הרהורים של אבא

חוקרי החברה הביקרותיים מסכימים שחל בישראל תהליך של שברור של זהויות חברתיות בשלושת העשורים האחרונים:"(הטיעון הזה מופיע בהרחבה אצל פלד ושפיר, 'מיהו ישראלי', למי שמתעניין)":. עד שנות ה-70, קבוצת האחוס"לים:"(אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים)":, כמו שקימרלינג קרא להם, הייתה קבוצה הגמונית, הובילה את החברה הישראלית והכתיבה את הנראטיב הישראלי.
מאז שנות ×”-70 וה-80, הקבוצה הזו שינתה פוזיציה. מקבוצה הגמונית ומובילה היא הפכה להיות עוד קבוצה באוסף הקבוצות המתחרות שנקרא החברה הישראלית. ×–×” לא אומר שהיא איבדה את כל כוחה – מהרבה בחינות, היא עדיין הקבוצה החזקה ביותר (למשל, בתחומי התרבות, התקשורת והמשפט).
במקביל, הקבוצה הזו עברה שינויים רבים. את השינוי המרכזי אפשר לתאר כמעבר מסוציאליזם לליברליזם – הסוציאליזם איבד את תפקידו כגורם המאחד את חברי הקבוצה, ובמקומו נכנס בתפקיד ×–×” הליברליזם, במובנו האמריקאי (קרי, תמיכה בזכויות אדם ולאו דווקא עמדה כלכלית). מה שמאחד את מצביעי מרצ, שינוי וקדימה – מפלגות שמייצגות את הציבור ×”×–×” – הוא לא עמדה ביחס לכלכלה, אלא עמדה ביחס לזכויות אדם, וכנגזרת ממנה, בקווים כלליים, גם עמדה כלפי היחס לפלסטינאים.

אבל עמדה זו אינה עמדה ליברלית-אוניברסליסטית קלאסית. מכיוון שעמדה זו עוצבה במציאות של מאבק בין קבוצות על הגמוניה, היא עוצבה אל מול קבוצות אחרות, ובעיקר מול שתי קבוצות – הקבוצה החרדית והקבוצה המתנחלית-כיפות-סרוגות. וכיוון שכך, הערכים שהודגשו היו ערכים שעמדו בניגוד לערכיהן של שתי הקבוצות הללו – ומצד שני, כמובן, בלי לערער על המכנה המשותף הציוני, המבוסס על הכרה של כל המשתתפים במשחק בשמירה על יהדותה של המדינה.

כך נוצר כאן מאבק-סכום אפס בין קבוצות על לגיטימציה ועל שליטה. כך תמכו רבים מבני קבוצה זו בהתנתקות, מתוך ידיעה שזו לא תוביל לשלום או לשקט – אבל תפגע במתנחלים; וכך גם המאבקים של החילונים מול החרדים מתרחשים במקומות שבהם צד אחד מצליח לדרוך בטריטוריה של השני (לסגור את חניון ספרא או לפתוח חנויות של חמץ בפסח), ולא לחינם המאבקים האלו התמקדו בירושלים.

המאבק ×”×–×” נערך גם בתחום הנטייה המינית, סביב ההומוסקסואליות. אבל כאן הוא קיבל תפנית – משום שהמאבק על ההומוסקסואליוּת הוא לא מאבק עקרוני על זכויות של קבוצת הרוב – כמו המאבק על חוק החמץ – אלא מאבק שמערב בתוכו גם קבוצה שלישית, הקבוצה של ההומואים עצמם. והקבוצה הזו נמצאת בפוזיציה בעייתית – מצד אחד, היא קבוצה מוחלשת מאוד; מצד שני, היא נתפסת כחלק מקבוצת הרוב החזקה:"(למרות שכמובן יש הומואים רבים שאינם שייכים לקבוצת האחוס"לים-לשעבר)":. התוצאה היא שהחרדים והסרוגים רואים התקפה על הקבוצה הזו כהתקפה על האחוס"לים-לשעבר; אלו, מצידם, נזעקים להגן על ההומוסקסואליוּת – אבל לא באמת אכפת להם מההומואים (ולכן הם קבוצה מוחלשת):"(אני אומר כאן הומואים ומתכוון להט"ב – מתוך נסיון לשמר את השיח של הקבוצה הרלוונטית, שממש לא מודעת לאבחנות האלו)":.

