דקונסטרוקציה למתחילים (א) – תרגיל

נדב

אחת הביקורות שנשמעות תדיר כנגד 'שקוף' היא על כך שלשקוף יש אג'נדה. הקימה אותו חבורת עיתונאים סוציאל דמוקרטיים, ולכן הקו של העיתון יהיה, ללא ספק, סוציאל דמוקרטי. מה, אי אפשר לבקש עיתון אובייקטיבי בארץ הזו?

התשובה של נתי לשאלה הזו היא שהקו המערכתי של שקוף ישאף לאובייקטיביות בכל מחיר. אני מאמין שהוא מתכוון למה שהוא אומר, אבל אני חושב שזו מטרה בלתי אפשרית. אין תקשורת אובייקטיבית. צריך את שקוף כי העיתונות, ככלל, מאמצת את הנחות היסוד הנאו-ליברליות; עיתון שבנוי על בסיס הנחות יסוד שונות יפרה את השיח הציבורי.

וכדי להוכיח לכם את טענתי, אני אעשה פה תרגיל: אני מזמין את קוראי למצוא – בכל הרשת העברית – כתבה אובייקטיבית אחת. טקבקו כאן לינק אליה, ואני מבטיח לעשות לה מה שנקרא בז'רגון של מדעי החברה דקונסטרוקציה – לחשוף את הנחות היסוד שמתחבאות בה, גם אם היא נראית אובייקטיבית לחלוטין.

ושימו לב, דרך אגב, שבאתגר הזה אני מוותר על אחד המקורות הטובים ביותר לחשיפת הנחות יסוד – המיקום של הכתבה. השאלה האם כתבה היא כותרת ראשית או קופסה של 50 מילה בעמודים האחרונים למטה, מעידה יותר מכל על התפיסות של העורך.

49 תגובות »

נדב ב3/08/2008 8:08 תחת חברה בישראל

49 Responses to “דקונסטרוקציה למתחילים (א) – תרגיל”

  1. נהדר. תרגיל שעשיתי בשנה א', אולי התרגיל היחידי שנהניתי ממנו בתואר בתקשורת. כמובן שאין כתבה אובייקטיבית, אנחנו חיים בחברה עם הנחות יסוד מסוימות וכוחות חברתיים מסוימים.

  2. שחר הגיב:

    אתה קצת מקל על עצמך כאן אני חושב.
    די ברור שאפשר לעשות דקונסטרוקציה לטקסט של כתבה ולהוכיח שהיא אינה אובייקטיבית. זה בפני עצמו עוד לא מוכיח הטיה של הכותב – אותו כותב, בין אם מתוך עצלנות ובין אם מתוך נסיבות מורכבות שקשורות לאופן שבו קיבל את המידע בכתבה, מוטה לכיוון מסויים. אבל זה עוד לא מראה שההטיה הזו מופיעה בכל הכתבות של אותו כותב, בהחלט יכול עיתונאי לאמץ פעם אחת את המינוחים של אנשי האוצר ופעם שנייה את אלה של תנועה חברתית, גם כיוון שהשקפת העולם שלו יכולה להיות מורכבת וגם כי ייתכן שבכל פעם הוא ניזון ממקורות אחרים.
    אם זה נכון ברמת העיתונאי היחיד זה נכון במשנה תוקף כאשר באים לנתח את העיתון המלא. ברור שאף כתבה אינה אובייקטיבית ועדיין העיתון ככלל יכול להיות אובייקטיבי או לפחות קרוב לאובייקטיבי.

    • נדב הגיב:

      כמובן שאפשר לעשות גם את השאר – ועושים.
      בבלוגוספירה זה קורה בעיקר בלחץ חברתי, שהערך המוסף שלו הוא שהם נותנים גם מבט מבפנים.

      אבל אני חושב שצריך להתמודד קודם כל עם הטענה שאין חדשה אובייקטיבית – טענה שרבים מכחישים – לפני שמתמודדים עם הטענה שאין עיתונות אובייקטיבית.

    • נדב הגיב:

      לא התייחסתי לחלקים חשובים בתגובה שלך.
      ראשית, זה לא משנה אם הכתבות של אותו כתב נוטות פעם אחת לכיוון זה ופעם אחת לכיוון אחר כי תפיסת העולם שלו מורכבת. הן עדיין משקפות את תפיסת העולם של הכתב.
      במקרה השני שאתה מתאר – שהנחות היסוד מושפעות ממי שהעביר לו את החומר – המצב עוד יותר גרוע, כי אנחנו לא יכולים לדעת מהן הנחות היסוד האלה. כששטרסלר כותב, אני יודע שהוא משקף הנחות יסוד נאו-ליברליות. כשרותי סיני כותבת, אני יודע שהיא משקפת הנחות יסוד סוציאל דמוקרטיות. כשכתבלב חצר מעתיק קומוניקטים וחותם עליהם בשמו, הרבה יותר קשה לי לקרוא את החדשות בפרספקטיבה הנכונה. אני מאוד מקווה ששקוף יצליח לצמצם לפחות את התופעה הזו (אם כי ברור שאי אפשר להעלים אותה לגמרי – לכל כתב יש מקורות, לכל מקור יש אג'נדה).

      לבסוף, לא ברור לי למה אתה מניח שכתב לא יכול להוציא מתחת ידו תוצר אובייקטיבי, אבל עורך כן. עד כמה שכתיבה מושפעת מהנחות יסוד, עריכה מושפעת הרבה יותר.

      • שחר הגיב:

        לא טענתי לקיומם של עורכים אובייקטיביים, טענתי רק שעצם ההטיה של כתבה עוד לא מעיד על הטיה של העיתון שבתוכו היא מופיעה, כך שהתרגיל המעניין מאוד בפני עצמו שאתה מציע לערוך כאן לא באמת משיג את המטרה שלו.

