הרהורים של אבא

היום נהגתי באוטו. על הכביש הלכו שלוש נשים, בנתיב שלי. הן שמעו את הרכב מתקרב, והמשיכו לפטפט כאילו לא קורה כלום. למה? אמון. לנשים האלו היה אמון מלא בי. למרות שהן לא מכירות אותי, הן לא טרחו לראות מי אני, וזה גם לא עניין אותן. הן פשוט ידעו שאני לא עומד לדרוס אותן, ונחשו מה? הן צדקו. ולמה הן צדקו? כי אף אחד עוד לא המציא שיטה להרוויח כסף מלדרוס אנשים תמימים על הכביש (לא, המפתחים של משחק GTA לא נקראים, כי שם זה ווירטואלי).
הנשים הללו מייצגות את מערכת האמון שקיימת בכלכלת השוק הבריאה והמוכרת. כביש פתוח, פסי האטה – שאותם אפשר להמשיך לרגולציה, אבל אני לא אעשה את ×–×”, ×›×™ ×–×” די טפשי למשוך את האלגוריה הזו רחוק מדי, וכללים ברורים לנהיגה, שמי שלא מציית להם – נענש בחומרה.
ועכשיו לאח הגדול ולהשרדות. אלו הן תוכניות מאד מאד יקרות. הן הרבה יותר יקרות מכל דבר אחר שמופק בטלוויזיה, כולל דרמות וסדרות מקור. הערוצים שפיקים ומשדרים את הסדרות הללו ומשקיעים בהן את כל אגמי הכסף הללו, מקווים לראות אותו חזרה באמצעות פרסומות. התשלום שהערוץ מקבל עבור הקרנת הפרסומת הוא פרופורציונאלי לכמות האנשים. זה גורם להפקה לרצות בכל מחיר להחזיר את ההשקעה, כלומר מקסימום צופים. אם לתמצת את ההסבר הארוך והמיגע הזה לשתי מילים: אהמ אהמ, זונות רייטינג.

דרך אגב, זה לא הומצא עם הישרדות. הקולנוע מראשיתו הייתה אומנות של המון אנשים והמון כסף שמנסה לנחש מה הקהל אוהב, ולכן קלע לרחשי ליבו של ההמון ואפילו ניבא אותם בצורה מפתיעה. הדוגמא המפורסמת ביותר היא האופן שבו סרטי האקספרסיוניזם הגרמני דוגמת M, מטרופוליס והקבינט של דר' קליגארי ניבאו את האפלה הגדולה של עליית הנאצים, למרות שחלקם נעשו בידי יהודים וקומוניסטים שנאלצו לברוח לארה"ב.

בצורה כזו התכניות הללו מתיימרות לקלוע לרחשי ליבו של העם. אבל ההפקה מסבכת את הדמוקרטיה הזו מעבר לכל שיעור (אס אמ אס, בחירת השופטים, אתגר הכוח הכפול, גלגל הצלה, חסינות ועוד כל מיני טריקים מלוכלכים).כך הופכת ההפקה מגורם אלמוני לנוכח, ועורכת התוכן הופכת לדמות בסדרה, ויש המון טענות של עיתונאים ובלוגרים ממורמרים על המניפולציות הזולות. הבעיה היחידה היא שזה עובד, ובגדול. הישרדות הביאה רייטינג חסר תקדים למשדר שהוא לא ספורט בערוץ 10, ובוננזה כלכלית לכל המעורבים. למרות (בגלל) שלכולם היה ברור שהמתמודדים משקרים כל הזמן אחד לשני, אין לאף אחד שום ערכים, וההפקה מתחמנת את הצופים חופשי חופשי. באיזשהו אופן אפשר לומר , כי הקהל רוצה שההפקה תשקר לו , כל עוד השקר נועד כדי להשאיר את אלו שיתנו את השאו הטוב ביותר (יוסי בובליל, דן מנו). אלו שאנחנו רוצים לראות. אז השקר הזה עובד לטובת כולם, או ככה אנחנו חושבים.

גברת וורדפרס ספרה לי כבר 350 מילים, אז כבר הגיע הזמן למשבר הכלכלי. מה שעומד בבסיסו של המשבר הכלכלי הוא אובדן האמון. אובדן האמון של המשקיעים בבנקים, של הבנקים בבנקים אחרים, ושל הציבור במערכת הפיננסית בכללותה. כשמנכ"ל בית השקעות טוען בשידור חי שאין להם שום בעיות נזילות בזמן שבנקים, קרנות גידור ולקוחות מבוהלים כבר חתכו את עורקי הצוואר של הבנק הגוסס. מי שקנה ביום שישי  מניה ב-80$ והקשיב לגורו המניות ג'ים קריימר שצרח בשידור "בר סטרנס בסדר! אל תוציאו את הכסף!" נאלץ לראות אותה שווה 2$ ביום המסחר הבא אחרי שהבנק פורק ונמכר. אחר כך זה עלה ל-10$ ובזה זה נגמר.

מאז בנקים ובתי השקעות גדולים בארה"ב פושטים רגל בערך פעם בשבוע, באפקט דומינו מפחיד, ולאנשים די נמאס מזה. האשראי בורח מן השווקים והנזילות מתייבשת.
שלא לדבר על זה שכל המשבר הזה התחיל בגלל שאנשים מכרו לאנשים אחרים שקרים שהם לא ממש שהבינו איך הם פועלים, וגם לא רצו להבין, אבל הכניסו להם המון כסף. מה שקורה עכשיו זה התרחיש הכי גרוע: אובדן של אמון. לאנשים לא איכפת להפסיד 20, 30 או 40 אחוז מהכסף. כשנכסים שדורגו בטוחים כמו איגרות חוב של ממשלת ארה"ב מתאיינים ומתאדים בין לילה לא איכפת להם מגורו ההשקעות שצועק עליהם לא למכור בטלוויזיה. הם רוצים את הכסף אצלם , במקום נעים נחמד מתחת לבלטות.