גולדווסר ורגב – פסטיבל העיתונות

נדב

הגרוטסקה שהתרחשה היום בראש הנקרה, עת הוחזרו גופותיהם של גולדווסר ורגב, הייתה צפויה מראש, לאור ההתנהלות השערוריתית של הציבוריות הישראלית בכלל, ושל התקשורת הישראלית בפרט.

ההתנהלות התקשורתית בנושא החטופים יצרה תנועת מלקחיים, שלא השאירה לגורמים הפוליטיים שום ברירה חוץ מזו שבחרו בה. תנועת המלקחיים הזו נובעת מהאימוץ המוחלט של נקודת המבט של המשפחות, וחוסר היכולת לראות מנקודת מבט אחרת – מערכתית יותר.

מחד, מנקודת המבט של המשפחות יש לעשות הכל כדי להחזיר את בניהם. מבחינתם, בצדק. אם אחד מבני משפחתי ×”×™×” נחטף, הייתי מוכן להחזיר גם את מטולה כדי להחזירו בחיים. אלא שתפקידה של התקשורת – ותפקידו של כל מי שמנסה לראות את טובתה של כלל החברה לנגד עיניו – הוא להיות ערים לכך שלצד החשיבות של החזרת החיילים יש מטרות נוספות. כמו למשל, שמירה על יחס סביר של חילופי שבויים.

אלא שהתקשורת נכשלה לחלוטין במשימה הזו. התקשורת אימצה – בצורה חד משמעית – את הנארטיב של 'להחזיר את הבנים'. בין אם זו שדרנית הרדיו שסיימה כל תוכנית בשיר המוקדש להם, או העיתון שבו התנוססה תמונתם מדי יום ביומו – כולם שידרו לנו שיש לישראל מטרה לאומית אחת, החזרתם של רגב, גולדווסר ושליט הביתה.

מאידך, מנקודת המבט של המשפחות לא ניתן להכריז על השבויים כעל חללים כל עוד אין ודאות מלאה שהם אכן מתים. אב המצפה לבנו שאבד, תמיד ישמור על שביב תקווה לראותו שוב בחיים, ולא יסכים להכיר במותו אלא למול ראיות חד משמעיות. שוב, כחלק מהתנהגות של משפחה שכולה זו התנהגות מובנת ולגיטימית. אך כשהתקשורת מאמצת את הנראטיב של המשפחות, גם היא אינה יכולה לומר בפה מלא שהשבויים אינם חיים עוד.

הרי ×”×™×” ידוע לכולם, בודאות של 99%, שהשניים מתים – כבר חודשים רבים. לא צריך ×”×™×” להיות בעל קשרים ענפים בממסד הבטחוני כדי לשמוע על כך – השמועות השתוללו, והדברים אף נאמרו, בלשון לא מחייבת, באמצעי התקשורת. אך מפאת הרצון שלא לפגוע במשפחות, ובלחץ התקשורת, הם לא הוכרזו כמתים.

ומרגע ששתי הנחות יסוד תקשורתיות אלו – שחייבים להחזיר את הבנים, ושאסור להכריז על מותם בהיעדר ודאות של 100% – נקבעו, ברור ×”×™×” שאי אפשר לצאת טוב מהסיפור. בטח שלא במצבה החלש של הממשלה הנוכחית.

הפוליטיקאים, שידעו שהם מנהלים משא ומתן על גופות, נאלצו להתנהג כאילו הם מנהלים משא ומתן על חיילים חיים – מתוך ידיעה שאסור להם להיכשל במשא ומתן ×–×”. העובדה שהצד השני ידע את אותם הדברים בדיוק, הביאה לתוצאת היום ×”×–×” – ישראל ממלאת את אחת הדרישות המרכזיות של חיזבאללה, שחרור סמיר קונטאר, תמורת גופות חיילים.

אלא שכמו שאמרתי קודם, האשמה היא לא רק בתקשורת, גם אם היא אשמה מרכזית. כל מי שהדביק על האוטו מדבקה עם תמונות החטופים, כל בלוגר שכתב ש'×–×” בזיון שעוד לא החזרנו אותם הביתה' – כל אחד מאלה השתתף במסע הציבורי שהביא אותנו ליום ×”×–×”.

30 תגובות »

נדב ב16/07/2008 14:54 תחת ???? ??????