  3. efyska הגיב:

    ומה רע בסוציאל דמוקרטיה? אני מאוד בעד.

    • נדב הגיב:

      גם אני, כמובן, בעד.
      אבל רבים אומרים לשקוף: למה אתם רוצים ליצור עיתון סוציאל דמוקרטי? למה לא עיתון אובייקטיבי?

  4. טל ירון הגיב:

    הבעיה היא לא האם הכתבות יהיו מאוזנות, אלא האם יהיו כתבות שיאפשרו שיח הוגן בין כל הצדדים הנוגעים לדיון על בעיה כל שהיא.

    מניסיוני בפילוסופיה של הידיעה, מה שאיפשר את צמיחתה של הידיעה (ומתוכה גם את צמיחתם של פתרונות לבעיות בהם נתקלו בני האדם), היה דיון הוגן ומכבד, בו לכל הצדדים ישנו מקום שמאפשר להם ביחד לדיון על בעיות בצורה שיוויונית ומכובדת.

    השאלה האם שקוף יהיה כזה כלי, או שהוא יהפוך לכלי שמשקף רק דרך אחת לפתרון הבעיות?

    • נדב הגיב:

      מצטער, אבל לא הבנתי מה זה 'כתבות שיאפשרו שיח הוגן בין כל הצדדים'.
      מה צריך להיות בידיעה כדי שתהיה כזו?

      • טל ירון הגיב:

        די ברור שכל כתב בא עם אג'נדה מסויימת. חשוב שיהיה מקום גם לבעלי אג'נדות נוגדות להציג את דעתם באותה מידה. ומומלץ שהם יציגו את דעתם ביחד, בצורה של כתבה מול כתבה, או כתבה משותפת.

        (שים לב שבהתחלה, נתי טען שהוא יתן עדיפות לכתבים בעלי דעות סוציאל-דמוקרטיות. נדמה לי שאחר כך הוא נסוג מכך, כשהוא הבין שכך לא ניתן יהיה להקים עיתון)

        • נדב הגיב:

          אתה רק מסיג את הבעיה צעד אחד הלאה. כשאתה מציע להציג תמיד דעות מנוגדות, אתה מניח שיש מרכז מוסכם, ושאם הבאנו מישהו שנמצא שני מטר שמאלה מהמרכז, צריך להביא גם מישהו שנמצא שני מטר ימינה.
          אבל עצם הנחת הקיום של מרכז כזה היא הנחת יסוד, בדיוק מהסוג שאני מתאר כאן.
          אני אתן לך דוגמא. הספר המפורסם של בני מוריס, 'לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים', נתפס כספר אולטרא-שמאלי, וכל היסטוריון ציוני של התקופה הרלוונטית יצא להתווכח איתו. אבל מה שבישראל פחות יודעים, זה שהספר הזה חטף המון ביקורת גם מהצד הפלסטיני.
          עכשיו, נניח שאתה עורך של שקוף, ויוצא ספר דומה – איזה 'צד שני' אתה מביא כאן? את הצד הציוני או את הצד הפלסטיני? אני מניח שאת הצד הציוני, ובצדק מבחינתך. אבל בזה אתה אומר – נקודת ההתייחסות שלי היא הנראטיב הציוני, ואני מקיים את הדיון שלי בתוכו ועל גבולותיו. שזו בחירה עריכתית לגיטימית לחלוטין, אבל היא משקפת הנחות יסוד.

          • טל ירון הגיב:

            הי נדב,

            האמת שמבחינתי, הייתי שמח לדעת מה חושבים על הספר הפלסטינאים, וגם ההודים מצפון טמבקטו.

            אבל עבור הקהל הרחב, אני הייתי מציע שההחלטות הללו יגיעו על ידי החלטה דמוקרטית. כלומר, אילו עורכים הציבור היה רוצה לשמוע. אילו כתבים הוא היה רוצה לשמוע. עד כמה הוא מוכן לשמוע אנשי שוליים (ביחס למרכז). לדוגמא, כל אחד יכול להחליט איזה כתב הוא רוצה לממן, ובעצם לקבוע את אופי הכתיבה.

            התפקיד שלנו כאנשים חברתיים, הוא לשכנע את הציבור הרחב (לא לכפות עליו), שכדאי לו להאזין לאנשי שוליים. שהאזנה למשהו מרגיז (אבל מכבד) היא הליך דמוקרטי חיוני.

          • נדב הגיב:

            יש לי שתי בעיות עם הפתרון ה'דמוקרטי':
            ראשית, הוא לא מייצג. אז אלה מבין חברי שקוף שיש להם זמן ואנרגיה לעסוק בזה החליטו על נקודת מבט. יופי. האם זה שיקוף של החברה הישראלית? מסופקני.
            שנית, זה לא פרקטי. נתי צריך על הבוקר להחליט האם לשלוח את הכתב לענייני רווחה או את הכתב לענייני שוק ההון לסקר את ישיבת ועדת הכלכלה. הוא עכשיו ישלח מייל לכל החברים כדי לקבל תשובה?

          • טל ירון הגיב:

            הי נדב,

            אין שום בעיה שנתי יחליט איזה כתב לשלוח לכנסת. נתי יוכל לעשות מה שהוא חושב לנכון (לכן הציבור מינה אותו לראשות "שקוף". אבל אם נתי יתחיל לקבל החלטות שנוגדות את דעת הציבור הממן, יקרה הדבר הבא: הציבור יפסיק לשלם ושקוף תיפול.
            האפשרות הדמוקרטית אומרת שאם נתי חס ושלם לא יתנהג על פי רצון הציבור, לציבור תהיה אפשרות להחליף את נתי בעורך ראשי שיראה לציבור כיותר מתאים. כך אמון הציבור במערכת תחזור לציבור ושקוף יהיה כלי נאמן לייצוג הציבור.

