בלדה לעוזב קיבוץ, או הנפילה בערכו של תאר BK

נתאי

יובל דרור בפוסט מצויין בגלוב,  הפנה את תשומת לבי לשיר. בניגוד למה שיובל סובר, השיר הוא לא רק על הקיבוץ, אלא בעיקר על החברה הישראלית. בבית החינוך המשותף מעלה הבשור, בו למדתי, ובמערכת החינוך בקיבוץ, תמיד אמרו לנו שאנחנו מהקיבוץ לא נצא עם כסף או נכסים חומריים. אבל נצא עם כישורים כמו חריצות, אחריות, יושר ועבודת צוות, שיאפשרו לנו להסתדר בכל מקום. יש לי זכרון מטושטש, בשחור לבן שרוט, של שני ילדים בכיתה ד' דוחפים עגלת מתכת עמוסה עם שני דליים ענקיים (טוב, יכול להיות שהיום הם לא היו נראים לי כאלה גדולים), מלאים בשיירי מזון מחדר האוכל לפינת החי של הקיבוץ. זה נראה כמו פיסה מן החיים של מישהו באנגליה של דיקנס, אילולא אחד הילדים האלו היה אני. חובות העבודה בגן הירק הקטן ופינת החי היו נוקשים. החלק שהכי שנאתי היה לדחוף את הידים לתוך דלי הלחם הרטוב של האווזים כדי לרסק אותו, ולנקות את הבריכה המסריחה שלהם. בבית הילדים שטפנו פעם ביומיים (ביום השני "לטאטא ולנגב"), ואם עשינו את זה לא כראוי, המטפלת שפכה עוד מים, והיינו עושים זאת שוב. מצד שני זה כולל גם זכרונות מתוקים כמו לקחת את הצאן עם ילד "גדול" (מכיתה ז') למרעה בחורשה סמוכה לקיבוץ, להשגיח על הכבשים שלא יברחו, לשבת ליד מדורה קטנה, ולחזור הביתה מאושר ומסריח. השיא היה כשנסענו באופניים לשדה בוקר, בכיתה ז'. 25 קילומטרים של דרך הררית, באופניים שמתאימים מקסימום לנסיעה לחדר של ההורים וחזרה. כשהגענו למעיין אחד הילדים קיבל ג'ריקן 10 ליטר, לסחוב לעין עובדת. באמצע הדרך הוא הניח את הג'ריקן, מזיע ומתנשף, והודיע כי הוא לא מתכוון לסחוב אותו יותר. המדריך שלנו הוכה בהלם, וניסה לשכנע אותו בכל דרך להמשיך לסחוב. אם זה מזכיר לכם את הצבא,זה לא במקרה. בסופו של דבר הוא לא הסכים לסחוב, והמדריך נאלץ לקחת את הג'ריקן. לי זה היה נראה מדהים ולא נתפס שאפשר לעשות משהו נגד הוראות המדריכים. אז ככה מקבלים תאר BK. המציאות שמתוארת בשיר "בלדה לעוזב קיבוץ" בה יוצא אדם בוגר אל החיים ללא פרוטה, מתחיל בעבודות מזדמנות

עבד בסטקייה אחת נידחת
גר אצל הדודה וחי בהקפה

עד שלאחר מספר שנים הוא מגיע לסטטוס חברתי ולכסף, מעמד בינוני – גבוה.

איך השנים חולפות, קשה להאמין
הוא ללא בלורית, מפה לשם מעט מקריח
אומרים חושב בשמאל, וחי לו בימין
בוילה שבנה, אי שם בהרצליה
שפעם ביובל הוא לביקור מגיע
על זרועו אישתו השחקנית
יושבים עם ההורים על אבטיח
הקיבוץ מביט במכונית.

סופו של השיר, המפגש עם בן הקיבוץ הצעיר, הדור הבא של העוזבים,  מכונן את העיר "כחיים האמיתיים" ואת הקיבוץ כמחוז נוסטלגיה רומנטי השייך לעבר:

איזה בן קיבוץ בא לבקר בעיר
נבוך עם התרמיל ובלוריתו המתנפנפת
הוא ויסקי טוב מוזג, תשתה בחור צעיר
ומחייך: "ספר, אז מה נשמע ברפת"
אוהב לשקוע בכורסא בנחת
להזכיר כל פעם גם אם לא נחוץ
בשיחה שמסביב קולחת
"כשאני הייתי בקיבוץ".