30 Responses to “גולדווסר ורגב – פסטיבל העיתונות”

  1. efyska הגיב:
    16 ביולי 2008 בשעה 15:50

    i think we all walked with eyes wide open to this catastrophe, with hope in our heart, that maybe, our mind is wrong. when i heard the news, this morning, in the office i cried. although i had a feeling they are dead, i still hoped i am wrong. maybe for that hope, we were willing to give so much
    .

    הגב
  2. יורם גת הגיב:
    16 ביולי 2008 בשעה 22:16

    מדוע אתה רואה את שחרור קונטאר כ"לצאת לא טוב מהסיפור"?

    הגב
    • נדב הגיב:
      17 ביולי 2008 בשעה 7:58

      כתבתי בעבר את עמדתי בקשר לשחרור שבויים: אני בעד שחרור הדדי של כל השבויים והאסירים, כחלק מתהליך מדיני. אבל המשמעות של שחרור אסירים, בדיוק כמו המשמעות של יציאה מעזה, היא תלויית הקשר: כשאתה משחרר אסירים בתור מחווה למתונים בצד השני, יש לזה משמעות אחרת לגמרי מאשר כשאתה משחרר אותם כחלק מעסקה עם הקיצוניים של הצד הזה.

      הגב
      • יורם גת הגיב:
        18 ביולי 2008 בשעה 21:04

        כלומר לדעתך "יצאנו לא טוב מהסיפור" בגלל ש"הקיצונים מהצד השני" קיבלו את מה שהם תבעו?

        זה בעיני מוזר. "הקיצונים מהצד השני" הציגו תביעות סבירות לחלוטין ואך הגיוני היה להיענות להן תמורת מילוי התביעה הסבירה של ישראל (החזרת הגופות).

        אגב, ל"קיצונים מהצד השני" יש מספר מצומצם של תביעות נוספות – גם הן סבירות – והגיוני לדון גם בהן לפני שההתעלמות מהן תביא להתלקחות נוספת.

        http://tinyurl.com/6p92og

        הגב
        • נדב הגיב:
          19 ביולי 2008 בשעה 0:19

          לא, יצאנו לא טוב מהסיפור בגלל ששוב, הוכחנו שהדרך היחידה להשיג משהו מישראל היא באמצעים אלימים.

          הגב
          • יורם גת הגיב:
            19 ביולי 2008 בשעה 2:22

            אבל הדרך להוכיח שישראל מדברת שפה אחרת משפת הכח היא הדברות עם "הקיצונים מהצד השני" לפני שהם תקפו את הפטרול. האופציה הזו לא עמדה בפני ממשלת ישראל הנוכחית. האלטרנטיבות שכן עמדו בפני הממשלה הנוכחית (לא להדבר גם עכשיו או להדבר ולא להסכים לעסקה המוצעת) לא היו מוכיחות בחירה בדרכי פעולה בלתי כוחניות אלא פשוט עקשות.

          • נדב הגיב:
            19 ביולי 2008 בשעה 9:47

            אני מחזיר אותך לטענה של הפוסט – לא שלא ×”×™×” צריך לנהל משא ומתן עם החיזבאללה, אלא שההתנהגות של התקשורת לקתה בפופוליזם קשה, שהביא את ממשלת ישראל לדיונים בעמדת נחיתות קשה.
            אם ישראל הייתה מנהלת משא ומתן על גופות, ולא על חיילים חיים-לכאורה, תוצאות המו"מ היו שונות לחלוטין.

          • יורם גת הגיב:
            19 ביולי 2008 בשעה 23:41

            אני לא מבין – מהי העסקה שהיית רוצה לראות ובמה היא עולה על העסקה שהושגה?

  3. רונית הגיב:
    16 ביולי 2008 בשעה 23:20

    נדב, כל מילה, פנינה. כמה שאתה צודק.

