ההומואים כקורבן של חברה משובררת

נדב

חוקרי החברה הביקרותיים מסכימים שחל בישראל תהליך של שברור של זהויות חברתיות בשלושת העשורים האחרונים:"(הטיעון הזה מופיע בהרחבה אצל פלד ושפיר, 'מיהו ישראלי', למי שמתעניין)":. עד שנות ה-70, קבוצת האחוס"לים:"(אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים)":, כמו שקימרלינג קרא להם, הייתה קבוצה הגמונית, הובילה את החברה הישראלית והכתיבה את הנראטיב הישראלי.
מאז שנות ה-70 וה-80, הקבוצה הזו שינתה פוזיציה. מקבוצה הגמונית ומובילה היא הפכה להיות עוד קבוצה באוסף הקבוצות המתחרות שנקרא החברה הישראלית. זה לא אומר שהיא איבדה את כל כוחה – מהרבה בחינות, היא עדיין הקבוצה החזקה ביותר (למשל, בתחומי התרבות, התקשורת והמשפט).
במקביל, הקבוצה הזו עברה שינויים רבים. את השינוי המרכזי אפשר לתאר כמעבר מסוציאליזם לליברליזם – הסוציאליזם איבד את תפקידו כגורם המאחד את חברי הקבוצה, ובמקומו נכנס בתפקיד זה הליברליזם, במובנו האמריקאי (קרי, תמיכה בזכויות אדם ולאו דווקא עמדה כלכלית). מה שמאחד את מצביעי מרצ, שינוי וקדימה – מפלגות שמייצגות את הציבור הזה – הוא לא עמדה ביחס לכלכלה, אלא עמדה ביחס לזכויות אדם, וכנגזרת ממנה, בקווים כלליים, גם עמדה כלפי היחס לפלסטינאים.

אבל עמדה זו אינה עמדה ליברלית-אוניברסליסטית קלאסית. מכיוון שעמדה זו עוצבה במציאות של מאבק בין קבוצות על הגמוניה, היא עוצבה אל מול קבוצות אחרות, ובעיקר מול שתי קבוצות – הקבוצה החרדית והקבוצה המתנחלית-כיפות-סרוגות. וכיוון שכך, הערכים שהודגשו היו ערכים שעמדו בניגוד לערכיהן של שתי הקבוצות הללו – ומצד שני, כמובן, בלי לערער על המכנה המשותף הציוני, המבוסס על הכרה של כל המשתתפים במשחק בשמירה על יהדותה של המדינה.

כך נוצר כאן מאבק-סכום אפס בין קבוצות על לגיטימציה ועל שליטה. כך תמכו רבים מבני קבוצה זו בהתנתקות, מתוך ידיעה שזו לא תוביל לשלום או לשקט – אבל תפגע במתנחלים; וכך גם המאבקים של החילונים מול החרדים מתרחשים במקומות שבהם צד אחד מצליח לדרוך בטריטוריה של השני (לסגור את חניון ספרא או לפתוח חנויות של חמץ בפסח), ולא לחינם המאבקים האלו התמקדו בירושלים.

המאבק הזה נערך גם בתחום הנטייה המינית, סביב ההומוסקסואליות. אבל כאן הוא קיבל תפנית – משום שהמאבק על ההומוסקסואליוּת הוא לא מאבק עקרוני על זכויות של קבוצת הרוב – כמו המאבק על חוק החמץ – אלא מאבק שמערב בתוכו גם קבוצה שלישית, הקבוצה של ההומואים עצמם. והקבוצה הזו נמצאת בפוזיציה בעייתית – מצד אחד, היא קבוצה מוחלשת מאוד; מצד שני, היא נתפסת כחלק מקבוצת הרוב החזקה:"(למרות שכמובן יש הומואים רבים שאינם שייכים לקבוצת האחוס"לים-לשעבר)":. התוצאה היא שהחרדים והסרוגים רואים התקפה על הקבוצה הזו כהתקפה על האחוס"לים-לשעבר; אלו, מצידם, נזעקים להגן על ההומוסקסואליוּת – אבל לא באמת אכפת להם מההומואים (ולכן הם קבוצה מוחלשת):"(אני אומר כאן הומואים ומתכוון להט"ב – מתוך נסיון לשמר את השיח של הקבוצה הרלוונטית, שממש לא מודעת לאבחנות האלו)":.

