הרהורים של אבא

עדכון אוקטובר 2014 – מזה זמן אני אומר לעצמי שאני צריך לחזור לפוסט ×”×–×” ולעדכן אותו, בעקבות תובנות שהתפתחו בשבע השנים האחרונות.

אני עדיין עומד מאחורי כמעט כל מה שכתוב בפוסט ×”×–×” – חוץ מהכותרת והמסקנה. אני פמיניסט, וגאה להיות פמיניסט.

אני עדיין חושב שברמה האנליטית, לקרוא לעצמי 'פמיניסט' ×–×” בעייתי משום שאני לא נאבק (רק) למען נשים. אבל ברמה החשובה – ברמה הפוליטית – לתיוג של 'פמיניסט' יש משמעות חשובה. אם אני צריך לבחור בין להיות בצד של מקינון, דבורקין, באטלר, הוקס וכל יתר הנשים הדגולות שעומדות מאחורי המושג ×”×–×”, לבין להיות בצד השני – אין לי ספק באיזה צד אני בוחר. ומסתבר שאני צריך לבחור.

אני פמיניסט.

===

הפוסט ×”×–×” נולד בעקבות דיון עם חנית שנערך אצלי ואצלה – ובעוד מקומות בעבר- על תפיסות מגדריות וספציפית על הקשר בין שוויון מגדרי לפמיניזם. הדיון ×”×–×” מעניין – עבורי לפחות – לא רק בגלל שחנית היא אדם מעניין, אלא גם בגלל שהוא מעין מקרה מבחן לאחת התיזות הישנות בסוציולוגיה של הידע – ×”×”× ×—×” שהסטטוס החברתי של אדם משפיע על הדעות שלו. אני, לפחות מבחינת סגנון חיים, די תואם את הסטריאוטיפ המגדרי. גבר, נשוי לאשה, שניים (וחצי, האמת) ילדים, כלבה וכו'. חנית, בתור אשה לסבית, מייצגת את מה שהוא פחות-או-יותר ההיפך הגמור מהסטראוטיפ ×”×–×”. מכיוון שאנחנו אוחזים בדעות די דומות בענייני מגדר, ההבדלים בינינו משקפים באופן די ברור את נקודות המבט השונות שלנו. במקום לנסות להסביר את הכוונה בהקדמה הארוכה-מדי הזו, אפנה אל גוף הרשומה – בתקווה שהוא יבהיר את הכוונה:

לשאלה 'מתי התחלתי להיות פמיניסט' יש תשובה קלה ומשעממת – איפשהו באזור גיל 14-16 התחלתי להיות שמאלן, סוציאליסט, לתמוך באופן כללי בקבוצות חלשות בחברה ובין השאר גם פמיניסט. השאלה (ולמה) הפסקתי להיות פמיניסט היא קצת יותר מורכבת (ולא, אין לה שום קשר להתנערות מתמיכה בשוויון מגדרי).

ככל שהעמקתי בנבכי הסוציולוגיה, אימצתי לי נקודת מבט פחות ופחות מודרנית ויותר ויותר פוסט-מודרנית:"או אם תרצו מינוח 'מקצועי' יותר, פחות וובריאנית ויותר פוקויאנית":, לגבי יחסי הכוחות בחברה. התפיסה המודרנית אומרת שבחברה יש קבוצות חזקות, שמחזיקות בכוח מסוג כלשהו, וקבוצות חלשות החסרות כוח ×›×–×”. הקבוצות החזקות משתמשות בכוח שלהן כדי לדכא את החלשות. הקבוצות משתנות לפי התיאוריה הספציפית – בעלי ההון מדכאים את הפועלים, הלבנים מדכאים את השחורים, היהודים מדכאים את הערבים והגברים מדכאים את הנשים – אבל המתווה הכללי הוא ×›×–×” שברור בו מי החזק ומי החלש, מי המרוויח מהמצב ומי המפסיד.

תפיסה פוסט-מודרנית של הסיטואציה, כפי שניסח אותה פוקו, טוענת שכוח הוא לא תכונה שיש לקבוצה חברתית. אין 'קבוצות חזקות' ו'קבוצות חלשות'. הכוח נמצא בידי החברה, והיא מפעילה אותו כדי להתאים כל אחד מחבריה לאחד התפקידים שהיא יצרה. אם בחברה מסויימת ללבנים יש תפקיד של מנהלים ולשחורים יש תפקיד של פועלים, הלחץ שיופעל על לבן שינסה להיות פועל אינו קטן מהלחץ שיופעל על שחור שנסה להיות מנהל. על גבר שינסה לקחת על עצמו תפקיד 'נשי' של טיפול בילדים או של הוראה יופעל מכבש לחצים כבד – בדיוק כמו על אשה שתנסה לקחת על עצמה תפקיד 'גברי', כמו ניהול או מקצוע טכני:"(כל ×–×” לא בא להגיד שיש שקילות – נשים זוכות עדיין לתנאים פחות טובים מאלו של גברים, לדוגמא)":.