    הגב
  4. מרים224 הגיב:
    16 ביולי 2008 בשעה 23:22

    אני מסכימה אתך כי העיתונות שלנו אינה מהמשובחות ביותר שניתן למצוא, והיא מתלהמת על כל נושא בין אם הוא חשוב, רלבנטי או סתם בידורי. כך שברור שהחזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר היא עוד סיבה בשרשרת המסיבות המטופשות של תקשורת שקשה להאמין שמישהוא עדיין מסוגל להתרגש ממנה.
    שאלת החזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר היא שאלה ערכית מוסרית. לי, למשל, אין ספק שאחת הסיבות למצב החברתי הרעוע בישראל היא פרשת אי החזרתו של רון ארד ופרשת גופתו של אלי כהן. צלקות אלה חרוטות עמוק בנשמת העם. חבל רק שממשלת ישראל הסכימה באיחור כה רב לשחרר אותנו מטיפול במספר מרצחים שפלים, ולא שיחררה בהזדמנות זו את כולם. כבר מזמן גילינו ש"קלפי המיקוח" שבידינו הופכים מיידית לאסים של אוייבינו, וככל שיימעטו "קלפי המיקוח" שבידינו, תהיה פחות לגטימציה לצד שכנגד לבצע פיגועים, ועמדות המסחר שלנו תהיינה יותר מבוססות וצודקות וזוכות לתמיכה פנימית וחיצונית כאחת.

    הגב
    • איתי הגיב:
      17 ביולי 2008 בשעה 15:12

      מסכים עם מרים

      הגב
    • נדב הגיב:
      17 ביולי 2008 בשעה 17:52

      אין ספק שזו 'שאלה ערכית מוסרית', אבל ×–×” לא אומר הרבה – בהתנהלות הציבורית יש עשרות כאלה מדי יום (זקנים שאין להם כסף לתרופות, למשל).
      אבל האם זה אומר שצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם? מה זה כולל 'הכל'?
      אני חייב להודות שכאשר מדובר בגופות, ולא בחיילים חיים, נראה לי שזה חשוב להחזיר אותם – אבל ממש לא בכל מחיר.

      לסוגיית קלפי המיקוח – אני מפריד בין השאלה האם צריך לקחת כאלה, לבין השאלה מה ערכם מרגע שנלקחו. ואסור לשכוח שכאן לא היו קלפי מיקוח כאלה – קונטאר לא נלקח כקלף מיקוח, אלא הוא רוצח מתועב שהורשע.

      הגב
  5. יואב (לונדון) הגיב:
    17 ביולי 2008 בשעה 18:51

    אני לא מבין מה אתה רוצה מ"התקשורת". התקשורת עושה את מה שהקונים שלה רוצים ממנה, היו בישראל עיתונים שהדגישו את ×”"צורך בהחזרת החטופים", והיו כאלה שהתעלמו ממנו (אני מניח, לא קראתי עיתונים ישראלים כבר שנה, שאפשר לנקוב בשמות של ידיעות אחרונות והצופה בהתאמה). הציבור הישראלי יכול לבחור לקנות ולקרוא איזה עיתון שהוא רוצה…

    הגב
    • נתאי הגיב:
      17 ביולי 2008 בשעה 20:51

      יואב, ניסית לקנות "הצופה" ברכבת או בקיוסק בעיר?
      הצופה זה שם נחמד אבל הוא לא ממש שחקן בציבוריות בישראל.

      הגב
      • יואב (לונדון) הגיב:
        18 ביולי 2008 בשעה 13:51

        יש מקומות בהם הצופה יותר נפוץ מהארץ. זה באמת עניין של הצע וביקוש.

        הגב
    • נדב הגיב:
      17 ביולי 2008 בשעה 22:27

      אני לא מקבל את התפיסה שלך של עיתון כמוצר.
      בניגוד לתפיסה השוקחופשיסטית, אני לא מאמין שכל דבר אפשר לצמצם לרמת מוצר הצריכה.
      עיתון הוא הרבה יותר מאשר מוצר שמייצרים כדי למכור לצרכנים. לעיתונות יש השפעה אדירה על החברה, והעיתונאים חייבים לקחת אותה בחשבון.

      הגב
      • יואב (לונדון) הגיב:
        18 ביולי 2008 בשעה 13:52

        לעיותן יש השפעה על החברה, ולחברה יש השפעה על העיתון. אני חושב שהעיתונאים לוקחים את שתי ההשפעות בחשבון.

        הגב
        • נדב הגיב:
          18 ביולי 2008 בשעה 21:53

          אז אם נחזור לשאלתך הראשונה – אני רוצה שהם יקחו בחשבון את ההשפעה שלהם על החברה.