מה ההבדל בין ההגנה על ההומוסקסואליוּת לבין הגנה על ההומואים?

הגנה על ההומוסקסואליוּת מתרחשת במישור הציבורי. המשמעות שלה היא צמצום של אפליות גלויות על רקע נטייה מינית. מבחינת החקיקה, ישראל נותנת לא מעט זכויות לזוגות חד-מיניים. אנחנו עדיין לא הולנד, אבל המעמד של 'ידועים בציבור', וההחלה שלו על זוגות חד-מיניים, מאפשר לזוגות כאלה להנות מלא מעט זכויות של זוגות נשואים. גם הייצוג הפומבי של קהילת הלהט"ב – למרות שהוא רחוק מאוד מלהיות מושלם – משתפר בצורה מתמדת בשנים האחרונות (ע"ע אוחובסקי ודנה אינטרנשיונל בשיאו של הפריים-טיים). כדאי לשים לב להקבלה בין ההתקדמות הזו לבין התחומים שמניתי קודם כתחומים שבהם נשמרת השמירה של האחוס"לים-לשעבר.

בתחום הזה מתקיים מאבק עיקש בין ש"ס לבין שאר העולם – אמנם ש"ס מרשה לעצמה לערער על הלגיטימיות של ההומוסקסואליוּת, אבל כדאי לשים לב שלצדה עומדים רק מטורפי הימין הקיצוני. כל הגורמים החילוניים – מחד"ש ועד ביבי וליברמן – לעולם לא יגידו מילה כנגד הומוסקסואליוּת, מכיוון שזו מערערת על הגדרתם העצמית כליברלים.

לעומת זאת, ההגנה על ההומואים לא מתרחשת במישור הציבורי-הארצי, במובן הזה שהתקפה פיזית על הומו יחיד חייבת לקחת חלק בדיון הציבורי. לכן, כל מה שקורה מתחת לרדאר של התקשורת – השימוש הכה-תכוף במילה 'הומו' כביטוי גנאי (כמובן, לא בטלוויזיה!), אלימות מזדמנת כלפי זוגות חד-מיניים ברחוב, אפלייה בוטה של הומואים במקומות עבודה וכו' – כל אלה הופכים לנון-אישיו, מכיוון שהם לא מאיימים על האפשרות של הקבוצה החזקה להגדיר את עצמה כליברלית. מה שאנחנו לא שומעים עליו, לא קיים – לפחות מבחינת הלגיטימציה הציבורית שלנו.

ומתי מתחילה הבעיה? כשהאירועים האלימים, שמאיימים על הומואים כפרטים, מגיעים לרמה שבה הם מאיימים גם על ההומוסקסואליוּת כמאפיין של הליברליות הישראלית. הדוגמא הבולטת הקודמת היא, כמובן, מצעד הגאווה בירושלים. כשהפגיעה בהומואים התרחשה במקום שמגדיר גם את ההומוסקסואליות – קבוצת הרוב התגייסה לעמוד לצד ההומואים, ולספק להם הגנה (תקשורתית, ובעקבות כך גם משטרתית). המאבק לא היה פשוט, וכמעט נכשל בפעמים הראשונות – אבל בסופו של דבר הסתיים בנצחון.

נדמה שעכשיו, השניות הזו התפוצצה בפרצוף של כולנו. הרוצח במרכז האגודה פוצץ את האבחנה בין התפיסה הציבורית של הומוסקסואליות לבין האלימות כלפי להט"ב, כשהביא את האלימות הזו לרמה שאי אפשר להתעלם ממנה. השאלה היא האם הציבורים ה'ליברליים' בישראל יצליחו לאחות את התפיסה הזו חזרה – להמשיך להתעלם מאלימות כלפי להט"ב, במקביל להגנה על ההומוסקסואליות – או שהתוצר החיובי של האירוע הנורא הזה יהיה שהאלימות – ושאר התופעות של הפגיעה באנשי הקהילה באופן פרטני ולא-ציבורי – יקבלו את הכיסוי התקשורתי הראוי, ויוקעו כחוסר ליברליות גם הם. נראה שזה מתחיל לקרות – אבל יש סיכוי טוב שזה אפטר-אפקט של הטבח, שיעלם אחר כך.