    • איתי הגיב:

      נראה לי שאתה מבלבל בין אתר דעות לאתר חדשות. לפי ההיגיון שלך צריך לשלוח לכל אירוע או תחקיר לפחות 3 כתבים בעלי עמדות ראשוניות שונות בנושא שיעבדו בצורה עצמאית, כדי לקבל סיקור עשיר ובלתי מוטה. התוצאה תהיה כמובן מרהיבה ומרתקת (חשוב למשל על סיקור חדשותי להתנתקות ע"י כתב פלסטיני, כתב מתנחל וכתב "מהקונצנזוס") אך זה כמובן לא ריאלי מבחינה תקציבית.

      • טל ירון הגיב:

        הי איתי,

        כן זה יהיה מגניב. אני חושב שבשביל דבר כזה יהיה בוודאי כמה מתנדבים מכל צד. ככל שזה יהפוך להיות להיט גדול יותר, כך יותר ציבור יהיה מוכן לממן את זה. תחשוב איזו דמוקרטיה נפלאה תהיה לנו אז 🙂

  5. שחר הגיב:

    בלי קשר לדיון הנוכחי: האתר של שקוף סובל מפיצול אישיות מסוכן מאוד.
    אני מבין ששקוף נמצא בשלבי הקמה וחשוב לכם לגייס תומכים, להסביר מי אתם ולהתגאות בעיתונאים שכבר הצטרפו. אבל לא יכול להיות שאני אתקשה במשימה לנסות ולקרוא את החדשות (עד כה המקסימום שהצלחתי הוא לעבור אחד אחד על הפוסטים האחרונים שבתחתית הסרגל השמאלי). יכול להיות שצריך לפצל לשני אתרים, אני באמת לא מומחה בתחום, אבל שקוף חייב כבר עכשיו להיות אתר ידידותי לקוראים ולא רק למצטרפים פוטנציאליים.

    • נדב הגיב:

      העברתי את זה לגורמים המוסמכים (אני מעורב מעט מאוד בניהול השוטף של האתר כרגע)

    • נתי הגיב:

      הי שחר,

      אתה צודק לחלוטין. אנחנו מנסים לשפר את העניין הזה ומקווה שכבר השבוע תוכל ליהנות מהתוצאות.

      לנדב, מילה על הפוסט – אולי לא הובנתי נכונה בעניין האובייקטיביות וצריך לחדד: ברמת הדיווח, מעבר לבחירה מה לסקר שהיא כבר אינה אובייקטיבית, כן נעשה מאמץ להביא מידע קשה ותו לא. מחלקת החדשות שלנו אכן אמורה לעבוד במידה המקסימלית של אובייקטיביות ודיוק, בעיקר כדי לתת את הביטחון לקוראים שהם מקבלים אמת בדוקה ולא משאלות לב, פרופגנדה או סתם תוכן מרושל או כזה שהגיע היישר מהודעה לעיתונות.

      ובכל זאת, בטח שיש לשקוף אג'נדה – הומניסטית, דמוקרטית, חברתית, מודרניסטית וכן הלאה. זאת בניגוד לכלי תקשורת אחרים, שהאג'נדה שלהם היא בעיקר כלכלית.

      • נדב הגיב:

        נתי, אני טוען בדיוק שאין דבר כזה 'מידע קשה ותו לא'.
        מכיוון ששאר המגיבים מסרבים להשתתף בתרגיל, אני מזמין אותך לתת כאן קישור לידיעה עיתונאית – מכל מקור, מכל זמן, עדיף בעברית מטעמי נוחות – שהיא לדעתך אובייקטיבית.

        • טל ירון הגיב:

          נדב,
          אני מסכים איתך שכל מידע כמעט מבוסס על הנחות יסוד. אלא שהנחות היסוד הללו נובעות מתפיסה תרבותית אליה משתייך הכותב. הדרך ליצור שיח "אוביקטיבי", היא שכול הקוראים (שתורמים לעיתון) יריגישו כי התפיסות שלהם מיוצגות בצורה הוגנת.

          אני אדבר בשם ציבור המתנחלים, כדי להציג את הבעיה. ברוב העיתונות "המתנחלים הרשעים" עשו כך ועשו אחרת. כתבה אוביקטיבית, צריכה להכיל מידע קשה ככל הניתן (כפי שנתי אמר), ופרשנות רחבה. שתכיל פרשנות של כמה פרשנים שונים לארוע, בעלי רקעים שונים, כדי למנוע מצב בו תהיה רק סוג פרשנות אחד לארוע. הארוע צריך להיות מוצג כך, כך שהציבור התורם (בשאיפה, כלל אזרחי ישראל), ירגיש שהפרשנו שלו לארוע מבוטאת, בין אם הוא מתנחל, חרדי, בדואי, דרוזי או ערבי.

          • נדב הגיב:

            השאלה היא האם באמת אפשר שכל הקוראים ירגישו מיוצגים, והאם אנחנו באמת רוצים את זה.
            נתחיל ממקרי קיצון – האם איציק אברג'יל, כקורא פוטנציאלי של שקוף, צריך להיות מיוצג? האם עמדתו, שאומרת (נניח, לצורך ההפשטה) שיש אנשים שאין להם ברירה אלא לסרסר בזונות, צריכה להיות מיוצגת כמו העמדה שאומרת שסחר בבני אדם הוא פשע איום, וצריך למגר אותו? ושים לב, אני לא מדבר כאן על טורי דעה. אני מדבר על הידיעות החדשותיות עצמן.