          הגב
  6. ירדן הגיב:
    17 ביולי 2008 בשעה 19:09

    מטריד אותי בעיקר שהחוטפים הבאים ידעו שאין טעם לשמור על השבויים בחיים. גם אם ימותו ניתן יהיה לסחור עם ישראל תמורת שבויים חיים.

    הגב
  7. אורן הגיב:
    17 ביולי 2008 בשעה 22:50

    יפה אמרת.

    קצת הפריעה לי הביקורת בסוף המאמר, על האנשים שהדביקו מדבקות על מכוניותיהם. מאוד מחזק אותי לחשוב שיש לנו במידה אנשים אנושיים שאיכפת להם מאנשים אחרים, במקום להיות עסוקים באינטרסים הקטנים של עצמם, או לחלופין ב'איך מדינת ישראל תנצח' במובן הקר וחסר האנושיות שבדבר. אני חושב שזה מאוד מרשים, ועומד כדגל מוסרי גדול מאוד ליד שכנינו מחזבאללה וחמאס, "מוכווני המטרה" שמייצגים מבחינתי פנאטיות, ברבריות וחוסר צלם אנוש.

    הגב
    • נדב הגיב:
      18 ביולי 2008 בשעה 7:53

      א. יש לנו מספיק סיבות טובות להתנשא מעל החמאס והחיזבאללה, לא צריך להמציא חדשות. אי אפשר להגיד על שני הארגונים האלה שלא אכפת להם מהשבויים שלהם.

      ב. אותי מטרידה השאלה למה לאזרחי ישראל 'איכפת מאנשים אחרים' רק כשמדובר ברגב, גולדווסר ושליט. לא ראיתי הרבה מדבקות בעד חולי סרטן שהמדינה מזניחה, בעד מיגון שדרות או בעד מיגור העוני.
      המדבקות לשחרור השבויים הן בנאליות, משום שאין בהן אמירה אמיתית – ×›×™ הרי מי לא רוצה שהשבויים ישוחררו? ככאלה, הן א-פוליטיות ופופוליסטיות. קל מאוד לחלק מדבקות כאלה בתחנות דלק, וקל לא פחות להדביק אותן על האוטו. ×–×” יותר בגדר הישארות בקונצנזוס מאשר אכפתיות, לטעמי.

      הגב
      • יורם גת הגיב:
        18 ביולי 2008 בשעה 21:06

        > יש לנו מספיק סיבות טובות להתנשא מעל החמאס והחיזבאללה

        מהן לדעתך הסיבות הללו?

        הגב
        • נדב הגיב:
          18 ביולי 2008 בשעה 21:53

          אפשר להתחיל, למשל, מזה שהחיזבאללה בחרו לאמץ כגיבור דווקא אדם שרוצץ במו ידיו ראש של ילדה בת 4.

          הגב
          • יורם גת הגיב:
            19 ביולי 2008 בשעה 2:02

            לנו יש גיבורים שרצחו הרבה מאד ילדים. לא במו ידיהם – ×–×” הבדל משמעותי?

          • נדב הגיב:
            19 ביולי 2008 בשעה 9:45

            בוודאי שזה משנה.
            יש הבדל גם בין מחבל מתאבד שמתפוצץ באוטובוס, בידיעה שהוא מכוון לאזרחים ועלול להרוג ילדים, לבין מי שלוקח ילדה בת 4 ומרוצץ את ראשה על אבן.

          • יורם גת הגיב:
            20 ביולי 2008 בשעה 0:04

            זוהי הבדלה מוזרה מאד. האם לטענתך עדיף לבחור כגיבור את המפקד ששולח את החיילים לרצוח ילדים מאשר את החיילים עצמם? האם עדיף לבחור כגיבורים את הטייסים שמפציצים בית מגורים מאשר את מי שהורג את אחד הילדים בבית המגורים באמצעות אבן?

            שתי הערות נוספות:

            1. גם לישראלים ישנו לפחות גיבור אחד שרצח במו ידיו ילדים: http://tinyurl.com/5ubtw7

            2. לפי גרסת קונטאר, שמן הסתם היא זו שאמינה בעיני תומכי חיזבאללה, הוא לא רצח את בני משפחת הרן. http://tinyurl.com/6n6f3t

          • נדב הגיב:
            20 ביולי 2008 בשעה 8:11

            השאלה שלך דומה, לטעמי, לשאלה האם מי שנוהג תחת השפעת אלכוהול עדיף על מי שדורס בכוונה.
            צה"ל מתנהג בצורה לא מוסרית וראויה לכל גינוי כאשר הוא מפציץ בנייני מגורים בידיעה שעלולים להיות בהם אזרחים. אבל אם אתה דורש ממני לדרג בין רשעים לרשעים יותר, אין לי ספק שהנהג השתוי הוא רשע פחות מהדורס בכוונה.