9 תגובות »

נדב ב5/08/2009 15:48 תחת חברה בישראל

9 Responses to “ההומואים כקורבן של חברה משובררת”

  1. ירדן הגיב:

    זה הניתוח שהכי אהבתי עד עכשיו.
    זה גם מסתדר לי עם התגובות של חברי המפלגות השונות שרוצים לנתק את מסרי השנאה וחוסר הלגיטימיות מהרצח.
    בכל מצב אני מאמין שבפעם הבאה שאיזה שר יחשוב לזרוק איזה משפט על הומואים, הוא יחשוב עוד פעם.

  2. זיגמונד הגיב:

    כל מילה בסלע, מצטרף לירדן.
    .-= blog האחרון של זיגמונד ..‫כך תִפְתח את הפוסט הבא שלך‬ =-.

  3. אלעד-וו הגיב:

    אני לא בטוח שאני מסכים להפרדה שאתה עושה בין ההומוסקסואליות להומואים, שעל הומוסקסואליות מגינים ועל הומואים לא. או, אני אנסה לדייק יותר: יש ציבור מאד קטן שמגן על ההומוסקסואליות, והרוב מפגין הסכמה שקטה. יכול להיות שזה מה שאתה אומר, ויכול להיות שלא. לא בהנתי מי אתה בדיוק טוען שמגן על ההומוסקסואליות.

    הנה כמה דוגמאות.

    ראשית, ההכרה במעמד של ידועים בציבור גם להומואים, והשווין באופן כללי, נראה שנגרם במידה רבה ע"י בג"צ. לפחות היה לי רושם כזה. יותר מדויק יהיה לומר שהיו בקרב הרשויות ליברלים, והיו שמרנים, ובג"צ דחף את הליברלים לניצחון. שנית, ההשתלבות של הומואים בתקשורת: בתקשורת נראה שיש דומיננטיות לליברלים. אבל זה לא נראה שהמיינסטרים הישראלי בהכרח נעמד מאחורי הלהט"בים. לפחות לא ראיתי עדויות לזה.

    • נדב הגיב:

      אני לא דיברתי על רוב ומיעוט, אלא על כוח של קבוצות. בג"צ זה דוגמא נפלאה לכוח של קבוצה, שלא קשור דוקא לרוב\מיעוט.

      אבל דווקא בענייני ידועים בציבור, העניין הוא לאו דווקא בג"צ. הרבה מהזכויות שהולכות לידועים בציבור בישראל מגיעות דווקא מהכנסת – ישראל היא אחת המדינות שבהן מעמד הידועים בציבור הוא הטוב ביותר (עם כי ההכרה בזוגות חד מיניים כידועים בציבור היא בעיקרה עבודה של בג"צ).

      לגבי התקשורת – תשאל את עצמך בכמה מקומות – שהם לא תל-אביב – יכולה להתקיים פעילות כלשהי ששניים מהמובילים שלה הם הומו וטרנסית, כמו בכוכב נולד. ברוב המקומות זה פשוט בלתי נתפס (בעיקר הטרנסית)

      • אלעד-וו הגיב:

        אכן, בתקשורת יש ייצוג נכבד להומואים. אבל האם זה נובע מ, או מיתרגם ל, כוח ציבורי. האם מישהו הזכיר אפילו פעם אחת בכוכב נולד את היותה של דנה אינטרנשיונל לסבית או את היותו של גל אוחובסקי הומו? הם להט"בי מחמד.

        • נדב הגיב:

          לא טענתי שלתקשורת יש כוח בציבור*, אלא שלקבוצת הליברלים יש כוח בתקשורת.

          * למרות שאני מאמין שזה נכון, ושלנוכחות של דנה אינטרנשיונל ושל אוחובסקי בכוכב נולד יש השפעה, מעצם זה שהם הומו וטרנסית** מחוץ לארון. אתה יודע כמה אנשים יש שדנה אינטרנשיונל היא הטרנסית הראשונה שהם ראו? שאוחובסקי הוא ההומו הראשון שהם ראו שנמצא בעמדת סמכות?