מה ההבדל בין ההגנה על ההומוסקסואליוּת לבין הגנה על ההומואים?

×”×’× ×” על ההומוסקסואליוּת מתרחשת במישור הציבורי. המשמעות שלה היא צמצום של אפליות גלויות על רקע נטייה מינית. מבחינת החקיקה, ישראל נותנת לא מעט זכויות לזוגות חד-מיניים. אנחנו עדיין לא הולנד, אבל המעמד של 'ידועים בציבור', וההחלה שלו על זוגות חד-מיניים, מאפשר לזוגות כאלה להנות מלא מעט זכויות של זוגות נשואים. גם הייצוג הפומבי של קהילת הלהט"ב – למרות שהוא רחוק מאוד מלהיות מושלם – משתפר בצורה מתמדת בשנים האחרונות (×¢"×¢ אוחובסקי ודנה אינטרנשיונל בשיאו של הפריים-טיים). כדאי לשים לב להקבלה בין ההתקדמות הזו לבין התחומים שמניתי קודם כתחומים שבהם נשמרת השמירה של האחוס"לים-לשעבר.

בתחום ×”×–×” מתקיים מאבק עיקש בין ש"ס לבין שאר העולם – אמנם ש"ס מרשה לעצמה לערער על הלגיטימיות של ההומוסקסואליוּת, אבל כדאי לשים לב שלצדה עומדים רק מטורפי הימין הקיצוני. כל הגורמים החילוניים – מחד"ש ועד ביבי וליברמן – לעולם לא יגידו מילה כנגד הומוסקסואליוּת, מכיוון שזו מערערת על הגדרתם העצמית כליברלים.

לעומת זאת, ×”×”×’× ×” על ההומואים לא מתרחשת במישור הציבורי-הארצי, במובן ×”×–×” שהתקפה פיזית על הומו יחיד חייבת לקחת חלק בדיון הציבורי. לכן, כל מה שקורה מתחת לרדאר של התקשורת – השימוש ×”×›×”-תכוף במילה 'הומו' כביטוי גנאי (כמובן, לא בטלוויזיה!), אלימות מזדמנת כלפי זוגות חד-מיניים ברחוב, אפלייה בוטה של הומואים במקומות עבודה וכו' – כל אלה הופכים לנון-אישיו, מכיוון שהם לא מאיימים על האפשרות של הקבוצה החזקה להגדיר את עצמה כליברלית. מה שאנחנו לא שומעים עליו, לא קיים – לפחות מבחינת הלגיטימציה הציבורית שלנו.

ומתי מתחילה הבעיה? כשהאירועים האלימים, שמאיימים על הומואים כפרטים, מגיעים לרמה שבה הם מאיימים גם על ההומוסקסואליוּת כמאפיין של הליברליות הישראלית. הדוגמא הבולטת הקודמת היא, כמובן, מצעד הגאווה בירושלים. כשהפגיעה בהומואים התרחשה במקום שמגדיר גם את ההומוסקסואליות – קבוצת הרוב התגייסה לעמוד לצד ההומואים, ולספק להם ×”×’× ×” (תקשורתית, ובעקבות כך גם משטרתית). המאבק לא ×”×™×” פשוט, וכמעט נכשל בפעמים הראשונות – אבל בסופו של דבר הסתיים בנצחון.

נדמה שעכשיו, השניות הזו התפוצצה בפרצוף של כולנו. הרוצח במרכז האגודה פוצץ את האבחנה בין התפיסה הציבורית של הומוסקסואליות לבין האלימות כלפי להט"ב, כשהביא את האלימות הזו לרמה שאי אפשר להתעלם ממנה. השאלה היא האם הציבורים ×”'ליברליים' בישראל יצליחו לאחות את התפיסה הזו חזרה – להמשיך להתעלם מאלימות כלפי להט"ב, במקביל להגנה על ההומוסקסואליות – או שהתוצר החיובי של האירוע הנורא ×”×–×” ×™×”×™×” שהאלימות – ושאר התופעות של הפגיעה באנשי הקהילה באופן פרטני ולא-ציבורי – יקבלו את הכיסוי התקשורתי הראוי, ויוקעו כחוסר ליברליות גם הם. נראה שזה מתחיל לקרות – אבל יש סיכוי טוב שזה אפטר-אפקט של הטבח, שיעלם אחר כך.