הרהורים של אבא

קודם כל, לפני שאנחנו מתחילים, קראו את המאמר המבריק הזה של גדי טאוב בהארץ. רק על הקריאה הזו לכשעצמה תודו לי. טאוב קושר במהלך אינטלקטואלי מרשים בין שרי אריסון, בנימין נתניהו ובדולינה של גבי ניצן.

הספר "תפילילה" מאת מאיה חנוך (הבת של שלום חנוך מהשיר היפה "מאיה" כלום לא היהיה ) ומיכל חי-כהן עם איורים של דימיטרי קליסקי, שעובד כאנימטור הוא ממתק וויזואלי ותכני. לי באופן אישי הוא עושה הרגשה כאילו אכלתי שני ארגזי קרמבו רצוף.

רפרוף בספר מעלה את המראות הבאים: אינספור חיות שלוות, ילדים עפים באוויר, שניים מהם שחורים, כמובן. ילד כורע בתנוחה נוצרית ליד מיטתו. כוכבים מנצנצים, או בקיצור, יש לך הרגשה שנקלעת לחלום מאושר של מישהו אחר. חלום מן הטלוויזיה. וכשכל זה נגמר, מתחילה החזרה המיגעת על התפילילה.

כנראה שיש עוד הורים ששותפים לניחוח האופוריה המזוייפת העולה מן הספר. כך למשל כותב דובי: "שלא לדבר על זה שבשלב כלשהוא נראה כאילו נגמר להם מה להגיד, אז הם עברו לרשימות כלליות. ותמיד איפשהו באזור שוכני הים אני עובר אוטומטית ל”שדי הסיליקון הזקורים, האפים המנוסרים, האינקוויזיציה של שנות האלפיים”

אכן, תמונות קשות, גדי.

לי באופן כללי יש בעיה עם טקסטים שמשדרים הרמוניה בלבד. לפני כמה זמן חילקו לי בתא הדאר פליירים צבעוניים של עדי יהוה. בחזית הייתה תמונה פסטורלית של זוג נאה, חייכני וחסון בשדה, ברקע בית חווה וחיות משק, וילדים מכרכרים לרגליהם. "האם כך אתה רוצה שיראו חייך?" היה כתוב בגדול על הפרוספקט.

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!

שיטוטי הרוחניים לימדו אותי להזהר ולהשמר מטיפוסים עם חיוכים רחבים מדי. וגם להחביא את הארנק שלי שאני עובר לידם.

זו הבעיה שלי עם הניו אייג'. זה פלקטי ושטוח. בואו נסגור את חוף ניצנים בגדר, ניקח מאבטחים, נגבה מאות שקלים מכל אחד, ונהיה בשנטי(פי).

טוב נו, יצא טיפה מבולבל הפוסט הזה, אבל לפחות המלצתי על המאמר של טאוב.

.