            ברגע שקיבלת שאנחנו לא רוצים יצוג אובייקטיבי של כולם, השאלה היא איפה אתה עוצר – והתשובה לשאלה הזו נובעת מהנחות היסוד של העורך. מה עם הדעות של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שתומך בחלק מהמעשים של החמאס? האם הם צריכים להיות מיוצגים? מה עם הקיצוניים שבנוער הגבעות?

            או, אם אתה מעדיף, ניקח את המתנחלים. לטעמם של רבים (ואני חייב להודות שאני לא רחוק מהעמדה הזו) – ההתנחלויות הן פשע מלחמה*. גם אם נכיר בכל הנסיבות המקלות של המתנחלים – שקיבלו עידוד מסיבי מממשלות ישראל, שרבים מהם לא מודעים לכך שהם מבצעים פשע מלחמה, ועוד, השאלה נותרת בעינה – האם לתת לציבור שהמכנה המשותף שלו הוא ביצוע פשע מלחמה מעמד שווה לזה של כל אחד אחר?
            בין אם אתה עונה 'כן' או 'לא', אתה מבסס את עמדתך על הנחות יסוד מסויימות.

            *ובוא לא ניכנס להתפלפלות המשפטית של האם זה נכון או לא, זו לא הנקודה.

          • טל ירון הגיב:

            הי נדב,

            אני מאד אשמח עם אברג'יל ינסה להסביר לי מדוע כדאי לסרסר בנשים (כמובן בתנאי שיהיה גם מקום לאנשי אירגונים חברתיים להביע את דעתם בנושא, וכל הדיון היה מכבד). אמרה על כך המשנה: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם".
            שמעתי פעם הרצאה של אברהם הופמן, יו"ר הרשות לשיקום האסיר, שאת עיקר ההבנה שלו איך לשקם אסירים הוא לא למד באוניברסיטה, אלא משיחות עם אסירים. אם הינו נותנים פתחון פה לאסירים ולפושעים להגיד את דברם (מתוך דיון) אני בטוח שהיו לנו כיום כלים טובים יותר להבין כיצד עלינו להתמודד עם בעיות הפשע.

            אותו הדבר אמור לגבי התנועה האיסלמית הצפונית. אני מעדיף לשמוע את דעתם בצורה כמובדת, ולדון איתם עליה (וכך אני עושה באינטרנט עם פלסטינאים, אירנים וסורים).

            הכלל הוא, לפי דעתי שכל תורם יוכל להחליט איזה עיתונאי הוא ממן. הוא יוכל לממן רק בסכום ספציפי (מתוך ס"ך כל סך המימון) כדי שלכולם תהיה השפעה שיוויונית, ללא תלות בכמות הכסף שיש להם.

          • נדב הגיב:

            נראה לי שאתה שוב לא מבחין בין ידיעה עיתונאית לבין טור דעה.
            אני לא יודע אם קראת את הכתבה המעולה של ורד לי על הבית ברחוב פין 1 (אם לא, רוץ תקרא), אבל השאלה היא איך הכתבה הזו היתה נראית אם במקום ורד לי, היה נשלח לשם בתור כתב איציק אברג'יל, או מישהו שמזדהה עם מטרותיה של 'תעשיית' הזנות. כל הדגשים של הכתבה היו נראים אחרת – לא הסבל של השוהים, אלא, נניח, דרכי התפעול של הבניין, היתרונות העסקיים של המיקום והפוטנציאל הגלום בו.
            זו דוגמא קיצונית, אבל תחשוב על ההבדל בין דיווח על 'התייעלות' לבין דיווח על 'פיטורין'. שניהם נכונים באותה מידה, אבל אחד שם במרכז את הביצועים העסקיים של החברה, השני שם במרכז את האינטרסים של העובדים.

  6. איתי הגיב:

    בעיני זו בעיה קטנה מאוד שמעניינת בעיקר סוציולוגים וחוקרי תקשורת.

    הבעיה הגדולה של "הסוציאל-דמוקרטים" של שקוף בניסיון להגיע לציבור רחב היא ש-99% מאיתנו לא יודעים מה זה ס"ד ומה זה ניאו-ליברליזם ושאר קללות של איזמים. לרוב הציבור הפוליטיקה נתפסת כשמאל מול ימין, ויוסי ביילין, אולמרט, ציפי לבני ודב חנין גם יחד כולם שמאלנים.

    רוב הציבור חושב ממילא שהעיתונאים שמאלנים. אז הנה עוד עיתון של שמאלנים – מה חדש?
    מקור ראשון לעומת זאת הוא מאוד מעניין, מאוד מעמיק ומאוד שונה מהזבל הרגיל של ויינט ונרג' וגם מחלקים בהארץ (למשל בטורים הפוליטיים).

    הבעיה הגדולה של שקוף היא כסף, הרבה ומהר. כל השאר זה משני

    לו הייתי תורם כספים למען עיתונות דמוקרטית ללא משוא פנים (לכאורה) יכול להיות שהייתי תורם למקור ראשון. הבעיה היא שאיני מזדהה עם דעותיהם הפוליטיות.

    • נדב הגיב:

      המבנה של שקוף גורם לכך שבעיית הכסף היא בעיית המצטרפים היא בעיית התדמית.
      וכבר שמעתי לא פעם אחת את הטענה 'אם הייתם מקימים גוף תקשורת אובייקטיבי, הייתי מצטרף. אבל בשביל מה צריך עוד כלי תקשורת מוטה, גם אם הוא מוטה לכיוון אחר?'

