלשתין, מיד לאחר שלגמה כוס עראק זחלאווי משובח במי פרייה צוננים באחד מהמסבאות היוקרתיות של בירות. והפלשתינים? מבוססים באותו החרא מאז 48.

אז אל תשלמו מס שפתיים. יש לכם פטור.

.