הרהורים של אבא

אחרי שקראתי את הרשומה הזו, ואחרי שסיימתי להתעצבן, התחלתי לחשוב – האם בכל זאת אפשר לתת קריטריון למה שאפשר לקרוא לו `הורות טובה דיה`, בפרפרזה על הביטוי של דונלד ויניקוט?

הקריטריון הראשון שעולה לי לראש הוא `קריטריון הקקי` – האם ההורה מחליף לילד טיטול עם קקי, ובהכללה – האם ההורה מסוגל לטפל בילד במשך 24 שעות בלי ×”×›× ×” מראש. האם אבא יכול לקבל טלפון מאשתו שהיא צריכה לעשות נסיעת עבודה דחופה שתימשך עד מחר, ושהשאלה היחידה שישאל תהיה `לקחְת סוודר?`
ברור שהורה טוב הוא הורה שיודע לתת את הטיפול הפיזי הדרוש לילדיו. מצד שני ברור גם שזה לא מספיק – יכולה להיות ילדה מטופלת, נקיה, שבעה ומטופחת שעדיין תסבול מהתעללות. מרכיב חשוב נוסף, פשוט יחסית (להגדרה, לא לביצוע) הוא היכולת להעניק לילד אהבה (לא, רק לאהוב את הילד ×–×” לא מספיק).
עוד קריטריון חשוב להורות-טובה-מספיק הוא היכולת להעניק לילד נורמות, לספק לו ידע ואת היכולת ליישם את הידע ×”×–×”, לשמש מודל לחיקוי – הורה טוב צריך לחנך את הילד. לא ניכנס פה לשאלות של איך לחנך ולְמה, שהן שאלות כבדות משקל אבל אפשר להתעלם מהן לצורך המבחן שלנו. ההורה צריך לחנך את הילד כמיטב הבנתו.
מבחן הכולל רק את שלושת הקריטריונים האלה יוצר תמונה מאוד מוטה – ברור שבחברה שלנו רוב האמהות עוברות אותו בהצלחה, מי יותר ומי פחות, ומצד שני – ברור גם שאבות רבים נכשלים לפחות באחד משלושת הקריטריונים. אפשר לטעון, ובצדק רב, שהבעיה היא במציאות ולא במבחן – המבחן לא מוטה, הוא משקף מציאות אמיתית שבה אמהות מיישמות הורות טובה, בעוד גברים אינם עושים זאת. זאת בעצם טענתה של עמליה ברשומה שהבאתי לעיל. מאידך אפשר להשתמש בנקודה הזו כדי לבחון את המבחן הקטן שלנו בפרט ומבחנים מסוג ×–×” בכלל, ואולי לצבור כמה תובנות מעניינות על הדרך.
ההגדרה הסטריאוטיפית של `חלוקת תפקידים במשפחה` טוענת ×›×™ תפקיד האשה הוא הטיפול בילדים ובבית – הגדרה שחופפת, במידה רבה, את שלושת מרכיבי ההורות כפי שהצגתי אותם כאן. תפקיד האב לפי אותה תפיסה הוא לפרנס – לדאוג לרווחה הכלכלית של המשפחה. אם נפשיט מההגדרה הזו את המרכיבים המגדריים שלה, תישאר לנו האבחנה לפיה חלק מתפקידיה של ההורים, בחברה המערבית של ימינו, הוא לפרנס את המשפחה ואת הילדים. הורה טוב דיו חייב, עם כן, להיות מסוגל לספק לילדיו רמת חיים מספקת (ושוב, לא ניכנס להגדרה של `מספקת`).