      • איתי הגיב:

        אם הרעיון הוא להיות אנטיתזה לתקשורת המיינסטרים של בעלי ההון, שמיוצגת בפוליטיקה ע"י ביבי-ברק-מה שביניהם אז "כלי בלתי מוטה" הוא כלי שבו יש שיוויון מוחלט בין 4 הזרמים ש"תקשורת הקונצנזוס" ופוליטיקת הקונצנזוס אינה בעדם, ואף מלבה מלחמות ביניהם

        1. שמאל סוציאליסטי/ס"ד = רוב שקוף של היום
        2. דתי לאומי
        3. חרדי
        4. פלסטיני אזרח ישראל

        שויון אין משמעו שיש דתי מחמד חרדי מחמד וערבי מחמד (כמו שמתי שמואלוף מצביע בלד מפרסם טורי דעה בישראל היום)

        • טל ירון הגיב:

          במהרה בימינו אמן

          ואני הייתי מוסיף גם ניאו-ליברל, אבל בקונטקסט שיוויוני.

          • נדב הגיב:

            ואני הייתי אומר – כל אחד מאלה צריך שקוף משל עצמו.
            זה טוב ויפה על הנייר, אבל ביום שבו הכתב החרדי של העיתון ישלח לסקר את מצעד הגאווה, או את הדיונים על חוק הצנזורה באינטרנט, אני – וגם אתם, סביר להניח – אמשוך את חברותי בשקוף.
            שוב – אין לי בעיה עם פרשנות חרדית, או עם דעות חרדיות. יש לי בעיה עם דיווח עיתונאי שמתבסס על עמדות חרדיות (בדיוק כמו שלחרדי יש בעיה עם דיווח עיתונאי שמתבסס על עמדות ליברליות כמו שלי).

          • איתי הגיב:

            טיעון לגיטימי, לכן אין לי כל בעיה עם זה ששקוף יכריז על עצמו בתור היורש המודרני של דבר/על המשמר.

            אם הוא יהיה מספיק טוב ב"תרגום" הסחורה המורכבת של גוטויין ווטורי לסיקור חדשותי איכותי במלים פשוטות, יהיו לו מספיק קוראים, אולי לא כמו ווינט אבל מספיק כדי להשפיע.

            אבל לשווק אותו כאנטיתזה אובייקטיבית, מייצגת את הציבור וחסרת פניות לעיתונות ההון-קונצנזוס-בורגנות-ניאו-שו-אסמו
            זה קשקוש בלבוש, ונדמה לי שבזה אנו מסכימים.

            בפנטזיה: אתר חדשות שמופעל ע"י ארבע מערכות שונות (שקוף היא אחת מהן), והקורא מקבל הכל
            טיפה יותר ריאלי: להכניס לשקוף עשרות עיתונאים טובים מהמגזר הדתי לאומי, שאינם מוצאים את מקומם בתקשורת המיינסטרים

            נדמה לי שעצם החיבור בין השמאלנים מתל-אביב (לצערנו חלק נכבד משקוף) לפרויקט משותף בין מתנחלים וירושלמים דתיים שבו מניחים בצד (יחסית) את המחלוקות על כיבוש/גאולת הארץ ומתמקדים בעיקר בנושאים אזרחיים
            יכול כשלעצמו להלהיב תורמים פוטנציאלים מחו"ל בסגנון אלה שתורמים לגשר ולאבי-חי

          • נדב הגיב:

            א. זו בדיוק הפואנטה של הפוסט הזה – שקוף לא יהיה אובייקטיבי, כי אין חיה כו.
            ב. ובכל זאת, אני לא רוצה ששקוף יהיה גרסה סוציאל-דמוקרטית של ידיעות אחרונות. כי מעבר לשאלת האובייקטיביות, יש עוד כמה דברים חשובים – כמו למשל, מחוייבות לסטנדרטים עיתונאיים.

          • טל ירון הגיב:

            הי נדב,

            זאת בדיוק מגבלת הכוח של "שקוף". ככל ששקוף ימשוך הסכמה ותמיכה לדיווחיו, מקהל רחב יותר שיהיה מוכן לתמוך בו כספית, כך הוא יצליח להתבסס כלכלית יותר. אם שקוף יהפוך לעיתון של אסכולה מחשבתית צרה, הוא יאבד תומכים בציבור.

            להערכתי יש כמה דרכים להגדיל את כוחו של "שקוף".
            1. לתת תחושה לציבור גדול ככל האפשר ש"שקוף" קרטי לקיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל.
            2. ניתן להשיג זאת באמצעות יצירת הסכמות רחבות. כך ניתן ליצור הסכמה סביב ערכים סוציאליסטים/חברתיים בין סוציאל-דמוקרטים/דתיים, כאשר את המחלוקת סביב החרות, אפשר ליישב באמצעות דיונים פוריים.
            3. חינוך הקהל התומך (על ידי מסעי הסברה), שהקשבה אחד לשני עדיפה על פירוק חבילות. ובעניין זה, אני הייתי רוצה לראות כתב חרדי וכתב סוציאל דמוקרטי באותה מערכת, מדווחים דיווחים שונים, כאשר שניהם יודעים שהם מתקיימים כלכלית בזכות הקונצנזוס. אז אני מניח שכל אחד מהם יכניס קצת פרשנות אישית, אך יבין שעליו להיות מתון בדיבורו, מתחשב ומכבד את כל צדדי הקונצנזוס, כדי שמטה לחומו לא ישבר. זה יגרום לאנשים לנסות לראות את הצד השני, וזה לא ימנע מהם לפרש את המציאות על פי תפיסת עולמם, בחיוך ובכבוד.
            נראה לי שזה רק יוסיף לחוסנה של החברה הישראלית.