החיים האמיתיים הם עם הוויסקי בכורסה בעיר, והקיבוץ הוא זיכרון רחוק. אבל זה החלום הישראלי של פעם, כשהמוביליות החברתית הייתה גבוהה, ויכולת לחיות בכבוד ולהתקדם למעמד חברתי עליון ועושר, גם אם לא הייתה לך השכלה או הון. זה הגעגוע האמיתי שהשיר מעורר: הגעגוע לחברה בה אפשר להתחיל לעבוד בסטיקיה ולהגיע לאישה שחקנית, בית בהרצליה, מכונית מפוארת, כורסה נוחה וויסקי משובח. היום זה כבר לא כך. זוג צעיר כבר לא יכול לחיות ללאעזרה של ההורים. הראיה הכי טובה היא שבשנים האחרונות חוזרים הבנים למשק, כאן וכאן, למשל. מה שעצוב בתנועת החזרה הזו הוא שיותר משהיא מעידה כמה המצב בקיבוצים נהדר, ברוב המקומות בני הקיבוצים החוזרים מחפשים בעיקר איכות חיים ואיזו חתיכת נדל"ן, ולא את האידיאלים האבודים של מארקס. היא מעידה כמה שווה היום תאר BK, וכמה קשה להסתדר בישראל 2009 רק בעזרת חריצות, יושר, נכונות לעבודה קשה וכשרון לעבודת צוות.


27 תגובות »

נתאי ב30/03/2009 22:07 תחת כללי

27 Responses to “בלדה לעוזב קיבוץ, או הנפילה בערכו של תאר BK”

  1. ירון הגיב:

    פוסט מצויין שמעלה הרבה מחשבות.

    הפוסט האחרון בבלוג של ירון..ביג אין ג’אפאן

  2. […] דרור בפוסט מצויין ובעקבותיו נתאי פרץ בפוסט מעולה לא פחות הזכירו לי שיר נוסף של ינקל’ה רוטבליט: בנימין זאב. […]

  3. דפנה הגיב:

    מתי היה אפשר להסתדר בישראל בלי עזרה של ההורים? לא בדור שלי, עד כמה שזכור לי. גם ההורים שלי נעזרו בהוריהם בתחילת דרכם. מלחמת הקיום בארץ היתה תמיד קשה. גם לעירוניים. ומתי המוביליות החברתית בארץ היתה גבוהה???? עד כמה שזכור לי אנשים נאלצו לדרוך על אחרים כדי להגיע ל"מעמד חברתי עליון ועושר".
    איש איש וזכרונותיו . . .

  4. צביקה הגיב:

    בהמשך לתגובה של דפנה, צריך לזכור שיוצא הקיבוץ היה יוצא אולי עם כיסים ריקים, אבל עם המון קשרים, ובעיקר עם הילה של אליטה. כמו שהשיר עצמו מספר, לקיבוצניק הצעיר כבר היו מספיק עוזבי קיבוץ כאלה להתקשר אליהם ולהתחיל את המסע אל הקפיטל המאושר. אני יכול להגיד לך שלאבא שלי, שעזב את יפו ולא את הקיבוץ, לא היה את הלוקסוס הזה. הוא לא הכיר את מי שהכיר את שר האוצר או שר החקלאות. הוא נכנס לתעשייה האווירית, התקדם קלות (הוא לא פוליטיקאי, רק איש שעובד טוב), ויוצא עכשיו, אחרי ארבעים שנים של עבודה, עם פנסיה סבירה. לפחות הוא הצליח להעביר את הילדים שלו באוניברסיטה, מה שהיה לו הרבה יותר קשה אם הוא היה נולד בנתיבות או בירוחם.

    אבל כן, אפילו הסיפור של אבא שלי הוא סוג של געגוע היום. בתעשייה האווירית מוציאים לפנסיה מוקדמת את דור ההסכם הקיבוצי ומכניסים בעיקר עובדי קבלן, עובדים זרים ו(בני המזל) אנשים עם חוזים אישיים, שלחברה אין שום מחוייבות כלפיהם. הרבה יותר קשה היום לאנשים צעירים להבטיח קיום הגון למשפחות שלהם.

