??????? ?? ???

פרץ, נדב. (2010). ההפקרה של אבות כהשגחה על משפחות: אבות בשיח החקיקתי הישראלי. בתוך: כץ, חנה וארז צפדיה (עורכים), מדינה משגיחה: מדינה מפקירה. תל אביב: רסלינג

אני מביא כאן תקציר לא-רשמי של המאמר שלי. את המאמר המקורי אפשר למצוא כאן.

המאמר הוא פרק מתוך הספר המרתק "מדינה משגיחה, מדינה מפקירה". הפרספקטיבה התיאורטית של הספר מבקשת למצוא את הדרך שתשלב בין הטענות על כוח היתר של המדינה, שממשטרת כל פרט בחיים של האזרחים, לבין הטענות על חולשתה של המדינה הנאו-ליברלית, שמתפרקת מערכיה, ולטעון שניתן לראות את ההשגחה וההפקרה כשני אספקטים של אותו תהליך. הספר באמת מרתק ומומלץ לכל מי שמתעניין במדיניות החברתית בישראל, בלי קשר לפרק שלי בו.

המאמר שלי פותח מהדיון במשפחתיות, כערך המרכזי שמעצב את יחסה של מדינת ישראל לנשים ולמשפחות. מחקרים רבים – בראשם אלו של ניצה ברקוביץ' וסילביה פוגל-ביז'אווי – הצביעו על האופן שבו המדינה הישראלית משמרת את מוסד המשפחה, על מנת לשרת את מטרותיה-היא – ובעיקר את המאבק הדמוגרפי של היהודים מול הערבים. המאמר שלי מפנה את המבט אל עבר המדיניות החברתית כלפי גברים, ושואל – כיצד מתייחסת המדיניות החברתית הישראלית לגברים, ובפרט לאבות, וכיצד ניתן להבין יחס ×–×” במסגרת אותה התפיסה של המשפחתיות שתוארה לעיל.

המאמר מבוסס על עבודת התיזה שלי, ובפרט – על האופן שבו המחוקקים התמודדו עם המושגים 'אבהות' ו'טיפול' במסגרת הדיונים על חוק עבודת נשים, מאז שנות ×”-90. המאמר מנתח את הפרוטוקולים של מליאת הכנסת וועדותיה, במטרה לזהות – באמצעות מתודולוגיה של ניתוח שיח ביקורתי – את האופן שבו המחוקקים משתמשים במושגים 'אבהות' ו'טיפול', את מערכת היחסים בין שני מושגים אלו, ואת הקשר שלהם למושגים נוספים.

הממצא הראשון מעיד, שמאז שנות ה-90 אבות החלו להופיע בדיוני המליאה בהקשר מאוד חיובי. המחוקקים מציגים את המשפחה הדו-הורית, שבה שני ההורים לוקחים חלק שווה בטיפול, כמודל ראוי לחיקוי, ומקפידים לציין את החשיבות של שיתוף הפעולה ההורי. בראשיתו של תהליך זה, הייתה התנגדות מסויימת להצגתם של שני ההורים כמטפלים שווי-ערך, אך התנגדות זו נעלמה עד מהרה, ובמהלך שנות ה-2000 הצגה זו זוכה להתנגדות רק מהקצוות השמרניים ביותר של הקשת הפוליטית.

אך כל זה נכון רק כשבוחנים את השיח האבסטרקטי שבמליאה. כשבוחנים את השיח הקונקרטי, המתנהל בועדות הכנסת, רואים תופעה כפולה:

מחד, דיונים שעוסקים בחוק עבודת נשים ואינם עוסקים ישירות בגברים – מעלימים לחלוטין את האב מתמונת המשפחה. דיונים העוסקים במשפחות בהקשרים שאינם קשורים לאבות באופן ישיר ומפורש, מניחים ×›×™ התא המשפחתי הרלוונטי מורכב מאם ומילדיה, וכי ההסדרים צריכים לאפשר לאם טיפול בלעדי בילדים אלו.

אך בדיונים בחוקים העוסקים ישירות בגברים, לא ניתן – באופן טבעי – להתעלם מקיומם של גברים בתא המשפחתי, וגברים אכן מופיעים בדיונים אלו. אך כאשר הם מופיעים, שמור להם מקום מיוחד בדיון – המקום של הרמאים. בעת החקיקה הראשונית, אבות מוצגים כמי שישאפו לגזול את החופשה של נשותיהם, ולכפות עליהן יציאה לעבודה בעוד הם מנצלים את החופש. אך כאשר מתברר שתסריט ×–×” אינו קורה בפועל, מאומצת תפיסה שונה של האבות: האבות כמי שמטרתם היא לרמות את המדינה, ולשאוב ממנה את מירב המשאבים, באופן שאינו הולם את כוונת המחוקק.

היעדרם של האבות מתבטא לא רק בהיעדר מהשיח, אלא גם בהיעדר הפיזי: באף אחד מהדיונים העוסקים בחוק חופשת לידה לאב, לא הופיע נציג של ארגונים המייצגים, או מתיימרים לייצג, אבות, ולא הופיע אדם שהציג את עצמו כאב היוצא, או מבקש לצאת, לחופשת לידה.

נשאלת השאלה, אם כן, מדוע טורחים המחוקקים לקדם חוק שכזה, הזוכה לניצול נמוך ושאת אוכלוסיית היעד שלו הם אינם מביאים בחשבון. התשובה, לטעמי, טמונה בפער שרבים הצביעו עליו בעבר: הפער בין התפיסה העצמית של ישראל כמדינה מתקדמת מגדרית, לבין המציאות השוויונית הרבה פחות. גם כאן, ניתן לראות כי החוק משרת תכלית של הצגת החקיקה הישראלית כחקיקה שוויונית ומתקדמת, בעוד במציאות עצמה נשים נשארות האחראיות העיקריות לטיפול.