          **טרנסית, לא לסבית.

          • ערן הגיב:

            נדב, תודה רבה על הפוסט. למיטב ידיעתי זהו הדיון הראשון ברשת מאז הטבח אשר מציג את שאלת ההומופוביה בהקשר הרחב של מאבק פוליטי-חברתי בין קבוצות הכוח בחברה הישראלית.
            אני מסכים לחלוטין עם האבחנה כי יש לראות את ההגנה החוקתית על ההומוסקסואליות כחלק ממאבק חילוני-דתי (אם להציג סכימה קצת גסה יותר מזו שאתה הצגת), ואני חושב שיש להוסיף שבאותו אופן גם צריך לראות את ההומופוביה במגזר החרדי: לא כשנאה דתית-שורשית בלבד, אלא כשנאה בעלת בסיס פוליטי, כחלק מהמאבק הפוליטי-חברתי של החרדים. כתבתי על כך בקצרה בתחילת השבוע, ברשימה שהתפרסמה בבלוג של מתי שמואלוף:
            http://www.notes.co.il/mati/59122.asp
            עם זאת, אני חושב שצריך לומר דברים נחרצים יותר בנוגע להומופוביה בקרב המגזר החילוני-לאומי (או אחוסלי). גם במגזר זה שורה הומופוביה אקטיבית ואלימה, ולא ניתן לתאר אותה רק כאדישות כלפי גילויי אלימות נגד להט"בים כפרטים. אני מזמין את כל מי שיש לו חמש דקות פנויות, להריץ חיפוש על תקיפות הומוסקסואלים בארבע השנים האחרונות, או להיכנס למדור "הומופוביה ודומיה" באתר תהילה ולקרוא מעט עדויות של נוער להט"בי מציאות חיים קשה של התעללות, הדרה והשפלה (רוב העדויות לקוחות מלהט"בים חילוניים).
            http://www.tehila.org.il/
            כמובן, אפשר לחלוק על ההסבר הכללי שאני מציע לתופעת ההומופוביה כתופעה חוצת מגזרים (אני חושב שיש קשר הדוק, כמעט טרנס-היסטורי, בין מיליטריזם ובין הומופוביה. מיליטריזם הוא כמובן לא הגורם היחיד להומופוביה, הזכרנו כבר קודם את המניעים הפוליטיים, אבל הוא בהחלט בין העיקריים), אבל אי אפשר להכחיש שההומופוביה היא תופעה כלל ישראלית.
            לא שבן אדם שחי פה יותר מכמה ימים צריך את זה כדי להשתכנע, אבל בכל אופן ראה תוצאות סקר שהתפרסמו היום בהארץ:
            http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1105630.html

          • נדב הגיב:

            א. לגבי ההומופוביה אצל הדתיים ככלי במלחמה מול ה'ליברלים' – אני מאוד מסכים. וכדאי לזכור שלפי הדת היהודית, החטא היחיד שכרוך בהומוסקסואליות הוא משכב זכר – וגם גרוע פחות מנסיעה בשבת.

            ב. ברור שיש חילונים-אשכנזים-ותיקים הומופובים, אבל אפשר להכליל ולומר שהקבוצה, כקבוצה, היא פחות הומופובית מקבוצות אחרות בחברה הישראלית – במידה משמעותית (כמו שמראה גם הסקר שקישרת אליו).
            זה כמובן לא אומר שלא צריך להיאבק נגד התופעות האלו של ההומופוביה – צריך, ובכל הכוח, ואם הובן מדברי אחרת, אני מתקן.

            ג. לגבי הקשר בין הומופוביה למיליטריזם – אני מאוד מסכים, אבל המסקנה שלי היא הפוכה. הירידה ברמת ההומופוביה של הקבוצה הליברלית התאפשרה דווקא בגלל הירידה ברמת המיליטריזם שלה.

  4. […] המצב המתקיים בישראל (בפוסט קודם הגדרתי את המצב הזה כחברה משובררת). לכן, כשהאחוס"לים לשעבר רוצים להיאבק בחרדים […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877591 דפים נצפים, 28 היום
309014 ביקורים, 18 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