    • נתאי הגיב:

      תנוח דעתך, צביקה. היום גם הקיבוצניק לא מכיר את שר האוצר או שר החקלאות. וגם ההילה, אפעס, טיפה התעמעמה.
      היום בישראל טוב להיות מבוגר ועשיר, וחרא להיות צעיר ועני. וכשהצעירים העניים של היום יזדקנו, הם יהיו פשוט זקנים עניים.

  5. יורם גת הגיב:

    רשימה מעניינת מאד – תודה. אני גדלתי בסביבה עירונית ויכול רק לדמיין מה התחושה לגדול בחברה קיבוצית. ההצצה לחברה הזו (כמו לכל חברה שונה, אולי) היא מרתקת. אולי קיימים מסמכים עם תיאורים של חייהם חברי קיבוץ בתקופות שונות?

    > תמיד אמרו לנו שאנחנו מהקיבוץ לא נצא עם כסף או נכסים חומריים. אבל נצא עם כישורים כמו חריצות, אחריות, יושר ועבודת צוות, שיאפשרו לנו להסתדר בכל מקום.

    האמירה הזו, בפני עצמה, נראית לי כסטייה מערכי הקיבוץ. ראשית, עצם הדיבור על "לצאת מהקיבוץ" נראה מוזר. מעבר לזה, ייצור כישורים אישיים שיהוו לנושאם כלי לקידום עצמי נראה כאנטיתטי לרעיון השיתופיות.

    > זה נראה כמו פיסה מן החיים של מישהו באנגליה של דיקנס, אילולא אחד הילדים האלו היה אני.

    באופן כללי אפשר לשאול מה אפשר ורצוי לדרוש מילדים. אם אפשר ורצוי לדרוש מהם לסדר את החדר שלהם, או לעשות תרגילים בחשבון, מדוע לא טוב לדרוש מהם לנקות את בריכת האווזים? לא ברור לי שיש לשאלות שכאלה תשובה חד משמעית.

    > מוביליות חברתית

    לא משנה כמה מוביליות חברתית תהיה, לעולם לא יוכל יותר מחלק קטן של החברה להיות ב"מעמד הגבוה" שאליו, נראה לי, מתייחס השיר. האידאל הבורגני שהושג על ידי יוצא הקיבוץ צריך להיות משהו שיידחה על ידי הציבור כמושא לכמיהה.

    הפוסט האחרון בבלוג של יורם גת..Obama’s name recognition history

    • נתאי הגיב:

      אני גדלתי בקיבוץ בשנות ה-80, שכבר היו בקיעים באידאולוגיה, והיה ברור שבנים עוזבים את הקיבוץ.
      לא אמרתי שזה לא טוב שנתנו לנו לנקות את ברכות האווזים, רק אמרתי שזה נראה מופרך לנוכח מה שדורשים מילדים היום.

      • יורם גת הגיב:

        > אני גדלתי בקיבוץ בשנות ה-80, כשכבר היו בקיעים באידאולוגיה, והיה ברור שבנים עוזבים את הקיבוץ.

        בדורות קודמים עזיבת הילדים היתה מן הסתם אירוע טראומתי עבור הקיבוץ, מאחר שהבחירה בקיבוץ לא היתה אמורה להיות תוצאה של העדפה אישית אלא של יתרון חברתי שיהיה ברור לכל מי שמוחו לא הושחת על ידי חיים במערכת המדכאת שמחוץ לקיבוץ. שוב, מעניין לבדוק אם ישנם (חוץ מהשיר) מסמכים המתארים את תגובתם של החברים למציאות המפכחת הזו.

        עם זאת, נראה לי שהשבר האמיתי, והכשל החינוכי או האידאולוגי, הוא לא עזיבת הבנים אלא שחיקת הרעיונות השיתופיים אצל אלה שכן נשארו. אימוץ המסר "משתלם להיות bk" על ידי הקיבוץ כולו (רעיון שמשקף תחושות אליטיסטיות מצד חברי הקיבוץ) הוא גרוע יותר מהעובדה שחלק מהילדים בחרו לעזוב.

        ייתכן שרעיונות כאלה לא היו בקיעים אידאולוגיים מאוחרים אלא היו פגם מולד (או לפחות מוקדם) בתנועה הקיבוצית. הקו בין "צועד בראש המחנה" לבין "משכמו ומעלה" הוא לפעמים מטושטש.