        • דפנה הגיב:

          אם שוויון מוחלט משמעו דיווח ע"י נציגים של המגזרים שאתה מזכיר, אתה תצטרך למצוא נציגים כאלה שיסכימו לשבת לשולחן עריכה אחד זה עם זה. וכאן שוב אנו מוצאים עצמנו באותה נקודת מוצא, כי סביר להניח שנטיותיו של חרדי המוכן לשבת לשולחן אחד עם דתי לאומי ועם פלסטיני אזרח ישראל אינן נטיותיו של חרדי שאינו מוכן לכך.
          לדעתי רוב הציבור אינטליגנטי מספיק להבין ששום ידיעה עיתונאית איננה אובייקטיבית לחלוטין, ומביא אתה זה בחשבון כשהוא קורא אותה. מה שיכול ליחד את שקוף הוא האם שקוף יוכל להציג מידע שמצונזר או מושמט ע"י אמצעי התקשורת האחרים כשהמידע הזה איננו מתאים לנטיה הכללית של הכתב או של העורך.

          • נתאי הגיב:

            העניין פה הוא לא המגזר אלא העמדות. אחד מחברי הכנסת המוערכים עלי ביותר הוא ליצמן החרדי.
            עד כמה שאני התרשמתי, אדם מן הישוב שלא מתעדכן תדיר בחצר הביזנטית של העיתונות הישראלית לא נחשף לקצה קצהן של ההטיות המורכבות שלה – אינטרסים עסקיים, חברים של העורך, מפרסמים גדולים, פוליטיקאים שמדליפים לכתבים המדיניים ולכן הם חברים שלהם , ועוד ועוד ועדו.

  7. טל ירון הגיב:

    הי נדב, המקום נעשה צר, אז אני עונה כאן.

    אני לא חושב שכתבה על בית זונות צריך להיות תור דעה. הכתבת יכולה לכתוב מה שהיא רוצה, מתוך איזו תפיסת עולם שהיא רוצה. אבל מצד שני אני הייתי רוצה לאפשר ואף לעודד את אברג'יל להביע את דעתו בנושא. (על ידי אפשרות למקום תגובה הולם), ועל בסיס הכתבה לאפשר דיון ציבורי רחב, כמו שהדבר קורה היום בבלוגוספירה.

    בניגוד לפעילים סוציאליסטים, אני אינני חושב שהציבור קונה "שיח מוטה". הציבור מזהה שיח כזה כ"שיח סמולני" או "שיח מתחסד" או "שיח מסרס". תמיד יש צד אחד ששופט את הצד השני, ולצד השני לא ניתן פיתחון פה ראוי. האם כשהחליטו להעניש לקוחות של תעשיית המין בעבירה התייעצו איתם, או שקבעו חד צדדית, שמרגע זה ואילך כל הלקוחות הם פושעים.

    כדי לקיים חברה, צריך שיהיה דיון רחב ומשכיל. לא יתכן שצד אחד ישתלט על השיח הציבורי… כך לא בונים חברה… כך נכנסים לקיבעונות מחשבתיים. ומאילו לא חסר לנו.
    הגיע הזמן להרחיב אופקים.

    • נדב הגיב:

      שוב, נראה לי שאתה מפספס את הנקודה.
      אני לא מדבר על טורי דעה שישקפו את כל קצוות השיח הפוליטי (גם זה לא ממש אפשרי, אבל לא חשוב). כרגע, הדעה שמופיעה בעמודי הדעות לא מעניינת אותי.
      אם נתמקד רגע רק בידיעות עיתונאיות, אתה מסכים איתי שידיעות עיתונאיות תמיד ישקפו את דעתו של הכתב?
      לא משנה כמה תגובות, טורי דעה ולא משנה מה נשים ליד הכתבה, בסופו של דבר מה שיתפס כ'עובדות' זה הכתבה עצמה. כל השאר – כולם יודעים שזה רק דעה או פרשנות, ומייחסים לזה משקל עובדתי פחות.
      תחשוב על הכתבה שהצגתי קודם: תחקיר עיתונאי (מבריק! יסודי!) שסוקר את התשואה על השקעה בסחר בנשים, ומגיע למסקנה שזו השקעה משתלמת אל מול החלופות בשוק, למרות שקיים סיכון למאסר. כמובן שליד זה תופיע התגובה של הפמיניסטית היצוגית, שתגיד כמה זה נורא ואוי ואבוי.
      עכשיו תשווה את זה ל'הבית ברחוב פין 1', ותגיד לי ש'הכתבת יכולה לכתוב מה שהיא רוצה, מתוך איזו תפיסת עולם שהיא רוצה'. בשני המקרים, העורך שלח כתב לכתוב כתבה על הבית ברחוב פין 1. האם לשתי הכתבות האלו תהיה תוצאה זהה? האם שתיהן רצויות באותה מידה.

      ולגבי תגובות – יש לך איזו שאיפה שהכתב יאסוף את כל התגובות האפשריות. זו ציפייה לא ריאלית: בכתבה על רחוב פין 1 צריך לאסוף תגובות מהמשטרה, מהפרקליטות, מסוחרי הסמים, מהזונות, מארגוני זכויות אדם, מעיריית תל אביב, מהשכנים, משגריר מולדובה, מנציב האום לענייני סחר בנשים, והרשימה רק מתחילה. נניח שאחרי הכתבה היה עמוד שלם, שבו מופיעות כל התגובות האלה – היית קורא? אני לא.

  8. טל ירון הגיב:

    נדב,

    אני מדבר על כתבת תחקיר או כתבה עיתונאית.