            והערה לגבי הדיון ×”×–×” – אני מאוד לא חובב את הדיונים של למי יש (חוסר מצפון) יותר גדול. הסיבה היא כפולה: ראשית, אני לא חושב שחוסר המוסריות של החיזבאללה או של חמאס רלוונטיים לחוסר המוסריות של צה"ל. שנית, אני חושב שהדיון ×”×–×” הוא דיון מזיק פוליטית.
            אבל אם אתה מאלץ אותי לקיים אותו, ומאלץ אותי לדרג מוסרית פושעי מלחמה, אז יש לי דרוג.

          • יורם גת הגיב:
            20 ביולי 2008 בשעה 8:57

            1. נראה לי שאתה ×–×” שהתחיל בדרוג מוסריות הצדדים – ראה את הציטוט שלך שבו התחיל הדיון.

            2. אני מסכים לאבחנה שלך בנושא הכוונה, אבל לא ברור לי מדוע אתה סבור שהשאלה של ה"במו ידיו" רלוונטית כאינדיקציה לכוונה. הכוונה קיימת בכל מקרה.

            3. בקשר לתועלת הדיון ×”×–×”: לפי דעתי הוא חשוב מאד. כל עוד הישראלים חשים שהם נלחמים מעמדה של עליונות מוסרית הסיכוי להשיג הסדר הוא נמוך משום שהצעד הראשון לקראת השגת הסדר הוא הכרה של הישראלים בכך שעל ישראל לשנות את מדיניותה הכוחנית כלפי שכניה (הפלסטינים, הלבנונים וכו'). כל עוד המדיניות הזו נתפסת כלגיטימית – משום שהיא מוסרית או לפחות מוסרית יותר מהמדיניות של השכנים – הסיכוי שתהיה נכונות לשנות את המדיניות הוא קטן.

  8. אבי גן-צבי הגיב:
    21 ביולי 2008 בשעה 16:05

    מסכים עם כל מילה בבקורת של נדב על המה שקרה כאן. זה בזיון, זו חרפה, זו הזמנה לחטיפות נוספות, זה חושף את המדינה והצבא לסכנות מיותרות. יש לי רק 2 הערות: 1) העובדה שמדובר בגפות ולא ב"השבת הבנים" היא קריטית. והממשלה והצבא לא נתנו לעובדה זו את המקום הנכון. הממשלה שיקרה לעם באמרה שמדובר במבצע "ושבו בנים". פולחן המתים הזה מתאים לחברה חשוכה, אלילית. 2) התקשורת אינה חייבת לי כלום. זה מכבר שאיני קורא לא את הארץ לא ידיעות ולא את מעריב, ואיני חסר בעולמי דבר. הם עסק כלכלי ותו לא, ורצונו של נדב לחייב אותם באחריות ציבורית, מגוחך במערכת הערכים של החברה היום. הציבור בחר בכנסת ובממשלה. האחריות שלהם אינה של מפעל כלכלי, אלא אחריות לחיים, לבטחון, ועוד ועוד. הטלת האשמה המרכזית על התקשורת במקום על הממשלה, היא טעות פטאלית, ושגיאה מערכתית.

    הגב
  9. עכשיו! במבצע! ‘הרהורים של אבא’ בתרגום לצרפתית ואיטלקית » הרהורים של אבא הגיב:
    1 באוקטובר 2008 בשעה 16:06

    […] האתר 'global voices' , שמופיע בין השאר באיטלקית וספרדית , פרסם מאמר של על החזרת השבויים, ומצטט מקורות חשובים בתקשורת: הוושינגטון פוסט, הארץ, ווינט, ×’'רוסלם פוסט, הבלוג של יהונתן קלינגר , וכמובן "הרהורים של אבא" בפוסט ×”×–×” […]

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1101205 דפים נצפים, 156 היום
380144 ביקורים, 87 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