        > לא אמרתי שזה לא טוב

        אני יודע, כך גם הבנתי אותך. (לא כל מה שאני כותב צריך להתפרש כהשגה על הנאמר לפני – לפעמים אני מסכים.)

        הפוסט האחרון בבלוג של יורם גת..Obama’s name recognition history

  6. שלום ניתאי,

    תודה על הפוסט המעניין. תמיד כייף לקרוא את הבלוג. אחד הטובים שאני מכיר.

    אני דווקא התרשמתי שבוגר bk כיום זה:

    לדעת שמה שחשוב זה לא העבודה, אלא כמה כסף הוצאת מהמפעל "שלנו" שהונפק בבורסה.

    לצאת בין 13:00 ל-14:00 לקומונה; מספרה או מרכולית – מכיוון שאו-טו-טו סוגרים.

    להתחמק מהיומיים השנתיים של ניקוי הבריכה.

    וכמובן הסיסמא המנצחת: "שמור לי ואשמור לך". (הצבע בוועדה לבן שלי ואני אצביע לבן שלך)

    הפוסט האחרון בבלוג של עומר כרמון..הגיס החמישי של השמאל

  7. 🙂 ניתאי = נתאי כמובן.

    הפוסט האחרון בבלוג של עומר כרמון..הגיס החמישי של השמאל

    • נתאי הגיב:

      תודה, עומר !
      אני מדבר על ה-BK של לפני 20 שנה ברביבים. המצב היום באמת יותר קרוב למה שאתה מתאר, ואוסיף לך את הרכילות, הסמים, שאיפת גז מזגנים, האלכוהול, הגנבות ועוד כהנה וכהנה.
      אבל אסור להכליל, עדיין קיימים קיבוצים בהם יש חינוך ערכי טוב. אבל זה נהייה קשה יותר ויותר עם הנפילה הכללית ברמת הערכים של החברה הישראלית.

  8. תודה נתאי.

    אני לא בטוח שיש ירידה ברמת הערכים הכללית של החברה הישראלית. אנשים נפלאים ברמה האישית אפשר למצוא בכל מקום.

    הבעיה היא בלובי הפוליטי החזק שנוצר למגזרים צרים בחברה הישראלית (קיבוצים, מושבים, חרדים) שמותיר רוב דומם של עירוניים-חילוניים חסרי ייצוג ומקופחים. אם המצב הזה יימשך, בסופו של דבר תתרחש כאן אינתיפאדה חברתית.

    הפוסט האחרון בבלוג של עומר כרמון..הגיס החמישי של השמאל

  9. לובי פוליטי תמיד היה. אבל לא היה ניגוד כה רב בין התרומה של הלוביסטים לבין מה שהם מקבלים.

    בסופו של דבר, הנושאים החברתיים-כלכליים הם המעצבים את המפה הפוליטית. הם העלו את הליכוד לשילטון ב-77' והם יגרמו כאן למפץ הגדול הבא.

    הפוסט האחרון בבלוג של עומר כרמון..הגיס החמישי של השמאל

  10. הבן הגדול שלי מסתפק בינתיים ב"הופ" והקטן ב"בייבי" (היותר ממוסחר). היינו במלון בירושלים בסופה"ש והיה שם רק את ערוץ הילדים. באמת נחרדתי…

    הפוסט האחרון בבלוג של עומר כרמון..הגיס החמישי של השמאל

  11. אפרת הגיב:

    אני דווקא אהבתי לנקות את בריכת הברווזים. אין כמו להתפלש בחרא רטוב ביום קיץ חם…
    הכי שנאתי את הימים שבהם קילפנו בצל. הסירחון לא עזב אותנו במשך ימים.
    אני לא לגמרי משוכנעת שזה היה טוב לנו. לקח לי הרבה שנים להפסיק לשנוא את פינת החי. ואל תשכחו שהיו גם "גיוסים" בקטיף ובמיון (שם למדתי לראשונה את משמעות המושג "paper cut" מקיפול אריזות הקרטון)
    באופן כללי, נראה לי שלמדנו שעבודה זה חשוב. לא בטוח שלמדנו שזה מהנה…

    • נתאי הגיב:

      כל אחד ומה שהוא שנא 🙂
      ומה עם הגירוד של השערות של האפרסקים בקטיף? שכחת מזה?
      יצא לך פעם להגיע לגיוס תפיסת עופות, כשהתרנגולים מנקרים לך את הרגליים?
      מצד שני, זה בטח מחשל אותך להתמודד עם כל הדברים האלה שאתה שונא.