האבחנה הזו מעוררת שלל שאלות על המבחן שלנו. הדבר הראשון שעלה לי לראש בעקבות האבחנה הזו הוא הקביעה הפמיניסטית הידועה (והמוצדקת) לפיה לא ניתן להאשים את הנשים בעובדה שהן מרוויחות שישים ומשהו אחוז ממה שמרוויחים גברים. הסביבה החברתית – בעיקר שוק העבודה, אבל גם מוסדות החיברות והתרבות בכלל – אינם מאפשרים לאישה למצות את הפוטנציאל התעסוקתי שלה כפי שהם מאפשרים זאת לגבר, ויתר על כן – הם אינם מאפשרים לה לפתח פוטנציאל תעסוקתי כפי שהם מאפשרים זאת לגבר. לאור הדיון שלנו על הורות, האם ניתן ליישם את הטענות האלו גם כלפי היחס של הסביבה החברתית לאבות? האם ניתן לומר שלא רק שנמנעת מאבות האפשרות לממש את הפוטנציאל האבהי שלהם עד תומו, גם נמנעת מהם האפשרות לפתח אותו כראוי? לדעתי התשובה לשאלה הזו היא חיובית, גם אם על פניו נראה שאף אחד לא מונע מאבות לטפל בילדים שלהם. התשובה לתהייה הזו היא ארוכה ומסובכת, וראויה מתישהו לרשומה בפני עצמה, אבל בכמה מילים – אם נעשה את ההשוואה המתבקשת בין אב מטפל לבין אם עובדת, נראה שבראשיתה של המהפכה הפמיניסטית התהיות היו דומות לאלו שסביר שיעלו במקרה ×–×” – מצד אחד `לנשים פשוט אין את מה שנדרש כדי להצליח בעבודה`, ומצד שני `נשים מטבען יותר אוהבות משפחה. לא תהיה להן מוטיבציה להצליח בעבודה`. תהפכו את המגדר כאן ותבינו, על קצה המזלג, למה אני מתכוון.
התהייה השניה שעולה במקרה ×”×–×” היא האם ניתן (האם צריך) לצפות מאדם אחד להיות הורה טוב דיו. הרי ברוב המשפחות הדו-הוריות שאנחנו מכירים, את ארבעת התפקידים שלעיל (טיפול, אהבה, חינוך, פרנסה) ממלאים שני בני הזוג, בחלוקת עבודה כזו או אחרת. גם במשפחות חד-הוריות, במיוחד במשפחות גרושים, הדרישה החברתית היא ששני בני הזוג ימלאו את ארבעת התפקידים – ולכן הדרישה לתשלום מזונות. המצב שבו יש הורה אחד שאחראי באופן בלעדי לילדים נחשב למצב החריג, שבו נדרשת התערבות של המדינה (חוק משפחות חד הוריות ההולך ונשחק) או של החברה (סבתא שעוזרת עם הילד כשאמא בעבודה).
לאור זאת, נראה שהדרישה צריכה להפוך ל`הורים טובים דיים`, ולא הורה טוב דיו. הורים עושים ביניהם חלוקת עבודה, ×–×” כורח המציאות וטוב שכך. כמובן שלא טוב שהחלוקה הזו מוכתבת לא על פי רצונותיהם של בני הזוג אלא על ידי המגדר שלהם, ואז השאלה מפסיקה להיות `האם הוא אבא טוב מספיק?` אלא `האם הם, כזוג, מצליחים להתעלות מעל ההגדרות המגדריות וליצור חלוקה שוויונית של הנטל, כזו שמתאימה לנטיות האישיות שלהם?` והתשובה לשאלה הזו לא תלויה רק בבעל. הרבה פעמים אנחנו נוטים לשכוח את העובדה שזה שגברים עובדים עד 20:00 לא נובע רק מהרצון שלהם בפיתוח הקריירה (למרות שגם לו יש חלק), אלא גם מזה שהאשה רוצה לקחת חופשת לידה ארוכה, או מזה שהיא מעדיפה קריירה שבה תוכל להקדיש זמן לילדים (זמן שמנקודת מבט זו, בא על חשבון הזמן של האבא איתם). או על העדפת רמת חיים חומרית מסויימת על אבא פנוי לצרכי הילדים. אסור גם לשכוח שאבות, בדיוק כמו אמהות, לא אוהבים להיות משרתים קטנים – רוב האנשים לא יסכימו להיות אלו שמנקים אחרי הילד ומצד שני להיות מורחקים מקבלת החלטות בקשר אליו – אך בהרבה מקרים, לאמהות קשה לוותר על החופש שלהן להחליט מה הילד אוכל, במה הוא משחק ומתי הוא הולך לישון. להורות שוויונית יש המון יתרונות, אך מצד שני יש לה עלויות לשני בני הזוג, עלויות שצריך להיות מודעים אליהן.