    אני הייתי רוצה מגוון עיתונאים. כמה עיתונאים בנושאי פלילים, כמה עיתונאים כלכליים וכמה עיתונאים פולטייים. הציבור הוא זה שממן את העיתונאים ולכן יש לו זכות לקבוע אילו עיתונאים הוא היה רוצה. לא יתכן שכל העיתואנים היה בעלי תפיסה ימנית או שמאלית. צריך גיוון, וכך גם יווצר גיון בסוג כתבות התחקיר והדיווחים העיתונאיים. ולא תהיה החד-גוניות שאנו רואים בעיתונות הקיימת.

    וכמובן יש להשאיר מקום למאמרי דיעה של מגוון רחב מאד של כותבים.

    • נדב הגיב:

      ההצעה שלך נראית לי מאוד לא פרקטית.
      בוא ניקח את המקרה של שקוף, כעיתון בהקמה.
      נתי צריך לשכור את שלושת העיתונאים הראשונים שלו.
      האם הוא אמור לשכור שלושה כתבים שיעסקו בהכל, כדי שהם ישקפו מגוון דעות, או שעדיף שיעסיק כתב כלכלי, כתב מדיני וכתב פוליטי? והבעיה הרי לא נגמרת בשלושת הכתבים הראשונים. גם כשיהיה תקציב לשלושה כתבים כלכליים, הבחירה היא בין שלושה כתבים כלכליים כלליים לבין כתב לענייני כלכלה פוליטית, כתב לענייני תעשייה וכתב לענייני איגודי עובדים (סתם רשימה אקראית). הבחירה להחזיק שלושה כתבים באותה נקודה תעלה במחיר של התמקצעות של הכתבים בנושאים ספציפיים, שתתבטא ברצינות ובעומק של התכנים באתר.

      וגם אם באמת יהיו שלושה כתבים על אותה משבצת – איך יופיעו הדיווחים שלהם? שלוש ידיעות נפרדות שעוסקות בנושא אחד? מישהו יקרא את זה, אחרי שתתפוגג האטרקציה הראשונית של להשוות בין השלושה? ואם לא, מי יקבע מה יכנס לכתבה ואיפה? אם יש לך עורך שתופר את הכתבה, חזרת לשלב 1 – מה שבא לידי ביטוי זה הנחות היסוד של העורך.

  9. טל ירון הגיב:

    ברור שבהתחלה, כמות המשחק שתעמוד לראשות נתי תהיה קטנה מאד. אבל אם נתי ישאף לעיתונות טובה ומאוזנת, אני בטוח שנוכל לרכוש יותר ויותר קהלים.

    לקהל יש נטיה לאהוד עיתונות מאוזנת ואיכותית (זאת הסיבה, להערכתי, שבשוק החופשי של העיתונות "הארץ" נאלצו להפוך למרכזיים, ולדחוק את הכתבים השמאליים שלהם לשוליים, ואף מעבר לכך).
    החוכמה היא להציג דעות חברתיות/סוציאליסטיות בצורה מאוזנת. כך לא תסומן כקיצוני.

    לפחות בהתחלה, כאשר המשאבים יהיו מצומצמים, אני הייתי חורג מהשיטה המקובלת בעיתונות, ופונה לצורת הכתיבה הבאה:
    בוא נניח שאנו מצליחים לגייס סכום מספיק להעסקת שלושה כתבים/תחקרינים. ליד הכתבות שלהם ניצור קישור לבלוגרים שיפרשו את המידע בהתאם לנקודת ההשקפה שלהם (בעלי השקפות עולם שונות ומעניינות). בינתיים, הבלוגרים יעשו זאת בהתנדבות (כמו שהם עושים כיום). כך כל קורא יוכל לזהות את הבלוגר, ולהיכנס לבלוגר המועדף עליו, שיפרש עבורו את הכתבה.

    יותר מציאותי?

    כך יווצר לך המבנה הבא:
    כתבה
    * כמה פרשנויות (בנושאים חשובים)

    בוא נניח שהכתב (או התח

    • נדב הגיב:

      א. עניין הבלוגים, למרות שאין לי התנגדות אליו, הוא חסר ערך. שלושה לינקים בסוף הכתבה שקולים לזה שהעורך יכתוב בכניסה למשרדו 'אנחנו מחוייבים לנקודת מבט אובייקטיבית'. אף אחד לא יקרא את זה.
      ב. כמו שאמרתי, הבעיה לא מוגבלת לשלושת הכתבים הראשונים. נניח שיש לך שלושה כתבי אינטרנט (שהם חלק מקבוצת כתבי הטכנולוגיה, שהם חלק מקבוצת כתבי הכלכלה). אתה יכול למנות שלושה כתבים – אחד חרדי, אחד טכנופוב ואחד טכנופיל – שידווחו שלושתם מישיבת ועדת הכלכלה על חוק הצנזורה (ועדיין לא ענית לי איך אתה חושב שהמידע הזה יתפרסם). לחלופין, אתה יכול למנות כתב לענייני פוליטיקה ואינטרנט, שיהיה ספץ בתחום שלו וידע כל דבר, ולשלוח את שני הכתבים הנוספים להתמחות בענייני טכנולוגיות חדשות ובענייני תרבות רשת – וככה קיבלת שלושה כתבים מתמחים מאוד, שיוכלו לתת לך עומק וערך מוסף. כדאי להזכיר שכמה שהכתב מכיר יותר את התחום שלו, כך הוא מקצועי יותר, כך הוא מועד פחות להעתיק מקומוניקטים, וכך הוא יכול להביא תמונה מלאה יותר.

      לעניין 'האיזון הקדוש', ראה תגובתי לגורו יאיא להלן. אני חושב שאתה קורא את התהליך הפוך – אתה מניח שהרוב תמיד שואף למרכז, בעוד בפועל המרכז הוא המקום שהרוב שואף אליו, וזאת המשמעות היחידה שלו, ואין שום סיבה לקדש אותו דווקא.