      • יורם גת הגיב:

        לדעתי, המסר החשוב הוא לא חשיבות העבודה ולא היכולת להתמודד אלא הידיעה שכולם עושים ביחד את מה שהוחלט ביחד. אם זה לא המצב אז הפעילות הזו היא לא חיובית אלא הרסנית משום שמדובר בכפיה ולא בשיתוף פעולה.

        הפוסט האחרון בבלוג של יורם גת..Obama’s name recognition history

        • נתאי הגיב:

          זה לא היה המסר. המסר היה "כל אחד עושה את התפקיד שלו לטובת הכלל" מעין כוורת. מה שהיה צריך לעשות היה ידוע מראש וכלול בשגרה או מוכתב מלמעלה (מדריך, מטפלת). זה טיפה יותר מורכב, וגם טיפה יותר בעייתי.

          • יורם גת הגיב:

            אמת. כאמור, מצב כזה נוטה לעורר תחושות של כפיה שמולידות נסיונות להשתחרר ממנה. מכאן הדרך לתופעות שתיארת למעלה היא במידה רבה בלתי נמנעת.

            הפוסט האחרון בבלוג של יורם גת..Obama’s name recognition history

          • אפרת הגיב:

            יורם, נראה לי שעלית על העניין. אצלנו היו כמה ילדים שהתחמקו מעבודה, יותר או פחות. כמות המרירות שחשנו כלפיהם בלתי ניתנת לתיאור, ועוד יותר מרגיזה הייתה העובדה שלמעשה אי אפשר היה לעשות להם כלום, כך שאנחנו יצאנו קצת פראיירים.
            נתאי – תודה! עשית לי גירודים לכל הערב עכשיו עם השערות של האפרסקים. עד היום אני אוכלת אפרסק רק אם הוא רטוב ולא מרגישים את השערות.
            ולא, תפיסת עופות לא עשיתי (תודה לאל) אבל הספיקה לי תורנות שבת אחת בלול בשביל לתאר לעצמי כמה זה נורא.

          • יורם גת הגיב:

            תיאור מדכא של הדינמיקה החברתית.

            עניין ה"אי אפשר היה לעשות להם כלום" מזכיר לי את החלק ב"מדינה ומהפכה" של לנין שבו הוא מסביר את שהסנקציות המיידיות והחריפות כנגד מי שלא יתרום את חלקו (סנקציות שיינקטו על ידי "העובדים החמושים") ישרישו בקרב האזרחים את ההרגל לבצע את המשימות הנדרשות מהם עד כדי כך שהצורך באכיפה ייעלם כליל, וכך יגיע השלב השני ("הגבוה" או "הנעלה") של הקומוניזם.

            מה שהיה חסר לכם זה איזה גולאג לשלוח אליו את המשתמטים.

            הפוסט האחרון בבלוג של יורם גת..Obama’s name recognition history

  12. טל ירון הגיב:

    אך… הימים היפים של הקיבוץ…
    בזמן שבו הוזמנו כולנו לקטיף ההדרים (גיוס זה נקרא כמדומני), או שהסבירו לנו שאין טעם ללמוד כלום, כי ממילא נהיה גד"שניקים, או רפתנים….
    החיים היפים והפשוטים.

    הפוסט האחרון בבלוג של טל ירון..‫על עקרון הדמוקרטיה – מונטסקיה‬

    • נתאי הגיב:

      לא בדיוק. ההנחה, לפחות אצלנו, הייתה שלהיות חקלאי או פועל תעשיה מיומן לוקח חיים שלמים ללמוד. בגרות, לעומת זאת, אפשר להשלים בשנה אחרי הצבא.
      אז שמשקללים את הסיכונים – שתצא בטלן או שתצא ללא בגרות – עדיף שתצא אדם חרוץ ללא בגרות, ותשלים אותה לאחר הצבא במקרה 'הלא סביר' שתבחר ללמוד במקום לעבוד בשדה….

      הפוסט האחרון בבלוג של נתאי..‫חייל ! החלף את שמך הלועזי לשם עברי!‬

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877428 דפים נצפים, 73 היום
308926 ביקורים, 34 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