כשמאמצים עמדה זו, נוצר הבדל בין המושגים 'פמיניזם' ו'שוויון מגדרי'. בתפיסה המודרניסטית, של מאבקי כוחות בין קבוצות, אי שוויון מגדרי נובע מחולשתן של נשים, ולכן קידום שוויון מגדרי משמעו מתן כוח לנשים, כדי שיוכלו להתמודד מול הכוח הגברי ולהגיע לשוויון. קידום שוויון מגדרי יכול להגיע רק תוך התמקדות בנשים – פמיניזם. בתפיסה פוסט-מודרנית, לעומת זאת, שוויון מגדרי דורש שחרור של גברים באותה המידה שהוא דורש שחרור של נשים – שכן שני הצדדים נתונים באותו סד של הפעלת כוח חברתי, שמעצב את פעולותיהם ואת תפיסתם בהתאם למגדר שלהם. לכן, ההגדרה 'פמיניזם', הכוללת בתוכה התייחסות לנשים, מפסיקה להיות הגדרה ראויה למאבק לשוויון מגדרי.

המאבק לשוויון מגדרי כבר לא עוסק בקידום נשים, אלא בפירוק של תפיסות. אין כאן תפנית של 180 מעלות – ברוב המקרים, המעשים שפעיל פמיניסט ×”×™×” עושה זהים לאלו שיעשה פעיל למען שוויון מגדרי. אפליה מתקנת לנשים בשוק העבודה, למשל, הוא מכשיר חשוב לצרכי המאבק לשוויון מגדרי – שכן תנאי ראשון בדרך לשוק עבודה ללא הטיות מגדריות הוא ייצוג שווה לנשים ולגברים. מאידך, פעילי שוויון מגדרי מצביעים על 'נקודות עוורות' רבות בפמיניזם – מקרים שבהם המחוייבות של הפמיניזם לנשים אינה מאפשרת לו להילחם באופן אמיתי מול אי-שוויון מגדרי.

את התופעה הזו קל לראות כשמפנים את המבט מסיטואציות בהן מופלות נשים לסיטואציות בהן מופלים גברים. אחד התרגילים האהובים עלי הוא לקחת כל סיטואציה שבה נוצרת הפרדה מגדרית לטובת נשים – בדרך כלל בסיטואציות שקשורות לבית, כמו קורס מסאז' לתינוקות לנשים בלבד או 'מפגש אמהות', ולהעביר את הסיטואציה מהמגרש הביתי של הנשים לזה של הגברים – מהבית לשוק העבודה. אני שואל נשים מה דעתן על קורס מתכנתים (אין כניסה למתכנתות) או מפגש עובדים בפאב אחרי העבודה – 'אבל אל תבואי, ×–×” של הבנים' (אחד המכשולים הגדולים בפני קידום נשים). כשאנחנו מעבירים את השאלה למגרש שבו כבר ניצחנו, התשובה הרבה יותר ברורה. לפני 50 שנה, התשובות לשאלות שלי על שוק העבודה היו מובנות מאליהן – אין בעיה! המאבק לשוויון מגדרי הוא (גם) על ×–×” שבעתיד השאלות על הבית ועל הטיפול יראו פרובוקטיביות כמו שהשאלות על שוק העבודה נראות היום (בתקווה שזה יקח פחות מחמישים שנה).

בשלב ×–×” כדאי להזהיר – יש ×–'אנר מרגיז מאוד של חסידי שוויון מגדרי, שאני גאה לא להימנות על התומכים בו. אלו אנשים שחושבים שהשיטה להשיג שוויון ×›×–×” היא פשוט על ידי העלמה של קריטריונים מגדריים מהשיח. ×–×” שבחוקת העבודה של ישראל לא יהיו מוזכרים ביטויים מגדריים לא יביא לשוויון, וזה שאנשים בטוחים שהם לא מפלים מגדרית בקבלה לעבודה לא אומר שהסיכויים של גבר ושל אשה להתקבל אליה שווים. יש הרבה מנגנונים מורכבים שמשמרים אבחנות מגדריות קיימות ומשעתקים:"יוצרים שוב ושוב לאורך דורות": אותם שוב ושוב. ולכן, אבחנות מגדריות מסויימות הן לגיטימיות – הדוגמא הבולטת היא אפלייה מתקנת, אבל אין לי בעיה גם אם קורס להעצמת מנהלות, לדוגמא.

ובחזרה לענייננו – שוויון מגדרי אמיתי הוא לא עניין של השגת תנאים שווים לנשים ולגברים, הוא עניין של ביטול (או למצער, צמצום) האבחנות המגדריות. השאלה 'מה יש לי בין הרגליים' אמורה להיות רלוונטית לטווח מאוד מצומצם של התנהגויות אנושיות – מבעיות ערמונית ועד הנקה. לתפיסתי, כל התנהגות שחורגת מהרמה הגופנית הבסיסית ביותר – אין סיבה שתהיה מוגדרת בקריטריונים מגדריים. גברים ונשים יכולים להתעניין באותם נושאים, יכולים לעסוק באותם עיסוקים ויכולים להתנהל באותן דרכים :"(כן, אני יודע שיש המון מחקרים שמראים ש'גברים ונשים הם בכלל לא אותו דבר מבחינה ביולוגית'. אני יכול לתת לכם הרצאה שלמה על הכשלים האופייניים למחקרים כאלה, ולהראות לכם מחקרים שסותרים כל מחקר שלא נופל בכשלים הללו. הביולוגיה שבעניין הרבה יותר מפוקפקת משנהוג לחשוב)":- אין סיבה שאדם יבחר את מסלולי חייו בגלל האות שקיבל בכרומוזום מס' 23. הבחירות שלנו צריכות להתבסס על הרצונות והשאיפות שלנו, לא על המאפיינים הפיזיולוגיים שלנו.