      • יורם גת הגיב:

        לי ההצעה של טל לצרף לינקים לבלוגים נראית בעלת ערך לא מבוטל. מובן שלא מדובר בפתרון בעיית הסובייקטיביות אבל כן מדובר בהרחבת מעגל הדעות המובעות.

        אפשר להשקיע מחשבה איך להפוך את הלינקים ליותר מאשר עיטור חסר משמעות. אני הייתי מציע:

        1. הבלוגים המקושרים יהיו קבועים למשך תקופה מסויימת (נאמר חצי שנה) – כך יוכלו הקוראים להחשף לתפיסת עולם מסודרת ולא רק להערות חסרות הקשר.

        2. הבלוגרים המקושרים יתחייבו מראש להגיב לקבוצה מסויימת של ידיעות, ולעשות זאת בתוך זמן קצר קבוע מראש – כך ידעו העורכים והכותבים שישנו תוכן מסויים שאפשר לפנות אליו. (את אמינות ההתחייבות ניתן לבדוק על ידי שימוש בתקופת הרצה שבמהלכה הבלוגר ממלא את ההתחייבות למרות שהוא אינו מקושר – או מקושר באופן לא בולט.)

        3. הלינקים יהיו יותר מאשר כותרת והפנייה, אלא יכילו גם את הפיסקה הראשונה מהפוסט (או פיסקת סיכום) כקדימון שיפתה את הקוראים לעקוב אחרי הקישור.

  10. נתאי הגיב:

    "לקהל יש נטיה לאהוד עיתונות מאוזנת ואיכותית"
    אז זו הסיבה שידיעות הוא העיתון הנקרא במדינה?

  11. טל ירון הגיב:

    יש הבדל להערכתי בין עיתון שהציבור רוצה שיהיה לו, לבין העיתון שהוא קורא בפועל (הבדל בין איך הציבור מדמה את עצמו לבין ההתנהגות שלו בפועל).

    כולנו אוהבים לקגטר כמה נוראית העיתונות, ואיזה זבל הם כותבים שם. אבל בפועל אנו "מעיינים בכותרות" מציצים על מדורי הרכילות, וגו'.

    אבל אם הייתי שואל את הציבור עבור איזה עיתון הוא היה רוצה לממן על ידי תרומות. אני חושב שזה סיפור אחר. כאן אני מאמין שהציבור ישאף לכיוון הדימוי שלו את עצמו. עיתון יותר איכותי.

    אולי פעם שווה לעשות מיני משאל על העניין הזה

  12. גורו יאיא הגיב:

    כמדומני שהטענות הנשמעות, הן לא לגבי האוביקטיביות, אלא לגבי האיזון. אוביקטיביות, נהגו לספר לי, היא תכונה של אוביקטים. איזון, היכולת להביא את הסיפור משני צידי המתרס, אפילו לא קיימת ברמת השאיפה בשקוף. היבט זה לא קיים בכתבה יחידה לעולם, ולו רק בגלל שהנסיבות אינן מאוזנות. אם אולמרט נאשם בשחיתות, אפשר להביא את הצד שלו, אבל אי אפשר להוציא אותו צדיק.
    בשאללה האם העיתונות הארצית מאוזנת? היא ללא ספק יותר ציונית מאנטי ציונית. לגבי אג'נדה כלכלית, העניין פחות ברור מאליו לדעתי. אני מניח שהיתרון של שקוף הוא דווקא בכך שאינו מצהיר שהוא מאוזן, ולפחות אנחנו יודעים מה לחפש.

    • נדב הגיב:

      השאיפה הזו ל'איזון' היא בעייתית מלכתחילה, לטעמי.
      איזון מניח קיום של נקודת אמצע, אובייקטיבית-לכאורה, שסביבה צריך להתאזן. אתה מותח את הקו הזה סביב ציוני-לא ציוני, אבל אין סיבה לא למתוח אותו בין ציוני לציוני משיחי, או בין פוסט-ציוני לאנטי-ציוני.
      בפועל, מה שקורה זה שנקודת האמצע היא לעולם הדעה ההגמונית. וכך, לפני 30 שנה 'איזון' היה בכל פעם שמביאים מישהו שחושב שלא צריך לספח את השטחים, להביא גם מישהו שחושב שכן. היום, זה אומר בכל פעם שמביאים תומך יציאה מהשטחים עכשיו, מביאים מולו תומך יציאה מהשטחים אחר כך כדי לאזן.
      לא ברור לי למה לקדש דווקא את נקודת האמצע הגמישה הזו. מה שאני מעדיף הוא מגוון של עיתונים, שמייצגים כל אחד נקודת מבט אחרת.

      • נתאי הגיב:

        זה בא ליידי אבסורד בתכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. מרגע שעירית לינור 'ראתה את האור' וצורף אברי גלעד הפכה התכנית לשיח בין ימין דתי – משיחי לימין בורגני – שבע, במקום לשיח בין ימין לשמאל.

      • גורו יאיא הגיב:

        נקודת האמצע קיימת בין כלל הדעות הרווחות בציבור, אם כי לא מדובר באמצע "מתמטי", אלא יותר תחושות רווחות.
        אגב, אני חושש שלא הובנתי לחלוטין. הדוגמא הציונית היא הדגמה של נקודה שבה העיתונות הישראלית ככלל (כוונתי לעיתונים הגדולים) במוצהר אינה מאוזנת, בניגוד לאג'נדה כלכלית, שהעיתונות אינה מצהירה על עמדה לכאן או לכאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877487 דפים נצפים, 49 היום
308949 ביקורים, 22 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